ריטב"א על עירובין י״ב

מהדורה: אמשטרדם, תפ"ט

« ריטב"א על עירובין י״א ע״ב ריטב"א על עירובין י״ג ע״א »

1 לְאוֹבָלִין וּמְצָאוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב בְּמָבוֹי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא לֶחִי אֶחָד. אָמַר לוֹ: בְּנִי, עֲשֵׂה לֶחִי אַחֵר. אָמַר לוֹ: וְכִי לְסוֹתְמוֹ אֲנִי צָרִיךְ? אָמַר לוֹ יִסָּתֵם, וּמָה בְּכָךְ.

2 אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם, עַל מָה נֶחְלְקוּ, עַל רָחָב מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד עֶשֶׂר. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה.

3 קָתָנֵי מִיהַת ״וְכִי לְסוֹתְמוֹ אֲנִי צָרִיךְ״, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְחָיַיִן וְקוֹרָה — מִשּׁוּם הָכִי אָמַר ״וְכִי לְסוֹתְמוֹ אֲנִי צָרִיךְ״. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְחָיַיִן בְּלֹא קוֹרָה — מַאי לְסוֹתְמוֹ?

4 הָכִי קָאָמַר: וְכִי לְסוֹתְמוֹ בִּלְחָיַיִן אֲנִי צָרִיךְ?

5 אָמַר מָר: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁפָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם. וְהָא אֲנַן תְּנַן: מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא נִיתָּר אוֹ בְּלֶחִי אוֹ בְּקוֹרָה!

6 אָמַר רַב אָשֵׁי, הָכִי קָאָמַר: אֵינוֹ צָרִיךְ לֶחִי וְקוֹרָה כְּבֵית שַׁמַּאי, וְלֹא לְחָיַיִן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא: אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה, כְּבֵית הִלֵּל.

7 וְכַמָּה? אָמַר רַב אַחְלַי: וְאִיתֵּימָא רַב יְחִיאֵל: עַד אַרְבָּעָה.

8 אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּפַסֵּי חָצֵר. וְרַב נַחְמָן אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּפַסֵּי חָצֵר.

9 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן מוֹדִים? — רַבִּי. הֲלָכָה מִכְּלָל דִּפְלִיגִי, מַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ — רַבָּנַן. דְּתַנְיָא: חָצֵר נִיתֶּרֶת בְּפַס אֶחָד. רַבִּי אוֹמֵר: בִּשְׁנֵי פַסִּין.

10 אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָצֵר צְרִיכָה שְׁנֵי פַסִּין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: פַּסֵּי חָצֵר צְרִיכִין שֶׁיְּהֵא בָּהֶן אַרְבָּעָה. וְכִי תֵּימָא: אַרְבָּעָה מִכָּאן וְאַרְבָּעָה מִכָּאן —

11 וְהָתָנֵי רַב אַדָּא בַּר אֲבִימִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי: קְטַנָּה בְּעֶשֶׂר, וּגְדוֹלָה בְּאַחַת עֶשְׂרֵה!

12 כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא מִיַּמֵּי פָּרְשַׁהּ: בָּרוּחַ אַחַת בְּאַרְבָּעָה, מִשְׁתֵּי רוּחוֹת — מַשֶּׁהוּ לְכָאן וּמַשֶּׁהוּ לְכָאן.

13 וְהָדְתָנֵי אַדָּא בַּר אֲבִימִי — רַבִּי הִיא, וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי.

14 אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חָצֵר נִיתֶּרֶת בְּפַס אֶחָד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָא אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חֲנַנְיָה בַּר שֵׁילָא: אַתְּ לָא תַּעֲבֵיד עוֹבָדָא אֶלָּא אוֹ בְּרוֹב דּוֹפֶן אוֹ בִּשְׁנֵי פַסִּין!

15 אֲמַר לֵיהּ: וַאֲנָא לָא יָדַעְנָא, דְּעוֹבָדָא הֲוָה בְּדוּרָה דִרְעוּתָא, לְשׁוֹן יָם הַנִּכְנָס לְחָצֵר הֲוָה. וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְלָא אַצְרְכֵיהּ אֶלָּא פַּס אֶחָד.

16 אֲמַר לֵיהּ: לְשׁוֹן יָם קָאָמְרַתְּ, קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם.

17 כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי טַבְלָא מֵרַב: מְחִיצָה תְּלוּיָה, מַהוּ שֶׁתַּתִּיר בְּחוּרְבָּה? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מְחִיצָה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֶלָּא בְּמַיִם, קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם.

18 מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא.

19 כִּי אֲתוֹ רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִבֵּי רַב פֵּירְשׁוּהָ: מֵרוּחַ אַחַת — בְּאַרְבָּעָה, מִשְׁתֵּי רוּחוֹת — מַשֶּׁהוּ לְכָאן וּמַשֶּׁהוּ לְכָאן.

20 אָמַר רַב פָּפָּא: אִי קַשְׁיָא לִי — הָא קַשְׁיָא לִי, דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חֲנַנְיָה בַּר שֵׁילָא: אַתְּ לָא תַּעֲבֵיד עוֹבָדָא אֶלָּא אוֹ בְּרוֹב דּוֹפֶן אוֹ בִּשְׁנֵי פַסִּין.

21 לְמָה לִי רוֹב דּוֹפֶן? בְּפַס אַרְבָּעָה סַגִּי! וְכִי תֵּימָא מַאי בְּרוֹב דּוֹפֶן בְּדוֹפֶן שִׁבְעָה, דִּבְאַרְבְּעָה הֲוָה לֵיהּ רוֹב דּוֹפֶן, לְמָה לִי אַרְבָּעָה? בִּשְׁלֹשָׁה וּמַשֶּׁהוּ סַגִּי! דְּהָא אָמַר רַב אַחְלַי וְאִיתֵּימָא רַב יְחִיאֵל: עַד אַרְבָּעָה!

22 אִיבָּעֵית אֵימָא: כָּאן — בְּחָצֵר, כָּאן — בְּמָבוֹי, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּרַב אַחְלַי גּוּפֵיהּ תַּנָּאֵי הִיא.

23 תָּנוּ רַבָּנַן: לְשׁוֹן יָם הַנִּכְנָס לְחָצֵר — אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנּוּ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ מְחִיצָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁפִּירְצָתוֹ בְּיוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה, אֲבָל עֲשָׂרָה — אֵין צָרִיךְ כְּלוּם.

24 מִמְלָא הוּא דְּלָא מְמַלְּאִינַן, הָא טַלְטוֹלֵי מְטַלְטְלִינַן. וְהָא נִפְרְצָה חָצֵר בִּמְלוֹאָהּ לְמָקוֹם הָאָסוּר לָהּ!

25 הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן — דְּאִית לֵיהּ גִּידּוּדֵי.

26 אָמַר רַב יְהוּדָה: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, הִכְשִׁירוֹ בְּלֶחִי, הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ — חַיָּיב, הִכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה — הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ פָּטוּר.

27 מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: טַעְמָא דְּלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, הָא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ אֲפִילּוּ הִכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה נָמֵי חַיָּיב?! וְכִי כִּכָּר זוֹ עֹשָׂה אוֹתוֹ רְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים?

28 וְהָתַנְיָא: חֲצֵירוֹת שֶׁל רַבִּים וּמְבוֹאוֹת שֶׁאֵינָן מְפוּלָּשִׁין, בֵּין עֵירְבוּ וּבֵין לֹא עֵירְבוּ הַזּוֹרֵק לְתוֹכָן חַיָּיב!

29 אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב יְהוּדָה: מָבוֹי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְשִׁיתּוּף, הִכְשִׁירוֹ בְּלֶחִי — הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ חַיָּיב, הִכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה — הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ פָּטוּר.

30 אַלְמָא קָסָבַר: לֶחִי מִשּׁוּם מְחִיצָה וְקוֹרָה מִשּׁוּם הֶיכֵּר. וְכֵן אָמַר רַבָּה: לֶחִי מִשּׁוּם מְחִיצָה וְקוֹרָה מִשּׁוּם הֶיכֵּר. וְרָבָא אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מִשּׁוּם הֶיכֵּר.

31 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא לְרָבָא: הַזּוֹרֵק לְמָבוֹי, יֵשׁ לוֹ לֶחִי — חַיָּיב, אֵין לוֹ לֶחִי — פָּטוּר!

32 הָכִי קָאָמַר: אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לֶחִי, הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ — חַיָּיב, לֶחִי וְדָבָר אַחֵר — הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ פָּטוּר.

33 אֵיתִיבֵיהּ, יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים בִּשְׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע.

34 אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ!

35 הָתָם קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: שְׁתֵּי מְחִיצּוֹת דְּאוֹרָיְיתָא.

36 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁאׇרְכּוֹ כְּרׇחְבּוֹ אֵינוֹ נִיתָּר בְּלֶחִי מַשֶּׁהוּ. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁאׇרְכּוֹ כְּרׇחְבּוֹ אֵינוֹ נִיתָּר בְּקוֹרָה טֶפַח.

37 אָמַר רַבִּי זֵירָא: כַּמָּה מְכַוְּונָן שְׁמַעְתָּא דְסָבֵי. כֵּיוָן דְּאׇרְכּוֹ כְּרׇחְבּוֹ — הָוֵה לֵיהּ חָצֵר, וְחָצֵר אֵינָהּ נִיתֶּרֶת בְּלֶחִי וְקוֹרָה, אֶלָּא בְּפַס אַרְבָּעָה.

38 אָמַר רַבִּי זֵירָא: אִי קַשְׁיָא לִי, הָא קַשְׁיָא לִי: לֶיהֱוֵי הַאי לֶחִי כְּפַס מַשֶּׁהוּ, וְנִשְׁתְּרֵי!

39 אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּסֵּי חָצֵר צְרִיכִין שֶׁיְּהֵא בָּהֶן אַרְבָּעָה.

40 אָמַר רַב נַחְמָן: נָקְטִינַן, אֵיזֶהוּ מָבוֹי שֶׁנִּיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה — כֹּל שֶׁאׇרְכּוֹ יָתֵר עַל רׇחְבּוֹ וּבָתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ, וְאֵיזוֹ הִיא חָצֵר שֶׁאֵינָהּ נִיתֶּרֶת בְּלֶחִי וְקוֹרָה אֶלָּא בְּפַס אַרְבָּעָה — כֹּל שֶׁמְּרוּבַּעַת.

41 מְרוּבַּעַת אִין, עֲגוּלָּה לָא?! הָכִי קָאָמַר: אִי אׇרְכָּהּ יָתֵר עַל רׇחְבָּהּ — הָוֵה לֵיהּ מָבוֹי, וּמָבוֹי בְּלֶחִי וְקוֹרָה סַגִּיא, וְאִי לָא — הָוֵה לַהּ חָצֵר.

42 וְכַמָּה? סָבַר שְׁמוּאֵל לְמֵימַר: עַד דְּאִיכָּא פִּי שְׁנַיִם בְּרׇחְבָּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב, הָכִי אָמַר חֲבִיבִי: אֲפִילּוּ מַשֶּׁהוּ.

43 מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד כּוּ׳.

פירוש ריטב"א על עירובין י״ב

1 וכי לסותמו בלחיים אנ׳ צריך: מכאן דקדקו בירושל׳ דסגי ליה בלחי ג׳ טפחי׳ כרבי יוסי והיינו דקרי ליה סתימה ואין זו שטת גמ׳ דילן מדלא תלי׳ לר׳ דבעי ג׳ אלא לר׳ יוסי בלחוד: לא נחלקו על פחות מד׳ טפחי׳: פי׳ אם פתח המבוי הוא רחב פחות מד׳ טפחים. ה״ק אינו צריך לחי ולא קורה: פירוש דלא אמר כלום רשב״ג ה״ק אינו צריך כלום מהתוספת שהוסיפו ב״ש ורבי אליעזר על דב״ה. ועד כמה כלומ׳ יהא צריך לחי או קורה עד ד׳ טפחים פי׳ עד ועד בכלל ופחות מד׳ אינו צריך כלום דכסתום דמי. פס חצר צריך שיהא בהן ד׳: פי׳ אלמא בפס ד׳ סגי והיכי קאמרינן דצריך שני פסין: וא״ת אי בפס א׳ מיירי היכי קאמר פסי חצר שיהא בהם: י״ל דקס״ד דבפסין דעלמא מיירי וכדאמרינן לקמן לחיים דעלמא. וא״ת ונימא דשני פסין קאמר שיש בכל א׳ שני טפחים: י״ל דהא ליכא למימר דמהיכא תיתי שיעורא דב׳ טפחים הא ודאי או הוי שיעורא משהו או בג׳ טפחים שיצא מתורת לבוד או בד׳ שהוא דבר חשוב: כי סליק ר׳ זירא מימי פרש״י ז״ל כשעלה מן הים ולא נהיר׳ דא״כ לימא מן ימא לכך פר״י ז״ל דימי שם מקום והיינו דאמרי׳ התם כמין ימי: מרוח אחת בד׳ בשתי אמות משהו מכאן ומשהו מכאן והא דתני חדא ר׳ היא וסבר לה כר׳ יוסי הגלילי פרש״י ז״ל ור׳ יוחנן אליבא דרבנן קאמר ופס א׳ דקאמרי רבנן היינו בארבעה טפחים מרוח אחת. ובשתי רוחות סגי להו בשני משהויין עד כאן פי׳ ולפי זה ר׳ ורבנן בתרתי פליגי חדא דרבנן סגי להו בפס אחד של ד׳ ולר׳ לא סגי ליה לעולם בפחות מב׳ פסין ופליגי בבא להכשירו בשני פסין דלרבנן סגי בב׳ משהויין ולר׳ לא סגי ליה אלא בג׳ טפחים אליבא דר׳ אדא בר אוכמי: והקשו בתו׳ חדא דא״כ שיעור פס א׳ דאמרי רבנן במתניתא אינו כשיעור שני פסין דאמר ר׳ לפום פשטא משמע דלא פליג אלא במנין הפסין דרבנן אמרי פס אחד ור׳ אמר ב׳ פסין. ועוד דהא לפום משמעתא דסוגיין ר׳ כר׳ אליעזר סבירא ליה: ואם איתא דר׳ אינו מכשיר בפס א׳ של ד׳ קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דאלו לעיל פסק כר׳ אליעזר ולקמן אמר איזהו חצר שאינ׳ ניתרת אלא בפס ד׳. ועוד דהא לעיל בשמעת׳ דחצר גדולה וקטנה דאוקימנא בשנפרצה מרוח א׳ בשני טפחים מרוח ד׳ בד׳ פרכי׳ ולימא לבוד מרוח א׳ ותשתרי ופרקי׳ הא מני ר׳ היא אמאי נימא רבנן היא דהא התם ליכא בשום צד פס ד׳ ואין לנו לבוד לעשות לחי אלא מרוח א׳. ואנן בעי׳ שני פסין לרבנן כיון דליכא פס לפי פרש״י ז״ל דר׳ יוחנן נמי אליבא דר׳ קאמר שהלכה כמותו אלא דפליג על אדא בר אוכמי בתרתי חדא כי הוא סובר כר׳ ב׳ פסין משני משהויין קאמר ודסגי ליה נמי בפס א׳ של ד׳ מרוח אחת. ואלו לאדא בר אוכמי לא סגי בפס ד׳: דא״כ גדולה בעשר וד׳ טפחים סגי וסבירא ליה נמי דשני לחיים צריך שיהו בני ג׳ טפחים ולהכי בעי גדול׳ באחת עשרה כדי שיהו ג׳ טפחים לכל צד כשנפרצה קטנה אבל לרבנן דכ״ע בפס א׳ סגי לר׳ יוחנן בפס משהו. דומיא דשני פסין דר׳ ולאדא בר אוכמי פס ג׳ דומיא דשני פסין דר׳: ואתיא פסי מתניתא דר׳ ורבנן בחדא שיעורא ומיהו קשה קצת לפי׳ זה לישנא דאמרינן והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא דמשמע דההיא אתיא כר׳ אבל דר׳ יוחנן לא אתיא כר׳ ואין ספק שזה הצריכו לרש״י לפ׳ מה שפי׳ אבל י״ל לדעת ר״י ז״ל דה״ק והא דתנא אדא בר אוכמי באמת ר׳ היא נמי כדר׳ יוחנן וס״ל כר׳ יוסי כלומר דלא נימא לך דלא פליג ר׳ אדא על דר׳ יוחנן ואיהו לר׳ יוסי בלחוד קאמר שזה אנו ומודינא בדרך אמת דר׳ היא ופליג אדר׳ יוחנן: וא״ת ומי הכריחו לר׳ אבא לומר דפליג רבי יוחנן על דר׳ אדא בשיעור שני פסין מיהת לימא משתי רוחות שלשה טפחים מכאן ושלשה טפחים מכאן י״ל דמשמע ליה דלרבנן ודאי בפס משהו סגי שני פסין דר׳ כפס אחד לרבנן. עוד י״ל דאלו הוא בעי בשני פסין דבשתי רוחות ששה טפחים לא הוה סגי ליה מרוח אחת בפס ד׳: אדרבה לעולם מוסיפין על שייעור רוח אחת משיעור שתי רוחות ולרש״י ז״ל יש לתרץ דר׳ יוחנן לא אזיל בשטתא דרב נחמן בר יצחק. ורב נחמן סתמא הוא רב נחמן בר יעקב אליבא דר׳ אלא סבירא להו דמאן מודים רבנן. והלכ׳ מכלל דפליגי. וסוגי׳ דלעיל לרב נחמן היא. ואליבא דהלכתא דרבנן סגי להו בלחי משהו וסבי׳ לן השתא דר׳ יוחנן סבי׳ ליה דפס א׳ לא משמע דליהוי בפחות מד׳ ואע״ג דשני פסין דר׳ כשני משהויין הא לא נחית השתא לשיעורא אלא למניינא ולא דייק בה. והיינו דקתני פסי׳ סתמא ואע״ג דלא הוו בחדא גווגא לר׳ ולרבנן ודוק:

2 לא ידענא עובדא הוה כו׳. פי׳ אני לא ידעתי לתרץ אותם אבל יודע אני באמת כי רב יהודה עשה מעש׳ כשמעתי׳ דעובד׳ הוה בלשון ים שנכנס לחצר ונפרץ במלואו ולא נשאר שם גפוף והתירו רב יהודא בפס ד׳. קל הוא שהקילו במים פי׳ בפרצת חצר שנפרצה לכרמלית של מים להתירו בהיכר כל דהו כשם שהקילו במים להתיר בו מחיצה תלויי׳ גבי פצוצטראו ובור שבין שתי חצרות ואמרי מ״מ קשי׳ מימרא דרב יהודא אמר שמואל לאידך דשמואל ופרקי׳ דת״ק מרוח אחת כר׳ כו׳ כלו׳ ואליבא דר׳ לפי׳ ר״י ז״ל ואליבא דהלכת׳ כדפסק רב נחמן:

3 למה לי רוב דופן בפס ד׳ סגי. פי׳ דהא משמע לפום פשטא דאפי׳ בדופן רחב מאד מיירי וכי תימא בדופן ד׳ הוו להו רוב דופן פי׳ דק״ל ומשום הכי למה ליה למימר רוב דופן דהא אכתי לא ארווחינן מידי בדופן ד׳ ויש לטעות ולהפסיד בדופן רחבה ועדיפא ליה דדילמא דתשתרי בד׳ ועוד קשה דהא ממאי דקאמר רוב דופן לא משמע בכותל ד׳ אלא ג׳ טפחי׳ ומחצ׳ ומשהו ונרויח חצר טפח פחות משהו דאלו הוה נקט ד׳ היינו מצריכין דאפי׳ לדופן ד׳ למה לי ד׳ כלומר למה הייתי טועה להצריך ד׳ בדופן ד׳ דהא ידענא שפיר דבשלשה ומשהו שישתייר שם מן הכותל סגי כדי שתהא הפרצה פתוחה מד׳ ונדון כסתים מדרב אחלאי ופרקי׳ דההיא דרב אחלאי במבוי אבל בחצר הייתי סבור להצריך ד׳ עמודין מפני שהיא מרובעת וניכרת שם פרצה יותר אפי׳ בפחות מד׳ איבעי׳ אימא דרב אחלאי תנאי הוא אפילו במבוי גופיה כדלקמן והוה סלקא דעת׳ דשמואל לית ליה דר׳ אחלאי ולעולם צריך פס ד׳ קמ״ל דמתכשר ברוב דופן ואע״ג דהשתא מצרכי׳ בדופן ד׳ ג׳ טפחי׳ ומחצ׳ ומשהו וכדרב אחלאי סגי בג׳ טפחים ומשהו אמרי׳ לרווחא דמילתא רוב דופן שלא לצמצם בשיעור ממש שמא נטע׳ ומוסיפין אשעורא חצי טפח:

4 לשון ים שנכנס לחצ׳ כו׳. פרש״י ז״ל שנפרצה שלא במלואה דאלו במלואה אפי׳ בעשר נמי צריך מחיצה דכל שנפרץ במלואו אין הפרש בין עשר ליותר מעשר והא דפרכי׳ והלא נפרצה במלואה לא דק בלישנ׳ ולפרצה יותר מעשר קורא נפרצה במלואה אבל לפנים בחצר עשה בו פרצה כמלואה כי אין ספק שעשה פרצה בחצר שנכנסין שם המים שאם לא כן היה הלשון ממלא כל החצר:

5 והא דפרקי׳ דאית ליה גדודי. פרש״י ז״ל כי עדיין כשאר מן הכותל כולי עד עשר׳ גובה שהם חשובים מחיצה להתיר את החצר אלא שכסו אותם הים הלכך כיון שמכסו ממלא לא מלינן דמחזי כמוציא מכרמלית לרשות הרבים כיון שהמחיצה למטה מן המים אבל טלטולי מטלטילינן והקשו בתוס׳ וכיון שהמחיצות מכוסות במים ולא מיגלו טפח לכל הפחות טלטולי נמי היכי מטלטלי׳ בחצר והרי הוא פרוץ למקום האסור לה כי זה לשון הים נדון הוא ככרמלית כיון שאין נראית מחיצה טפח וכדאמרי׳ בפ׳ כיצד גבי בור שבין שתי חצרות צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח ויש שתרצו כי הגדודים נראים טפח לרחוקי׳ אלא שאינם נראים לקרובים וזה דוחק גדול: ור״י ז״ל פי׳ וכן הראב״ד ז״ל כי לשון הים עשה חריץ בחצר בפנים ועש׳ בו בשפתו גדודי גבוהים עשרה שהם חשובים מחצר לחצ׳ כדי לטלטל בו וממלא לא ממלינן מן הים דכרמלי׳ היא ואפי׳ למאן דסבר חוששין שמא יעלה הים שרטון בהא לא חיישי׳ דלא קביע ולא שביק שיעשה שם רפש וטיט שרחוק הוא מן הים והקשו בתוס׳ דמשמע הכא דכל היכא דליכא פרצה אלא בעשר שאין החצר נאסר כלל דמלינן מלשון הים לחצר בלא משום מחיצה ואמאי דהא אמרי׳ בפר׳ בכל משתתפין כי אמת המים שעוברת דרך נקב החצר צריך לעשות לה מחיצה עשרה בכניס׳ ויציאה שתהא ניכרת לכל שנעשית לכך כדי למלאות ממנה וכתלי החצר שלא יתירוה אע״פ שהם שלימות. ותרצו דהתם באמת שהוא עמוקה עשרה ורחב׳ ד׳ שחלקה רשות לעצמה ואינה בטלה לגבי החצר אבל הכא אע״פ שיש בגדודין הסמוכין לחצר גובה עשרה אבל בשאר השפתות שיש ללשון ים זה מכאן וזה מכאן אינם גובהי׳ עשר׳ וכן תירוץ הראב״ד ז״ל ויש מתרצין דשאני התם שאין האמה מתעכבת בחצר אלא שעוברת מצד לצד וכיון שכן והיא גבוה עשרה חלקה רשו׳ לעצמה ואינ׳ בטלה לגבי החצר עד שיעשה מחיצות הנכרות לשמה אבל הכא שהמים מתעכבין ועומדין בחצר נתבטלו לחצר כאלו היו המים שנשפכו שם אבל כשהפרצה ביותר מעשר מתערבין הם עם הים שמחוץ לעשר ואינם מתבטלין וזה נכון מאד:

6 הכשירו בקור׳ הזורק לתוכה פטור. פי׳ דקסבר בעינן מדאורייתא שם ד׳ מחיצות גמורות וחדא מחיצ׳ כל דהו וקסברי לחי משום מחיצה קורה משום היכירא והא תני׳ חצרו׳ של רבים כו׳ בין ערבו בין לא ערבו כו׳ פו׳ וסתמ׳ קתני אפי׳ כשהכשירו בין בלחי בין בקורה שאין ראויה לשתוף פי׳ שאינו ראויה לשתוף בלחי וקורה לבד כגון מבוי מפולש דבעי צור׳ פתח נמי וזה הכשירו מן הצד הא׳ בלבד בלחי או קירה:

7 לחי ודבר אחר. פי׳ כגון מבוי מפולש הכשירו בלחי לבדו הזורק לתוכו פטור עושה לחי מכאן ומכאן או קורה מכאן ומכאן פי׳ דאלמא בין לחי בין קורה משום מחיצה דאי לא היכי מכשרי׳ בשתי דפנות בלבד וקשיא למ״ד בלחי או בקורה שהם משום הכיר׳ פרש״י ז״ל ואפי׳ לרבנן דאמרי אין מערבין רשות הרבים לכך הני מילי ברשות הרבים אבל במבוי המפולש מודו והקשו בתוספ׳ והא מוכח לעיל בשמעתא דכיצד מערבין רשות הרבים דאפי׳ במבוי מפולש שאין בו רשות הרבים מצרכי רבנן מצד אחד צורת פתח לתנא קמא ודלת לחנניה ועוד תימא גדול אי רבי יהודא אפי׳ ברשות הרבים גמורה של שש עשרה אמה אומר דשתי מחיצות דאורייתא בטלת תורת רשות הרבים אבל מבוי מפולש דעלמא ואנן תנינן אזו היא רשות הרבים גמורה סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשין ומוכח התם דאפי׳ לרבי יהודא היא ופי׳ בתוספ׳ דאפי׳ רבנן לא אמרי אלא אלא מפני שהוא מפולש ובקעי ביה רבים או לסרטיא או לבקעה וכיון שכן אתו ומבטלי מהשת׳ דלחי או קורה ולפי׳ מצרכין צורת פתח או דלת דלא מבטלי ליה הא לאו הכי מודים שאם הוא בבקעה דעלמא כעין מבוי סתום דהכ׳ דלא מפלשי ליה רבים דלת או קורה הוו חשיבי מחיצה:

8 קסבר רבי יהודא שתי מחיצות דאוריית׳ פי׳ דלשון הזה מוכיח דרבי יהודא בלחוד הוא דסבר הכי אבל רבנן ג׳ מחיצות דאורייתא והא דא״ל אין מערבין רשות הרבים בכך דמשמע דמבוי ודבקעה מערבין ותירץ רב׳ דרבנן בדבריו דרבי יהודא לדידן אפי׳ מבוי דבקעה אין מערבין בכך דהא מחיצה שלישית בעי׳ ולחי וקורה לא עבדי מחיצה ומיהו אפי׳ לדידך דסבירא לך דשתי מחיצות דאוריתא אין מערבין בכך דאתו רבים ומבטלי מחיצתא.

9 עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכה. פרש״י ז״ל כאן שתי חצרות ובית א׳ לכל אחד ואחד מהם אבל במס׳ שבת פירש ושני בתים בכל אחד מהם וכן מוכיח בפרק ר׳ אליעז׳ דמילה וכך היא בירוש׳ וכן עיקר ג״ה ה״ק אי ארכה יותר על רחבה ה״ל מבוי פי׳ ואחצר קאי ולפי זה דין חצר ודין מבוי שוים הם ומשום דרוב חצרות מרובעות ורוב מבואות הן ארוכות מזכיר התלמוד בכל מקום פסין בחצר ולחי במבוי וק״ל היאך יהא ניתר בלאי כמבוי דהא בעי׳ במבוי לכל הפחות שתי חצרו׳ ובכאן אין לנו אלא חצר אחת תירצו בתוספ׳ דשאני חצר שיש בו דיורין וקביע תשמישותייהו ויש גורסי׳ והי׳ גרסת הראב״ד ז״ל אי ארכו יותר על רחבו ה״ל מבוי ואם אין ארכו יותר על רחבו ה״ל חצר פי׳ יכול אמבוי קאי אבל חצר אפי׳ אינ׳ מרובע׳ לא סגי ליה אלא בפס ד׳ וא״ת והא מתנית׳ קתני איזו היא חצר י״ל דה״ק איזו היא צורת מבוי שהוא כחצר ואינה ניתרת אלא בפס ד׳ כל שהוא מרובעת ומכל מקום שמעי׳ מהכא דחצר עגולה דינה כמרובע׳ מדמתמהינן עגולה לא ואפשר שהוא הדין למבוי עגול שדינו כמבוי מרובע להיות ניתור בפס ארבע:

« ריטב"א על עירובין י״א ע״ב ריטב"א על עירובין י״ג ע״א »