מאירי על בבא קמא ו׳

1 אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו אם דרך נפילתן הזיקו כבר בארנו שהוא תולדה של אש ואם לאחר שנפלו בין שהפקירו בין שלא הפקירו דינו כבור ואין בו חיוב על אדם וכלים שכל תקלה ברשות הרבים מבורו למדנו לפטור בה אדם וכלים ואין הלכה כדברי האומר משורו למדנו לחייב בו אדם וכלים נפלו ברוח שאינה מצויה אם דרך נפילתן פטור ואם לאחר נפילתן יראה מפרק שלישי שאם הפקירן פטור ואם לא הפקירן חייב שהיה לו לסלקו והוא שאמרו שם בנשברה כדו שאע"פ שנתקל אנוס הוא אם נתכוון לזכות בחרסיה חייב בנזקן שהיה לו לסלקן:

2 מי שהניח מכשול בדרך ולא הזיק במקום שהניחו אלא שנתגלגל ברגלי אדם או ברגלי בהמה והזיק דרך גלגולו בעל הבור פטור והמגלגלו חייב שהוא כחו ואם בהמה היא בעליה חייבין אחר שדרך גלגולה הזיקה ואין פוטרין אותו משום איש בור ולא שור בור כלומר שלא נאמר חיוב אלא על אותו שנעשה בידי אדם לא על אותו שנעשה על ידי שור שאין נקרא בור לענין זה כל שמזקת דרך גלגולה אא"כ אחר שנחה ומ"מ אחר שנחה חייב בעל התקלה וגדולי הרבנים אין גורסין כאן אי בהדי דקא אזלי וכו' כחו הוא מפני שלא נראה להם לחייב את המגלגל מדין כחו שהרי אמרו אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים ואחר שכן פטור בין המגלגל ובין בעל התקלה המגלגל שהרי עדין אינו בור עד שינוח ובעל התקלה שאף זה בשעת הגלגול אינו בורו ועיקר הדברים כדעת ראשון לחייב השני אחר שנחה ואם לא הפקירה הראשון לחייב את הראשון ולחייב את השני בשעת הגלגול שכל כיוצא בזה דרכו להתבונן שלא לילך כל כך במרוצה שעי"ז יתגלגל המכשול ויזיק ויש מפרשים בזה כחו הוא ויתחייב המגלגל במחצה ובעל תקלה במחצה ומכל מקום אנו מפרשים שיתחייב בכלן כמזיק גמור כמו שנטל אי זה דבר של חברו והזיק בו שהוא חייב ולא בעל הדבר ומה שאמרו בפרק שני כ"ג א' וליחייב נמי בעל הגחלת מחצה והכלב מחצה ההיא בכלב שאינו בן דעת לפיכך היה לבעל הגחלת לשמור גחלתו ממנו ומה שאמרו בפרק הפרה נ"ג ב' בשור ואדם שדחפו את השור לבור ששניהם חייבים דוקא באדם שדחפו שלא בכונה...:

3 חכמים התירו לפתוח ביבין ולגרוף מערות להוציאן לרשות הרבים ומכל מקום דוקא בימות הגשמים הא בימות החמה אין להם רשות ואף בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות מכל מקום שמירתן עליו ואם הזיקו חייבין לשלם אף לאחר שנחו ואף אם הפקירן:

4 הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם היו גוחין ונוטין ליפול ונתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל אם נפלו בתוך זמן פטור מלשלם ואם נפלו לאחר זמן חייב אפילו הפקירם מה שאמרנו שבתוך זמן אם נפלו פטורים יש אומרים דוקא כשהפקירם שאין עליו חיוב לא משום נפילה שהרי בתוך זמנו הוא ולא משום שמירה שהרי אין שמירתו עליו אבל אם לא הפקירו חייב שהרי מכל מקום שמירתו עליו וחייב לסלקו והדברים נראין כן בפרק שלישי:

5 שור שאכל ערוגה בין הערוגות ולא נודע ערך אותה שאכל אם ערך כל הנשארות שוה יראה שמשלם כערכה של אחת מהן ואם לא היו הנשארות שוות הרי זה אינו משלם אלא כפחותה שבהם עד שיביא ראיה ומכל מקום יש אומרים שאף אם היו כלם שוות אינו משלם כערכן עד שיביא ראיה כמה היתה שוה ואין הדברים נראין:

6 מה שבארנו במשנה שהמזיק משלם מן העדית פירושו מעדית שבנכסי המזיק ואין צריך לומר אם היו נכסי המזיק פחותים עד שעדית שלו כזבורית דעלמא שהרי אי אפשר לו לפרוע אלא מה שיש לו אלא אף אם היו נכסים שלו משובחים עד שזבורית שלו כעדית של ניזק או של אחרים משלם לו מעדית שלו בשלו הם שמין ולא בשל ניזק ולא בשל עולם:

7 מי שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית ואין לו מה לפרוע אלא מן הקרקע יראה מכאן שדינו כבעל חוב והגזבר נפרע מן הבינונית ומ"מ שור שלנו שנגח שור של הקדש או של הקדש שנגח את שלנו פטורים לגמרי רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש אבל שור שלנו שאכל ערוגה של הקדש יראה מדברי גדולי המפרשים שהם חייבין ולענין זה הקדש והדיוט שוים הם ושדה אחר קרינא ביה לא נתמעט אלא מן הנגיחה דקרא דשור רעהו בנגיחה הוא דכתיב וכן יראה בפרק השואל צ"ט ב' בשמועת האי מאן דאכל חביצא דתמרי ושמא תאמר א"כ כשהקשה אילימא דנגחיה תורא דידן וכו' לישני ליה בשאכל ערוגה של הקדש שחייב תרצו בה משום דהא לא איצטריכא דקרא סתמא כתיב ובער בשדה אחר לא שנא הדיוט ולא שנא הקדש ולא הוצרך לקל וחומר וא"ת והיאך חייב והרי אמרו אין מעילה בקרקעות והמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע הם מתרצים דמעילה הוא דליכא הא תשלומין איכא:

8 וגדולי הרבנים כתבו שאף בנזקי שן ורגל פטור בהקדש דכולהו ילפי מקרן והאי דנקט הכא דנגחיה וכו' אע"ג דהאי מיטב גבי אכילה כתיב משום דקרא דממעטינן מיניה הקדש בנגיחה כתיב ומכל מקום אף בשן ורגל ממעטינן ליה וראיה להם שהרי בפרק הכונס נ"ח ב' אמרו א"כ לימא קרא ובער בשדה חברו ואי לאו דאף נזקי שן פטורין ברגל היאך היה אומר כן ואף קצת חכמי הדורות כתבוה כן בחמישי של גיטין וכן נראה מדברי תלמוד המערב שאמרו שם במה אנן קיימין אי בשהזיק ואח"כ הקדיש הדא היא דתנינן הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה ואם הקדיש ואח"כ הזיק הדא היא דתנינן שור רעהו ולא של הקדש תפתר בשור של הקדש שהיה רועה בתוך שדה הדיוט אמר ר' מונא אנן בעינן קרקע הקדש ואת אמרת שדה הדיוט אלמא אף בנזקי שן נאמר כן וההיא דהשואל מדרבנן אבל מן התורה כל מזיק להקדש באיזה מין של היזק פטור ולא יתחייב בתרומה בקרן אלא מפני גזל כהן וכן אמרו למטה ט' ב' נכסים שאין בהם מעילה כלומר שאם יש שם חיוב מעילה אין בו חיוב נזק והרי הוא אומר כן על כל הנזיקין וכך מצינו שפטר שור פסולי המוקדשין בבור מדכתיב והמת יהיה לו ולפי שהקרן חייב דרעהו קרינא ביה ולענין מעילה אף הם סוברים שכל שאין בו מעילה אין בו תשלומין ולא נתברר לי וכן הם יש שפוטרין אף באדם שהזיק שור של הקדש אלא אם כן גנבו או גזלו דמדאגבהיה קנייה ואין נראה כן דבנזקי גופו לא כתיב רעהו אלא סתמא ומכה בהמה ישלמנה ומכל מקום הם מביאים אותה ממה שאמרו בתלמוד המערב בפרק הנזקין וקל וחומר להקדש מה אנן קיימין אם להכשר נזקין רעהו אמר רחמנא וכו' אם לנזקי גופו הא תני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה: