ריטב"א על עירובין פ״ח

1 מתקיף להו כו׳. פי׳ דאמרי׳ לקמן דמותר לשפוך מים לגומ׳ שבחצר ואע״ג שנתמלא׳ בע״ש ומה ששופך שם בשב׳ שופע ויוצא לרשו׳ הרבים דה״ל כחו ברשות הרבי׳ דחמיר טפי ופרקינן התם תיימי מיא פי׳ דהתם גבי עוקה רוב הפעמים נבלעין במקומן שעל דעת כן נותנין וכי נפקי שלא לרצונו נפקי ואין דעתו לכך וכיון שהוא דבר שאין מתכוין אפי׳ כשהוא פסיק רישיה ולא ימות מותר שהרי אסרו בכחו כדבר שאין מתכוין אבל סכא לא תיימי לעולם תחת הגזוזטרא וא״א שיתערבו שם כלל ולפיכך אסור: איכא דאמרי כו׳ אפי׳ לשפוך שרי וכן הלכה דבשל סופרים הלך אחר המקל בכל שתי לשונו׳ שבתלמוד וכדכתיב׳ במסכת עובדי כוכבי׳ פשיט׳ היינו עוקא פי׳ מהו דתימ׳ וכו׳ פרש״י ז״ל משום דאיהו לא איכפת לה דליפקו לברא הקשו בתוס׳ דהא בפרק הזורק תניא ספינ׳ שבים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה ר׳ יהודה אומר עמוקה עשרה ואינה גבוהה עשרה מטלטלין מתוכה לים אבל לא מן הים לתוכה ואמרי׳ מ״ש מתוכה ליה דשרי ופרישנא דאחורה שפיך להו והם יורדין מאיליהן לים דה״ל כחו בכרמלית וכחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן דאלמא אפי׳ בשיודע ודאי דלפלגו בכרמלית ושופכן על דעת כן לא גזרו כח בכרמלי׳ וקשיא אפי׳ ללישנא בתרא דהכא וכ״ש ללישנ׳ קמא וי״ל דההיא דהתם אתיא כלישנא בתרא דהכא דקי״ל כוותיה והכא ה״פ מהו דתימא הת׳ קיימי מיא הכא לא קיימי מיא קמ״ל דאפ״ה שרי משום דכחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן וכן פירשו מקצת רבותי י״א ועדיין אינו מחוור בעיני דכל כה״ג ה״ל לפרושי האי טעמא דכחו ככרמלית לא גזרו ביה רבנן וכדקא מפרשינן בפרקי חבית ובתוספת תרצו דהתם גבי ספינה לא גזרו בכחו בכרמלית לפי שאין דרכה להיות סמוכה לרשות הרבים אבל בגזוזטרא שבבית לרשות הרבים גזרי׳ כחו בצד זה שעל הכרמלית אטו הצד האחר שעל היבשה דהוי כחו ברשות הרבים. והקשו על זה מהא דאמרינן בפרק חבית האי מאן דסחי מיא בנהרא לנגיב נפשיה והדר ליסק פי׳ דילמא אתי לאפוקי מיא ד׳ אמות בכרמלית ופרכינן אי הכי כי נחית נמי קא דחי מיא ופרקינן כחו בכרמלית היא וכחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן. ותרצו דשאני התם דדחיית המים בגופו כח גרוע הוא וכלאחר יד וכחו בכרמלית כלאחר יד לא גזרו והא דנקיט מילתא פסיקתא כחו בכרמלית לא גזרו הכי פרושה כחו כה״ג בכרמלית לא גזרו ביה רבנן ולישנא קלילא נקט כוותיה בתלמודא לא שנו אלא בסמוכה כו׳ פירשנוה למעלה הא גופא קשיא אמרת יש גזל בשבת דאלמא אע״פ שמשתמש בשל חברו בחול שלא ברשות אוסר עליו בשבת עד שיערבו והדר אמרת וחורבה מחזיר לבעלים דאלמא אינו אסור עליו ופרקינן דה״ק יש דין גזל בשבת כלומר שעושין דין השבת גזל בשבת. הא כיצד שהחרבה מחזיר לבעלים ואינו אוסר וכן הלכה וההיא דגג הסמוך לרשו׳ הרבים דאמרי׳ לעיל כבר פירשנו׳ שם בס״ד.

2 ואי אמרת יש דין גזל בשבת אמאי אסורות. פי׳ דבשלמא אי אמרת יש גזל בשבת ניחא. אמר רב ששת כו׳ פי׳ דאפי׳ בחול בדידהו משתמשי א״ה כו׳ פי׳ דבשלמא לדידי מתני׳ בשלא עשו מחיצה עליונה בשותפות וטעמא דרישא משום דיש גזל בשבת ומיהו סיפא כיון דעשו מחיצה לתחתונה שוב אינם רוצים לגזול לעליונה ונסתלקו אבל לדידך דאמרת כיון דשותפות יש להם בעליונה כי עבדי תחתונה אמאי לא אסרי בעליונה ופרקינן דכיון דעובדא תחתונה גליי׳ אדעתא דסלק נפשה מן העליונה וכאותה שאמרו בחצר שבין שני מבואות בא׳ רגיל ובשני אינו רגיל:

3 מתני׳ חצר שהיא פתוחה וכו׳. בש״ס מפ׳ טעמא דכל היכא דליכ׳ עוקה אדם שופכן ונפקי לרשות הרבים וה״ל כחו ברשות הרבים ואסור מן הנקב ולמטה. פירש באותן שהן קמורין שיחזיק סאתים בחללה דהיינו מן הנקב שהו׳ פתוחה למטה אלא שמבחוץ צריך לקמור פי׳ צריך לכסות כדאמרינן בספרי שיש עגלות צב קמורות כלומר מכוסות כתרגומו. ופרש״י ז״ל כי לכך צריך לכסות כשהביב מבחוץ כדי שיפלו המים מידיו למקום פטור פירש לפירושו כי כשהוא ברשו׳ הרבים אם הוא מגולה פעמים שיעלה בקרקעות העוקה טיט ורפש וכיוצא בו ויתמעט גובהו מעשרה ונמצא שהוא כרמלית ואולי יפחת עד פחות משלשה שהוא רשות הרבים וכי זריק התם הרי הוא שופך מרשות היחיד לכרמלית או לרשות הרבים אבל כשהוא מכוסה כלו מבחוץ ויעשו פיו ברשות היחיד לעולם דינו כרשות היחיד דחורי רשות היחיד הוא וכי שופך מרשות היחיד לרשות היחיד שפך וזה הטעם בעצמו פירש הראב״ד ז״ל אבל בתוספות פירשו בשם רשב״ם ז״ל דטעמא משום חשדא דמראי׳ העין שלא יאמרו בית של פלו׳ מקלח מים בשבת. ולפי זה הטעם פירשו הא דקתני סיפא ר׳ אליעזר אומר ביב שהוא קמור ד׳ אמות לרשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת דכיון שהיא מכוסה ד׳ אמות סמוך לביתו וראשו רחוק מן החצ׳ תו ליכא חשדא שהרי אינו ניכר שיוצאין מחצרו ואין זה נכון דהא בש״ס אתיא למימר להדיא דטעמא דר׳ אליעזר משום דס״ל וימיתם תיימי מיא לכך הנכון כדפרש״י ז״ל דה״ק ביב שהוא קמור ד׳ אמות על ד׳ אמות אפי׳ ברשות הרבים שופכין בתוכו מים בשבת ולא חיישינן שמא יצאו המים מכחו לרה״ר דכיון שיש בו ד״א על ד׳ אמות מיתם תיימי מיא של בית סאתים התם וכן הכריעו בתוס׳:

4 וחכמים אומרי׳ אפי׳ גג או חצר מאה אמה פירש ועשה שם ביב לארך כל הגג או כל החצר לא ישפוך ע״פ הביב. פי׳ דסברי רבנן דכל ששופך לתוך הביב נראה כמתכוון לשפיכה ושיצאו לחוץ הילכך אע״פ דתימי מיא התם אסור ולא התירו אלא כששופכן ברשות הראוי לזילוף שנראה כנראה אין דעתו לזלף וז״ש אבל שופך הוא לתוך הגג והן יורדין לביב דהשתא נר׳ כמזלף והכי פריש לא בש״ס החצר ואכסדרה מצטרפין לד׳ אמות בש״ס מפרש ליה:

5 גמרא מ״ט וכו׳ פירש וכי מסתפק טפי מילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן בה:

6 בד׳ אמות. אדם רוצה לזלפן פירש דחצר שיש בה ד׳ אמות על ד׳ אמות ראויה היה לזלוף מפני שמשתמשין בה דרך כבוד ושלא יעלה האיבה הילכך אפי׳ בשנותנן שם דרך שפיכה וסמיך לרשות הרבים אנן סהדי שאין דעתו אלא שיתפשטו בחצר וימנעו האיבה ועוד בשפיכתם לא שכיחא ואין דרך אלא לזלף וכיון דכן לא גזור בה רבנן ואפי׳ לשפוך שופך במקום שירצה. פחות מכאן אין אדם רוצה לזלפן פי׳ שהרי אינ׳ ראוי׳ לזילוף כי אינ׳ ראוי׳ לתשמיש של כבוד וכיון שכן אין מזלפן אלא שופכן במקום שיצאו לחוץ כדי שלא יטנפו חצרו ולפי׳ אסרו אפי׳ לזלפן שם דזלופן מלתא דלא שכיח׳ היא ומסתמ׳ דעתו שיצאו לחוץ ומתכוון לכך והרי הוא כאלו שופכן ממש כדי שילכו מכחו וכחו כי הא גזרו ברשות הרבים ושוב לא חלקו חכמים בין כרמלי׳ לרשות הרבים:

7 מאי בינייהו כו׳. עיקר הפי׳ כפרש״י ז״ל שהיה החצר ארוך וקצור והוא שתי אמו׳ על ח׳ דהשת׳ יש בו מדת ד׳ אמו׳ על ד׳ אמו׳ אלא שאינו כצורתו. לר׳ זירא אינו צריך עוק׳ דהכא נמי לא תיימי מיא לרבה צריך עוק׳ שאין דרך לזלף חצר כזה שאין משתמשין בו תשמיש של עיקר וכן הלשון מתפרש בפרק פסין וכדפרישנ׳ בס״ד ולא כמו שפירשו בכאן ר״ח והראב״ד ז״ל שיש בו ארך אמו׳ ח׳ אלא שאין בו רחב ד׳ אמו׳ בשלמ׳ לר׳ זירא ניחא אלא לרבה קשיא פירש דקס״ד שהאכסדרה הוא מן הצד הא׳ והשלים החצר למדת שני אמות על שמנה. וכיוצא בו כגון שהיתה כו׳ פירש שהשלים החצר לד׳ אמות על ד׳ אמות. הא מני רבנן היא פירש דסבי׳ להו טעמא דזלוף וכדפרי׳ במתני׳ ואהא דאמרינן לר׳ אליעזר בן יעקב דרישא דמתני׳ נמי כר׳ אליעזר בן יעקב היא.

8 ואקשי׳ ומאי דוחקיה דר׳ זירא לאוקומי רישא כר׳ אליעזר בן יעקב. וא״ת ומאי קושיא דהא אמרי׳ משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי ויש למדין מכאן דההיא לאו כללא היא ותדע דהא ר׳ יוחנן ורב יהודה סבי׳ להו הכין דאמרי׳ בפרק הדר ר׳ יוחנן אמר נהגו העם כר׳ אליעזר בן יעקב ורב יהוד׳ אמר מנהג ולית להו שנאמר הלכ׳ כר׳ אליעזר בן יעקב אבל הגאונים ז״ל כתבו דההוא כללא דוקא הוא וסומכין עליו בכל מקום שאין סוגיית התלמוד כנגדו. ותדע שהרי אמר אביי בריש פ׳ הדר והשתא דאמר שמואל הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב דקי״ל משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי דאלמא כללא דוק׳ הוא ומיהו לא נאמרו הכללות אלא על הרוב ולפיכך ומנין שהלכה כיחיד במקום רבים והוצרכו ג״כ לפעמים לפסוק הלכה כרבים משום דהוה מסתבר טעמא דיחידאה דפליג עלי׳ וכיוצא בזה פעמי׳ שאומ׳ התלמוד שאין הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב ופעמים שהוצרכנו לפסוק הלכה כמותו כדפסק שמואל בפרק הדר וכדפסקי׳ במס׳ נדרים ובמקומות אחרים והא דהכא להכי קשיא לן מאי דמוקים לה כר׳ אליעזר משום דכיון דסיפא ר׳ אליעזר צריכינן לדחוקה ולמימר דחסורי מחסרא וכדפרשינן תלמודא בסמוך: ופרקינן דמתני׳ קשיתיה דא״כ איתא דאינה חסרה אלא רבוע ליתני חצר שאין בה ד׳ אמו׳ על ד׳ אמו׳ אבל כיון דקתני חצר שפחות׳ משמע האי לישנא שהיא חסרה שיעור בה מדת ד׳ אמות על ד׳ אמות וזהו האמת הילכך בהא נמי הלכה כר׳ אליעזר ב״י וכדברי ר׳ זירא ועוד דהא קי״ל הלכה כדברי המקל בעירוב והא מילת׳ דחצרו׳ היא וכן פסקו בתו׳: מתני׳ דלא כחנניא יש שפירשו כי מתני׳ דנקט אפי׳ חצר ואפי׳ גג דלא כחנני׳ דלא קאמ׳ אלא בגג לפי שאין הגג עשוי אלא לזלף ואין זה נכון כלל. אלא הפירש מתני׳ דקתני דשרו רבנן לשפוך לגג והם יורדי לביב דלא כחנניה דאיהו סובר שאין שופכין אפי׳ לגג לפי שאינו עשוי לבלע אלא לקלח וכן פירש״י ז״ל.

9 תנא בד״א כו׳. פירש״י ז״ל דארישא דמתני׳ קאי וה״ק בד״א דחצר שאין בה ד׳ אמות צריך עוקה בימות החמה שאיהו רוצה שלא תטנף חצרו במים והוא שופכן כדי שיצאו לחוץ אבל בימות הגשמים שאין אדם מקפיד אין צריך עוקה ופרכינן והרי שופכין שאדם רוצה שיבלעו מים במקומן וקתני לא ישפוך דאלמא אין הפרש בזה בין ימות החמה לימות הגשמים ומהדרינן סתם למאי ניחוש לה כלומר דאם איתא דבימות הגשמים אסרו לשפוך למאי חששו אלא על כרחין אף היא אינה אלא בימות החמה שאין דרך צנורות לקלח בימי גשמים ויאמר העולם צנורו של פלו׳ מקלח מים לחוץ ואיכא מפני מראית העין וסבורין לומר דליכא הפרשה בין שופך דרך צנור לשופך דרך ידיו ממש לרשות הרבים אבל בימות הגשמים ודאי שרי: וקשה קצת לפי זה למה הביאוה לזו בכאן בש״ס ולא הביאוה על רישא דמתני׳ לכך כר״ת ז״ל דאסיפא דמתני׳ שלא ישפוך קאי והא דא״ל אביי והא שופכין לאו דמייתי לה מתני׳ אחריתי אלא ה״ק והא כל שופכין שאדם שופך בבית אפילו בימות החמה אדם רוצה שיבלעו במקומן וקתני לא ישפוך ומה לי ימות החמה או ימות הגשמים. ופרקינן שנא ושנא דהתם בימות הגשמים למאי ניחוש לה ולעולם משנתינו דוקא בימות החמה מטעמא דפרישנא ויש מקשים על פירש זה דא״כ מאי קא מפרש רבא טעמיה לפי שאדם רוצה שיבלעו מים במקומן דהא אפי׳ בימות החמה איתא לההוא אעמא וה״ל לרבא למימר מ״ט משו׳ דסתם צנורות מקלחין מים בימות הגשמים דהכ׳ היינו טעמ׳ דשריות׳ בימות הגשמים והיינו טעמא דאסור בימות החמה:

10 לשון והרי שופכין כו׳. יבא דחוק ומשונה לפי זה והנכון כמו שפי׳ הראב״ד ז״ל דיכולה קאי בין אחצר פחותה מד׳ אמות או אביב קמור ולהכי מסדר לה בתר כלה מתני׳ והכא דפרכינן והרי שופכין וכו׳ אתי שפיר כלומר דהאי טעמא אינו מספיק לגבי סיפא דמתני׳.

11 אמר רב נחמן כו׳. פרש״י ז״ל דסאתים דנקט דוקא הוא בין בימות החמה בין בימות הגשמים ואע״ג דתניא לעיל דבימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע שופך ושונה כדי מדתה האמו׳ דס״ל לרב נחמן דברייתא בעוקה קטנה מחזקת סאה ושופך ושונה עד כדי סאה ואביי אמר דכיון דמחזקת סאתים כשיעור מים שאדם מסתפק מהם בכל יום שופך אפי׳ כור ואפי׳ כוריים ולאביי מתנייתא לעיל במחזקת סאתים ושופך ושונה עד כדי שירצה ואפי׳ כור ואפי׳ כורים ואין פי׳ זה נכון חדא דדחיקא מתנייתא דלעיל לרב נחמן ולישנא לא משמע הכין וכל כה״ג ה״ל לתלמוד׳ לאקשויי ולתרוצי הכין ועוד דא״כ הא דתניא לקמן אחת עוקה ואח׳ גסטרא ברכה וערבה אע״פ שנתמלאו מים מע״ש שופכין מים לתוכן בשבת לא אתיא אפי׳ לאביי אלא בימת הגשמים וא״כ היכי מותיב מינה אביי לרבא על מאי דפריש במתני׳ דהא מתני׳ בימות החמ׳ היא כדתנ׳ לעיל והנכון כמו שפירשו דבמחזק׳ סאתים מודה רבי נחמן ששופך כל צרכו דטפי מסאתים מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה כלום וסאתים דנקט לאו דוק׳ אלא שמן הסתם אין אדם מסתפק יותר ומחזקת סאה נותנין שם סאה דוקא ואפילו בימות הגשמים לא נתן שם כל עיקר גזירה שמא יתן סאתים שהוא השיעור שאדם מסתפק בכל יום ואי שרית ליה מקצת אתי לשפוך כל שיעורו.

12 אביי אמר הילכך כל בימות הגשמים אפי׳ מחזקת סאה בלבד נותנין שם אפי׳ כור ואפי׳ כוריים ולאביי מתניתא דלעיל מיירי אפילו בעוקה קטנה אבל לרב נחמן אתיא במחזקת סאתים ודכ״ע שופך ושונה כמו שירצה קתני והלכה אביי דבתר׳ הוא ומסתב׳ טעמיה ודברי הרמב״ם ז״ל נוטין לפרש״י ז״ל דוק ותשכח הא דאמרי׳ דסתם צנורות מקלחין מים בימות הגשמים פירש שמקלחין כן מפני הגשמים שאפי׳ שלא בשעת הגשמים מתמצין והולכין אחר הגשמים: וכן שתי דיוטות. פירש כגון שתי עליות ולפניהם חצר שהיא פחותה מד׳ אמות על ד׳ אמות ועשתה אחת מן העליות עוקה לעצמ׳ סמוכ׳ לעלייתה והאחרת לא עשתה כלום אותה שעשת׳ עוקה מותרת לשפוך מים ואותה שלא עשתה אסורה וכטעמא דפרישנא בש״ס והא דנקט׳ תנא בדיוטות לאשמעי׳ דאפי׳ בהא חיישינן דילמא אתי לאפוקי מאני דעליות למטה בחצר וכן פירשו כל המפרשים ז״ל. וקשה לפי זה הא דנקט מקצתן עשו עוקה דה״ל למתני עשו לאח׳ ולא עשו לשניה׳ וכדקתני גבי שתי גזוזטראות ומיהו טעמים שאין התנא מדקדק בכך והראב״ד ז״ל פירש דהא מתני׳ תרתי מילי קתני והא דקתני וכן שתי דיוטות קאי אמאי דקתני חצר ואכסדרה מצטרפין לד׳ אמות ועלה קתני דה״ה אם היו שתי דיוטו׳ לפני עליה אחת והיו הדיוטו׳ זו כנגד זו שלא היו זו למעלה מזו ופתח אחד של העליה פתוח לדיוטא זו ופתח אחר פתוח לדיוטא השניה אע״פ שאין בזו ד׳ אמו׳ ולא בזו ד׳ אמות כיון שיש לפני עליה שתי דיוטות שבין שתיהן ד׳ אמות מזלף כאן וכאן ואינו שופכן בחוץ אבל אלו לא היו זו כנגד זו פעמים שיראה האחת מתקלקלת במים ויצטרך לחזור על האחרת ויכבוד עליו וישפוך בחוץ הדר קתני דינא אחרינא מקצתן עשו עוקה ועכשיו חזר לדין החצר דאיירי ביה מעיקרא דחצר פחותה שאמרו שהיא צריכה עוקה ומקצת בני החצר עשו עוקה לפניה׳ ומקצתן לא עשו אותן שעשו מותרין לשפוך ואותן שלא עשו אסורין מטעמא דמפרש בש״ס והפי׳ הזה דחוק מאד מטעמא דמפרש בש״ס ופרש״י ז״ל מחוור ממנו:

13 מ״ט אלימא משום דנפישי מיא. פירש דהתם עוקה זו אינה אלא סאתים כדינא דלעיל ושתי הדיוטות יש להן ד׳ סאין לשפוך כל אחת בית סאתים ויצאו המים לחוץ והתניא אחת לי עוקה כו׳ אלא אי איתמר וכו׳ ופרכי׳ כי לא ערבו אמאי אסורין הקשו בתוס׳ אדרבה תקשי לן כי לא ערבו אמאי מותרין אפי׳ אותם שעשו עוקה דהא קא שפכי מרשותם לחצר המשותפת בלא עירוב ותרצו דקים לן דמתני׳ דקתני את שעשו מותרין היינו שישפכו בפנים בבתיהם או בדיוטא שלהם ויורדין מעצמן לעוקה דכחו בחצר המעורבת לא גזרו חכמים ומשום הכי פרכי׳ דכי לא ערבו אמאי לא נתיר לעשות כן אפי׳ לאותן שלא עשו העוקה ואמרי׳ אמר רב אשי גזיר׳ דילמא אתו לאפוקי מאני דבתים לחצר פי׳ דכיון שהעוקה רחוקה מהם אם באים לשפוך בדיוטא שלהם לא ילכו המים מאיליהן יפה לעוקה ונתקלקל דירתם ויוצאין המים בכליהם מחוץ לעלייתם אל החצר שאינה משותפות כדי לשופכם לעוקה יפה והא דאמרי׳ מאני דבתים בלאו מאני נמי איכא למיחש משום מיא גופייהו אלא דלאו ארחא לשפוך מים ולהוציא׳ אלא בכלים.