מאירי על בבא קמא י״א

1 כל שחייב לשלם בהמה לחברו הן מצד שנמסרה לו לשמירה ופשע בה ומתה כגון אחד מארבעה שומרים ר"ל שומר חנם ושומר שכר והשואל והשוכר הן שהוזקה על ידי ממונו כגון אבות נזיקין שהוזכרו הן שהוזקה על ידי עצמו בכלם הניזק מיטפל בנבלה ופחת נבלה נישום בתשלומיו הן לתשלומי נזק שלם הן לתשלומי חצי נזק כיצד הרי שהשור שוה מאתים ומת על ידי אחד מאלו והנבלה שוה בשעת מיתה חמשים זוז אין אומרים תהא הנבלה של מזיק וישלם מאתים אלא בעלים מיטפלין בנבלה ואין המזיק משלם אלא מאה וחמשים לנזק שלם או שבעים וחמשה לחצי נזק ואף אם פחתה הנבלה משעת מיתה עד העמדה בדין שמין לו כמה שהיתה שוה בשעה מיתה וכן בעלים מיטפלין בשברי הכלים וכן בכל היזק ומכל מקום על המזיק לטרוח ולהמציאה לנזק כגון שאם היתה הנבלה בבור עליו להעלותה ולהביאה מיהא על שפת הבור ואחר כך שמין לו ואפילו היו מוצאין ממנה בעודה בבור כשיעור הנמצא אחר הוצאה והעמדה על שפת הבור:

2 ומכל מקום גנב וגזלן אינן בדין זה אלא כל שגנב וגזל ומתה ברשותו או שגנב וגזל כלי ונשבר הרי הנבלה והשברים שלו ומשלם כל הנזק אם יש לו מעות ממקום אחר והוא שאמרו אין שמין לא לגנב לא לגזלן כך פרשו חכמי הצרפתים אלא שרוב מפרשים הסכימו שלא אמרו לגנב וגזלן אין שמין אלא לענין פחת ר"ל שאם הוזלו משעת שבירה עד שעת העמידה בדין אין הנגזל מקבלם אלא כמה ששוין עכשו אבל לענין שהוא יכול לשום לו בשוויין של עכשו אין לפקפק שהרי ישיב אמר רחמנא ואפילו סובין הלכה היא לדברי הכל וסתם נאמרה בכל היזק ומה שאמרו בכאן לדעת האומר שאין שמין לשואל שלים נרגא מעליא פירושו דמי נרגא מעליא אלא שלדעת ראשון אפשר שבגנב וגזלן לא נאמר כן ואף בתלמוד המערב נאמרה כן תמן תני מנין שאין שמין לגנב דכתיב חיים שנים ישלם חיים ולא מתים עד כאן גנובה גזולה מניין אמר ר' בון והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל ואף גדולי המחברים כתבוה כן:

3 ולענין שואל מיהא הלכה ששמין לו ואין צריך לומר לשאר שומרים כמו שבארנו:

4 ויראה לי בגנב וגזלן שאף בנפחת או הוכחשה בדרך שאינה חוזרת והוא הנקרא כחשא דלא הדרא אומרין כן אע"פ שלא נשבר הכלי או מתה הבהמה וכמו שאמרו אחייה לקרן כעין שגנב ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כחכמי הצרפתים:

5 מה שביארנו בגנב שאין שמין לו דוקא בקרן אבל לפרעון כפילא ודאי שמין לו לא אמרו אין שמין לגנב אלא על הדרך שאמרו שאין שמין לגזלן והרי גזלן אינו בדין כפל וכן כתבו גדולי המפרשים אלא שגדולי המחברים פירשוה אף בכפל:

6 כבר ידעת מה שאמרו חכמים אין שליא בלא ולד כשם שאמרו אין שליא בלא ולד כך אין מקצת שליא בלא ולד לפיכך שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני דנין אותה בטמאה טומאת לידה מיום ראשון ומטמאין טהרות שנגעה בהם מאותה שעה הואיל ואין מקצת שליא בלא ולד אף חוששין מספק שמא ראשו היה בצד זה שיצא והרי הוא כילוד שאלו היה אפשר למקצת שליא בלא ולד היינו מטהרין מטעם שני ספקות שמא לא היה שם ולד כלל ואם היה שם שמא לא היה ראשו בצד זה ועכשו שאי אפשר למקצת שליא בלא ולד חוששין שמא יצא ראשו ואין כאן אלא ספק אחד ומכל מקום לימי טהרה אין מונין אלא משני:

7 לענין בהמה כבר ביארנו במסכת חולין שכל אבר שיצא ממחיצתו אסור ואין האבר היוצא נתר בשחיטת אמו ואם יצא ראשו הרי הוא כילוד ואינו נתר עוד בשחיטה אמו שליא שיצתה מקצתה ואח"כ שחטו את האם אסורה באכילה כלה ולא את היוצא לבד שמא ראשו של עובר היה בצד זה היוצא והיתה כלה כילוד ואינו נתר עוד בשחיטת האם ואפילו לא נמצא שם ולד אין אומרין הרי אין כאן ולד ודי לנו לאסור את היוצא שמאחר שאין שליא או מקצת שליא בלא ולד ושמא יצא רובו ואפילו ראינו ולד במקצת הנשאר בפנים הואיל ואין שליא קשורה בו אומרים ולד אחר הוא ומ"מ אם נמצא ולד במקצת שבפנים והיתה שליא קשורה בו ונמצא שם ראשו ורובו אין חוששין לולד אחר ומה שיצא אסור והשאר מותר כמו שביארנו במסכת חולין:

8 כבר ידעת שאין חיוב פדיון הבן חל עד שישלמו שלשים יום אע"פ שנתברר שכלו חדשיו שאין בו חשש ספק נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה מת הבן בתוך שלשים ואפילו ביום שלשים פטור ואם הקדים ונתן הרי כהן חייב להחזיר ואפילו מת על ידי סבה כגון שנטרף על ידי ארי שאין הדברים מוכיחים להיות מיתתו באה מצד שהוא נפל אעפ"כ אין כאן פדיון שאף באותו שנתברר לנו שכלו חדשיו אינו בן פדיון אחר שלא השלים שלשים שאלו השלים שלשים חייב ליתן אף לאחר שמת כמו שיתבאר במקומו:

9 ויש מפרשים בה אפילו נטרף ולא מת ר"ל הואיל ונעשה טרפה בתוך שלשים ואי אפשר לו לחיות אע"פ שחי לאחר שלשים וכן הדבר מוכיח בתלמוד מנחות פרק הקומץ רבה דקאמר בנולד לו בן שני ראשים שחייב ליתן עשר סלעים לכהן והקשה מזו דבכור שנטרף ואין פודין אותו ותירץ שאני התם דבגולגולת תלא רחמנא אלמא נטרף דהכא פירושו שנעשה טרפה ומעתה מה שפירשו גדולי קדמונינו דדוקא בשנתחדש לו טרפות זה מעתה אבל אם נולד בסמני טרפות חייב לפדותו לאחר שלשים שהרי שני ראשים טרפות הוא שכל יתר כנטול דמי ופרשו עלה במסכת מנחות שנותן עשר סלעים לכהן מפני שהכתוב תלאן בגולגולת יראה משמועה שהזכרנו שלא נאמר כן אלא בטרפה של שני ראשים ומטעם דבגלגולת תלא רחמנא הא בשאר טרפות לא ומ"מ הם מפרשים שאני התם דכיון דהכי איתיליד ולא נטרף לאחר שנולד חייב דהא בגלגולת תלא רחמנא והוא הדין לשאר טרפיות:

10 הבהמה אינה נקנית במסירה אלא בין שהיא דקה בין שהיא גסה נקנית במשיכה ואין צריכין בה להגבהה אלא שאם שהגביהה קנתה בכל מקום ובמשיכה לא קנתה אלא בסימטא והוא כעין קרן זוית שאינו רשות הרבים גמורה או בחצר של שניהם אבל לא ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם:

11 האחים שכבר מת אביהם והיו כלם מתפרנסים מתפיסת הבית ונתרצו לחלוק שמין מה שעליהם ומעלין זה לזה מה שהבגדים שלו שוים על של חברו ודוקא במה שלבשו אחר מיתת אביהם אבל מה שהלבישם האב בחייו זכה כל אחד בשלו כמו שאמרו בפרק יש נוחלין ב"ב קל"ט א' אם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כמו שאתם נשאתם בחיי אבינו אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן הא מה שלבשו אחר מיתת האב אפילו לבשו כלם כאחד ובערך אחד אלא שבלו לאחד יותר מחברו שמין שאף באכילה אכל אחד יותר מחברו מה שאכל אכל והמותר יחלוקו:

12 ומכל מקום מה שעל נשיהם ובניהם ובנותיהם אין שמין אלא זכה כל אחד במה שיש לו מהם בשעה שנתרצו ויראה לי הטעם כל שבגופה של אחוה אין הדבר נאה להם למחות ומן הסתם לא מחלו זה לזה אבל שעל בניהם ובנותיהם ונשיהם מאחר שלא מיחו נתרצו בכך ומחלו להם מן הסתם ולא עוד אלא שכלם מתרצים בכך מצד שכבוד הוא להם כשבני ביתם מתכבדים אצל שאר העם יותר על גופם ויש מפרשים הטעם שלא לבזותם להביאם לפני בית דין ולדעת זה נמשך מה שפרשו בתלמוד המערב דוקא בגדי חול הא בגדי רגל ושבת שמין ואף לדעתנו אפשר לפרשה שמתוך שלהצנעה הם עומדים סבורים הם הרי במקומם מונח לכשנחלוק ואין כאן טעם מחילה:

13 ופעמים שאף מה שעליהם אין שמין והוא בגדול אחים שעומד להם במקום אב ונוח להם שיתכבד במלבושים נאים כדי שיהא נשמע בין הנכבדים ולא סוף דבר גדול בשנים אלא כל שעסקי הבית נעשים על ידו ומה שאמרו בפרק יש נוחלין אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים כבר פרשוה שם באדם בטל שאינו יודע בטיב משא ומתן או שאינו רוצה להתעסק ומ"מ בכלם כל שהאחרים מוחין בכך בשעת עשייתן ודאי שמין:

14 כבר ידעת שארבעה שומרים הם ודיניהם שלשה וענינם הוא ששומר חנם חייב בפשיעה ופטור בגנבה ואבדה ואונסין ושומר שכר והשוכר חייבים בפשיעה וגנבה ואבדה ופטורים מן האונסין והשואל חייב בפשיעה ובגנבה ואבדה ובאונסין ופטור במתה מחמת מלאכה וכלן לא נפטרו אלא בשבועה והיא הנקראת שבועת השומרין והיא כוללת שלש שבועות שלא פשע בה ושאינה ברשותו ושלא שלח בה יד אלא ששליחות יד אינו בשוכר ושואל הואיל ויכולין להשתמש בה ויש מפרשים אף בהם שליחות יד והוא במה שאין עליו להשתמש בה מעתה שומר שמסר לשומר ומתה ביד השני אם נתחייב השני לראשון אע"פ שבכיוצא בה נפטר הראשון מן הבעלים חייב שאין הלה עושה סחורה בפרתו של חברו כיצד היה שומר ראשון שומר חנם ומסרה שומר זה לשומר שכר ונגנבה מיד השני הרי זה השני חייב לראשון ומאחר שכן הרי הראשון מביא את תשלומיו לבעלים אע"פ שאם אירע כן בידו היה פטור וכן הדין בשוכר שהשאילה ונאנסה ביד השואל ומ"מ בזו אם מתה מחמת מלאכה פטור אם נתברר ר"ל שלא יהא יכול לבא מטעם לא מהימן לי ומ"מ דוקא שוכר לשואל שהוא משאילה למה ששכרה הוא הא שומר חנם או שומר שכר שהשאיל או השכיר שולח יד הוא וחייב בכל ענין:

15 מסרה לשומר שכמותו אם שומר חנם לשומר חנם ואם שומר שכר לשומר שכר שנמצא חיוב שני לראשון כחיוב ראשון אצל בעלים ואורעה ביד השני בצד הפוטר כגון של חנם שנגנבה או של שכר שנאנסה אע"פ שהשני פטור מן הראשון הראשון חייב לבעלים שהרי אין אחד מהם פטור אלא בשבועה והרי זה אומר אתה נאמן לי בשבועה וזה אינו נאמן לי:

16 מסרה שומר שכר לשומר חנם ואורעה בידו בצד הפוטר לשמירת חנם כגון שנגנבה אין ספק שהוא חייב שאף לדעת עולא בזו חייב לדעתנו אלא שלדעת רבא נתחדש בה שאפילו אורעה ביד השומר חנם בצד הפוטר לשמירת שכר חייב ואפי' שומר חנם שמסרה לשומר שכר ואורעה בידו בצד הפוטר אף לשמירת שכר כגון שנאנסה הדין כן שהרי אין פטור שלהם בא אלא בשבועה ואין זה נאמן לו:

17 ומכל מקום בזו ובכל אותן שאין בהם גרוע שמירה אם ראו עדים שנאנסה ביד שני הרי אין כאן שבועה ונפטר הראשון ושמא תאמר הרי מ"מ יש עליו שבועה שלא שלח בה יד פירשוה בשהעידו שראוה שנאנסה תכף לנטילתה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל מקום ששבועת עיקר הפטור והוא האונס לשומר שכר או הגנבה לשומר חנם נפקעת ממנו כגון שהביא ראיה על זה אין עליו שבועת שליחות יד ששאר שבועות הם באות כעין על ידי גלגול של שבועת העיקר ובטלה של עיקר בטלה של גלגול וכן יראה מתלמוד המערב שאמרו אימתי שומר חנם חייב שבועה בשאין עדים שלא פשע הא יש עדים שלא פשע בה פטור אף מן השבועה וממה שאמר אף מן השבועה שהורה פטור על דבר אחר למדנו שהוא פטור אף משבועת שליחות יד ומ"מ יש מפרשים אותה מן התשלומין ומן השבועה וכן עיקר:

18 נתחייב השני לראשון ואין לו לשלם הרי הראשון מ"מ משלם לבעלים שחייב הוא בחיובו של שני ונכנס במקומו וכן כתבוה גדולי הדורות בשלישי של מציעא ואף הם כתבוה בראיה אלא שאין בה הכרח:

19 נפטר השני מן הראשון בצד שאלו אירע כן לראשון היה הוא חייב כגון שומר שכר שמסרה לשומר חנם ונגנבה ביד השני כבר ביארנו שהוא חייב אף לדעת עולא וכל שאף לדעת עולא חייב אין בו חלוק בין יש עדים לאין עדים אבל כשנאנסה ביד השני שלדעת עולא פטור ולדעת רבא שהלכה כמותו חייב ויש עדים על זה שאין כאן טעם איהו לא מהימן לי פרשו רבותי שאף זה פטור על הדרך שבארנו באותם שאין בהם גרוע שמירה שלא נחלק רבא על עולא שאמר אף שומר שכר שמסרה לשומר חנם הואיל ומסרה לבן דעת אלא מטעם איהו מהימן לי הא כל שאותו טעם נפקע אף דברי עולא הלכה הם ואיני מודה להם מפני שמה שאמר רבא לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעא לשמירתו פירושו לדעתי ונעשה פושע בשמירתו ונמצא שכל שגרע בשמירתו פושע הוא:

20 ומכל מקום יש בזו לקצת מפרשים דרך אחרת לומר לדעת עולא שאף בגירוע שמירה כגון שומר שכר שמסר לשומר חנם ונגנבה ביד השני שאלו אירע כן לראשון היה חייב אף בזו פטור הואיל ושמרה שני כדינו נפטר אף הראשון ואף הם חוזרים ודנין שאף לרבא במקום עדים מיהא פטור מן הטעם שכתבנו והדברים מתמיהים והיאך יפטר הוא במה שאם אירע לידו כן נתחייב וא"כ הרי הריוח בגרעון שמירתו אלא ודאי אף לשטה זו חייב הראשון עד שיביא שני ראיה שאף הראשון היה נפטר בה אלו אירע לו כן וכן כתבו גדולי המחברים אלא שלשטתנו כל כיוצא בזה אף אם נאנסה ביד השני שנפטר הראשון בכיוצא בה חייב שהרי מ"מ תחלתו בפשיעה הואיל וגרע בשמירתו:

21 זה שבארנו שכל שראו עדים שנאנסה הואיל ואין כאן שבועה לשני פטור אף הראשון לא סוף דבר בעדים אלא אף אם ראה הראשון שהרי יכול הראשון לישבע וכבר האמינו וכל שכן אם ראה בעל הבהמה כן:

22 נמצא כללו של דין זה לדעתנו שכל שומר שגרע בשמירתו כגון שומר שכר שמסר לשומר חנם פושע הוא וחייב בכל ענין אפילו יש עדים שנאנסה אבל כל שעלה בשמירתו כגון שומר חנם שמסר לשומר שכר ושאורעה ביד השני בצד הפוטר הראשון כגון שנגנבה חייב לראשון מפני שאין הלה עושה סחורה בפרתו של חברו ואין צריך לומר אם נתחייב השני במה שאף הראשון היה חייב בו כגון פשיעה אורעה ביד השני בדרך שהוא פטור בה מן הראשון ואין צריך לומר הראשון מן הבעלים כגון שנאנסה שנמצא שאין חיובו אלא מטעם איהו לא מהימן לי בעדים מיהא או בראה פטור:

23 יש שואלין מפני מה לא באו בחיוב זה מטעם אחר שהוזכר בפרק המפקיד בבבא מציעא בלשון אחר והוא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ויתחייב לדעת זה כל שומר שמסר לשומר אפילו עלה בשמירתו ואפילו יש עדים שנאנסה ביד שני ופרשו גדולי הפוסקים שלא נאמר דבר זה אלא לדעת האומר אין השואל רשאי להשאיל וכו' ודבר זה אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד כל שנתברר שלא פשע נפטר ואין הלכה כר' מאיר שאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן שאלו היה גזלן היה חייב באונסין:

24 גירוע שמירה זה שאנו אומרין בשומר שכר שמסר לשומר חנם חכמי הצרפתים פרשוה מפני שהשומר שכר חייב בדברים שהשומר חנם פטור ולדעתנו לא יראה כן שאע"פ שהשומר חנם פטור מגנבה ואבדה מכל מקום יתחייב עליה הראשון לבעלים כמו שכתבנו אלא פירוש הדברים מפני שהשומר בשכר זריז יותר בשמירתו מפני השכר שהוא נוטל ושומרו שמירה מעולה יותר ונמצא שפשע כשמסרה לו וכן פרשו חכמי התוספות:

25 גדולי המחברים כתבו בענין שומר שמסר לשומר שאם היה דרך הבעלים הראשונים להפקיד תמיד זה אצל השומר השני הרי השומר הראשון פטור מלשלם שאינו יכול לומר לא מהימן לי שהרי האמינו הואיל ורגיל להפקיד אצלו ובלבד שלא יגרע בשמירתו והוציאו דבר זה מפרק המפקיד משמועת ההיא סבתא וכו' ורבותי חולקים בזו ואומרים כל שהיה רגיל תמיד להפקידו ושינה עכשיו הוראה שמצא בו שקרות ונחלץ ממנו ופרשו שמועת אותה סבתא בשלא היתה שם בשעה שמסרה לזה שהדבר מוכיח שאילו היתה שם אף הוא היה מפקידה אצלה ומ"מ נראין לי דברי גדולי המחברים וכי מאיזה טעם אנו אומרים שקרות מצא בו וכי שומר שני קנוי לו קנין עולם ושמא לא רצה להטריחו כל כך ומ"מ אם הפקידו אצל הראשון פעם אחת או שתים לבד במקרה לא נפקע ממנו בכך דין לא מהימן לי אלא מקרה היה והפקיד אצלו ומ"מ ממה שכתבו בדין זה ובלבד שלא יגרע בשמירתו הורו מכל מקום כדעתנו שאם הראשון שומר שכר והשני שומר חנם אע"פ שהיה רגיל תמיד להפקיד אצל השני חייב ואע"פ שאין כאן טעם לא מהימן לי שהרי מכל מקום פשע בכך:

26 חדשו גדולי המחברים שהזכרנו בדין זה חדוש אחר והוא שכל שגרע בשמירתו אע"פ ששאל או שכר בבעלים חייב ורבותי תמהים עליהם שהרי שאלה בבעלים פטור בכל ענין ומחזרים לתרץ דבריהם מפני שהוא כמזיק בידים ומזיק בבעלים חייב ונסעדים בה ממה שכתבו גדולי המפרשים בפרק הזהב נ"ו א' בעבדים ושטרות וקרקעות שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם שדקדקו מאחר שאמר שומר חנם אינו נשבע ולא אמר אינו משלם כמו שאמר בשומר שכר יראה שכל שפשע משלם אף באלו מפני שהוא מזיק ואף גדולי המחברים כתבוה כן: