מאירי על בבא קמא צ״ט

1 נתן צמר לצבע לצבוע והקדיחתו יורה ר"ל שנתנו לצבוע לו אדום וכבר צבעו אדום כמה שהוזהר אלא שהקדיחתו יורה והוא שהקדיחה את האש מרוב חום היורה ומתנתקת בנקל עד שאינה ראויה לבגד משלם לו דמי צמרו ופרשוה בגמרא בשהוקדחה תכף שהונחה ביורה קודם שהושבחה שהרי בשעת ההיזק לא היתה שוה אלא כצמר אבל אם הושבחה לשם תחלה ואחר כך הקדיחתה יורה משלם כשעת הקדחה דמי צמר ודמי שבח שהיו שם באותה שעה שהרי אין אומן קונה בשבח הכלי:

2 צבעו כעור כלומר שלא נפסד לגמרי אלא שלא קבל הצבע יפה ובזהירות וכגון שצבעו בשירי צבע היורה והרי זה מפחיתו מדמים הראויים הרי בעל הבית מקבלו כמות שהוא ומ"מ מנכה לו משכרו על דרך זה שאם השבח שהושבח הצמר יתר על הוצאת הסמנין וצבע שהוציא בו האומן נותן לו את ההוצאה לבד ומפסיד את שכרו הואיל וגרם לו הפסד פחת דמי צמרו ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו השבח ומפסיד שאר ההוצאה:

3 לצבוע לו אדום וצבעו שחור שכבר הושבח הצמר אלא שהעביר על דעתו ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו וכל השבח לגזלן שהמעביר על דעתו של בעל הבית גזלן הוא וקנאו בשנוי ומשלם אפילו נאנס בידו אמר כן כדין גזלן ור' יהודה אומר הואיל ומ"מ אינו מתכוין לגזול לא קנאה בשנוי ולצורך בעל הבית הושבחה אלא שנדונהו בדרך הנזכר בצבעו כעור שאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח והלכה כר' יהודה ומ"מ אם נתכון לכך נותן לו דמי צמרו ואם היו סמנין של בעל הצמר נותן לו דמי צמרו וסמניו ואם נאנס פטור:

4 זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

5 כבר ידעת שכל המאחר שכר שכיר שלא לפרעו בזמנו עובר משום בל תלין ומה הוא זמנו אם שכיר יום הוא גובה כל הלילה ואם שכיר לילה הוא גובה כל היום ולא סוף דבר בשכיר יום שהוא בבל תלין אלא אפילו קבלנות והוא שקבל עליו לעשות מלאכה זו כולה כשהשלימה עובר עליה בבל תלין ואם קבולת של מטלטלין היא משהחזירה לבעליו מעתה נתן טליתו לאומן לתקנה וגמרה והודיעו שגמרה הואיל וברשות האומן היא אינו עובר עליה אפילו בכמה ימים נתנה לו אפילו בחצי היום כיון ששקעה חמה עובר משום בל תלין ואין אומרים אומן קונה בשבח כלי ומכירה היא זו ולא שכירות שהרי אין אומן קונה בשבח כלי כמו שבארנו:

6 מי שאמר לאשה הרי את מקודשת לי בשכר מלאכה שאעשה לך ועשאה אינה מקודשת אלא אם כן נתן לה פרוטה משלו מפני שהשכירות זוכה בה הפועל מתחלה ועד סוף ר"ל שכל שעשה מקצת המלאכה זכה במקצת השכר ונמצא השכר מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת ואין צריך לומר שכן אם אמר בשכר שעשיתי עמך וכן אין אומן קונה בשבח כלי עד שנאמר שכבר קנה שבחו של כלי בגוף הכלי אלא מלוה גמורה היא ואם הוסיף לה בכך משלו מקודשת שכל מלוה ופרוטה דעתו על הפרוטה ואפילו אמר בפירוש התקדשי לי במלוה שאת חייבת לי ובפרוטה זו הרי זו מקודשת:

7 טבח מומחה שמסר לו אדם בהמה לשחוט ונבלה אם בשכר חייב לשלם ואם בחנם פטור ואם אינו מומחה אע"פ שהוא בחנם חייב לשלם ומומחה זה לא בבקיאות הלכות אנו עסוקים בה אלא בבקיאות ידים והוא הוא לשון אומן:

8 שור שקשרו בעליו במוסרה ויצא והזיק אם תם הוא חייב ואם מועד פטור שהרי הכתוב תלאו בשמירה וכבר בארנוה בפרק רביעי:

9 נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה והוזק אדם בהם יש צדדים שהוא פטור ויש צדדין שהוא חייב שאם נתכון לזכות בחרסים ונבלה חייב ואם לא נתכון לזכות פטור וכבר בארנוה בפרק שלישי:

10 זה שבארנו שכל שהוא אומן ועשה בחנם פטור בקלקלתו אם לא נודע אם הוא מומחה אם לאו והיו חולקים בזה על זה שעושה עצמו אומן להביא ראיה שהוא מומחה ואם לא הביא ראיה משלם ואם היה מומחה לדבר זה שעשה אע"פ שלא היה מומחה בכללי האומנות פטור ושני דברים אלו אתה למד ממה שאמרו בכאן זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגלי ואפטרך ומ"מ אם לא היה מומחה לזה שעשה אע"פ שהיה מומחה לדברים הקלים שבאותה אומנות חייב וקצת מפרשי הלכות ראיתי שפירשו אייתי ראיה דממחית אף לתרנגולי ואפטרך אף משוורים ופרות ואיני מודה בזה אלא שמא אף לדבריהם נראה שכל המומחה בשחיטה מומחה בכל שחיטה הא בשאר דברים אינו כן:

11 המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין קמח לנחתום ואפאה פת נפולים חייבין לשלם כמו שבארנו בבהמה לטבח ונבלה במה דברים אמורים בשכר אבל בחנם אם אומן הוא פטור ואם אינו אומן אף בחנם חייב:

12 טבח ששחט ונחלקו בעלי הוראה בשחיטתו אם כשרה או פסולה ולא הוכרעה הוראתם לצד אחד ראוי לדיין לאסור את הבהמה מספק ומ"מ אינו מחייב בכך את הטבח שמא כשרה היא ושיעור שחיטה ודין הגרמה כבר התבאר במסכת חולין:

13 אחד מן הדיינין שיצא והוכרע הדין שלא כדבריו לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל מה אעשה שחברי רבו עלי ואם עושה כן עליו הכתוב אומר לא תלך רכיל בעמך ומ"מ יראה מכאן שיכול הוא לומר אני מחייב וחברי מזכין ולא סוף דבר בדינים אלא אף בכל הוראה אלא יאמר כל אחד ואחד כפי מה שהוכרע הדין:

14 המראה דינר לשלחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע אם בשכר הראהו חייב על כל פנים אפילו היה מומחה ובקי ואפילו לא הודיעו שהוא סומך עליו ואם בחנם הראהו אם הוא מומחה ואינו צריך להתלמד פטור ואפי' היה המטבע חדש ועדין אין נהוגים בו ואם אינו מומחה חייב ומ"מ בזו הואיל ואין זו מעשה בידים אינו חייב אלא אם כן אמר לו הריני סומך על זה או שהיו שם דברים המראים שהוא סומך על ראייתו ואינו מזקיק עצמו להראות לאחרים כגון שהיה על המכר ולא היה המוכר רוצה ליטלו עד שאמר לו זה יפה הוא וזהו ביאור ההיא אתתא דאחוייא ליה דינר לר' חייא וכו' אדם אחר שאינו שלחני הואיל ומ"מ נודע שהוא מומחה ובקי במטבעות דינו כשלחני ובחנם פטור: