מאירי על בבא קמא מ׳

1 שור של חרש שוטה וקטן שהעמידו לו בית דין אפטרופוס והועד והמית את האדם אין אפטרופוס זה משלם כופר שהכופר אינו אלא כפרה שהוא חייב מיתה בידי שמים ומתכפר לו בתשלום דמי הנהרג שאע"פ שהכופר כפרה בנהרג שמין אותו ולא בדמי בעל השור ומאחר שאינו אלא כפרה אין אלו בני כפרה:

2 שור מועד של שני שותפין שהמית את האדם כל אחד מהם חייב לשלם כופר שלם אחר שהכופר כפרה הוא הרי כל אחד ואחד צריך כפרה:

3 כל דבר שהוא צריך כפרה הוחזקו הבעלים בעינינו שלא להתרשל בענין ואין ממשכנים אותם על זה כגון חטאות ואשמות אבל דבר שאינו בא אלא מצד נדבה כגון ערכים ועולות ושלמים ממשכנין אותם שמא יהא קל בעיניו להתרשל עליהם ואע"פ שאין כפרה אלא לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וחטאת נזיר מ"מ הואיל ואינה מעכבת לשתות יין שמא יאחרנה וממשכנין אותו עליה מי שנתחייב בכופר אע"פ שהוא בא לכפרה הואיל ואין זה הולך למזבח ולא לבדק הבית אלא שהוא ממון חברו קל הדבר בעיניו וממשכנין אותם ומ"מ יראה לי שאין ממשכנין בו אלא בית דין שבירושלים שאין בתי דינין שבשאר עיירות נזקקים לכפרה:

4 כבר ידעת שהשואל את השור נכנס תחת הבעלים לכל דיני נגיחותיו ומ"מ אם שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם לא ידע השואל שיהא נגחן כלל השואל פטור והבעלים חייבים בנזק שלם שלא קבל עליהם שמירת מועד ואם היה יודע שכבר נגח אלא שלא היה יודע שיהא מועד משלם השואל חצי נזק ובעלים חצי נזק שאפילו היה תם כמו שהיה סבור חצי נזק היה משלם ולא נפטרו הבעלים מחמת רשות משנה שאין רשות משנה ממשאיל לשואל שמ"מ שם בעליו עמו:

5 זה שאמרנו שהשואל משלם חצי נזק דוקא אם השור שוה כחצי נזקו אבל אם אינו שוה כחצי נזקו אינו משלם אלא כמה ששוה השור שהרי אומר לו אלו היה תם לא היה משתלם אלא מגופו ואף בזו כגון שקדמו בית דין ותפשוהו שאם לא כן היה יכול לומר אלו היה תם הייתי מודה ופטור או שהייתי מבריחו באגם שלא ימצאוהו ואין הבעלים יכולים להפטר מטענת שאילו החזרתו לי הייתי מבריחו שהרי מ"מ מועד הוא והיה לו לשלם מן העליה ואפילו אין לו נכסים מצד אחר מ"מ הואיל וזה היה משועבד להחזיר לו שורו הרי הוא משועבד לניזק שלו ואין לו עליו תרעומת כשפורעו לו שהנושה בחברו מנה וחברו מחברו מוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו:

6 שאלו כשהוא תם והועד בבית השואל והחזירו לבעלים חזר לתמותו שכל משואל למשאיל רשות משנה ואם נגח מכאן ולהבא בעלים משלמין חצי נזק ושואל פטור מכלום שהרי החזירו ואפילו לדעת האומר רשות אינה משנה מ"מ בכאן אמרו משנה שהרי אומר לו הואיל ולא שלך היה לאו כל כמינך דמיעדת ליה לתוראי:

7 ממה שהביאו בכאן שהנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו אתה למד שבכל צד שיהא ראובן משועבד לשמעון הוא משועבד ללוי שנשתעבד לו שמעון ופורעם ראובן ללוי בלא רשות שמעון אף בלא תביעת לוי בבית דין ואפילו לא הגיע ממון לשמעון מיד לוי הואיל ומ"מ נשתעבד לו לאיזו סבה שהרי בזו לא הגיע ממון מיד הניזק ליד הבעלים וכן הדין אם נתחייב שמעון ללוי מחמת שכירות שנשתכר לו עמו וטרחנו לכתוב דבר זה מצד שראינו לגדולי עולם שהיו מפקיעים מזה שכירות וכל שעבוד שלא הגיע ממון ליד המשועבד האמצעי ויראה לי מזו סתירת דבריהם לגמרי יש אומרים בזו צד אחר והוא שכל שלא נשתעבד ראובן לשמעון מצד ממון הבא מיד שמעון ליד ראובן אלא שנשתעבד ראובן לאיזו סבה אין זה משועבד ללוי ונמצא מזיק של שמעון אינו משלם ללוי בחובו וראיה לדבריהם שהרי הענקה של עבד עברי אין מוציאין אותה מאדון ליתנה לבעל חוב כמו שהתבאר במקומו ואף בזו אין דבריהם כלום לא נאמר כן בעבר עברי אלא מכח המקרא שנאמר הענק תעניק לו ולא לבעל חובו:

8 יש שואלים בשמועה זו וכי מה הוצרכנו ללמוד דבר זה מדר' נתן וכי עד שלא בא ר' נתן לא היינו יודעים שנכסי הלוה כלם משועבדים למלוה וכל מה שמשועבד ללוה בכלל נכסיו הוא ושמא תאמר שהמקרא בא ללמדנו שראובן רשאי לפרוע ללוי בלא רשות שמעון ונפטר משמעון אף בזו פשוטה היא שהרי אדם תופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים ועוד שהרי בהדיא אמרו בשמועה זו שמוציאין וכו' אלמא אף הוצאת בית דין הוצרכנו ללמוד מדר' נתן ופרשו חכמי הדור שלא הוצרכנו לזו אלא בזמן שמת לוה ונפלו נכסים לפני יתומים שאין נכסי יתומים משועבדים לבעל חוב ושמענו מכאן שמה שזה היה חייב לאביהם אינו בכלל נכסי היתומים שהרי כמו שנשתעבד לזה נשתעבד לזה וכבר כתבתי בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים מה שקשה לי על סברא זו ומה שנדחקתי לתרץ בה ולדעת זה מיהא עכשו שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלין מן היתומים לא הוצרכנו לזו כלל:

9 יש מי שאומר הואיל והלכה כר' נתן המוכר שטר חוב לחברו אע"פ שלא כתב ומסר הואיל והלה נתן לו דמיו ונתחייב לו זה באותם הדמים יכול הוא להוציאם מיד הלוה שהיה חייב לו אותו חוב אע"פ שלא קנה השטר בכתיבה ומסירה שלא תהא אלא מלוה על פה הרי מוציאין ממנו מדר' נתן ואם כן אין צורך לכתיבה ומסירה אלא למה ששוה החוב יותר ממעות שקנהו או לענין טירפא ויש חולקין לומר שאף לענין אותן המעות צריך כתיבה ומסירה שלא נאמרו דברי ר' נתן אלא כשאין נכסים לשמעון אלא אותו חוב של ראובן אבל אם יש לו עוד נכסים אין זה רשאי לפרעו ואף בית דין אין מוציאין מידו עד שיתבע את שמעון שאין חברו שנשה בו יותר מערב שאינו נפרע ממנו אלא בשאין נכסים ללוה וכן כתבוה גדולי המפרשים ואף סוגיא זו מעידה כדבריהם לכאורה אלא שאין הכרח בדבר והילכך צריך כתיבה ומסירה לזמן שיש נכסים לראובן ולוי אינו רוצה לחזור על ראובן מפני שהוא קשה לו ואם לא כתב ומסר אין לוי יכול לחזור על זה וחכמי הדור כתבו שמוכר שטר חוב לא שייכא בדר' נתן כלל שלא אמר ר' נתן מוציאין מזה וכו' לדעתם אלא בנושה בחברו וחברו בחברו שהלוה שעבד עצמו וכל המשועבד לו למלוה אבל מוכר שטר חוב אינו משועבד לו כלום אלא שמוכר לו את החוב ואם אין נכסים ללוה הניח מעותיו על קרן הצבי ואין לו לחזור על המוכר הילכך אין כאן שעבוד כלל ואין יכול לקנות שעבודו של לוה אלא מכח השטר שמוכר לו ולפיכך צריך כתיבה ומסירה:

10 יש מי שאומר שראובן שנשתעבד לשמעון ויש לו ערב ושמעון נשתעבד ללוי ואין לראובן במה לפרוע אין ערב הנכנס לשמעון משועבד ללוי לא נאמרו הדברים אלא במשועבד מצד עצמו לשמעון וכן יראה ממסכת גיטין ממה שאמרו בפרק השולח ל"ז א' לו אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוסבל לו אין לו קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין מדר' נתן ואילו לחייב לו ולערב שלו לא קתני אלמא אין הערב משתעבד מדר' נתן אלא דוקא לוה עצמו וחכמי ההר מפקפקים בה לומר שכל שהערב משועבד הרי הוא במקום הלוה לכל דבר וזה שלא הזכירוהו מפני שבכלל החייב לו הוא וכן הדברים נראין:

11 גדולי הדורות סוברים שאם מכר ראובן קרקעותיו אין לוי בא וטורף מהם שהרי אין טירפא אלא משום דמלוה בשטר אית לה קלא ואיהו דאפסיד אנפשיה וודאי זה לא נאמר אלא על חובותיו של מוכר ולא שהיה לו להעלות על לב מה שבעלי חוב של מוכר משועבדים לאחרים וכן העידו עליהם קצת תלמידיהם בשני של פסחים ולא יראה כן שכל מה ששמעון יכול לחזור עליו אף לוי בא מכחו הוא וחוזר עליו גם כן כאלו בא בהרשאה ממנו:

12 המשנה החמישית והכונה בה ככונת שלפניה שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו אמר הר"ם האסטדין שור שבני אדם מרגילין אותו והוא שישלח זה שורו וירמוז עליו בקול שכבר הרגילו בכך כדי שיגבר על השור האחר לראות איזה מהם ינצח את חברו וזה אינו מטבע השור אלא ברצון בעליהם ורבים מאוילי עם יעשו זה במינים הרבה מן הבהמות והעופות:

13 אמר המאירי שור האצטדין והוא שמשחקין ומלמדין אותו לנגוח על ידי שמשסים אותו לכך אינו מועד ואם המיתו את האדם על ידי שסוי זה אינו חייב מיתה שנאמר וכי יגח ולא שיגיחוהו והמשסה גם כן פטור שהרי גרמא בעלמא הוא ולענין נזקים יש שדנין בו כן וכן בכופר ויש מחייבין בנזקים:

14 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

15 בהמה הרובעת והנרבעת והמוקצת לעבודה זרה אע"פ שמותרין באכילה כגון שלא נודע אלא על פי הבעלים או עד אחד והבעלים שותקין פסולים לגבי מזבח וכן כל שנגחה והמיתה ומ"מ שור האצטדין שהזכרנו במשנה שנגח והמית כשר למזבח שהרי הוא כאנוס ומעושה ומוקצה שהזכרנו יש מפרשים דוקא מוקצה לתקרובת ואם תפרשנו לעבודה זרה וכמו שכתבנו צריך שתפרשה משיעשו הכמרים בה מעשה אבל לא בדברים בעלמא שאין הקדש לעבודה זרה כמו שהתבאר במקומה:

16 כבר בארנו בנוגח שהועד שהבעלים משלמין את הכופר ומ"מ רובע שהמית ברביעתו אינו משלם את הכופר שאין כאן כונת היזק ומ"מ רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק הבעלים משלמין את הכופר כמו שהתבאר ואע"פ שנחלקו בה אביי ורבא ולדעת רבא אינו משלם כופר ברגל שדרסה וכו' ואמרו בכל מקום שהלכה כרבא אין מחלקת זו שלהם שהרי נשאלה שאלה זו בפרק שני וכבר העירונו בדבר זה למעלה:

17 אשה שנרבעה באונס פטורה ואם נרבעה ברצון נהרגת ואפילו הביאה היא הבהמה עליה הורגין את הבהמה כמו שהתבאר במקומו היתה תחלתה באונס וסופה ברצון כתבו גדולי המפרשים שהיא נהרגת ואע"פ שבמסכת כתבות אמרו יצר אלבשה דוקא לגבי אדם שטבעה מכריחתה להמשך אחריו אבל בבהמה לא: