מאירי על בבא קמא פ״ז

1 כבר בארנו שהסומא ישנו בדין בשת הן ליטול אם נתבייש הן ליתן אם בייש ומ"מ פסול הוא לעדות ואע"פ שידע הענין מצד הכרה וידיעה וכן הוא פסול לדין ואין צריך לומר בסנהדרין שאף סומא באחת מעיניו פסול בהם:

2 כשם שהסומא ישנו בדין בשת כך הוא בכל עניני הדינין הן בחיוב גלות הן בחיוב מיתה בית דין הן בחיוב מלקות הן בכל דינין שבתורה וכן הוא חייב בתפלה ואע"פ שאינו יכול לכוין את הרוחות מכוין לבו לצד שכינה כמו שהתבאר במקומו וכן חייב בקרית שמע ותפלין ואפילו בציצית שנאמר בו וראיתם אותו חייב אע"פ שאינו רואה אחרים רואין אותו ומראין לו וכן הדין ברוב מצות אלא שקצתן יצאו מן הכלל כמו שבארנו בחגיגה בעולת ראיה:

3 מי שהוא פטור מן המצוה ורוצה לעשותה הרשות בידו ואף לענין ברכה יש מי שאומר שהוא מברך עליה ויש חולקים בזו ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו דברים אלו בסדר מועד ומ"מ גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה:

4 במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינה דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנה על עצמו מצוה:

5 המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין חלק השני והוא שאמר המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בם חבורה חייב החובל בחברו ביום הכיפורים חייב בכולן החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ משבת שהוא שלו והחובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכלן ר' יהודה אומר אין לעבדים בשת חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב הם שחבלו באחרים פטורין ואחרים שחבלו בהם חייבין ומשלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם המכה אביו ואמו ועשה בהם חבורה והחובל בחברו בשבת פטור מכלם מפני שמתחייב בנפשו החובל בעבד כנעני שלו פטור מכלם אמר הר"ם וכבר בארנו מן העיקריים שבדיננו אין אדם לוקה ומשלם אלא כשיעשה אדם דבר שחייב אדם מלקות ותשלומין לוקה ואין משלם זולתי חובל בחברו ביום הכפורים בלבד שזה משלם ואינו לוקה לפי שהמקרא מפורש בחובל שישלם על כל פנים והוא שנאמר יד ביד ובא הפירוש בזה הדבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון אחר שאמר כאשר עשה כן יעשה לו לא היה צריך לומר יד ביד וזהו ענין מה שאמרו בפירוש רבתה תורה חובל בחברו בתשלומין ואין הלכה כר' יהודה חרש שוטה וקטן וכו' כל זה מבואר ויש לדיינין ליסר אותם כדי להסיר הנזקים מבני אדם המכה אביו וכו' כבר בארנו בפרק ד' במסכת שבת כי החובל לא יהיה מתחייב בנפשו אלא כשנתכוון לקחת הדם השותת מן המכה שישתמש במה שירצה אבל אם נתכוון להכאיב ולהזיק בלבד הוא מקלקל ופטור מצד חיוב שבת וזהו בחובל בבהמה וחיה אבל חובל בחברו הוא חייב סקילה מפני שכששכך רגזו ורפתה רוחו בהזיקו לבעל ריבו הוא כמתקן כמו שהתבאר בקורע בחמתו על מתו שהוא חייב לפי שתנוח דעתו בזה המעשה ואע"פ שהוא קלקול ולפיכך הוא פטור מכלום מחמת הנזקין ודע זה ולא תטעה כן:

6 אמר המאירי המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהם חבורה חייב בכלן שהרי אין כאן חיוב מיתה שתפקיעהו מן התשלומין וכן החובל בחברו ביום הכפורים שהוא בכרת ואפילו התרו בו למלקות שאע"פ שאין אדם לוקה ומשלם אין בחבלה כן כמו שאמרו בפירוש רבתה תורה חובל לתשלומין כמו שבארנו למעלה:

7 החובל בעבד עברי בזמן שהוא שלו חייב בכלם חוץ מן השבת הן שבת קטנה אם יש שם נזק הן גדולה שבכל יום ויום אם אין שם נזק שהרי מלאכתו שלו היתה ומ"מ ילקח בהם קרקע ורבו אוכל פירות כמו שבארנו למעלה ואם הוא של אחרים חייב בכלן:

8 החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכלן הואיל ומל וטבל לשם עבדות והכל לרבו כמו שבארנו ור' יהודה אומר שאין לעבדים בשת ואין הלכה כדבריו ועבד כנעני שלו פטור מ"מ שהרי הכל לרבו כמו שיתבאר בסוף משנה זו:

9 חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב פי' חייב בחמשה דברים או בקצתם כפי מה שהוא שלחרש משלמין את כלן ואפילו בחרש שדברו חכמים והוא שלא שמע ולא דבר מעולם הואיל ומ"מ היה יודע באיזו מלאכה ולשוטה נזק וצער ורפוי אבל לא שבת שאינו בר מלאכה ולא בשת שאינו בר בשת ואם מפני בשת בני משפחה כיון שנשתטה אין לך בשת גדולה מזו והקטן אין לו שבת אבל בשת פעמים יש לו פעמים אין לו כמו שבארנו למעלה:

10 והם שחבלו באחרים פטורין ואפילו נתרפאו אין מחייבין אותם על מה שעשו בשעת חליין או קטנן מפני שבשעה שעשו אנוסין היו:

11 העבד והאשה אף הם פגיעתם רעה לענין זה שהחובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים אלא שאינם פטורים מצד אונס אלא מצד שאין להם במה לשלם שהרי כל מה שקנו לאדון ולבעל ומ"מ משלמין לאחר זמן והוא כשנתגרשה האשה או נשתחרר העבד ויהיו מעשי ידיהם לעצמן או יקנו נכסים מאיזה מקום:

12 המכה את אביו ואמו ועשה בהם חבורה פטור אפילו לא התרו בו שהרי יש כאן דין מיתה וכן החובל בחברו בשבת שהרי יש כאן דין מיתה מצד השבת ואע"פ שמקלקל הוא מ"מ מתקן הוא אצל יצרו כמו שהתבאר וקצת חכמי ספרד חולקים לומר שהחובל בשבת לענין שבת פטור ומעתה לענין ממון חייב:

13 החובל בעבד כנעני שלו פטור ואע"פ שאם הרגו נדון עליו בדין יום או יומים בחבלות מיהא פטור שהרי אף אם חבלו בו אחרים הכל שלו כמו שבארנו:

14 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענינים אלו ולדברים שנתגלגלו עמהם אלו הן:

15 החובל בבת קטנה של אחרים אם יש כאן נזק והוא חבל המפחיתה בדמים הרי נזק זה של אב וכן השבת שהרי מעשה ידיה לאביה אבל צער ובשת ורפוי שלה וכן בכל שאין שם נזק כגון שאין בו פחת דמים ואע"פ שבאונס הבשת לאב טעם הדבר לשם מפני שזה בכלל שבח נעורים שהוא לאב מאחר שהחובל בבת קטנה של אחרים השבת והנזק לאביה אין צריך לומר שהחובל בבתו קטנה שהוא פטור בנזק ושבת ומ"מ אף הוא משלם צער ורפוי ובשת:

16 חבל בבן אחרים אם גדול יתן לו מיד ואם קטן יעשה לו סגולה וכן בבת גדולה וכן החובל בבניו אם גדולים יתן להם מיד וכן בבתו גדולה ואם קטן יעשה לו סגלה:

17 קטון וגדול שאנו אומרין כאן שהאב החובל בהם יתן להם מיד ואם קטן יעשה לו סגלה לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא כל שסמוך על שלחן אביו הרי זה קטן לענין זה ואם חבל הוא בו פטור ואם אינם סמוכים על שלחנו בגדולים נותן להם מיד ובקטנים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עד שיגדיל או כל דבר המוציא פירות וזרע הנקרא בלשון תלמוד סגלה ואחרים שחבלו בהם אם גדולים אע"פ שסמוכים על שלחן אביהם נותן להם מיד ואם קטן לוקח בהם קרקע והאב אוכל פירות:

18 בתו קטנה שאמרנו שהוא פטור אם חבל בה ושאם חבלו בה אחרים ינתן לו דוקא כשהיא סמוכה על שלחנו שאם אינה סמוכה על שלחנו הרי צריך לה למזונות ומ"מ העודף על מה וצריך לה הרי הוא לאביה:

19 שמא תאמר סמוכים על שלחן אביהם שחבלו אחרים בהם מפני מה אמרו גדולים ינתן להם מיד קטנים יעשה להם סגלה יהא הכל לאב הואיל וסמוכים על שלחנו על הדרך שאם חבל הוא בהם שהוא פטור אין הדבר כן מפני שבמה שאינו חסר כלום אינו קפיד עליהם ואע"פ שכיוצא בזו במציאה אמרו במסכת בבא מציעא וכל מציאה שלהם הואיל וסמוכים על שלחנו לאביהם היא מציאה לא סבלו צער עליה וכל שלא סבלו בה צער אע"פ שבא להם ממקום אחר ואינו חסר כלום כגון מציאה או כל מה והוא חסר אע"פ שכבר סבלו בה צער כגון הוא שחבל בהם מקפיד הוא עליהם אבל כל מה שסבלו בו צער ואינו חסר כלום כגון אחרים שחבלו בהם אינו מקפיד עליהם שמא תאמר חובל בבת קטנה של אחרים ואינה סמוכה על שלחנו שכתבנו שהעודף לאביה הרי אינו חסר כלום וסבלה בו צער אותם הדברים נאמרו באדם קפדן והדברים מוכיחים כן שהרי קטנה היא ואינה סמוכה על שלחנו ומקפיד עליה על כל פנים ומ"מ בבנים ובבת גדולה הואיל ואין לו בהם שום זכות אין קפידתו זוכה לו ויש מי שאומר הואיל והדבר תלוי בקפידא לא נאמר כן אלא בסתם הא אם גלה דעתו והקפיד הקפיד וזכה על כל הסמוכים על שלחנו:

20 שמא תאמר והלא במציאת בנו ובתו הקטנים והם כל שאין סמוכים על שלחנו שהיא שלהם נמצא שבת קטנה שאינה סמוכה מציאתה לעצמה ואע"פ שהוא קפדן אינו מקפיד עליה אף בדבר שאין לה צער פרשוה קצת מפרשים דוקא בבנו שאין לו בו שום זכות הא בבתו קטנה אפילו אינה סמוכה על שלחן אביה הכל לאביה אא"כ צריך לה למזונות ומ"מ העדפה לאב וכמו שאמרו ב"מ י"ב ב' אף במכרה שהאב זכאי במציאתה וחכמי הראשונים שבקטלוניא משיבים בה בדרך אחרת מפני שדעתם שאף בבת קטנה נאמר שם כן אלא שהם מפרישים בין מציאה לשבת מפני שמעשי קטנה לאביה מן התורה אבל מציאה אינה לאב אלא מתקון חכמים ולא תקנו לו אלא בסמוכים על שלחנו ומ"מ אין דבריהם נראים שהרי בכאן העמדנוה אף בנזק ולא בשבת בלבד אלא שנראה לדבריהם שכלם מדמין אותם זה לזה אבל מציאה אין לה שיכות עמהם אלא שיש מקשים עליהם שאף מציאה מן התורה לאב לדעת ר' יוחנן שהוא בעל שמועה זו של מציאה כמו שאמר בתו לאמה וכו' מה אמה מציאתה לרבה אף בת מציאתה לאביה ומ"מ יראה שאין זו אלא אסמכתא שהרי בכתובות מ"ז א' אמרו האב זכאי בבתו במציאתה משום איבה ועוד שקטנה מיהא אין לה יד לזכות אף לעצמה אלא מדברי חכמים ומפני דרכי שלום כמו שהתבאר במסכת בבא מציעא:

21 זה שאמרנו קטן יעשה לו סגלה יש אומרים על החובל וקורין יעשה מבנין הקל ויש אומרין שבית דין הוא שעושין כן וקורין בגרסתן יעשה מבנין נפעל:

22 יש שואלין בנים הסמוכים על שלחן אביהם מעשי ידיהם למי שמא תאמר הואיל ואין כאן צער הגוף כבחבלה קפיד עליהם כמציאה ושל אב הם או שמא מאחר שיש להם טורח כצער הגוף הוא ואינו מקפיד עליהם ויראה מכאן שהוא של אב ומה שאמרו קדושין ג' ב' מנין שמעשה הבת לאב לדעת זה אי אפשר לפרשה בסמוכה שאם כן אף בבן אלא כשאינה סמוכה ובהעדפה או בסמוכה ועל חיוב תורה היא מחזר:

23 עבד כנעני יכול לומר לו רבו עשה עמי ואיני זנך אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן הצדקה מתוך שאדם חס על ממונו אין אדם רגיל בכך שמתירא הוא שמא יברחו ואין זה דבר המצוי ולא חששו בו ומ"מ בעבדי מלוג אינו כן הואיל ואינו חייב באחריותם שמא יקל בהם כמו שיתבאר במקומו אבל בעבד עברי אינו כן ולא עוד אלא שהוא עמו במאכל עמו במשתה כמו שנאמר כי טוב לו עמך ואין צריך לומר בבנו ובבתו: