מאירי על בבא קמא צ״ו

1 גזלה אחד מעובדי האלילים והשביחה הרי אין לנו לתקן לגוי זה הא אם גזלה הישראל ומכרה לאחד מעובדי האלילים וחזר זה ומכרה לישראל הואיל וישראל בתחלה וסוף וגוי באמצע הדבר בספק ורשאי לעכב השבח מספק ואם תפש הנגזל אין מוציאין מידו:

2 כבר בארנו שלדעתנו הכל היה של נגזל אף לאחר יאוש ואם כן יש לנו לומר כן אף לאחר שנוי רשות בלא יאוש אם כן מהו שאמרו בכאן בגזל והשביח ומכר שזכה הלוקח בשבח אם בשבח החוזר הרי הכל של נגזל ואם בשבח שאינו חוזר או שפטמו הוא או ביאוש ושנוי רשות הרי מן הדין זכה בו ולא מן התקנה והרי שמועה זו מכח תקנה היא אמורה וכמו שאמרו בה תקנתא לגוי ניקום וניעביד וכו' תדע שמטעם זה פרשוה רבים בבבא מציעא פרק ראשון בגזלת קרקע ואף בשם גדולי הפוסקים כתבוה שם אלא שאיני רואה מדבריהם כן כמו שבארנו שם ומ"מ אמרה מי שאמרה אין הדברים נראין שהרי קרקע אינה נגזלת והשבח לנגזל וכמו שבארנו למעלה שהלוקח חוזר ממנו אצל הגזלן המוכר וגובהו מבני חורין ועוד שגזלת קרקע אינה צריכה לתקנה אלא הדברים מחוורים כדעת גדולי המחברים ולמה שפרשנו שאין יאוש קונה בה כלל אין לנו דרך בשמועה זו אלא לדחותה מכל וכל וכבר הסכימו לכך גדולי הדורות שלפנינו לומר שאף רבא לא על דעת עצמו אמרה אלא על דעת ר' שמעון בן אלעזר ועיקר הדברים כדברי גדולי המחברים מ"מ גדולי המפרשים פרשוה בשבח שעל גבי גזלה כגון נטענה אצלו שהוא של גזלן והודיענו שהוא של גזלן מפני תקנת השבים והייתי סבור לומר שלא נאמר כן אלא בגזלן עצמו ובא להודיענו שאף במכר אומרין כן אצל הלוקח אע"פ שלקחה שלא באחריות ואם נתיאשו בעלים אינו נותן אלא דמים שהרי יש כאן יאוש ושנוי רשות ואם לא נתיאשו מחזיר הגזלה ונוטל שבחה:

3 זה שאמרנו שישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי פירשו גדולי החכמים שלא נאמר כן אלא להורעת כחו אבל לענין יפוי כחו אין דנין כן ר"ל שאם היה גוי במצרנותו של ישראל והחזיק הגוי עליו בחלונות שלש שנים ושוב קנה ישראל אותו הבית מן הגוי אין אומרים הרי הוא כגוי להחזיק באותם חלונות אלא אומרים שהגוי שלא כדין החזיק מפני שאין להם דין היזק ראיה וכן אם החזיק ישראל עליו ר"ל על הגוי ולקח ישראל מגוי אין אומרין הרי הוא כגוי להחזיק את ישראל עליו אלא כופהו לסתום:

4 מי שגזל דקל מחובר וקצצו לא קנאו שהרי לא נשתנה שמו ולא מראיתו ואפילו חתכה לחוליות שהרי הם נקראים חתכות של דקל והם הנקראים בלשונם גובי דדקלא ואם עשאו קורות קנה גזל קורות גדולות ועשאן קטנות לא קנה קצצן ועשאן לחות עד שנשתנה שמם קנה:

5 גזל לולב ונתקו עלה עלה עד שנעשה כלו עלים מפוזרים קנה וכן גזל עלים ועשאן חופיא קנה אבל אם גזל חופייא ועשה ממנה שרשרת לא קנה שאפשר לו לנתקה ולהחזירה למה שהיתה נחלקה התיימת הרי היא כמי שנטלה וקנה ולענין לולב של חג הרי זה פסול ותיימת זו פרשו גדולי הרבנים אותה הוצא האמצעית שמתאיימין בה כל ההוצין וגדולי הפוסקים פרשו שנתפרדו כל ההוצין מגבן שהן מתאימות כל אחת ואחת מגבה:

6 גזל עפר ועשאו לבנה לא קנה שאם ידוקנה תחזור עפר כמו שהיתה ואם גזל לבנה ועשאו עפר קנה שאע"פ שתאמר יחזור ויעשנה לבנה פנים חדשות באו לכאן:

7 גזל נסכא ועשאה מטבע לא קנה מטבע ועשאה נסכא קנאה שאע"פ שתאמר יחזור ויעשנה מטבע פנים חדשות הם:

8 גזל מעות ישנות ושיפן לא קנה שהרי חוזרין ומתישנין חדשים והשחירן עד שעשאו ישנים קנה אע"פ שאפשר לחדשם פנים חדשות הם:

9 גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור הרי זה שנוי בידו וקנאו אף בלא יאוש שהרי הוא כשנוי מעשה גמור וכן לענין גנבה עד שאם טבח ומכר אחר כן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה כמו שבארנו בפרק מרובה:

10 כשם שכתבנו שתקנו חכמים להקל לגזלנים במקום שהיה ראוי להחמיר מפני תקנת השבים כך ראו חכמים להחמיר בהם ולחייבם במקום הראוי שלא לחייבם מן הדין לפעמים כגון אדם גזלן המתמיד בכך והמשוקע בענין זה הרבה:

11 מעשה היה באחד שגזל צמד של שוורים וחרש שדותיו ואחר כך החזירם כמו שהיו והרי שהיה פטור בכך מן הדין שכל הגוזל ונשתמש בגזלתו הואיל ולא הכחיש בגוף הגזלה אינו משלם השכר ובא לפני רב נחמן וחייבו ליתן שבח שהגיעו בסבתם והוא חצי שבח הבא בסבת החרישה שהרי חצי שבח האחר קרקע גרמתו וכשתמהו תלמידיו עליו השיבם שזה גזלן עתיקא הוא ורצה לקנסו ודבר זה אף במקום שאין דנין דיני קנסות שהרי רב נחמן בבבל היה ומכאן אתה למד שבכל מקום קונסים לפי שעה לעשות סייג ופרישות לעברות על דרך מה שאמרו שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכן כתבו גדולי הפוסקים:

12 גזל בהמה והזקינה או כחשה בדרך שאינה חוזרת כבר בארנו שנעשה זה שנוי בידו וקנאו:

13 כבר בארנו במשנה שאם גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך וכבר פרשנו הטעם לפי שעבדים הוקשו לקרקעות וגדולי הפוסקים פסקו שהעבדים כמטלטלין הם וראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק יש נוחלין ב"ב קכ"ח א' שאין גובים מן העבדים ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו פרשו שאע"פ שהם כמקרקעי לענין בעל חוב מיהא אין גובין מה טעם אמרו מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי מפני שאינו סומך עליהם ואף עבדים הואיל ויכולים לברוח או למות אין דעתו לסמוך עליהם ומ"מ לענין גזלה הרי הם כקרקע וכן לענין שבועה ר"ל שאין נשבעין עליהם ומ"מ אין המדות שוות בעבדים אלא יש דברים שהם כמטלטלין ויש שהם כקרקעות שהרי לענין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה ולענין ארבעה שומרים אמרו שאין נשבעין עליהם ולענין המזיק בעבדים קנה מטלטלין בכפות ועודן עליו ולענין קנייה בכסף ובשטר ובחזקה ולענין אפותיקי נדון כקרקע ולענין יתומים ולענין פרוסבל ולענין הקנאת מטלטלין בשאין עודן עליו נידון כמטלטלין ומכאן אתה למד שאין כל המדות שוות בו עד שתביא ראיה מאחד לחברו ועוד כתבנו מזה בפרק ראשון:

14 המחליף פרה בחמור וילדה או המוכר שפחתו וילדה והרי המוכר אומר עד שלא מכרתי ילדה והולד שלי שלא מכרתי אלא הפרה והשפחה והלוקח אומר משזכיתי בה ילדה ופרה מעוברת ושפחה מעוברת מכרת לי אפילו היתה הפרה עומדת באגם והשפחה בסימטא הרי היא בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה ומ"מ ישבע המוכר על הפרה הא על השפחה אינו נשבע אלא היסת שאין נשבעין על העבדים זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע אם אינה ברשות אחד מהם יחלוקו זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה זה הטוען ודבר זה לא נשלם ביאורו בכאן ובבבא מציעא פרק השואל יתרחבו בו הדברים בע"ה:

15 זה שתפשנו בפרה וחמור לשון מחליף ובשפחה לשון מכירה מפני שהפרה אינה נקנית בכסף אלא במשיכה ואלו משכה כבר היה יודע אם ילדה אם לא ילדה אבל כשהוא מחליפה הואיל ומשך בעל הפרה את החמור נקנית פרה לבעל החמור בכל מקום שהיא כמו שיתבאר במקומו אבל שפחה ועבד כנעני נקנין בכסף ואע"פ שאינן לפנינו בשעת מתן מעות ואפשר שלא ידע אם לא ילדה:

16 כל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין ר"ל שהשבועה על הנתבע ליפטר מן התשלומין שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע ולא שהתובע יהא נשבע ונוטל ומ"מ יש שהם נשבעין ונוטלין מתקנת חכמים ויתבאר ענינם במסכת שבועות בע"ה: