מאירי על בבא קמא ל״ד

1 לוה אחר הנגיחה וקדמו בעלי חובות אלו של מזיק ותפסוהו בחובם אע"פ שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה הרי המוזק חוזר ולוקחו מהם ולא עוד אלא שאף אם קדמו הבעלי חוב לניזק וכן שתפשוהו חוזר הניזק ונוטלו שהרי אף אם היה שלהם במוחלט מגופו של שור הוא גובה ואין בזו הפרש בין עמד בדין בין לא עמד בדין:

2 מועד שהזיק הואיל ומן העליה הוא משלם לא הוחלט גוף השור ובין עמד בדין בין לא עמד בדין מכרו מזיק או נתנו או הקדישו מה שעשה עשוי ואם שחטו פחת שחיטה שלו ואם קדמו בעל חוב ותפשוהו אפילו הזיק עד שלא חב מה שתפסו תפסו ואפילו לא נשאר לו לפרוע כדי היזקו שאין הניזק אלא בעל חוב ובעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה ואין זה כאפותיקי הואיל ואין שעבודו על גופו בפרט:

3 לענין קרקע מ"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה וחוזר הקדום ונוטלה הימנו כדין לוקח ואף על פי שאפשר לומר שאין הדבר דומה ללוקח שהלוקח לא היה לו ליקח אבל זה שכבר הלוה ראוי היה ליטול אעפ"כ הקודם זכה ובלבד שנכתב בשטר דקנאי ודקנינא כמו שהתבאר במקומו:

4 זה שבארנו שהוחלט השור שאלו בתוספות שהרי פלגא נזקא קנסא הוא וקנס אין זוכין בו עד שעת העמדה בדין שהרי בראשון של מכות אמרו לר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא אמרו העדנו והוזמנו בבי דינו של פלוני אין משלמין על פי עצמן עד שיאמרו העדנו והוזמנו ונתחייבנו בבי דינו של פלוני וכן אמרו שם באו שנים ואמרו בחד בשבא גנב טבח ומכר באו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אלא בתרי בשבא היה או בערב שבת היה משלמין מצד הזמתן עד שיאמרו גנב וטבח ונגמר דינו כמו שהתבאר שם בסוגית המשנה השביעית אלמא שאין זכיית קנס עד שעת העמדת בדין ותירצו שזה שאמרו הוחלט השור כך הוא פירושו שכשיבאו לב"ד וישומו את הנזק יאמרו לו בית דין הרי הנזק עולה לכך והוא משתלם מגופו זכה הניזק בגופו של שור בכולו או חלקו לפי הנזק וזה שאם מכרו או הקדישו המזיק אינו מכור ומוקדש מפני שמאחר שהדין נותן להחליטו בידו של זה כשיודע הנזק הרי הוא כמוחלט בידו מעכשו וחזרו והקשו ממה שאמרו ברביעי של כתובות לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואין אומרים שבשעת גמר דין זכה האב למפרע משעת הפתוי ותירצו שאין אומרים כן אלא במה שדינו שוה בשעת העמדה בדין לשעת המעשה:

5 ויש מתרצים בכלם דשאני קנס של נגיחה דרחמנא אמר ומכרו וכו' דאמזיק ואניזק קאי ויש עוד מתרצים דבשור אינו מחוסר גוביינא שהרי מגופו משלם אבל שאר קנסות מחוסרים גוביינא אלא שקשה לזה שהרי בפרק מרובה אמרו מעידים אנו בפלוני שהפיל את שנו וסמא את עינו ואתו סהדי ואפכינהו וכו' ומקשי אי דלא עמד בדין וכו' אע"פ שאין כאן חסור גוביינא ומ"מ זו מיתרצת בתירוץ שלפניו ומ"מ עדין קשה לפרש הואיל ואלו הודה שיפטר היאך הקדישו מוקדש ואנן דומיא דביתו בעינן ואפשר שכל שלא הודה כביתו הוא וגדולי המפרשים תרצו דשאני קנס זה משאר קנסות שקנס זה כבר הזיקו במעשה מה שהוא משלם מה שאין כן בשאר קנסות ואע"פ ששלשים של עבד כן בזה אינו משתלם מגופו ולי נראה שזהו עיקר הטעם שמאחר שהחמירו על הניזק שלא להשתלם אלא מגופו הקלו עליו להחליט השור בידו מעכשו ושאר קנסות שכלם משתלמים מן העליה לא הקלו בכך ואע"פ ששחרור העבד בשן ועין גופו הוא מתוך שהדבר קרוב להיות העבד מזייף בכך הזקיקוהו לברר בהעמדה בדין:

6 מזיק שעבודו של חברו לדעת האומר פטור דוקא באפותיקי מפורש כעין שור תם שאין תשלומיו אלא מגופו הא באפותיקי סתם אין היזקו יותר משטפה נהר שהוא גובה משאר נכסיו ולא סוף דבר בשהזיק המשעבד אלא אף באחר כן שכל שבאחר פטור אף במשעבד כן ומזיק שעבודו עצמו כבר ביארנו שיש פוסקים שהוא חייב מכח דינא דגרמי ואף לדעת האומר שהוא פטור בחפר בו בורות שיחין ומערות חייב ומ"מ קצת מפרשים טורחים לפרש שלא לדמות מזיק שעבוד לדינא דגרמי ומן הטעם שהזכרנו למעלה והוא שהמזיק שעבוד בדנפשיה קא עבד ודינא דגרמי בדחבריה קא עביד אלא שנראין הדברים שלא לחלק ביניהם בענין ולחייב אף במזיק שעבוד כמו שכתבנו ברביעי של גיטין וחלוק שבין לשונות אלו ר"ל מזיק שעבוד ודינא דגרמי וכן חלוק שבין שניהם לדבר הגורם לממון וגרמא בנזקין והיזק שאינו ניכר כלם יתבארו בקצת מקומות של מסכתא זו בע"ה:

7 שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והזיקו בפחת חמשים זוז שנמצא חצי נזקו עשרים וחמשה דינרין ושבח הניזק אח"כ עד שעמד בשעת העמדה בדין בארבע מאות זוז והרי הניזק אומר שאם לא הזיקו היה עומד בשמנה מאות זוז ונמצא חצי נזקו מאתים דינרין נותן לו כשעת הנזק שהוא עשרים וחמשה זוז ולא סוף דבר שבא שבח זה על ידי פטומו של ניזק שאין לומר לו אלמלא היזקך היה עולה לשמנה מאות זוז שהרי לפעמים הפטום מועיל יותר כשמוצאו כחוש ולא עוד אלא שכשמוצאו שמן לפעמים מזיק לו אלא אף בשבח מאליו וכן אם המזיק אומר מה הפסדתיך והלא עכשו שוה יותר חייב מ"מ שהרי אף הוא אומר אלמלא הזיקך היה עולה שבחו יותר ומתוך כך נותן לו כשעת הנזק והוא עשרים וחמשה דינרין:

8 כחש הניזק ועמד בשעת העמדה בדין על מנה והרי ניזק אמר שחצי נזקו חמשים והמזיק אומר שבשעת הנזק לא היה חצי נזקו אלא עשרים וחמשה דינרין נותן לו כשעת העמדה בדין והוא חמשים זוז בחצי נזקו ופרשוה למטה בשכחש מחמת אותה מכה ואין זה דומה לפחת נבלה שמשעת מיתה עד שעת העמדה בדין שהיוקר והזול מאליהן באין וסרחון הנבלה וקלקולה ידוע והיה לו לניזק למכרה לאלתר אבל בזו אדם סבור לפעמים שתתרפא והיא מתקלקלת והואיל וקלקול זה בא מחמת מכה זו הרי הוא אומר קרנא דתורך קבירא ביה אבל אם כחש מחמת מלאכה אין למזיק להתחייב בו בכלום:

9 שבח המזיק והרי שהוחלט ביד הניזק לחלק שמיני שבו כשיעור חצי נזקו של ניזק אם בא שבח זה מאליו הרי זכה הניזק גם כן בשבח שבו לחלק שמיני שבו ואם בא על ידי פטום אינו נוטל אלא עשרים וחמשה דינרין כשעת הנזק ואע"פ ששאר שותפין שפטם אחד מהם אינו נוטל כל השבח לעצמו טעם הדבר ששותף הגמור על דעת השתוף הוא משביח ושניהם סומכים זה על זה אבל זו אינה שותפות גמורה ואין המזיק מפטם להועיל כלום לניזק ואף הניזק אין דעתו סומכת על כך:

10 כחש המזיק ועמד על מנה הרי הניזק הואיל ונעשה בו שותף מפסיד חלקו ואינו נוטל אלא שנים עשר דינרין וחצי ששמינית השור הוחלט לו אם לריוח אם להפסד ומ"מ אם כחש מחמת מלאכה יראה שאין הניזק מפסיד בזו:

11 שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים זוז נחלקו ר' יהודה ור' מאיר בגמרא אם זהו שור האמור עליו בתורה ומכרו את השור החי אם לאו לר' יהודה זהו שור האמור בתורה שכשאתה מחלק חצי החי וחצי המת נמצא לכל אחד מאה ועשרים וחמשה דינרין ונמצא כי אחד מפסיד שבעים וחמשה דינרין שהוא חצי הנזק ולר' מאיר אין זה שור האמור בתורה שלא אמרה תורה לחלק את המת שהנבלה לניזק הוא ואין לניזק בחי אלא שבעים וחמשה דינרין ואי זהו שור האמור בתורה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום שהם מחלקים את החי ומה שנאמר וגם את המת יחצון פירושו פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ואין המזיק חולק בנבלה לא בפחת ולא בשבח אלא לניזק היא ונמצא ששניהם מודים שכל שהשוורים שוים למאתים והנבלה יפה חמשים כל אחד נוטל מאה ועשרים וחמשה דינרין ומפסיד שבעים וחמשה דינרין אלא שהם חולקים בענין הנבלה ולא בענין פחת שלה שאף ר' יהודה מודה שהפחת לניזק שהרי במועד נאמר כן בפירוש והמת יהיה לו ולא מצינו תם חמור ממועד ואע"פ שלענין שמירה פחותה כגון קשרו במוסרה ונעל בפניו בכדי שיכול הפתח לעמוד ברוח מצויה ולא ברוח שאינה מצויה תם חמור ממועד טעם הדבר מכח המקראות שהכתוב תלה ענין המועד בשמירה כמו שיתבאר בפרק רביעי במשנה שביעית שבו כמו שיתבאר אבל בשאר דברים לא מצינו תם חמור ממועד ובמה נחלקו בשבח נבלה ששבחה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין שלדעת ר' מאיר כלו של ניזק ולדעת ר' יהודה אף מזיק חולק בה והלכה כר' יהודה ובתנאים ידועים שאנו מבארים בסמוך:

12 למדת שהתורה לא דברה אלא בשוים שאם בשאין שוים פעמים שאתה מוצא תם חמור ממועד כיצד הרי שור ששוה מנה שנגח שור שוה עשרים והנבלה שוה דינר או שאין שוה כלום אם תאמר שהם חולקים בחי או בחי ומת הרי יש כאן יותר מנזק שלם ולא יצא מועד להקל עליו אלא להחמיר עליו או כלך לדרך זו שפעמים שהמזיק נשכר כגון שור שוה עשרים שנגח שור שוה מנה והנבלה יפה חמשים וזה אינו שאין מזיק נשכר ואפילו במקום שיש שכר אף לניזק כגון שוה עשרים שנגח שוה עשרים ופחתה בשעת מיתה חמשה דינרין ואחר כך השביחה ועמדה על שלשים בכל כיוצא בזה אין המזיק חולק בשבח כלל אלא כלו של ניזק ומשלם חצין של חמשה דינרין שאם המזיק חולק בשבח הרי הוא נשכר ואם תאמר שלא יטול במה שהשביחה ביתר משווייה אבל מ"מ נעמידה עד עשרים והיותר יהא לניזק וכן כל שהשביחה עד שחזרה לשווייה יהא פטור המזיק אם כן הרי אינו משלם וכתיב שלם ישלם ונמצא שלא אמר ר' יהודה להיות המזיק חולק בשבח אלא לכשיזדמן שתשלומי חצי נזקו עולין כל כך שאף כשיחלוק עמו בשבח יש לו עדין חוב עליו מצד נזקו אבל כל כשיזדמן שאם לא יחלוק מזיק בשבח נמצא נשכר או שאינו מפסיד כלום הופקע דינו שיש בשבח לגמרי ומשלם כל חצי הנזק:

13 ועל זה הקשו בגמרא אמר ליה רב תחליפא וכו' אימא חד זוזא כלומר שאחר שהעמדנוה עד עשרים וזכינו שאר השבח לניזק כדי שלא יהא מזיק נשכר יפרע עוד המזיק דינר או דבר מועט כדי לקיים שלם ישלם אבל לא שישלם חצי כל הפחת שבשעת מיתה אינו כן שאף ר' יהודה סובר פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי וכל זמן שיזדמן שאין תשלומין מתקיימין בחלוק השבח בין שניהם לא זכה המזיק בו כלל ומעמידין אותו על פחת מיתה להיות מחצין אותו בחי ולשון מחצין אותו הוא חצי נזק דוקא:

14 ויש שאין גורסין בסוגיא זו ואימא חד זוזא אלא שגורסין אמר ליה רב תחליפא לרבא א"כ מצינו לר' יהודה תם משלם יתר מחצי נזק ודבר זה נתבלבלו רבים בפירושו ואף למה שפירשו בו גדולי הרבנים אין לבי מתישב שלפי פירושם היה לו לומר מצינו תם משלם נזק שלם כמו שיראה לך מדבריהם ומה שגרם למפרשים להתבלבל בפירוש דבר זה הוא מפני שהם סוברים לפרשה על מה שסמוך לה ונראה לי שהוא חוזר למה שאמר תחלה שאם בשאינן שוין אתה אומר שיחלקו בחי ובמת פעמים שהתם חמור מן המועד כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה עשרים והנבלה יפה דינר ומכיון שלא הפקעת דבר זה אלא מצד שלא יצא מועד אלא להחמיר תינח כשהוא על צד שהתם חמור יותר על הדרך שכתבנו או בדרך שאין למועד חומרא עליו כגון שיארע אף זה לחשבון נזק שלם כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה שמנים והנבלה יפה ששים שאם תחלוק בחי ובמת הרי יש כאן נזק שלם ואין חומרא למועד וזה אי אפשר שלא יצא מועד אלא להחמיר הא מ"מ לר' יהודה כשיארע שיהא המועד חמור אלא שיש כאן יותר מחצי נזק אין לו טענה להפקיעה כגון שור שוה מנה שנגח שוה שמנים והנבלה יפה חמשים שאם תחלוק חי ומת גובה שבעים וחמשה דינרין והרי התם משלם יותר מחצי נזק ונמצא טעם מזיק נשכר נדחה בחד זוזא וטעם מועד למה יצא נדחה בשאלה זו ובאה התשובה על זה אית ליה לר' יהודה וכו' וכל שאין שוים הוא מחזירו לטעם פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי שפירושו חצי נזק דוקא כמו שכתבנו בלשון מחצין וכו':

15 ויש גורסין את שתיהן וחוזרת האחת לכשיארע למזיק יותר מחצי נזק והאחרת לכשיארע שלא יפרע כלום או שיהא נשכר:

16 ולענין פירוש נמצאת למד ששני מינין יש בידך לדחות בהם שלא לפרש חלוקת חי ומת הנזכרת בתורה בשאין שוין אחת שלא לחייב את המזיק ביתר מחצי נזק או ביתר מן המועד והאחרת שלא להיות המזיק נשכר או שאינו משלם ועל הראשונה אתה מפיל קושית מצינו תם משלם יתר מחצי נזק ועל השניה אתה מפיל קושית אימא חד זוזא על הדרך שביארנו ומ"מ לענין פסק אינו משלם אלא חצי נזק ואינו נפקע ממנו ולא דבר הכתוב אלא בשוין וכשיש שם שבח נבלה אין המזיק חולק בו אא"כ מתקיימין תשלומין אח"כ וכל שאין תשלומין מתקיימין מעמידין אותו על פחת מיתה וכל השבח לניזק:

17 ומ"מ רבותי תופשין בה שטה אחרת והיא שכל ששבח ביתר משווייה עד שאם יחלוק המזיק בשבח לא יתקיימו בו תשלומין אין מעמידין אותו מכל וכל על פחת מיתה אלא כך עושין שתחלה נותנין את השבח הממלא את הפחת לניזק ומחשבין את הפחת למזיק לשלם חציו ומ"מ אם יש שם שבח יתר על כל הפחת חולק בו המזיק ובלבד שיתקיימו בו קצת התשלומין כיצד שור שוה עשרים שנגח שור שוה עשרים ובשעת מיתה נפחת מארבע סלעים ועמד על סלע והרי פחת מיתה מחייבו בשמנה דינרין אחר כך השביחה ועמדה על עשרים שנמצא שחזר הפחת במקומו כל השבח לניזק ומשלם המזיק כדינו שמנה דינרין ואם השביחה ועמדה על שלשים דינרין הרי שאחר שחזר הפחת למקומו יש כאן עוד ריוח עשרה דינרין כל אותן שש עשרה דינרין שהוצרכו מן השבח למלא מקום פחת המיתה הן לניזק ואין למזיק בהם כלום ונמצא שהוא חייב שמנה דינרין אלא שאחר כך חולק באותם העשרה דינרין היתרים ונמצאו שניהם מתקיימין שהוא זוכה במקצת השבח ומשלם משלו שלשה דינרין וכן כל כיוצא בזה ומ"מ אם עלתה נבלה זו לשלשים וששה דינרין שאם יטול אף בשבח היתר אינו משלם כלום יראה לי אף לשטה זו שהוא חייב לגמרי ומעמידין אותו על פחת מיתה אבל רבותי מפרשים בזו שאין כאן חשבון אלא זה נוטל שורו וזה נוטל נבלתו שאין כאן היזק ולא נאמר ישלם בענין זה והרי הוא כשור שוה כמה שנגח שור שוה כמה והנבלה שוה כמה שהיה השור שוה שאין כאן נזק כלל שכל שאחר שניתן שבח הממלא את הפחת כלו לניזק היה שם שבח יתר עד שחציו מגיע בחצי הפחת הראוי להשתלם אין כאן עוד תשלומין ונראין דבריהם יותר מדברינו לענין סברא אלא ששטת הסוגיא מוכחת כדברינו וגדולי המפרשים טרחו בזו הרבה ולא נתבררו לי דבריהם ואף גדולי המחברים קצרו בה ולא נתברר בדבריהם כל הצריך ואפשר שאין גורסין בסוגיא זו ואימא חד זוזא ומפרשים בענין זה שכל שיש שם שבח כמה שיהיה משלם זה קימעא ונפטר ומ"מ אין שטת הסוגיא מוכחת כן:

18 המשנה העשירית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי ואמר על זה יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו וחייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו כיצד שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב שורו שסמא את עין עבדו והפיל את שנו פטור והוא שסמא את עין עבדו והפיל את שנו חייב שורו שחבל באביו ובאמו חייב והוא שחבל באביו ובאמו פטור שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנדון בנפשו אמר הר"ם עוד יתבאר לך כי המבייש ואפילו הוא אדם לא יתחייב בדין הבשת עד שיהיה מתכוין כל שכן כשביישו שורו שהוא פטור וכבר ידעת כן מן העיקרים שלנו אין אדם מת ומשלם וביארנו זה בשלישי ממסכת כתובות ומה שאמרו הוא שסימא את עין עבדו והפיל את שנו חייב ר"ל שיצא העבד בן חורין כמו שפירש הכתוב זו היא חובה שנתחייב בה:

19 אמר המאירי יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו חייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו כיצד שורו שבייש פטור וכן לכל ארבעה דברים חוץ מן הנזק שהרי נאמר איש בעמיתו ולא שור בעמיתו והוא שבייש על דרך שורו ר"ל שנתכון להזיק חייב אף על הבשת אע"פ שלא נתכון לבייש שכל שמתכוין להזיק הרי הוא כמתכוין לבייש שור שסמא את עין עבדו והפיל את שנו פטור ר"ל שלא יצא לחירות בכך והוא שסימא חייב ר"ל שיצא לחירות שורו שחבל באביו ובאמו הוא חייב בנזק והוא שחבל פטור מן הנזק שהרי יש עליו חיוב מיתה שור שהדליק את הגדיש בשבת חייב בחצי נזק שהרי מ"מ משונה הוא וכמו שבארנו בכלב שנטל את החררה והוא שהדליק פטור שהרי חייבתו שבת בנפשו:

20 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

21 לענין אסור מלאכה של שבת כל המקלקלים פטורים ולא נאמר בחובל ומבעיר שהם חייבים אלא שמכוין לתקון כגון חובל וצריך לדם היוצא מן החבורה לכלבו או לדבר אחר וכן מבעיר שצריך לאפרו הא כל שאין כונתו אלא לקלקל פטור כשאר מקלקלין ואם חבל בחברו או הדליק גדישו לנקמה שהוא מתקן אצל יצרו גדולי המחברים דנין אותו כמתקן אלא שהם דברי תימה וכבר הארכנו בה במסכת שבת פרק אורג: