מאירי על בבא קמא מ״ח

1 הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ונגחו בעל הבית פטור והוא עושה דין עם בעל השור ואם ברשות נכנס ר"ל שקבל עליו שמירתו בעל הבית חייב בכל הנזק והוא גובה מן המזיק חצי נזק לתם ושלם במועד:

2 וגדולי הדורות שלפנינו פסקו שלא קבל עליו שמירת של עולם מתוך שהם מספקין בו אחר שלא נתברר בגמרא דין שאלה זו ולא נראו לי דבריהם שפשוטן של שמועות כך הוא ואע"פ שהתלמוד דוחה ומתרצן דחיה בעלמא היא:

3 לפי מה שביארנו מי שהכניס פירותיו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית והוזקה באכילתה פטור וכן הדין אם הכניסן ברשות ולא קבל עליו בעל הבית שמירתן ואין צריך לומר אם קבל שמירתן יש צדדים שאם הכניס ברשות ולא קבל בעל הבית עליו שמירתן שחייב המכניס אף בהוזקה דרך אכילה ונמצא בזו כניסה ברשות חמורה מכניסה שלא ברשות וכיצד הוא דבר זה הרי שנתן לו רשות להכניס אבל לא שיקבל שמירתו והכנסה זו היא על דבר שבעל החצר צריך להניח לו ביתו ולסלק שמירתו חייב המכניס בנזקי בהמתו של בעל הבית אף בהוזקה דרך אכילה מעתה אשה שנכנסה לאפות עיסתה בביתו של אחר ברשות בעל הבית אלא שלא קבל עליו שמירתה והרי מן הראוי שיניח לה את הבית מתוך שהיא צריכה צניעות בלישתה ועריכתה אם באה בהמתו של בעל הבית ואכלה את העיסה ומתה מחמת אכילתה האשה חייבת וכן כל כיוצא בזה:

4 מי שהכניס שורו בחצר חברו שלא ברשות והיה שם בור סתום כראוי ודחף בה את השור עד שגלהו בעל השור חייב בנזקי בעל חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור אם הפקיר רשותו ואע"פ שאמרו איש בור ולא שור בור מ"מ הואיל ומוטל עליו לסתמו או לכסותו כראוי ולא עשה הרי הוא כאלו עשאו ולא אמרו כן אלא בתקלה הנעשית על ידי שור ואינה מוטלת עליו לסלקה:

5 הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק השור את בעל הבית או שהוזק הוא בו מאליו כגון שנתקל בו חייב בעל השור וכן אם רבץ ושבר כלים ברביצתו או נתקל בו בעל הבית לאחר רביצתו והוזק:

6 הטיל גללים ונטנפו בהם כליו של בעל הבית בשעת נפילה חייב ואם לאחר מכן פטור שהגללים בור הם ואין בהם חיוב כלים הוזק הוא עצמו בהם פרשו חכמי הצרפתים שחייב בעל השור ואין פוטרין אותו משום איש בור ולא שור בור שכל שהיה שלו בשעת נפילה כגון זו וכגון נפלה גמלו עליו לסלק וכל שלא סלקו הוא עשאו וכן אע"פ שסתם גללים הוא מפקירן או אפילו הפקירם בהדיא אין זה כלום שאין בור זה נעשה באונס כדי שתפטרהו כל שהוא מפקירן כמו שהתבאר בפרק המניח אדרבה דרכו בכך ולא היה לו להכניסו והרי הוא כאלו עשאו ואין זה דומה לשורו שחפר בור ברשות הרבים שאין זה חפירה שלו:

7 נכנס הוא עצמו לחצר בעל הבית והזיק את בעל הבית או שהוזק בו מאליו חייב ואם בעל הבית הזיקו פטור במה דברים אמורים בשלא ידע בעל הבית שהוא בחצרו אבל אם ידע בו אפילו בעל הבית חייב אם הזיקו בידים אף בלא כונה שאם יש לו רשות להוציאו אין לו רשות להכותו ולהזיקו ויש אומרים אף בהזיק בעל הבית את שורו של מכניס ומ"מ זה שאמר שאין לו רשות להכותו דוקא עד שיתרהו לצאת אבל אם התרהו לצאת ולא רצה לצאת רשאי להכותו ולרדותו כמו שבארנו בפרק המניח:

8 היו שניהם ברשות שוה לשניהם כגון ברשות הרבים או בחצר של שניהם או שנתן להם רשות בעל הבית ליכנס או שניהם שלא ברשות כגון שהיו שניהם רצים ברשות הרבים שהוא שלא ברשות אא"כ בערב שבת כמו שבארנו בפרק המניח אם הזיקו זה את זה בין במתכוין בין בשאינו מתכוין חייבים ואם הוזקו מאליהם כגון שנתקל אחד בחברו פטורין כמו שביארנו בפרק המניח אחד ברשות ואחד שלא ברשות את שברשות פטור ואת שלא ברשות חייב כמו שהתבאר:

9 כבר בארנו שכל שמכניס ברשות ואין בעל הבית מקבל שמירה אלא שאומר לו הכנס או הכניס הרי השאילו מקום בחצרו ואם בא אחר והזיקו לשם מחיובו של שן ורגל הרי הוא חצר הניזק וחייב יראה מסוגיא זו ר"ל כנוס שורך ושמרו וכו' שאם אמר לו הכנס והכניס אלא שתזהר בשמירתם או בכל לשון שהוא מזכיר לו הזהרה על שמירתן הרי הוא שוללו מרשות החצר ואין זה חצר הניזק כלל:

10 המשנה השלישית והיא מענין החלק הראשון אלא שנתבלבל הסדר ואמר על זה שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ואדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היתה יפה משילדה אמר רשב"ג אם כן משהאשה יולדת משבחת אלא שמין את הולדות כמה הם יפים ונותנין לבעל ואם אין לה בעל נותנין ליורשיו היה גר זכה היתה שפתה ונשתחררה או גיורת פטור אמר הר"ם לפי שרצה לומר אדם שהיה מתכוין לחברו אמר שור שהיה מתכוין לחברו ואין הפרש בין שהשור נתכון לשור ונגף אשה או נתכון לאשה עצמה לא יתחייב דמי ולדות כי לא חייבה תורה בזה אלא האדם בלבד ומה שאמר בגיורת שהוא פטור על ולדה אין רצונו לומר כשנתגיירה בחיי הגר ומת הגר או כשהפילה אחר מיתת הגר לפי שעיקר הוא בידינו כי איתיה לבעל זכייה ליה רחמנא כי ליתיה לא זכי ליה ולפיכך אינו חייב דמי ולדות כשלא יהיה לגר הזה יורשים ר"ל בנים שנולדו בדת ישראל והורתן היתה כשהוא ישראל וכבר שערנו דברי רשב"ג כן וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח כלום וזה כי רשב"ג אומר אין דמי ולדות לבעל ושבח ולדות חולקים וחכמים אומרים שבח הריון לבעל ולפיכך משער תנא קמא השבח והדמים ונותן הכל לבעל ובזה ביאר התלמוד דברי תנא קמא ואמר כיצד שמין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

11 אמר המאירי שור שהיה מתכוין לחברו והרג את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ופרשו בגמרא שאפילו נתכון לאשה פטור מדמי ולדות אלא מאחר שהיה לו להזכיר לשון זה באדם הזכירו בשור ומ"מ בשור אפילו נתכון לה פטור כמו שבארנו בפרק שור שנגח ומ"מ פירשו בגמרא שאם נגח שפחה מעוברת משלם דמי ולדות שהרי זה אינו אלא כשור שנגח פרה מעוברת:

12 ואדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות הואיל ולא נתכון לה אין כאן דין מיתה כמו שבארנו בפרק שור שנגח:

13 כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה וכו' בגמ' הקשו שזה אינו דמי ולדות אלא שבח ולדות ופרשו לשון המשנה ששני תשלומין יש בענין ולדות והם דמי ולדות ושבח ולדות ודמי ולדות לא שאל בהם היאך נישומין אלא שהם נישומין כמה שאדם מוצא בהם בפני עצמן בעוד שלא נולדו ולא שנשום אותם על גבי האם כפרה המעוברת ויש אומרים שמין כמה אדם רוצה ליתן אלו היתה שפחתו שלא תפיל וימותו הולדות אבל שבח ולדות שאל היאך הוא נשום ושבח ולדות הוא שבח הבא לאשה מחמת ולדות שהיא נראית בעלת איברים מצד העבור ונמכרת ביותר ומתוך כך שמין אותה כמה היתה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה נפחתה מאותו השבח כשילדה ואע"פ שאותו עלוי כבר היה עתיד לילך שהרי היתה עתידה לילד אעפ"כ שמין אותו לאותו זמן הראוי לעמוד ואין זה נקרא נזק וגדולי המפרשים פרשו שאף הולדות על דרך זה הם נישומין כמו שאמרו בפרה וגורסין בכאן שבח ולדות נמי שמין את האשה וכו' וכמו שהתבאר בפרה ופרשו ששתי שומות הוא ששמין כן לולדות ולשבח האשה:

14 ומ"מ נמצאו בזה דמי ולדות ושבח ולדות ונזק וצער ושבת ובשת ורפוי ודמי לדות ושבח ולדות כבר פרשנום נזק הוא הפחת שנפחתה מחמת המכה וכחש גופה צער ובשת ידועים הם ורפוי אם חלתה מחמת הפלתה וכן בשבת אם שבחה מחמת שחלתה על זה יותר משלא היתה שובתת אם ילדה מעצמה:

15 אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' פרשו בגמרא שכך הוא אומר בשבח ולדות אינו חייב כלום אדרבה משילדה משבחת בדמיה שיצאה מסכנת לידה ומ"מ דוקא במבכרת אבל כשאינה מבכרת מודה הוא שיש כאן שבח לבעל כדמי הולדות ואם אין לה בעל ינתנו ליורשיו של בעל ובגמרא פרשו שדמי ולדות דוקא של בעל אבל שבח ולדות חולקין וכן הלכה ובמבכרת הלכה כרשב"ג כמו שידוע שכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ויש חולקין ופוסקים כחכמים וכלל רשב"ג במשנתנו אינו מדוקדק לדעתם:

16 היתה שפחה ונשתחררה או גיורת ואין לה בעל פטור פי' אפילו בשניגפה המשוחררת אחר שנשתחררה והיתה מעוברת ממשוחרר והגיורת מגר וכשמתו זכה המחזיק ממשוחרר והגיורת מגר אבל אם היו מעוברות מישראל של אב הם ואם ניגפה קודם שנשתחררה של אדון הם ואם הגר והמשוחרר חיים נותן להם וכן הדין בישראלית הנשואה לגר ומת הגר אלא שהוא מדבר בהווה:

17 זהו ביאור המשנה וכבר הבנת מתוכה הפסק שבה ודברים שנכנסו תחתיה להשלמת ענין זה עם שאר דברים שבה כך הם: