מאירי על בבא קמא צ״א

1 ברחו הבעלים קודם שדנוהו דיני נפשות אין דנין אותו אף בדיני ממונות קבלו עליו עדות לנפשות ולממונות וברח ולא קדמו ודנוהו בדיני נפשות דנין אותו דיני ממונות ומשתלם משכר חרישה כמו שבארנו:

2 יראה מסוגיא זו שכדרך שאומדין לאדם למיתה ולנזקין כך אומדין בשור אם היה ראוי בנגיחה זו להמית ולהזיק אם לאו אלא שלא מצאתיה לגדולי הפוסקים בחבוריהם:

3 כשם שאומדין באדם למיתה כך אומדין בו לנזקים מעתה הכה חברו בדבר שאין בו כדי להזיק בו פטור שהרי אף לענין נזקים נאמר באבן או באגרוף ומכל מקום חייב בבשת מעתה צריכים העדים לידע במה הכהו ולהעיד בו לפני בית דין וגדולי המחברים כתבו שמביאים הדבר שהזיק בו לפני בית דין ולא יראה כן לפי מה שכתבנו למעלה ומכל מקום בזו אם אבד החפץ שבו הוזק ולא נראה לעדים נחבל אומר כדי להזיק היה בו ומזיק אומר לא היה בו כדי להזיק נחבל נשבע ונוטל כמו שיתבאר במקומו:

4 וכן יתבאר במקום אחר שהברזל אין לו אומד לא למיתה ולא לנזקין ואפילו מחט קטנה כל שבתחיבה יש בה כדי להמית ואין צריך לומר כדי להזיק:

5 מאחר שיש אומד לנזקין זה שאמרנו בבור שבעשרה טפחים יש בו כדי להמית ומעשרה ולמטה יש בו כדי להזיק וכל שנפל מעשרה ולמטה אם מת פטור ואם הוזק חייב הכל לפי מה שהוא ואין אומרין כל שהוזק אפילו בטפח אלא יש דברים שהזיקן בטפח ויש שהזיקן בטפחיים והכל לפי ההיזק:

6 לענין ראשי אברים שבעבד כנעני אין צריכין לאומד אלא כל שחסרו אבר אע"פ שלא היינו אומדין שיתחסר אבר בהכאה זו או שיתבטל בה אבר מפעולתו יוצא לחירות ומכל מקום דוקא בנגיעה כגון הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה הא אם הכה כנגד עינו ונסתמא לבעיתת הקול וכן כנגד אזנו ונתחרשה אינו יוצא לחירות שהרי לא מעשיו הם:

7 המבעית את חברו ונבעת לקולו עד שנתקלקל מחמת הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשה פטור הא אם אחזו ותקע בו וחרשו חייב ולענין בשת מיהא אף בלא אחיזה חייב לדעתי כמו שבארתי במשנה:

8 חמשה דברים אלו שהם נזק וצער ובשת ושבת ורפוי כלם אומדין אותם ואע"פ שהשבת והרפוי אין בידינו לאמדו אלא לפי מה שימשך החולי מכל מקום אנו אומדין לדעתנו כמה ראוי להמשך ונותן הכל מיד ומ"מ דמי הרפוי נותן לבית דין כמו שבארנו למעלה וזה שאמרו בכאן בשבת ורפוי לכשיתרפא פירושו דבר יום ביומו ופירושו שאם רצה המזיק לומר אני אפרע דמי הרפוי והשבת דבר יום ביומו שומעין לו ובלבד שיהו בית דין בטוחים בכך:

9 אמדוהו לדמי שבת ורפוי לעשרה ימים ונתגלגל בחליו הרבה אין נותן אלא כמה שאמדוהו וכן אם אמדוהו לעשרה והבריא לחמשה ועשה מלאכה או שאמדוהו ליום אחד והבריא בחצי היום ועשה מלאכה אינו פוחת לו הכל הולך אחר האומדנא ואם נתארך חליו שמא פשע ואם נתקצר שמא מן השמים רחמו עליו:

10 כבר בארנו במשנה שאם רקק והגיע בו הרוק חייב בבשת ומכל מקום אם נגע בבגדו פטור שאין כאן בשת וכן הדין אם ביישו בדברים שהוא פטור ומכל מקום פרשו גדולי המחברים שיש לבית דין לגדור בדבר כפי מה שעיניהם רואות לפי הצורך ולפי הזמן ובתלמוד המערב אמרו שהמבייש תלמיד חכם בדברים חייב ושם פרשו באחד מן החכמים שקנס על כך אחד בליטרא זהב וכתבו גדולי המחברים שקבלה בידם על קנס זה שגובין אותו אף בחוצה לארץ וכן היו דנין תמיד בישיבות שבספרד ותלמיד חכם שמוחל על זה הרשות בידו והדבר הדור לו ואף שאר העם אע"פ שהמביישם בדברים פטור עון גדול הוא וכבר אמרו כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ומכל מקום גדולי המחברים פרשוה באדם כשר ויראה לי בכונתם שאם הלבינו לכונת תוכחת כדי שיתבייש ויעזוב מתוך בשתו דרך רעה שלו רשאי ותבא עליו ברכה והכל תלוי בכונת הלב והרי נאמר ויראת מאלהיך:

11 חבלות אלו אין נותנין בהן זמן אלא כשחייבו את החובל לשלם כופין אותו ומשלם מיד ומכל מקום אם בקש זמן בדמי הבשת נותנין לו הואיל ולענין תשלומין של בשת לא חסרו ממון והוא שנאמר במשנה אמר לו תן לי זמן ונתן לו וגדולי המחברים פרשוה בשלא נתחייב אלא בבשת בלבד:

12 זה שבארנו במשנה שאין אדם רשאי לחבול בעצמו מן התורה הוא שנאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ושמא תאמר דוקא בהריגה הא בחבלה מנין תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא אלא מפני שציער עצמו על היין והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה ומכל מקום לענין בשת ופחיתות אם אינו קפיד על עצמו ומפחית ומבייש את עצמו רשאי:

13 אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לחבול בעצמו אם נשבע שיחבול עצמו שבועה חלה עליו עד שאם לא חבל לזמן שקבע לעצמו חייב משום שבועת בטוי שאין זו מצוה גמורה אלא דברי סופרים והמקרא אינו אלא אסמכתא וכבר ביארנו במקומו שכל שהוא איסור סופרים שבועת בטוי חלה עליו ואינו נקרא נשבע לבטל את המצוה ומכל מקום אם נשבע לחבול באחר כגון שאכה את פלוני ואפצע את מחו או אקללנו ואגזול את ממונו או אמסרנו לאנס או למלכות אפילו היה בידו לעשות פטור מפני שהוא מוזהר בתורה בהדיא שלא לעשות כן ככתוב לא יוסיף נשבע שיסגף את עצמו וישב בתענית שבועה חלה עליו נשבע שיושיב אחרים בתענית כגון שיצניעם בבתי כלאים ולא יניח להביא להם לאכול אין שבועה חלה עליו וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר במקומו:

14 כשם שאין אדם רשאי לחבל בעצמו כך אינו רשאי להשחית את ממונו ואף בקריעת כלים על המת שהוא רשאי כמו שאמרו מקרעין על המת ואין בזה משום דרכי האמורי אם קרע יותר מדאי עובר משום בל תשחית והוא במכת מרדות מדבריהם וזה שאמרו בכאן לוקה משום בל תשחית פרושו מכת מרדות:

15 מי שקצץ נטיעותיו של חברו והרג את שורו ובא חברו וטענו שורי הרגת או נטיעותי קצצת והלה משיב אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו אם אין עדים בדבר נאמן ופטור שהרי היה יכול לטעון לא הרגתי ולא קצצתי ואם היו עדים בדבר אינו נאמן וחייב לשלם:

16 היה אילן זה עומד לכך כגון שהוא אשרה או נוטה ליפול ברשות הרבים ויש כאן סכנת נפשות עוברי דרכים וכן שהיה השור עומד להריגה כגון שהמית את האדם נאמן ופטור ואלו לא אמר לו כן היה זה טוען שגזלו מצוה ושהיה רוצה שתעשה על ידו והיה חייב בעשרה זהובים וכמו שאמרו ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששפך ובא חברו וקדם וכסה וחייבו רבן גמליאל בעשרה זהובים אבל מכל מקום בשור ובאילן הואיל ומן הסתם נוח לו שיעשה על ידי מי שעשה כשהלה משיב שברשות עשה נאמן:

17 גדולי הפוסקים כתבו שדבר זה ממון הוא ולא קנס ולמדין ממנה לכל המצות על הדרך שלמדו בכאן ממנה לענין שור ואילן וכן יראה לדעתי שדנין אותם בחוצה לארץ ויש חולקים לומר שקנס הוא ואין למדין ממנה אלא למה שמצינו בה בפירוש וכן שאין דנין אותם בחוצה לארץ ומכל מקום סך זה של עשרה זהובים על המצוה הוא ואפילו היתה מצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה ויש שפרשו במסכת חולין עשרה זהובים על כל ברכה וברכה כמו שבארנו שם:

18 זה שאמרנו במשנה שאסור לקוץ נטיעותיו של חברו דוקא כשמוציאין פירות בשיעור הראוי לטרוח בהם והוא שאמרו שכל דקל שהוא טוען קב של תמרים אסור לקצצו הא פחות מכן רשאי ובזית מתוך חשיבותו שיעורו ברובע קב ומכל מקום אם היו דמיו יקרים לעצים או לבנין יתר על שבח פירותיו קוצצו ואין כאן שום פקפוק:

19 זה שאסרה תורה במצור שלא להשחית עץ מאכל דוקא כשמוצאין אילני סרק הא אם אין שם אילני סרק אף הם כורתין את של מאכל ומשתמשין בו היו שם של מאכל ושל סרק מקדימין בשל סרק וכשיכלו את של סרק משתמשין בשל מאכל רבותי פוסקין דוקא באילן העומד על המצר הא שאין עומדין על המצר אסור אף בשאין שם של סרק: