מאירי על בבא קמא ח׳

1 מעתה מי שהיו עליו נזקין ובעל חוב וכתבת אשה והיו לו עדית ובינונית וזבורית ניזקין נוטלין בעדית שלו ובעל חוב בבינונית שלו וכתבת אשה בזבורית שלו כמו שבארנו לא היה לו אלא עדית כלם נוטלין מן העדית ואין ממתינין לו עד שיקח וכן לא היה לו אלא בינונית כלן נוטלין מן הבינונית וכן אם לא היה לו אלא זבורית כלן נוטלין מן הזבורית ואין מחייבין אותו ליקח היו לו עדית ובינונית נזקין בעדית ובעל חוב וכתבת אשה בבינונית:

2 היו לו בינונית וזבורית ניזקין בבינונית ובעל חוב וכתבת אשה בזבורית שאף הבעל חוב בדין תורה ראוי היה בזבורית שנא' בחוץ תעמוד וגו' ומה דרכו של בעל הבית להוציא פחות שבכלים ולא אמרו בבינונית אלא שלא תנעול דלת בפני לווין ומאחר שאין כאן אלא בינונית וזבורית אף הוא נוטל בזבורית ואין כאן נעילת דלת אחר שאין לו אלא בינונית וזבורית ועל זה אמרו רבינא אמר לעולם בשלו הם שמין ובדעולא קא מיפלגי מר אית ליה דעולא דדבר תורה בעל חוב בזבורית:

3 וגדולי הגאונים פסקו שבעל חוב בבינונית מפני שהם סוברים שמן התורה בעל חוב בעדית וחכמים הורידוהו לבינונית שלא יהא אדם קופץ להלואה מתוך חמדתו לשדה חברו וכמו שפסקוה גדולי הפוסקים במסכת גיטין והילכך אף בזו בבינונית ועל זה אמרו דלית ליה דעולא ומ"מ גדולי המפרשים נוטים בה לדברינו ולדברי כלם אין צריך לומר שאם היו לו עדית וזבורית שהניזקין בעדית ובעל חוב וכתובת אשה בזבורית:

4 ולגדולי המחברים ראיתי שפסקו בבינונית וזבורית שדינו של בעל חוב בבינונית אע"פ שפסקו שדבר תורה בזבורית נראה שהם מפרשים כאן דמאן דאמר מבינונית קא גבי אית ליה דעולא כלומר אית ליה דתקנתא דעולא שייכא אף בבינונית וזבורית דכמה בני אדם אין להם אלא שני מיני קרקע ר"ל בינונית וזבורית ואי לא גבי מבינונית איכא נעילת דלת ומאן דאמר בזבורית סבר דתקנתא דעולא לא שייכא אלא לרובא דעלמא דאית להו כולהו גווני דארעא אבל דלית ליה אלא בינונית וזבורית לא שייכא תקנתא דמילתא דלא שכיחא ולא עבדו בה רבנן תקנתא כך נראה לי בפירושה לפי דעת גדולי המחברים וראיה אצלי לפירוש זה שאם כפירוש שפרשנו תחלה היה לו לומר מר סבירא ליה כעולא דאמר דבר תורה בזבורית ומר סבירא ליה כר' שמעון דפליג בפרק הנזקין ואמר דבר תורה בעידית אלא שהעקר כפירוש זה שנתחדש לנו:

5 ולענין ביאור בגוף דבריו של עולא מה ראיה מקרא דבחוץ תעמוד שיהא גובה מן הקרקע בזבורית והא קרא במטלטלי כתיב ובמטלטלי כל מידי מיטב הוא תדע שאין לומר מיטב הוא אלא בפרעון שיכול למכרו ואי לא מזדבן הכא מזדבן הכא אבל קרא במשכון כתיב שאינו עומד לימכר ואין לומר בפחות שבו שהוא מיטב וזהו שאמרו בתלמוד המערב למדו הקרקעות מן המשכונות:

6 כתבו הגאונים שכל שיש ללוה עדית במקומו ובינונית במקום אחר מגבהו מעידית שבמקומו ואינו דוחהו לבינונית שבמקום אחר:

7 מה שביארנו לדעת ראשון בבינונית וזבורית שהבעל חוב נוטל בזבורית לא סוף דבר שלא היה לו עדית מעולם ר"ל אחר שלוה אלא אף אם היה לו עדית אחר שלוה שנמצאת בינונית זו משועבדת למלוה ומכרה אנו אומרין כן הואיל ועכשיו מ"מ אין לו עדית וכל שאנו מזכירין לשון זבורית פירושו ארץ שעושה פירות אבל כל שאינה ראויה לעבודה אינה בכלל זה כלל:

8 מי שהיו עליו נזקים ובעל חוב וכתבת אשה והיו לו עדית ובינונית וזבורית ומכרן לשלשה בני אדם כאחד שלא נמצא אחד מהם קודם לחברו שיוכל לומר הנחתי לך מקום הרי שלשתן נכנסים תחת הבעלים לגבות מהם כדרך שהיו גובים מן המוכר ניזקין מזה שלקח העדית ובעל חוב מזה שלקח הבינונית והאשה מזה שלקח הזבורית ופרשוה גדולי הרבנים אע"פ שאי אפשר בלא קדימת שעה הואיל ולא נזכר בשטרות מי הוא הקודם ולמדו רבים מדבריהם שאף בזה אחר זה כל שאין קדימת אחד מהם נכרת כך הוא הדין כגון שאין זמן בשטרות או שכתוב בכלן בניסן סתמא ומכל מקום עיקר הדברים דדוקא בששטרי המכירה ביום אחד ובמקום שאין כותבין שעות שנמצאו כלם שוים אפי' נתבררה שעת הקדימה אלא היה בה קנין שבודאי משעת הקנין קנה והרי בשני שטרות היוצאים ביום אחד אמרו כתובות צ"ד א' חולקין או שודא דדייני ובזו אם מדין חלוקה אם מדין שודא מעמידין אותם על חזקתם וגובה כל אחד כדינו אבל בניסן סתמא או שאין זמן בשטרות כלם נדחין דזיל הכא מדחי ליה לומר אני ראשון והנחתי לך מקום וזיל הכא וכו' עד שיביא ראיה אי זה מאוחר ויטרוף הימנו וראיה לזה ממעשה האמור בגמ' כתובות בהנהו תרי שטרי דחד כתוב ביה בחמשה בניסן וחד כתוב ביה בניסן סתמא וזו שבכאן בשכלן ביום אחד ולא נתבררה הקדימה ולפיכך כלם נוטלין כדינן:

9 ואע"פ שהניזקין מיהא מלוה על פה היא ואינה טורפת ממשעבדי פרשוה כשעמד בדין בשעת המכירה או שמא ניזקין קלא אית להו טפי משטרא וגבי ממשעבדי או שמא מלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמיא:

10 מכרה להם בזה אחר זה לזה באחד בניסן ולזה בשני לו ולזה בשלישי כלם גובין מן האחרון שהרי הראשונים אומרים הנחתי לך מקום ואם היה זבורית אחרון אף הניזק אינו גובה אלא ממנו ואפילו נמכר הזבורית אחר כן ושמא תאמר נזקין מיהא יגבו מעדית אע"פ שכשנמכר העדית נשאר שם זבורית ואין נפרעין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין שהרי אף ביתומים אמרו שאין נפרעין מהם אלא מזבורית ואעפ"כ ניזקין גובין מהם מן העדית הואיל ודינם מן התורה בעדית וכן חוב שיש בו שבח ר"ל שהותנה בשטר שיגבה מן העדית כמו שהתבאר בחמשי של גיטין וא"כ אף בלקוחות נאמר כן אין זה כלום שהיתומים יורשים הם ויורש כרעיה דאבוה הוא וראוי לפרוע חוב אביו מן הדין ומאחר שהכל ברשותם דין הוא שיפרעו מן העדית הן ניזק הן בעל חוב שיש בשטרו שבח אבל לוקח שלא הלוו לו כלום אף הניזק אינו נפרע ממנו במקום שיש בני חורין אלא מן הזבורית שהוא אחרון ואם לקח העדית אחרון אף כתבת אשה גובה הימנו וזהו שאמרו ברביעי של גיטין העושה שדהו אפותיקי ומכרה גובה משאר נכסים ואפילו היה האפותיקי בינונית ושאר הנכסים זבורית ויש חולקין לומר שהניזק גובה מן העדית אף מן הלקוחות ואף במקום בני חרי וזה שאמרו כאן גובין מן האחרון אף מן הזבורית הם מעמידין אותה שלא כהלכה כדעת ר' ישמעאל שאמר בדניזק שיימינן וכגון שעידית של ניזק כזבורית דמזיק שהיה הדין לשום בשל ניזק ותקנו לנזיקין לשום בשל מזיק אף לר' ישמעאל בדרך זה ובמקום לקוחות העמידוה על דין תורה וכן זו של אפותיקי מפרשים אותה בשהאפותיקי ושאר הנכסים שוים ואינן אלא דברי נבואות דחויות מאליהן שהרי הברייתות הן זו שבכאן הן זו של אפותיקי סתם נאמרו אלא שכלן גובין מן האחרון אפילו מן הזיבורית:

11 אין לאחרון שיעור שיספיק המוקדם גובה הימנו כמה שאפשר לו והנשאר וכן האחרים גובין משלפניו ואם עדין אינו מספיק גובין משלפני פניו ופרשו בתוספות שכל שבאו שלשתן כאחד כל הקודם גובה משל אחרון תחלה אפילו היה הניזק קודם וכתבה אחרונה כל שבאו כאחד גובה הנזק תחלה מן הזבורית שנמכר אחרון והאשה מן העדית אם לא הספיקו האחרונים והוזקקה לחזור לשלפניהם ואין הניזקין יכולים לומר מאחר שאנו נוטלים את הכל יחזור כל אחד לדינו ויש מפרשים שאם כל הקרקעות צריכים לטירפת שלשתם חוזרין לדינם אבל כל שנשאר מהם ביד הלוקחים גובין לפי קדימתם על הדרך שביארנו אחר שבאו כלם כאחד שאם אין באים כאחד נפרע זה שבא עכשו מן האחרון ואין משגיחין לאותם שאין תובעים ולכשיתבעו נחזירם למה שראוי מן הדין:

12 מכרן לאחר אם בבת אחת כגון בשטר אחד או ביום אחד שלא הובררו בשעות אין צריך לומר שהוא נכנס תחת הבעלים לפרוע לכל אחד כדינו אבל אם מכרם לו בזה אחר זה יום אחר יום אם לקח זבורית באחרונה כלם נדחים אצל הזיבורית שאף הוא יש לו על עצמו דין הנחתי לך מקום אבל אם לקח עדית באחרונה בזה נשתנה הדין והוא שאם הלוה שמכר קיים יראה מן הסוגיא שהוא יכול להוריד את הניזק לבינונית אע"פ שלקח העדית אחרון שאומר לו אי שתקת שתקת כלומר ותטול מן הבינונית ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה עד שתהא אותה הזבורית אצלו בני חרי ותדחה אצל הזיבורית ואע"פ שאין אותיות נקנות במסירה אין הכונה חזרת השטר לבד אלא הקנאה במתנה או מכירה ומצד שכבר היתה שלו ושהוא מחזיר לו עם הקנאתו שטר המכר הוא אומרה בלשון מהדרנא והוא הדין שאם לא לקח הוא זבורית מצי אמר יהבנא ליה מדילי שבכל צד שיבאו לו נכסים בני חורין המלוה נפקע מן המשועבדים ומתוך כך אף בלא הקנאה דוחהו לבינונית אבל אינו מוריד בעל חוב לזיבורית מטעם מהדרנא וכו' ואף הוא טוענו לכי עבדת עבדת דהא אי מהדרת הכא זיבורית והכא זבורית אבל דלא עבדת שקילנא בדינא וכתובה מיהא הואיל ודינה בזבורית נוטלת הזבורית אף בלא החזרת זבורית למריה:

13 ונמצא שאף בלא החזרת שטר אלא בהפחדה בעלמא מוריד את הניזק לבינונית ומעמיד בעל חוב כדינו בבינונית גם כן וכתבת אשה בזבורית ואם רוצה ליתן או למכור ללוה בזול זבורית דוחה את כלם אצלו למדת לפי מה שכתבנו שזה שהקשה אי הכי לניזקין נמי פירושו שידחהו מעדית לבינונית:

14 ומכל מקום יש פוסקים שבטעם אי שתקת מחזיר את כלם לזיבורית ופרשו אי שתקיתו ושקליתו מזבורית מוטב ואי לאו מהדרנא וכו' ואתם גובים זבורית כמו שאני רוצה ליתן ועומדים בספק ערעור שמא יצאו שם בעלי חוב אחרים ומפרשים אי הכי לנזקין נמי שידחהו אצל זבורית ועיקר הדברים כדעת ראשון לגבות ניזק ובעל חוב בבינונית וכתבת אשה בזיבורית:

15 מת הלוה שמכר קרקעות אלו ולא נשאר מנכסיו כדי לפרוע ונזקקו ניזקין ובעל חוב ואשה בכתבתה לטרוף מן הקרקעות שלקח זה ושלקח עדית באחרונה והרי הופקעה מלוקח זה טענת מהדרנא שטר זבורית למריה שאם יחזיר הרי הם נכסים שקנו יתומים ואין נזקקים להם לשום תובע והרי הוא כמוכר לאחרים ואף אם מכר עדית רצה מזה גובה וכו' כמו שיתבאר ושמא אתה סבור לומר שיהו כולם גובים מן העדית שהוא אחרון אינו כן אלא הניזק גובה מן העדית כדינו אחר שנמכר אחרון אבל אין בעל חוב וכתבת אשה נפרעין ממנו שהרי הוא אומר להם תקנת הנחתי לך מקום מפני הלוקח נתקנה ואיני רוצה באותה תקנה שכל תקנה הנתקנת לתועלתו הוא יכול לומר איני רוצה באותו תועלת על הדרך האמור בכתובות פ"ג א' שיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה מאחר שלטובתה נתקנו לה מזונות תחת מעשי ידיה הואיל ורוב נשים אין מעשה ידיה מספיקין למזונותיה אם אין זו רוצה באותה תקנה הרשות בידה כמו שיתבאר במקומו והילכך ניזק נוטל בעדית ובעל חוב בבינונית וכתבת אשה בזבורית:

16 גדולי הפוסקים לא הביאו בהלכותיהם מה שבארנו שכשהמוכר קיים דוחה את כלם אצל הבינונית מטעם החזרת הזבורית לבעליו אלא שאף במוכר קיים נוטלין כדינם וניזק מיהא נוטל בעדית ואין גורסין בשמועה זו ביתמי עסקינן אלא שאחר שהקשו לטעם אי שתקת שתקת אי הכי לנזקין נמי הם גורסים אלא טעמא דלא שקלי כולהו בעדית משום דאמר טעמא מאי תקינו רבנן וכו' לא ניחא לי וכו' והלכך גובין כלם כדינם אף במוכר קיים וטעמא דאי שתקת דחויה מכל וכל ומכל מקום קצת מפרשים סומכין את דבריהם מפני שאם נאמר כן אף במכרן כלן בבת אחת לאחד ראוי לומר כן ומ"מ יראה לי שאם מכרן כלם לאחד כאחת אם המוכר קיים כך הוא הדין ולא אמרו במכרן לאחד כאחת שהוא נכנס תחת הבעלים אלא כשמת מוכר שאין כאן מקום להחזרת שטר ולא לבטול תקנת הנחת מקום:

17 יש מי שאומר שטענת החזרת השטר אם המוכר קיים טענה חזקה היא ולא עוד אלא שכתבו שאף בניזק חוזר בה אצל הזיבורית ואין צריך לומר בבעל חוב וכל שכן בכתבת אשה ומה שהקשה אי הכי לנזקין נמי פירושו ולהחזירו לזיבורית ושמא תאמר יאמר לו לכשתחזיר שהרי אף עכשו אתה רוצה לפרעם מן הזבורית אין הדבר כן שכל מה שבידו לעשותו אף הוא מכריחו לקבלו עד שלא נעשה וכן מוכיח בכתובות שהרי בפרק שני דייני גזרות ק"ט ב' במי שאבדה לו דרך שדהו אמרו שאם היו מקיפין אותו ארבעה בין דאתו מכח ארבעה בין דאתו מכח חד כולי עלמא לא פליגי דמצו מדחו ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מכל מקום ארחאי גבך הוא ורבנן סברי אי צייתת צייתת ואי לא מהדרנא שטרא למריהו ולא מצית לאישתעויי דינא בהדיהו ואין רשאין לומר לכשתחזיר והלכה כרבנן:

18 ומכל מקום בפרק החולץ נראה שטעם זה אינו ולא הוצרכנו לו אלא לדעת האומר הדר דינא אבל לדעת האומר קם דינא שהלכה כמותו לדעתם אין הטעם משום אי צייתת אלא מטעם קם דינא כלומר הואיל וכשהיה מארבעה לא היה לך אצלם כלום אף עכשו כשבאה אצל אחד קם דינא ונמצא שטעם אי צייתת אזלה לה:

19 וכן גדולי הדורות כתבו שאפילו נאמר שטעם חכמים באבדה לו דרך שדהו מטעם אי צייתת צייתת שאני התם שבעל הדרך רוצה ליפות כחו על לוקח זה במה שהורע כחו אצל המוכרים שמכרו לו כל זכותם שבא לידם ולפיכך יכול לומר אי צייתת צייתת אבל בזה אין הניזקין מיפים כחם על לוקח זה אלא במה שהיה דינם אצל המוכר שמכרה לו ושמא תאמר לדעת זה מה שהקשו בגמ' אי הכי לנזקין נמי נימא הכי היה לו לתרץ שאין נזקין דומין לבעל חוב שהנזקין אין מיפים כחם אצל הלוקח אלא במה שהיה דינם אצל המוכר אבל בעל חוב דין הוא שלא יטול בעדית מטעם אי שתקת וכו' שהרי רוצה ליפות כחו אצל הלוקח במה שלא היה דינו אצל המוכר אפשר שכיון שלקח עדית באחרונה אף על המוכר היה דינו בעידית הנשאר לו:

20 ולדעתי טעם אי צייתת אין ראוי לדחותו הואיל ובמקומו נאמר כן וזו שבפרק החולץ סוגיא בעלמא היא ואין דוחין ממנה טעם האמור במקומו ומ"מ דוקא מהני להחזיר את הניזק לבינוני כדעת ראשון ולא לזיבורית שאינו דומה לגמרי לטעם האמור באבדה לו דרך שדהו שבאותו הדין אלו היו השדות עדין ביד המוכרים אינו זוכה בדין בה כלל והרי לוקח כדין ערב לומר שכל שהמוכר פטור אף הלוקח פטור אבל זו שבכאן אלו היה הכל ביד המוכר היה כל אחד זוכה כדינו ואין טעם מהדרנא שטרא ראויה להפקיע אא"כ בהפחדת פסידא יתרה מזו על הדרך שביארנו תחלה אע"פ שבאחרון של כתובות כתבנו שאין לוקח זה כדין ערב מכל מקום לענין זה ראוי לומר כן:

21 ויש מפרשים בטעם זה אי צייתת להתפשר עמי בדמים מוטב ואי לא מהדרנא וכו' ולא יהא לך מקום להתפשר עמהם שאין אדם רוצה לחלק שדהו לשנים ונמצא מרויח:

22 ולענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו ביתמי דלאו בני פרעון נינהו יש שמקשים שהרי יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם ופרשוה בקטנים ומכאן למדו גדולי הדור שאם מת הלוה והניח בני חורין ליתומים קטנים ויש שם לקוחות שגובה מן הלקוחות ואין יכולים לומר הנחתי לך מקום דהשתא מיהא לא מצי למגבי והוה ליה כאשתדוף בני חרי דגבי ממשעבדי ואין נראה לי מאחר שאותם בני חרי בעין והרי שלו לפניו אע"פ דאריה רביע עלייהו והכא שאני דכי מהדר שטריה נכסי דקנו יתמי נינהו:

23 זה שלקח שלשה קרקעות ולקח עדית באחרונה ומת המוכר שאלמלא שאינו רוצה בתקנת הנחתי לך מקום היו כלם גובים מעדית כמו שבארנו אם מכר אחר כן בינונית וזבורית ושייר עדית לפניו אין ספק שכלם באים וגובים מן העדית שאין מקום לומר אי אפשי בתקנת חכמים במקום שחב לאחרים מלבד תובע שלו ולא שתפרש מצד שאותו שנשאר בידו נקרא בני חרי אצל אותם של לוקח שני ששניהם משועבדים הם וטרפא שלהם שוה אצל זה שאם תאמר שנכסי לוקח שני נקראים משועבדים בערך אל נכסי הראשון א"כ אפילו לא היתה עדית אחרונה אתה אומר כן הא אין הטעם אלא מפני שלוקח שני אומר לו הרי עדית היה אחרון ואי אפשר לו עכשו להפקיעך ממנו בטענת אי אפשי מטעם שכתבנו ועוד מטעם אחר שכל המפקיע עצמו מן התקנה צריך להזמין עצמו לדין כלומר איני רוצה בתקנה אלא בדין אבל זה שאין עשיית הדין בידו שהרי אין בינונית וזבורית בידו אין לו רשות להפקיע התקנה אבל אם מכר את העדית ושייר לעצמו בינונית וזבורית שמא אתה סבור שיהו כלם גובים מן העדית שהיה אחרון הואיל ואין כאן טעם אי אפשי שהרי אין לוקח ראשון רוצה עכשו בדין אי אפשי תדע שאין הדבר כן ואין גובין כלל אלא כולו בדיני מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ואחר שהראשון היה רשאי להגבותם בבינונית אע"פ שלקח עדית אחרונה כמו שביארנו אף אלו אומרים לו לך אצל בינונית כאלו הבינונית בידם שהם עומדים במקום הראשון לטענה זו ודוחים לבעל חוב אצל בינונית של ראשון וכתבת אשה לזבורית ואין הפרש בזו בין שמכר ראשון לשני באחריות בין שמכר שלא באחריות:

24 ראובן שהיו עליו בעלי חוב ומכר כל שדותיו לשמעון בבת אחת והרי שדינו של בעל חוב עליו בבינונית הלך שמעון ומכר הבינונית ללוי והשאיר אצלו עדית וזבורית הרי הבחירה ביד הבעל חוב אם רצה לגבות ממה שנשאר ביד שמעון גובה ואין ביד שמעון לומר לו הרי שעבודך אצל לוי שהוא אומר לו לוי קשה לי ואתה נוח הימנו ואתה בעל דברים שלי שלקחת מבעל חובי וגובה ממנו מן הזבורית ולא מן העדית שהרי אף בעל חוב בעצמו אם היו בידו עדית וזבורית אינו גובה אלא מן הזבורית כמו שהתבאר ואם אין ביד שמעון מאותן שדות זבורית גובה אף מעדית דהואיל ולקח שמעון כל שעבודו של בעל חוב ואין זה מוצא בידו את שדינו עליו גובה ממה שמוציא בידו ואם לא נשאר לו בינונית ולא זבורית גובה מעדית שהרי אומר לו אתה לקחת כל שעבודי ונכנסת תחת ראובן לחובי וכל שאני מוצא מנכסי ראובן אצלך איני מטריח את לוי שהרי הניח לי מקום ואם רצה לגבות מלוי גובה ואי אפשר ללוי לומר לו לך אצל שמעון שכבר הנחתי לך מקום במקחיו שאין נכסי לוקח שני נקראים משועבדים בערך אל נכסי לוקח ראשון כדי לדחותו מדינו לפחות הימנו ששניהם משועבדים הם כמו שבארנו והואיל ובינונית בידו חוזר זה עליו הא אם נשאר בינונית ממקח זה ביד שמעון בכדי החוב כל שכגון זה נכסי לוקח שני משועבדים הם בערך אל נכסי לוקח ראשון הואיל ואין כאן דחייה ממעולה לפחות ויש כאן דין הנחתי לך מקום ולאו דוקא הנחתי שלשון זה אינו נופל אלא אצל הבעלים לא אצל הלוקח אלא כך הוא הענין מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכשם שהראשון יכול להגבותך אי זה שירצה מאותן שתי שדות הבינוניות אף אני כן ומתוך כך נדחה אצל שמעון ואינו גובה מלוי:

25 ומכל מקום אם לא מכר ראובן זה כל קרקעותיו כאחד לשמעון אלא זה אחר זה ומכר שמעון אחר כן בינונית ללוי אם זבורית היה אחרון אין זה חוזר אצל לוי שהרי בשעה שלקח שמעון את הבינונית נשאר הזבורית בן חורין ואם עדית לקח באחרונה אף הוא הולך וגובה מעדית שביד שמעון שהרי אין בינונית בידו לדחותו מטעם אי אפשי כמו שכתבנו למעלה ומ"מ אם המוכר קיים דוחהו אצל זיבורית שבידו אע"פ שעדית אחרונה מטעם החזרת השטר לדעת קצת כמה שביארנו למעלה ומכל מקום אם הבינונית אחרונה חוזר אצל לוי ואם היתה עדית אחרונה ומכרה ללוי ונשאר הבינוני אצל שמעון חוזר אצל שמעון מטעם מה מכר ראשון לשני וכו' כמו שבארנו:

26 ראובן שמכר שדה לשמעון ובא בעל חוב של ראובן לטרוף את הקרקע מיד שמעון יכול ראובן זה לדחותו מעל שמעון אף שלא בפרעון אלא שיעריך טענותיו בבית דין כן ולא סוף דבר להשביעו אם טוען לו שפרעו שהרי אין שמעון מרויח בזה כלום שאף זה בא ליפרע מנכסים משועבדים הוא ואינו נפרע אלא בשבועה ר"ל אם נפרע מראובן אם לאו אלא הן להשביעו הן לטעון עליו שהוא מעכב את חובו בתביעה אחרת שיש לו עליו הן על אי זו טענה או טענות שיראה לו לטעון שהלוקח אינו יודע בהם או אינו בקי או פקח לעמוד בדין כמוהו ואין כח ביד הבעל חוב לומר הרי נעתק שעבודי ממך ובא ליד שמעון ואינך מעתה בעל דברים שלי לגופה של קרקע זה מפני שראובן אומר לו כל מה שתפסידהו אף אני משועבד להחזיר שכל סתם מכר באחריות הוא ואפילו אין לו לשלם יכול לומר מ"מ הרי אני משועבד להחזיר כשיזדמן לי:

27 ואף אם מכרה שלא באחריות מ"מ הרי זה אומר לו איני רוצה שיהא לזה עלי תרעומת ולפי זה אפשר שהדין כן אף בשכבר טרפה בעל חוב של ראובן שיכול ראובן זה לתבעו בדין על מה שטרפו שלא בדין יש מתמיהין על פירוש זה שאם כן לענין מכרה באחריות מיהא מה בא ללמדנו ואם מפני שמכל מקום הוצרך להשמיענו כן במכרה שלא באחריות הרי זו בלשון איכא דאמרי נאמרה אלמא שעיקר השמועה היתה למכרה באחריות ומ"מ הם מפרשים אותה בצדדים אחרים והוא שכבר התבאר במקומות אחרים שהלוה שעשה שדהו אפותיקי מפורש למלוה יכול הוא לסלקו במעות אבל אם מכרו הרי המלוה בא וטורפו ואין הלוקח יכול לסלקו במעות ופרשו בכאן שאם מכרו ובא המלוה לטרפה רשאי הלוה לומר אני אפרעך ואע"פ שהדבר ידוע שאין לו מעות בא ומקבלם מן הלוקח ולא נאמר שאין הלוקח יכול לסלקו אלא בשאין הלוה בכאן או שאינו רוצה לסלקו ושמועה זו מתפרשת על דרך זה לדעתם וכן פרשוה גדולי המפרשים:

28 ומכאן אני אומר בערב שנשאר אחר מיתת הלוה ואין ליתומים נכסים לפרעו שגובה מן הערב בבינונית כמו שיתבאר במסכת גיטין מ"ט ב' שיכול הערב ליתן זבורית ליתום לפרעו ממנה ולפי' זה אין ראוי לגרוס אי מפקת מיניה עלאי דידי הדר שהרי אף הוא אינו חוזר עליו אלא במעות:

29 התבאר גם כן במקומות אחרים שאם לוה ראובן משמעון מנה ויש לו קרקע שוה מנה וחמשים שאין המלוה רשאי לומר תן לי כל הקרקע ואני אחזיר לך המותר שהוא חמשים אלא חולק הקרקע עמו ונוטל המלוה שני חלקים בשיעור מנה ונשאר השליש ביד הלוה ואפילו לקחו ראובן זה במנה אלא שהשביחו ועמד על מאה וחמשים הואיל ועכשו מ"מ שוה מאה וחמשים ומ"מ אם היה לראובן זה קרקע שוה מנה כשיעור חובו ומכרו לאחר והשביחו הלוקח עד מאה וחמשים הרי בעל חוב בא וטורף את כלו ומחזיר המותר ללוקח על צדדים ידועים יתבארו במציעא בע"ה:

30 יש מי שפירש בכאן שאם המוכר עמו בכאן ורוצה להכניס עצמו במקום הלוקח עושה ומכריחו לחלק עמו בקרקע ולהעמיד השליש ביד הלוקח לא נאמר שהלוקח אינו רשאי לסלקו אלא כשהמוכר אינו בכאן או שאינו רוצה בכך ושמועה זו מתפרשת על דרך זה לדעתם:

31 יש מפרשים שמועה זו לתועלת הלוה והוא שאם יש לו עליו שבועה ממקום אחר ואינו יכול להשביעו בא עכשו ונכנס עמו לדין מצד שהוא רוצה ליפרע מנכסים משועבדים או מאיזה צד ואחר כך יגלגל עליו שבועה ממקום אחר ואין זה יכול לומר אין שבועה זו שלך כדי שתגלגל עליה:

32 לקצת חכמי דורנו ראיתי ששאלו בשמועה זו מאי נפקא מינה אי ראובן משתעי דינא בהדיה אם לאו שהרי אף בלא כך טוענין ללוקח כל מה שאפשר למוכר לטעון ואנו כבר כתבנו שהרבה בני אדם אינם יודעים בטיב משא ומתן לעמוד בדין זה בזה וכן יש שתירץ כגון שיבא ראובן לטעון לבית דין הגדול אזילנא ושמעון אינו יכול לילך ומ"מ ראיתי מי שנשתבש לומר ולפרש בה כגון שיש עדים מעידים כנגד הבעל חוב והם קרובים לשמעון ואינם קרובים לראובן ואין זה כלום שמאחר שיש ריוח לשמעון בזה שמעמידין הקרקע בידו בעדות זו אף לראובן פסולים לעדות זו כמו שיתבאר במעשה אלעאי וטוביה דהוו קריבי דערבא ופסלינהו לגבי לוה ומלוה הואיל וכי לית ליה ללוה בתר ערבא אזיל כמו שיתבאר בראשון של מכות וכן אם עדים המקיימים את השטר קרובים לשמעון ולא לראובן פסולים אף לראובן מטעם זה ואם שמא המוכר טוען מזויף הוא והלוקח אינו יודע בכך שבודאי כל הבא ליפרע מיתומים וממשועבדים צריך לקיים את שטרו כמו שיתבאר בסוף פרק גט פשוט בשמועת שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי דאי אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה אלמא לא גבי מיתמי בלא קיום דטענינן להו מזויף הוא וודאי אף במשועבדים כן אלא שהעיקר כטעם שכתבנו: