ריטב"א על עירובין ס״ח

1 א״ל ולא שאני לך כו׳. פי׳ בה״ג ז״ל בין שבות דהזאה שיש בו מעשה ע״י ישראל לשבות דאמירה לעכו״מז שאין בו מעשה ע״י ישראל כי אם דבור בעלמא ולא גריס דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי אלא זיל. והתיר הרב ז״ל מכאן כי מותר לומר לעכו״מז בשבת לעשות כל מכשירי מילה אפי׳ בדבר שהוא מלאכה גמורה. ולדבריו ז״ל הא דאמרינן ביבמות גבי ערל הזאה ומילה העמידו בה חכמים דבריה׳ במקום כרת היינו שאין עושין מכשירי מילה ע״י ישראל שיש בו מעשה והא דאמרינן לקמן לישיילוה לאימיה אי צריכא ליחיימו ליה אגב אימיה ליחיימו ליה ע״י ישראל קאמר דאלו ע״י עכו״מז אפי׳ בלא אמירה נמי מחמינן ליה וא״ת והיאך מחמין לאימיה ע״י ישראל דהא אמרינן התם דחיה שלשה שבעה ושלשים יום שלשה אפי׳ אמרה אינה צריכה עושין לה ע״י ישראל שבעה אי אמרה צריכה אני אין עושין לה אלא וכו׳. והכא כבר עברו ז׳ כי יום מילה הוא לשמנה י״ל דשבעה דחיה מעת לעת הם ואפשר לשמיני של מילה שיהא תוך ז׳ כגון שנולד בערב כן תירצו בתוס׳. ומיהו עדיין הדבר קשה אי ע״י ישראל היאך מחמינן ליה אגב אימיה דהא כל שהוסיף במלאכ׳ חולה לצורך הבריא אפילו בקדרה איסור תורה הוא כדאמרינן התם המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו והיינו שמא ירבה באותה קדרה דאלו בקדרה אחרת ליכא למיחש כדפרישנא בדוכתה ואע״פ שאמרו בי״ט ממלאה אשה קדרה בשר אע״פ שאינה צריכ׳ אלא לחתיכה אחת התם מפני שהבשר מתבשם יותר וצורך י״ט דומה למ״ש רשב״א ז״ל גבי פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. ומור״י ז״ל היה אומר כי אולי שאני חמום מים שהכל גוף אחד וענין אחד וכשם שהתירו בי״ט למלא נחתום חביות של מים אע״פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד והתם אין שבח לקיתון בחמום מים מרובים אלא ודאי לא התירו אלא מפני שהמים כלם כגוף אחד ואין זה מחוור דאתוספות בישול ותוספת מלאכה קפדי׳ מה לי אם הכל גוף אחד או ב׳ גופים וכי יש הפרש בין מבשל חתיכה אחת גדולה למבשל שתי חתיכות קטנות. ועוד שהרי אמרו במנחות אמדו לשתי גרוגרו׳ ויש שתים בשני עוקצין וג׳ בעוקץ א׳ שתים מייתי׳ לה דחזו לי׳ או תלתא מייתינן דקא ממעט בקצירה ואלו בשתים בעוקץ אחד וג׳ בעוקץ א׳ פשיטא לן דשתי׳ מייתינן דאסור להרבות כלל ממה שצריך לחולה ואע״פ שהכל קצירה אחת ומה שהתירו בי״ט שיהא נחתום מחמם חבית מים אע״פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד שאני התם שכן דרך נחתום לחמם הרבה ביחד וליטול הצריך לו שאם ישאירו מן המים שישאר שם כדי הצורך ולא יצטרך לחמם פעם אחרת וכן במלאכת י״ט לכבוד היום התירה תור׳ לעשות צרכיהם בריוח ובשופע שאלו אמרה תורה לעשות מלאכת אוכל נפש בצמצום ימנע משמחת י״ט. ועוד קשה לשטה זו שהרי בכל הספרים גורסין בכאן דהא מר לא א״ל זיל אחים לי אלא זיל אייתי מגו ביתאי וכבר השיב על פי׳ זה הרי״ף ז״ל כדאיתא בהלכות שבת ופי׳ הר״ז ז״ל דה״ק ולא שני לך מן שבות דאמירה לפי שיש בו צווי מלאכ׳ של תורה לשבות אמירת אסור א״ל לימא ליה לעכומ״ז דלחים ליה שהיא מלאכה של תורה אלא זיל אייתי לי מגו ביתאי דרך חצר ומבוי שאין בו אלא שבות דרבנן לומר שאין לדמות להזאה שהיא ע״י אמירה לעכומ״ז אלא כשהאמירה במלאכ׳ של תורה אבל אמירה שהיא באיסורין דרבנן קיל טפי דה״ל שבות דשבו׳ ולקמן גרסינן לישיילוה לאימ׳ ואי אמר׳ צריכ׳ אני ליחיימו לה אגב אימי׳ ודוקא אגב אימיה הא לאו הכי לא אמרי׳ לעכומ״ז דלחים ליה ואפי׳ אגב אימיה דוקא עכו״מז אבל לא ישראל ומיהו עדיין קשה קצת לשטה זו למה ליה למנקט ולא שני לך בין שבות לשבות דשבות ולישנא דמעשה לא משמע מלאכה אלא כל מעשה. ומ״ש הרב ז״ל שהוא כמו ששת ימי המעשה אף שם בין למלאכה של תורה ולשאר מעשים קורא ימי המעשה ועוד למה ליה למימר דהא מר לא אמר זיל אחים לי. הכי ה״ל למימר דהא מר לא אמר זיל אייתי לי מרשות הרבים אלא זיל אייתי לי מגו ביתאי. כל זה יש לגמגם לשטה זו ובשם הרב החסיד ז״ל מצאתי שהוא מפרש דכל שאנו עושין ע״י עכו״מז בדבר שמתחדש שום תקון בגופו של דבר נקרא דבר שיש בו מעשה בין שהוא של תורה או של דבריהם כמו חמום מים או בישול ואפיה וכיוצא בו. ובזה החמירו לומר לעכו״מז עשה אבל בדבר שאין מתחדש שום תקון אלא הבאה ממקום למקום בזה התירו אמירה לעכו״מז ואפי׳ במלאכה של תורה והיינו דאמרינן דהא מר לא א״ל זיל אחים לי אלא זיל אייתי מגו ביתאי וכבר הארכתי בזה במקומו בפרק מילה בס״ד.

2 מבואה דדיירינן ביה כו׳. מהא שמעינן דלא מבעי ליה לצורבא מרבנן למידר במבוי וחצר שאינם מעורבים. לעביד מר דהיינו רבה לאו ארחיה כלומ׳ אין כבודו לחזר על בני חצר ועל בני המבוי ולגבות את העירוב או את השתוף ולעביד אנא טריחנא בגופאי אינהו לא משגחי אקני להו ריפתא בסלא פי׳ שאזכה להם פת בסל שלי דליכ׳ טרח׳. גרש״י ז״ל זמנין דבעו ליה מינאי ולא אפשר למיהב להו ולא הוי שתוף ופי׳ הוא ז״ל כיון שאם אחד מהם היה צריך לאכול מן השתוף והיה שואלו ממני אין יכולת בידי יותר את שלי ולתת לו נמצא שאין בלבי להיות להם בפת השתוף חלק גמור ובטל השתוף דתניא אחד מבני המבוי שבקש יין ושמן משל שתוף ולא נתנו לו בטל השתוף ע״כ ומסתברא בהא דאביי אפילו לר׳ חנינא דאמ׳ בפרק מי שהוציאוהו שהמקפיד על ערובו עירובו עירוב אלא שנראה דהתם הוא בעירוב שיגבו אותו מבני החצר אבל הכא דמוכח בני המבוי כל היכא דקפיד עליה אינו זכוי גמור ולפי׳ בטול השתוף ויש גורסין כיון דאבני ליה מינאי מאתמול ולא אפשר למיהב להו לא הוי שתוף וכן גורס הראב״ד ז״ל. ופי׳ הוא ז״ל כיון דאי בעו מינאי מאתמול ולא יהיבנא להו השתא נמי אין הזכוי זכוי גמור ובטל השתוף דתניא אחד מבני מבוי שבקשו יין ושמן משל חבירו ולא נתנו לו בטל השתוף שזיכה להם משלו דגלי דעתיה דלא הוה זכוי גמור וכן נראה שגורס הרמב״ם ז״ל כי הוא ז״ל כתב שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחבירו משלו פת או דברים אחרים אין שתופן שתוף דמקפידין הם ע״כ. ואפילו לפי גרסא זו לא דקדק יפה שלא אמרו בש״ס אלא לענין המזכה עירוב משלו ובפירושו של הראב״ד ז״ל אבל בעירוב שגובין מכל בני המבוי אין לנו לחוש לקפידתו דמה לנו אם מקפידין בחול שלא לתת אחד מהם כלום לחבירו כיון שעכשיו ערבו ולא הקפידו ואפילו באין להקפיד עירובן מכאן ואילך אין בכך כלום דקי״ל כר׳ חנינא שהמקפיד על עירובו הרי זה עירוב:

3 ולקני להו מר רביעתא דחמרא בחביתא. פי׳ שהרי אתה יכול לזכות להם באחת מחביותיך רביעית חומץ דהוי מידי דלית ביה קפידא ועיקר שתוף ביין הוא דברביעית א׳ סגי לכל בני המבוי דהא קי״ל בפ׳ חלון דבשיעור ב׳ סעודות סגי לכל בני המבוי ואע״פ שהם מרובין וברביעית חומץ יש לבשל שתי סעודות ובהכי סגי לעירוב וכדאי׳ לעיל בפ׳ בכל מערבין יש ספרים שגורסין א״ל תניא אין משתתפין באוצר כלומר אביי השיב לו שא״א לעשות כן:

4 הא ב״ש הא ב״ה. פרש״י ז״ל דהא דתני׳ שאין משתתפין באוצר ב״ש היא דלית להו בריר׳ ברית׳ ואידך ב״ה דאית לכו בריר׳. ויש מקשי׳ דהיכי איפשר לאוקומי דאביי כב״ש ולפי׳ יש מוחקין דלא גרסי׳ ותלמודא הוא דמסדר ורמי מתנייתא אהדדי ולעולם אביי ס״ל כמ״ד משתתפין באוצר ומאי דלא מקני להו רביעתא דחלא בחביתא אפשר דה״ל שום סבר׳ דלא הוה מצי למעבד הכי והיינו דלא מהדר ליה אביי בהא ולא מידי אלא דשתק ליה. ואין צריך לכל זה דהא לפום פרש״י ז״ל הא מילתא תליא בפלוגתא דיש ברירה ואין ברירה והא לא הוי פלוגת׳ דב״ש וב״ה בלחוד דהא לא תליא ברירה אשלי רברבי דסבי׳ להו דאין ברירה ואביי דסבר כוותייהו: והנהו תנאי סבי׳ להו דלא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה וכ״ע אין ברירה ולא אפליגו בזה אלא לרבא כדפריש ר׳ אושעיא במס׳ י״ט בחד לישנא גרסינן א״ל אביי ואפילו למאן דלא גריס ליה יש לפרש דאביי הוא דמתניא אין משתתפין באוצר אלא שקצר הש״ס דלא קאמר א״ל ויש כיוצא בזה ותדע דאי תלמודא הוא דמייתי תלמודא למרמינהו אהדדי לא ה״ל למנקט האי לישנ׳ והכי ה״ל למימר:

5 תני חדא משתתפין ותניא אידך כו׳. פרש״י ז״ל הא דתניא אין משתתפין ס״ל דאין ברירה וכשהוא מזרה רביעית בחבית לבני המבוי אינו מסויים. וכשישתה מן החבי׳ שמא ישתה אותו רביעית וביטל השתוף והא דתני׳ משתתפין דב״ה דס״ל דיש ברירה הילכך כל ששותה והולך מן החבי׳ ומשייר ממנו רביעית אמרי׳ הוברר הדבר למפרע שזהו הרביעית שיזכה לעירוב וכדתניא כו׳ פירשתיה במסכ׳ י״ט בס״ד.

6 ב״ש אומ׳ כו׳. וב״ה אומר כו׳. והשתא סברי׳ כמ״ד סתם דפלוגתייהו ביש בריר׳ או אין בריר׳ דב״ש סברי שאם לא חשב עליו אלא לאחר שמת המת ונחתא טומאה אפתחים אין מחשבתו בזה כלום להציל על שאר פתחים למפרע דלא אמרי׳ הוברר הדבר למפרע שבזה היה עתיד לצאת וב״ה סברי יש ברירה הילכך אף למפרע מציל על שאר פתחים דאמרינן הוברר הדבר שבזה היה עתיד לצאת. והקשו בתוספו׳ דהא רב אושעיא אוקים פלוגתא דב״ש וב״ה התם במס׳ י״ט דבלטהר פתחי׳ מכאן ולהבא פליגי דב״ש סברי דכיון דנחת׳ להו טומאה לא נפקא אלא בשנוי מעשה. וב״ה סברי דנפקי אפילו במחשבה אבל למפרע לכ״ע לא מהניא מחשבה ולא מעשה דכ״ע אין ברירה ותירצו דהתם ר׳ אושעיא גרסי׳ והכא רב אושעי׳. ועוד קשה למה לא הביא רב אושעיא כמה תנאים אחרים דפליגי דיש ברירה. וי״ל דארח׳ דתלמוד׳ סוא בהכי דלא דייק ומייתי הכ׳ מתנייתא דאלימי׳ ליה טפי. ומעתה שפיר גרסי׳ הכא והתם רב אושעיא והכא נקיט לה רב אושעיא לדוגמא בעלמא אליבא דמאן דס״ל התם דפליגי בלטהר פתחים למפרע כדין ברירה דהא לכשת״ל דלא פליגי בהא אלא באוקמתא דאוקים איהו התם הא איכ׳ תנאי טובא דפליגי בהא כנ״ל. ובתוס׳ פי׳ בשם הרב ר׳ מנחם ז״ל דהני מתנייתא לאו בפלוגת׳ דיש ברירה ואין מוקים להו רב אושעיא אלא למאן דתני אין משתתפין באוצר סבר דבעי׳ שיניחוהו העירוב בכלי לשם ערוב דמחשבה דלבתר הנחה לא מהניא ואתא כב״ש דאמרי׳ התם דמחשבה דלאחר מיתה לא מהניא לסלק הטומאה אפי׳ מכאן ולהבא ומאן דתני משתתפין סב׳ דמחשבה דלאחר הנחה מהניא כב״ה דאמרי דמחשבה דלאחר טומאה מהניא ואין לפי׳ הזה טעם דלגבי עירוב למה לנו לעשות הנחה לשום עירוב והלא משנה שלימה שנינו שאם היה שותף לחבירו לזה ביין ולזה בשמן אין צריך שותף ואע״פ שלא הונח לשום שתוף כלל ועוד דא״כ אביי דאמר כב״ש לפום נסחי דגרסי א״ל דהא ליכא תנא בעלמ׳ דס״ל כב״ש ופרש״י ז״להוא הנכון ועליו הסכימו כל המפרשים ז״ל וקי״ל דמשתתפין באוצר דהא קי״ל כמ״ד דבדרבנן יש ברירה כדפסיק ר׳ אושעיא במס׳ י״ט בס״ד:

7 ההוא ינוקא דאשתפוך חמימי. פי׳ קודם מילה או לאחר מילה דאע״ג דלאחר מילה סכנה היא ומחללין עליה את השבת כל היכא דאפשר בלא חלול עדיף טפי אם אין שהה בדבר וכדאי׳ בפר׳ ר׳ אליעזר דמילה דמאי דאפשר לשנויי משנינן. אמר רבא ומבטל להו חצר פי׳ כי התינוק היה בחצר אחת סמוך לחצרו של רבא והיו מחמין בחצרו של רבא ואמר רבא שיפנו כליו לאחד מן החדרים של בית הנשים שהיו בחצרו שלא היה פתוח כלפי החצר כדי שיבטל לבני חצר האחרת זכות שיש לו בחצרו ויהיו מותרין להוליך החמין מחצרו. והוא דאצטריך לפנויי מני לבי נשי. פרש״י ז״ל כי היה ירא אם ישב בבית׳ דגברי שבחצר שמא ימטע להו כלים מאותו הבית לחצר כמנהגם ויפה פי׳ ואתיא כההיא דתניא בפרק חלון נוטל ומבטל דמפרש טעמא התם דכיון דדש ביה אם אינו נעול חיישינן דילמא אתי לאשתמושי ביה והיינו דא״ל רבינא דנניח בגופיה בדוכתיה וליבטיל להו דהא אמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין פי׳ ותכף שיוליכנו החמין לחצרם יכולין לחזור ולבטל לך רשות שנתת להם וכיון שאין בזה שהות כ״כ ליכא למיגזר מידי ואינך צריך לפנות כליך מן הבית. התם כי היכי דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא הלשון מוכיח כי רבא טעמא דשמואל שאין חוזרין ומבטלין אפי׳ למ״ד יש ביטול מחצר לחצר אחר ומשום דלא להוו מילי דרבנן כי חוכא כלומר כי כשזה מבטל לחבירו וחוזר חבירו ומבטל בו ביום נר׳ כדבר של שחוק. ויש שפי׳ דודאי טעמא דשמואל משום דאין ביטול מחצר לחצר וכדאמרי׳ לקמן בשמעתין כדאוקמ׳ פלוגתייהו בפלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן כפי פרש״י ז״ל ורבא הוא דאמ׳ הכא דס״ל כשמואל כהלכתיה ולא מטעמיה אלא משום דלא להוו מילי דרבנן כי חוכא טלולא. ואין לשון בש״ס מסכים לפי׳ זה.

8 לימא רב ושמואל כו׳. פרש״י ז״ל ודכ״ע בין לרב בין לשמואל סבי׳ להו דאין ביטול מחצר לחצר ורב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין סביר׳ לי׳ כרבנן וכיון שלא ביטל רשו׳ ביתו לא הוי כבר חצר אחריתי ושוב אינו חוזר ומבטל שאין ביטול מחצר לחצר ודחי׳ לה דלאו תנאי היא דרב אמר אפילו נר׳ אליעזר ושמואל אמר אפילו לרבנן. ולפי פי׳ זה תהיה זו הסוגיא הפך דברי רבא ורבינא דלעיל דאלו לעיל בין לרבא בין לרבינא רב סבר דיש ביטול רשות מחצר לחצר וזה דבר של תימ׳ ועוד מאן אכרחינן לאוקומי לרב דלא כהלכתא כיון דאפשר לפרושי טעמא דידיה שפיר דס״ל בין כר׳ אליעזר בין כרבנן וס״ל כר׳ יוחנן דיש ביטול מחצר לחצר כדאוקמא רבינא ורבא אין זה דרך התלמוד בשום מקום. לכך נראה לפרש דהשתא נמי סבי׳ לן כדאסיק רבא לעיל דטעמא דשמואל משום דלא להוי מילי דרבנן כי חוכא ורב סבר דמשו׳ דחוזרין ומבטלין לא מיחזי כחוכא. והיינו דאמרינן דרב דאמ׳ כרבנן דסבי׳ להו שהמבטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו וכיון דכן לא אסתלק ליה לגמרי ומאן דיהיב אינו אלא כמתנ׳ וע״מ להחזיר וכי הדר ומהדרינן ליה ליכא חוכא ושמואל סבר כר׳ אליעזר שביטל רשות ביתו ואסתלק לגמרי בעין יפה וכיון דכן אי הדרי וערבי ויהיב ליה להוי כחוכא כמי שנותן לחבירו מתנה סתם והלה חוזר ונותנה לו בחצי היום שזה מעשה הנערים ודחי׳ דלעולם רב דאמר אפילו לר׳ אליעזר דע״כ לא קאמר ר׳ אליעזר שנותן רשות לביתו אלא דבית בלא חצר לא מהדר אבל לענין אסתלוקי ודאי מודה הוא דלא אסתלק לגמרי ומאי דבטל ויהיב לא היה אלא מתנה לפי שעה ובמתנה ע״מ להחזיר. ושמואל אמר דאפילו לרבנן התם הוא מסתמא אין אדם מוותר ומבטל רשות ביתו אלא במאי דמבטל מסתלק הוא לגמרי דאלו בטל אף רשו׳ ביתו בפי׳ הוי מבטל וכיון דמסתלק ממאי דיהיב אי הדרי ויהבי ליה מיחזי כחוכא:

9 והא דאמר רב ששת כתנאי מי שנתן רשות והוציא כו׳. פרש״י ז״ל דמ״ד שאם הוציא בשוגג אוסר ס״ל דמעיקרא לא אסתלק ליה לגמרי ומ״ה אפי׳ כשהוצי׳ בשוגג חוזר לחזקת רשותו ואוסר וכיון דלא אסתלק לגמרי מעיקרא לא הוי כבני חצר אחריתי ולפי׳ חוזרין ומבטלין ומ״ד דבשוגג אינו אוסר ס״ל דמעיקרא לגמרי נסתלק ולפי׳ אינו חוזר לחזקתו עד שיחזור ויחזיק ברשותו במזיד והיא הנותנת דהויא לה כבר חצר אחריתי ולפי׳ אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דבשוגג אינו אוס׳ וס״ל דמעיקר׳ לגמרי נסתלקו ולפי׳ אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דבר אינו חוזר לחזקתו עד שיחזו׳ ויחזיק בזכותו במזיד והיא הנותנת דהויא ליה כבר חצר אחריתי ולפי׳ אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דאין ביטל מחצר לחצר. ולפי השטה שכתבתי יש לפרש דהא דרב ששת בשיטתא דרבא דלעיל דמ״ד שאם הוציא בשוגג חוזר לחזקתו ס״ל דלא אסתלק מעיקרא מרשותיה אלא בקל ולפי שעה ולפי׳ חוזרת רשותו אליו בקל והיא הנותנת כשחוזרין ומבטלין לו לא מחזי כחוכא ומאן דסבר בשוגג אינו חוזר לחזקת ביתו ס״ל דאסתלק לגמרי וכיון דכן אי הדרי ומבטלי ליה מחזי כחוכא כנ״ל.

10 מר סבר קנסו בשוגג אטו מזיד מסתברא דקנסו לאו דוקא להכא למאן קנסו אי לדידיה בין הכי ובין הכי אסור הוא בחצר ואי לדידהו אמאי קנסינן להו דהא לא עביד מידי אלא ה״ק שגזרו שוגג אטו מזיד שאם אתה אומר שאינו אוסר כשהוציא בשוגג יבאו לומר דאף במזיד אינו אוסר וכלה חדא גזירה הוא. ואיידי דנקטי׳ בעלמא האי לישנא דקנסו שוגג אטו מזיד בפ׳ הניזקין ודוכתי אחריתי נקטוה הכא באשגרת לישן דעלמא וכן פי׳ בתו׳ וגם רבותי כך פירשו:

11 רב אשי כו׳. פי׳ לא ניתא ליה לרב אשי במאי דדחי׳ לעיל דע״כ לא אמר ר׳ אליעזר אלא משום דבית בלא חצר לא דיירי אינשי וההיא סברא אתיא כמ״ד דלא כר׳ אליעזר אפי׳ פרש ואמר שלא בטל רשות ביתו לאו כל כמיניה. ואנן אסקי׳ בפ׳ עושין פסין דבין לר׳ אליעזר בין לרבנן אי גלי גלי.

12 ולענין פסק י״א דהלכתא אין חוזרין ומבטלין כסברא דרבא דהו׳ בתרא ואע״ג דרב אשי אסקה לפלוגתייהו כפלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן דרב דאמר כרבנן ואנן הא ק״ל כרבנן י״ל דהכא לא בדוק׳ לאו אלא לומר דאם איתא דבתנאי אמרו׳ למלתייהו לא כפלוגת׳ דתנאי דרב ששת היא אלא כתנאי דר׳ אליעזר ורבנן ומיהו אפשר הוא דלא פליגי בהא ואפילו רבנן סבי׳ להו דכשחוזרין ומבטלין מחזי מילי דרבנן כי חוכא וכיון דכן לית לן למשבק. פשיטותא דרבא משום הא דרב אשי ועוד דסוגיין בעלמ׳ כשמואל דאמר בפ׳ חלון חלון שבין שתי חצרות ומלאו תבן עד הא קמ״ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלי׳ ודוחק הוא לאוקומה כר׳ אליעזר וכן פסק הראב״ד ז״ל והוא הנראה נכון אבל הרי״ף ז״ל פסק כרב משום דלאוקומה דרב אשי דאמר כרבנן ואנן קי״ל כרבנן ובודאי כי לפרש״י ז״ל הלכה כרב דהא כלה פלוגתא דרב ושמואל תלינן כדברי שמואל דאין בטול מחצר לחצר אבל אין הפי׳ הזה נכון כפי מה שכתבו גם הרי״ף ז״ל לא פסק כרב מן הטעם ההוא נראה שאינו סובר כפירושו של רש״י ז״ל:

13 צדוקי מאן דכר שמיה כבר פירשנו במשנתנו כי התוספת הזו אינה אלא בדברי רבי אליעזר בן יעקב וה״ק ר׳ אליעזר אומר לעולם אינם אוסרים עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה וצדוקי הרי כעובד כוכבים ומזלות ומשום דשמעוה לר״מ שאינו אוסר אלא במי שאינו מודה בעירוב קאמר אינו כצדוקי אע״פ שמודה בעירוב הרי הוא כעובד כוכבים ומזלות ובא ר״ג ואמר צדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות.

14 ג״ה והתניא הדר עם נכרי צדוק וביתוס הרי אלו אוסרין עליו ומעשה בצדוקי ובודאי דלפום האי נסחא ברייתא חסורי מחסרא וה״ק ר״ג אומר צדוקי אינו כעובדי כוכבים ומזלות ומעשה בצדוקי וא״ת א״כ היאך מאי קא מייתי׳ סייעתא מהא מתניית׳ למאי דתריצנ׳ למתני׳ י״ל דמ״מ מתניית׳ פשיטא טפי דקתני בה בהדיא כדברי ת״ק דצדוק וביתוס הרי הוא כעובד כובבים ומזלות ואיכא דגרסי בהדיא במתניית׳ ר״ג אומר צדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות ומעשה בצדוקי כו׳ אמר להם ר״ג לבני מבוי כו׳ פי׳ או הכניסו מה שאתם מכניסים דבחדא מינייהו סגיא דכיון דאחזוק בחצר משחשכה בדבר שהיה נאסור להם בלא ביטל הרי זו חזקה ר׳ יהודה אומר כו׳ פי׳ דס״ל דצדוקים דינו כעובד כוכבים ומזלות אפי׳ לר״ג דלא פליג ר״ג עם ת״ק בצדוקי והיינו דלא תלי מילתא בשיוציא הצדוקי אלא כשתחשך היום כלומר דמכוין שחשכה שוב אין להם תקנ׳ בבטול וחזק׳ דאפי׳ למ״ד ששוכרין מן העובד כוכבים ומזלות בשבת מ״מ לא שכיח למיגר בשבת ובמתני׳ דתני ר׳ יהודה עד שלא יוציא התועב הזה ויאסור עליכם משמע לפום פשטא דאלו לא הוצא התועב הזה לא היה אוסר דסבי׳ ליה דצדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות ובבטול סגי ליה אלא שהוא סובר דאפי׳ קדמו בני מבוי והחזיקו לאחר ביטולו יכול לחזור בו וחוזר ומחזיק ואוסר ולקמן רמי׳ לה אהדדי ומתרצי׳ להו דלא קשיין אמר מר כו׳ וכי מפקי כו׳ עד אמר רב יוסף תני אינו אוסר תמיהא מילת׳ אמאי איצטריך רב יוסף לשבושי מתניית׳ ומקשי גופיה מאי קשי׳ ליה דהא מצי לתרוצי כדתריץ אביי בסמוך דמתני׳ בשקדם הוא והחזיק וליכא למיחש דאיהו ס״ל דליכא לאפלוגי בין שקדם והחזיק הוא לשקדמו הם והחזיקו והא מדנקט בלישנא למימרא דכי מפיק אינהו מכלל דפשיט׳ ליה דלכ״ע כי לא מפקו אינהו פשיטא מילתא דכי מפיק איהו אוסר וכ״ת דמשמע ליה דמתני׳ סתמא קתני בין שקדם הוא ובין שקדמו הם והא כי תריץ רב יוסף תני אוסר הא ודאי לאו בכל אנפה מוקים לה דהא כ״ע מודו דכשקדם הוא והוציא אוסר עליהם לפי׳ תרצו בתוס׳ דמקשי משמע ליה דכיון דקתני מי שנתן רשותו ולא קתני מי שביטל רשותו דהא נתינה מעליית׳ משמע שנגמרה מתנתו בשקדמו והחזיקו כמי שאומר לחבירו לך חזק וקנה והלך והחזיק דאז נגמרה מתנתו ומ״ה שבשה רב יוסף למתני׳ ואמר תני אוסר ואביי אמר דמשום הא ליכא לשבושה דאשכחן לשון נתינה ואפי׳ בשלא החזיקו וכדתניא כו׳ והא תניא פי׳ סייעתא היא אם עד שלא נתן כו׳ פרש״י ז״ל דר׳ יהודה סבר דכיון שהוציא במזיד ה״ל מומר לחלל שבתות ודינו כעובד כוכבים ומזלות ורבי מאיר סבר מומר לחלל שבתות אינו כעובד כוכבים ומזלות ויכול לבטל והקשו עליו בתוספות דא״כ ה״ל למתני בשהוציא במזיד בפרהסיא דהא אפי׳ לר׳ יהודה לא קאמר אלא במומר לחלל שבתות בפרהסיא כדאי׳ לקמן. ועוד דמשום דחלל שבת פעם אחת אין אדם נעשה מומר דא״כ כל העושה עבירה במזיד יהיה מומר לאותו דבר והא ליתא שאין מומר אלא הפורק עול הדבר ההוא מעליו ורגיל לעבור בו תמיד. ועוד לכאורה לא משמע דפליגי אלא לאותו שבת בלבד ואם הו׳ מומר לעול׳ אוסר עד שיחזור בחשובה לכך פר״י ז״ל והוא הנכון דטעמא דר׳ יהודה משום דכיון דקתני והוציא במזיד אלים חזקתיה בחצר לגלויי דעתא שאינו רוצה להסתלק משם כל אותו היום וכשהו׳ מבטל אינו מבטל בלב שלם שכבר מסר מודעא על בטולו ור׳ מאיר סבר דהא לאו גלויי דעת׳ הוא ואינו אוסר אלא בשהחזיק לאחר בטולו דגלי דעתיה דמאי דיהיב שקל: