מאירי על בבא קמא קי״ב

1 אע"פ שלענין גזלה כתבנו צדדים שהיורשים חייבין להחזיר בענין רבית אינו כן אלא כל שהניח אביהם לפניהם מעות של רבית אעפ"י שנודע להם שהם של רבית אין חייבין להחזיר שנאמר אל תקח מאתו לא הזהיר אלא ללוקח ומ"מ אם הניח להם אביהם פרה או טלית של רבית או כל דבר המסויים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם אם עשה אביהם תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת הא אם לא עשה תשובה אין חוששין לכבודו:

2 בדברים אלו כל שהגזלה קיימת אין בהם הפרש בין יתומים גדולים לקטנים ויש פוטרין בקטנים מצד שלפעמים יצטרך הדבר לעדים ואין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין והקטן הרי הוא כמי שאינו בפני העדים ולא יראה כן אלא כברייתא האחרת שאמרה בין גדולים בין קטנים חייבין ואע"פ שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין הרי זה דומה כמי שהיה חולה או עדיו חולים שאלו היינו ממתינין להם עד שיגדלו שמא ימותו על הדרך שיתבאר אבל אם אין הגזלה קיימת בקטנים פטורין אפילו אכלוה אפילו שרפוה שהקטן פגיעתו רעה ופטור בכל ענין ואינו משלם לעולם:

3 גדולים שנתחייבו בגזלת אביהם ואמרו אין אנו יודעים חשבונות שחשב אבינו עמך אם הגזלה קיימת והם טוענים שמא חזר אבינו ולקחה חייבים שהרי אף אביהם אלו אמר חזרתי ולקחתיה אינו נאמן הואיל ויש עדים שגזלה וגזלה קיימת אין לה חזקה אבל אם אין הגזלה קיימת טוענין ליורש מה שהיה יכול אביהם לטעון והרי הסכימו גדולי המפרשים שהאב היה יכול לטעון חזרתי ולקחתי או החזרתי לך ומפרשים שמועה זו בגזלה קיימת וגדולי הראשונים שבקטלונייאה השוו עמהם לומר שהאב הגזלן היה נאמן בכך ואין אומרין הוחזק כפרן לאותו ממון כמו שאמרו בפרק שנים אוחזין אלא שחלקו עמהם שאין טוענין ליורש ומפרשים שמועה זו בלפני יאוש ואין גזלה קיימת ואין הכלל אלא שאין טוענין ליורש מה שלא היה אביו יכול לטעון הא מה שהיה אביו יכול לטעון יש בו שטוענין ליורש ויש בו שאין טוענין והוא שכל שהוא קרוב מן הדעת טוענין ומה שהוא רחוק מן הדעת אין טוענין והביאו ראיה לדבריהם משמועת מרגנייתא דר' מיישא ושמועת כסא דכספא דבי חסא האמורות בכתובות ובפרק המוכר את הבית יתבארו דברים הדומים לזו מ"מ אם אמרו הגדולים יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא נשאר לך אצלו כלום פטורין:

4 זה שכתבנו בגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו שאם רצה מזה גובה רצה מזה גובה פרשוה רבותי בשידע האוכל שהיא גזילה הא אם לא ידע אינו משלם אלא דמי בשר בזול והשאר משתלם מן הגזלן:

5 מי שמת והניח לבנו פרה שאולה לזמן ידוע הרי היתומים משתמשין בה כל ימי שאלתה ואין המשאיל יכול לומר לא על דעת זה השאלתיה אלא להשתמש בה אביכם לבד שהיתומים זוכים מאליהם בכל מה שזכה בו האב מתה מאליה אין חייבין באונסיה ואפילו נשתמשו בה שלא מכח שאלה הם באים בתשמישה אלא מכח ירושה ואין טענת אונס אלא לשואל עצמו לא לזוכה מכחו זהו דעת גדולי המפרשים ומ"מ גדולי קדמונינו שבנרבונה פרשוה דוקא במתה עד שלא נשתמשו בה הא אם נשתמשו בה נעשו הם עצמם שואלים משעה שנשתמשו בה וחייבים באונסיה ושמא תאמר והלא באבדה אמרו בפרק אלו מציאות שאם אבדו הדמים באונס חייב הואיל ויכול להשתמש בהם ואם כן אף בזו הואיל וכשנשתמש בהם אתה מחייבו אף בשלא נשתמשו בה הואיל ורשאין בכך יתחייבו באונסיה תרצו הם שבאבדה אף אם לא היו רשאין להשתמש בה היה חייב בגנבה ובאבדה שהרי שומר אבדה שומר שכר הוא כמו שהתבאר וכשיכול להשתמש מעלין אותו מדרגה אחת מגנבה ואבדה לאונסין אבל בזו אלו לא היה רשאי להשתמש לא היה דינו אלא כשומר חנם וכשיכול להשתמש דיו שנעלהו לגנבה ואבדה הא לאונסין לא ומ"מ עיקר דברים שאפילו נשתמשו בה מתה אין חייבין באונסיה:

6 טבחוה ואכלוה אם היו יודעין בה ששאולה היא נעשו גזלנין מאותה שעה ומשלמין הכל ואם היו סבורים שהיא של אביהם מחזירין את העור ומשלמין דמי בשר בזול והוא פחות שליש משווייה ואם הניח להם אביהם קרקע חייבים אף במתה מאליה לשלם הכל מתורת פורעין חוב אביהם ובזמן הזה שתקנו לגבות מן המטלטלין כל שהניח אביהם נכסים חייבים לפרוע הכל בין במתה מאליה בין טבחוה ומכרוה שמשעת שאלה נתחייב האב באונסיה העתידים ונעשה לוה על זה אף קודם שיארע האונס שאלו היית אומר שלא הוטל חיוב האונס על השואל עד שעה שיגיע האונס אף בהניח אחריות נכסים היו פטורים שהרי בשעת חיוב אינו בעולם והם בעצמם אינם שואלים כדי לחייבם:

7 מי שהיתה פרה גנובה לו בחול וכבר נתחייב בכפל וטבחה בשבת חייב בקרן ובכפל ואין מיתה מפקעת שכבר קדם דין תשלומין אבל מתשלומי ארבעה וחמשה פטור שאין אדם מת ומשלם ואין אומרים כל שהוא קנס אדם מת ומשלם חדוש הוא שחדשה תורה בקנס אלא בין בממון בין בקנס אין אדם מת ומשלם כמו שיתבאר לכתבות ואם גנב וטבח בשבת ולא קדמה הגנבה כגון שלא קנאה עד שטבחה פטור אף מן הגנבה ואף לדעת האומר שבקנס אדם מת ומשלם פטור הוא בארבעה וחמשה שכל שאין בו חיוב בגנבה אין בו חיוב טביחה ומכירה אלא שאין אנו צריכים לכך לדעת פסק אע"פ שלבאור השמועה אתה צריך לכך:

8 היתה פרה שאולה לו מערב שבת וכבר נתחייב בה וטבחה בשבת חייב לשלמה שכבר חל עליו משעת שאלה חיוב כל אונס העתיד כמו שבארנו ואין הלכה כדעת האומר שלא חל החיוב עד שתאנס ונמצא לדעתו מיתה ותשלומין באים כאחד ויש גורסין כאן שאם אין גניבה וכו' ואין הדברים נראין וכבר בארנוה בכתבות ולענין פסק אין לנו כמו שביארנו:

9 כבר בארנו בקטנים שיש מי שמחייב בגזלה קיימת כגדולים ואע"פ שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין והקטן אינו נקרא בעל דין וכמו שאינו הוא הרי זה כאחד מן הצדדין שמקבלין עדים שלא בפני בעל דין כגון היה הוא חולה או עדיו חולים שמא מתוך האריכות ימותו ואף בזו שמא ימות או שמא תאבד הגזלה ויש פוטרין מ"מ שאין מדמין אותה לאחת מאלו ופוטרין אותו לגמרי עד שיגדל ויש מכריעין בדבר לפטרם אלא שמעמידין הגזלה ביד בית דין שמא ישמט ויאכל מ"מ בשאר תביעות נראה לפסוק שאין מקבלים עדים כנגד קטן והוזכר מעשה בכאן על קטן שהיה ידוע לכל בבית אחד שהיה של אביו והיה גיסו דר שם ואומר שהוא שלו ושכבר החזיק בה בחיי אביו ובא הקטן ונכנס וסגר הדלת בעד גיסו ונמצא הוא מוחזק והלה תובע וגמרו את הדין להחזיק את התינוק בבית וכשהיה גיסו צווח שמאביו לקחה ודר בה שלש שנים בחיי אביו אמרו לו שאין מקבלים אותם עדים עד שיגדל התינוק ודבר זה אומר אני שלא היו לגיסו אלא עדי חזקה שאם היה עמו שטר מכר מאביו הרי אמרו מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין כמו שיתבאר אבל זה עדות על פה היה ויש אומרין שאף בזו אין דנין כן שאין כח ביד התינוק להוציא בדרך זה את המוחזק מחזקתו אלא התינוק היה מוחזק וגיסו היה תובע את הבית והיה מביא עדים ואומר אני שזה אינו שהרי אמרו על התינוק שלו הוא תובע אלמא שהתינוק תובע ועוד שזה אינו מביא אלא עדי חזקה וכמו שאמר והא מייתינא סהדי דאחזיקי בחיי אבוהון ועידי חזקה אין מועילים אלא להעמיד המוחזק בחזקתו ואע"פ שהם תלו את הדבר בסמכוס שאמר בגזלה קטנים פטורים ואנו פסקנו שלא כסמכוס אומר אני שזהו פי' מה שאמר ר' אבהו לא שמיע ליה לר' אבין הא דרב חמא וכו' כלומר שאלו שמעה לא היה בא מטעם סמכוס אלא מטעם דברי רב חמא ומה שאמר התם הוא דלא קיימא בחזקה דאבוה וכו' דברי ר' אבהו הם ולפרש דברי רב חמא וענין זה הוא שהתינוק שאסר את רכבו ולקח את עבדיו וירד לתוך שדה חברו והחזיק בה ואמר שלי היא אין אומרין נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו ולכשיגדיל יביא עדיו ונראה ודוקא בשדה שאינו עומד בחזקת אביו של תינוק הא שדה העומד בחזקת אביו של תינוק מניחין אותו להחזיק ואין מקבלין עדים כנגדו עד שיגדיל ומ"מ דוקא עדות על פה כגון עדות חזקה הא עדות שטר מקבלין ומעמידין להם אפטרופוס ונזקקין להם שהרי זה שדה שאינה שלו וכבר אמרו שאין נזקקין לנכסי יתומים אלא לדברים ידועים ואחת מהם נמצאת שדה שאינה שלו ומ"מ במלוה אפילו בשטר אע"פ שמקיימין אותה אין נזקקין בה לנכסי יתומים הרבה טענות יש בשטר לשבר את כחה הן מצד פרעון הן מצדדין אחרים שמניחין את התינוק עד שיגדל ונראה מה יאמר ואף בנמצאת שדה שאינה שלו כתבו גדולי קדמונינו בבבא בתרא פרק ראשון דוקא בשקבלו עדים בחיי האב ולא הספיק לגמור עד שמת ולא יראה לי כן אי אפשר שכן וישמט בעל התלמוד מלהודיע ויכתוב הדבר בסתם:

10 כל שהסכמנו עליו שנזקקין לנכסי יתומים הסכימו רוב מפרשים שאין נזקקין אלא על ידי העמדת אפטרופוס וגדולי המפרשים הסכימו שעדי הצואה כותבין הצואה למקבלי מתנות ומקבלי מתנות נפרעין מן היתומים אפילו קטנים ואף אם העידו על פה שדברי שכיב מרע מתקיימים הם מן הדין ויש אומרים שמזקיקים אותם לכתוב הצואה כדי שיהא עדות בשטר:

11 הסכימו רוב מפרשים שכל שאמר מתירא אני שמא ימותו העדים לארך הזמן בבקשה מכם לקבל עדותם ותהא שמורה בידי שיגדל הקטן עושין שאין גוזלין אותו בידים לא נאמר שאין מקבלין אלא על מנת להזקק עכשו לנכסיהם וכן הדין נותן ואין לזוז מזו:

12 למדת מ"מ שכל מי שקבל בבית דין על חברו ותבעו שאין מקבלין עדות שלא בפני הנתבע ומ"מ יש צדדין שמקבלין עדות אף שלא בפניו והם אם היה הנתבע חולה וזה אומר עד כאן הייתי בטוח באמונתו מכאן ואילך אני צריך לעדות ושמא לא אמצאנו כל עת שארצה והרי החולה אי אפשר לבא לבית דין ויש מפרשים שהיה התובע חולה ומתירא שמא בניו לא ידעו את העדות וכן אם היו העדים חולים או שהיו מבקשים לילך למדינת הים או ששלחו בית דין בעד הנתבע ולא בא לזמן שנתנו לו והוא הענין שנכפל בגמרא באמרם ושלחו לו ולא בא וחזרו ואמרו דפתחו בי דינא ולא אתא וכן אם העדים שקבלו העדות אין יודעים לחתום או כל סבה המביאתם לכך:

13 כללו של דבר כל שהבית דין יכולין להביא את הנתבע לפניהם שולחין לו שיבא וכל שלא בא או שאי אפשר לבא מקבלין שלא בפניו וכותבין בנסח שלהם הסבה שהכריחתם לקבלו שלא בפניו ומ"מ כל שיש שהות להודיעו בלא היזק עושין:

14 הוזכר בכאן שזה שאמרנו שכל שפתחו בדינו והוא כגון ששלחו לו ולא בא מקבלין עדות שלא בפניו דוקא בשהיה ביד הדיין רשות מיד בית דין הגדול לדון בעירו שאם לא כן הרי יש לו לזה טענה לומר זה שלא באתי מפני שדעתי לילך לארץ ישראל ואפילו פתחו בדינו ואין הלכה כן שהרי אין בזה רשות אלא למלוה כמו שיתבאר בפרק זה בורר ומתוך כך דחו רוב פוסקים שמועה זו אלא כופין אותו ודן בעירו ואף בשלא היה לו רשות:

15 מקצת גאונים כתבו שלא נאמר שאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין אלא דוקא בעדות בלא קנין הא עדות בקנין דנין אותו כשטר ומקבלין אותו שלא בפני בעל דין ויש חולקין בדבר:

16 חכמי הנשיאים שבברצלונה כתבו שלא נאמר שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אלא לגמור את הדין הא שלא בשעת גמר דין מקבלין ולא יראה כן:

17 עברו הבית דין וקבלו העדות שלא בפני בעל דין הסכימו קצת גאונים שקבלתן עדות וגומרין את הדין על פיו ובתלמוד המערב יראה שאם ערער ערעורו קיים עד שיחזור ויעיד בפניו:

18 וכן הסכימו שבענין איסורין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כגון אם באו עדים והעידו שלא בפניה שנתקדשה לפלוני או שנטמאו טהרותיו שזכות הוא לו להפרישו מאיסור ואפילו היה נראה לדיין שיש שם צד רמאות לא יקל בכך:

19 מקצת מפרשים כתבו שכל מה שכתבנו שיש סבות שמקבלין בהם עדיות שלא בפני בעל דין דוקא בדיני ממונות אבל בדיני נפשות אין מקבלין לעולם שלא בפניו וראיה להם ממעשה של ינאי המלך בשני של סנהדרין י"ט א' שהרג עבדו את הנפש ושלחו לו תא את נמי דכתיב והועד בבעליו ויש חולקים שלא נאמרה אלא לגמר הדין אבל לקבלת עדות לא וכן מה שאמרו במסכתא זו בפרק ארבעה וחמשה הוה מעריקנא ליה לאגמא אלמא שאלו היה באגם לא היה אפשר לדונו פי' לגמר דינו שמא אם היה כאן היה לו לטעון אבל קבלת עדות הרי אף לאחר קבלה יכול לטעון:

20 כל שאין מקבלין עדות שלא בפניו אם העמיד אפטרופוס מקבלין לפני אפטרופוס שלו ואפילו לגמר הדין שהרי מעמידין אפטרופוס לשור לעשותו מועד וכן יש מפרשים בזו שהשליח כאפטרופוס ממה שאמרו בנדרים פרק נערה האומר לאפטרופוס כל נדרים שתדור אשתי הפר לה אינו מופר שנאמר אישה יקימנו אמר לו ר' יונתן מצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ואף ר' יאשיה לא אמרה אלא בנדר מגזרת הכתוב דכתוב אישה יקימנו אבל בעלמא שלוחו של אדם כמותו ואם תאמר במעשה של ינאי שהזכרנו היאך שלחו לו תא את נמי והיה להם לכבדו שישלח שלוחו לשם במקומו מעשה שהיה כך היה או שמא כל שאפשר לו לבא אין מקבלין שלוחו ומכבוד בית דין וכמו שאמרו שם עמוד על רגליך אע"פ שהיו יכולים למחול:

21 קבלת עדות דין הוא וצריך שלשה כהלכות עדות וחקירותיו וכל שבא לפני בית דין שטר קבלת עדות ומפקפקין במקבלי העדות אם העדים בעיר מביאין אותם לפניהם ואם לאו אין סומכין על קבלת העדות וכן הסכימו מקצת גאונים בבבא בתרא פרק נוחלין בביאור שמועת בי דינא בתר בי דינא לא דייקי וכלל הדברים כתבו מקצת גאונים שלא יקבל עדות אלא מי שהוא ראוי לדון וכל שנודע שאינו כן אין ראוי לדון על פי אותו שטר וכן שלחו מקצת גאונים בתשובה וכבר הביאוה גדולי פרובינציה בחבוריהם:

22 מי שאין לו אלא עד אחד ומתירא שמא ילך ובא לבית דין ומודיע לפניהם הענין ומבקש מהם לקבל עדותו עד שכשיבא האחד ויצטרף יהא לו עדות המספיק על תביעתו הסכימו הגאונים שמקבלין עדותו וכותבין את דבריו:

23 בית דין המקבלים את העדות כותבין במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא לקדמנא פלני בר פלני ואמר לנא רבותי הרי שיש לי תביעה על פלני מחמת סבה זו ועדים שלי פלני ופלני ועכשו וכו' בבקשה מכם שתקבלו עדותם וכו' ואנו ראינו דבריו שהם דברים של טעם ובאו לפנינו אותם וכו' והעידו וכו' ובדקנו אחריהם וידענו שהם כשרים ונאמנים וראויים לעדות וחקרנו עדותם כראוי וכתקון חכמים וקבלנו עדותם וחתמנו כמו ששמענו מפיו ומה שהיה בפנינו בזמן פלני כתבנו ונתננו ביד פלני להיות בידו וכו' ומודיעים הסבה שמכריחתם בכך:

24 כבר בארנו שלא נאמרו דברים הללו אלא בעדות על פה אבל שטר מקיימין אותו שלא בפני בעל דין ואין מודיעין אותו כלל שכל עדים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין הוא וענין הקיום יתבאר במסכת כתבות אפילו היה הלוה צווח ואומר אל תקיימו את השטר שמזוייף הוא אין שומעין לו אלא מקיימין אותו שכל עצמו של קיום אינו אלא מדברי סופרים שכל עדים חתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם הוא אלא שמחשש זיוף הצריכו כן כמו שיתבאר במקומו מ"מ אם אמר תנו לי זמן שאביא עדים שהשטר מזוייף או אזים העדים או כל כיוצא בזה מקיימין השטר מ"מ ונותנין לו זמן ומזמינין את המלוה לאותו היום אם יבא יבא אם לא יבא מתחילין בסדר גביית החוב וגדולי המחברים כתבו בזה דוקא בשנראה לדיינין שיש ממש בדבריו אבל אם נראה להם שאין ממש בדבריו מתחילין מיד בסדר גביית החוב ואומרין שכשיביא ראיה שהשטר מזוייף יתבע ויעמידוהו בדין עמו על זה:

25 קבעו לו זמן על בטול השטר ולא בא ממתינין לו שלשה ימים הקבועים לבית דין והם שני וחמישי ושני ואם לא בא כותבין עליו שטר פתיחא והוא שמתא על שאינו פורע וממתינין לו בנדויו תשעים יום שלא לירד לנכסיו שלשים יום ראשונים שמא הוא טורח ללוות אמצעיים שמא לא מצא ללות וטורח למכור אחרונים שמא מכר והלוקח עצמו טורח אחר המעות ואם לא בא לתשעים יום מתירין את נדויו וכותבין לתובע אדרכתא על נכסיו והוא שטר בית דין ענינו הרשאה והשלטה לירד לנכסיו בכל מקום שהם וליפרע מהם כך וכך על פי שומא ויתבאר למטה שאין כותבין אדרכתא עד שיודיעו לו ודוקא שיהא קרוב לבית דין מהלך שני ימים או פחות הא יתר על זה אין צריכין להודיע ואם היה התובע אלם ותקיף ומתיראין שאם יחזיק באדרכתא לא תצא מתחת ידו אלא בקושי משהין אותו עד שיודיעוהו על כל פנים כפי מה שיראה לבית דין אלא שאף לתקיף שבתקיפים אין משהין יתר על שנים עשר חדש:

26 זמנים אלו אינם אלא למי שאומר תמיד בכל אותם התשעים יום הריני בא או ליום פלוני אבא או לבטל את השטר או לעשות כמצות בית דין או שלא נראה כלל לבית דין הא אם אמר איני בא לבית דין כותבין מיד אדרכתא על נכסיו בין על הקרקעות בין על המטלטלין הואיל ומעיז כל כך זמנים אלו לא נאמרו אלא בהלואה אבל אם היה השטר של פקדון הואיל ולא היה לו לשלוח בו יד כותבין עליו אדרכתא מיד ואינו בדין תשעים יום:

27 מה שבארנו בהלואה למי שאומר אבא ואבטל או אתפשר שכל שעברו תשעים כותבין למלוה אדרכתא דוקא על קרקע אבל על המטלטלין כל שהנתבע טוען שיבא ויבטל את השטר ויראה לבית דין ממש בדבריו אין כותבין עליהם אדרכתא עד שיתנו לו זמן שיראה להם שאם כדבריו יהא לו שהות להביא עדיו ולברר את דבריו שמא יאכלם ויביא זה ראיה ויבטל את השטר ולא ימצא במה לגבות ואפי' היה קרקע לתובע שמא תכסיף או ישדף ואומר אני מכאן שכל שגבה בבית דין בשטר מזוייף ויש לו קרקע ומכרו והביא האחר ראיה ובטל את השטר שטורף את הקרקע שמכר אחר כן שאם לא כן היה לו לומר בכאן שמא ימכרנו לאחר וכן הדעת נוטה שכל שטען בבית דין שמזוייף הוא קול יש לו ולא היה לו ליקח ומ"מ אם לא טען שיבטל את השטר אלא שישלם והוא שואל זמן אם היו לו מטלטלין גובין מיד ואין נותנין לו זמן ואם לאו הסכימו גדולי הפוסקים והמחברים שאין נותנין לו זמן אלא שלשים יום ואם הגיעו שלשים ולא בא כותבין אדרכתא על נכסיו ואם אמר מיד איני משלם כותבין עליו אדרכתא מיד:

28 כבר בארנו שכל שבא המלוה וקיים השטר אין בית דין מתחילין בסדר גביית החוב עד שיודיעו לנתבע ויזמינוהו לבית דין שלחו לו שליח בית דין וחזר ואמר אינו רוצה לבוא נאמן כשנים לענין שבית דין מנדין אותו על שהעיז אבל לא שיכתבו עליו פתיחא והוא שטר שמתא עד שיפרע את החוב שהרי זה חסור ממון שלא יתירו לו נדויו עד שיתן שכר הפתיחא לסופר הדיינין וכן אם אמר פלוני בזני או בזה את הבית דין נאמן ומשמתין אותו על מה שהעיז הא לענין פתיחא צריך שיעידו שנים בכך: