מאירי על בבא קמא ק״ד

1 שליח שעשאו בעדים הרי הוא שליח כיצד הרי שהיו לראובן מטלטלין או מעות ביד שמעון הן בפקדון הן במלוה ועשה ראובן זה שליח בעדים שילך לו אצל שמעון ויביא לו מעותיו והלך שליח זה לפני שמעון והוליך לפניו אותם עדים שבפניהם נתמנה שליח לדבר זה או שהאמין בו ונתברר הדבר אחר כן שכך היה הרי שמעון זה רשאי למסור לו פקדונו ונסתלק מיד מאחריותן כאלו אמר לו מפיו לשלחם על ידו ואם נאנסו ביד השליח נאנסו לבעל הפקדון ומ"מ אם רצה שמעון לימנע שלא למסור לו פירשו הגאונים שאין כופין אותו בית דין בשליחות זה שהרי אין כאן הרשאה ואם כתב לו הרשאה הרי זה מועיל לכופו על כך בבית דין על הצדדין שבארנו בפרק מרובה:

2 לא עשאו בעדים אלא ששלח לו שליח בלא עדים אע"פ שידוע שהוא שלוחו כגון שכירו ולקיטו לא נסתלק במסירה זו מאחריותו וכן הדין אפילו אמר לשליח זה בעדים כשתגיע למקום פלוני התראה לפני פלוני שמא על ידך ישלח לי מעותי שהוא חייב לי ושמא מתוך שאין שליח מזדמן לו מעכב מעותי:

3 השואל את הפרה מחברו ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד שלוחו או ביד עבדו וכן אפילו שלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או שלוחו של שואל ומתה קודם שתכנס לרשות שואל פטור שלא עמדה בכך ברשות שואל להתחייב באונסיה אלא אם כן אמר לו מפיו לשלחה ביד אלו הא אם אמר לו מפיו כן הרי היא ברשותו משמסרה להם ודבר זה יתבאר במסכת בבא מציעא בע"ה ויש הפרש בדבר זה בין עבד עברי לכנעני בקצת דברים כמו שיתבאר שם בע"ה:

4 ממה שאמרנו ששליח שעשאו בעדים הרי הוא שליח וכל שמסר לו הלה את פקדונו נסתלק מאחריותו כתבו הגאונים שאם שלח לו בעל הפקדון כתב ידו לשלחם לו בידו של זה אם רצה לשלחו נסתלק מאחריותו ואם רצה לעכב מעכב אלא אם כן בהרשאה העשויה על הצדדין שביארנו בפרק מרובה לא שלח לו כתב ידו אלא שמסר לו דבריו כתובים בכתב אחד וצייר חותמו תחת הכתב והוא הנקרא דיוקני אין לו לשלחם על זה ואם שלח לא נסתלק מאחריותם ואפילו חתמו העדים על חותמו שהוא הוא הואיל ולא העידו על גוף השליחות:

5 כבר ביארנו שאפילו עשה שליח בעדים אם רצה זה שלא למסור לו רשאי הוא לעכב אם רצה אומר לו איני מוסר לך עד שיכתוב בעל הפקדון שהוא כמקובל משיגיע הפקדון לידך ואפילו כתב לו כן עדין הוא אומר מתוך שלא עשאך אלא שליח שמא מת בשעה זו ובטל השליחות ונכנס הממון בחזקת היורשים שאינך שלוחם אם כן אין לו תקנה שלא לחוש עד שיקנם בעל הפקדון לשליח אגב קרקע כראוי וכתקון חכמים ויכתוב זה לנפקד התקבלתי שהרי אין מטבע נקנה בחליפין ומ"מ כל שבידו הרשאה גמורה על הצדדין שכבר בארנו בפרק מרובה כופין אותו ולא נתבטל שליחותו במיתת המרשה אלא אם כן בטלו בפירוש כמו שכתבנו שם ואף הקנאת ארבע אמות האמורה כאן יש שפרשוה בהקנאת הרשאה כלומר ואגבן הרשיתו וכו' כמו שכתבנו כפרק מרובה:

6 כבר ביארנו שכל שאמר לו מפיו שלחה לי ביד פלוני ועשה כן נסתלק מאחריותם ואפילו היה קטן הדין כן שהכל לפי תנאו כתבו הגאונים שאם התנו ביניהם שיהא רשות ביד כל אחד לשלח מעותיהם זה לזה ביד מי שיזדמן להם הרי הם עושין כן ומסתלקים מאחריותם שכל תנאי שבממון קיים וכן כתבו שאין המורשה יכול להסתלק ולהרשות אדם אחר כמו שכתבנו בפרק מרובה ומה שחסר כאן בדינין אלו התבאר שם:

7 במסכת גיטין יתבאר שבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע מתוך שהוא יורד על הפירות שהרי בעל אוכל פירות מנכסיה הוא יורד לדין אף על גוף קרקע בלא הרשאה שהרי זכיית הפירות תלויה בזכיית הקרקע ומ"מ אם אין שם פירות עכשו הואיל ועכשו אין לו פסידא אינו יורד לדין בלא הרשאה אע"פ שההיזק בא לאחר זמן מצד הפירות שעתידין לצאת לשם:

8 כבר בארנו במשנה שהחומש ממון גמור הוא עד שמשלמין עליו חומש אחר מעתה אף היורשים חייבין לשלמו ודבר זה יש בו צדדים כיצד גזל האב וכפר ונשבע והודה ומת יורשיו משלמין קרן וחומש ואין מביאין אשם מת האב קודם שהודה ואחר מיתתו הודה בנו אחריו אינו משלם אלא קרן בלבד כפר הבן ונשבע והגזלה קיימת בידו חייב בכלם ואם אין גזלה בידו אלא שכבר נאכלה בחיי האב אם הניח האב אחריות נכסים ובא הנגזל לטרפן בגזלו שהרי מלוה על פה נגבית מן היורשים ויורש זה כפר ונשבע משלם הקרן אפילו לא עמד האב בדין ונתחייב ולא החומש שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקע וכן אם בשעה שנשבע הבן היתה הגזלה במקום אחר שלא בבית האב ולא היה זה היורש יודע בה ואחר כך נמצאת משלם הקרן הואיל וגזלה קיימת ולא החומש שהרי בשעה שנשבע אנוס היה שלא היה יודע בה הא אם לא הניח האב אחריות נכסים ולא היתה הגזלה קיימת כלל פטור אף על הקרן כדין גוזל ומאכיל כמו שיתבאר ויש חולקין בקצת דברים אלו וגדולי המחברים קצרו בזה יותר מדאי: