ריטב"א על עירובין פ״ד

1 אילימא לחצר דהיתרא. פירש שמותר לחצר ולא אסרי עלייהו בני מרפסת אמאי רשותא דתרוייהו הוא פרש״י ז״ל דאפילו לשמואל רשותא דתרוייהו הוא דאע״ג דלשמואל מאי מרפסת בני עלי׳ וה״ל תל זה לבני חצר בזריקה ולבני עליו׳ בשלשול וזריק׳ הפלגה ונראה כאלו היא לבני חצר בנחת ולבני עליו׳ בקוש׳ אפ״ה כיון דלשמואל חשוב שלשול שהוא נחת לגבי זריקת גובה השתא דאיכא שלשול וזריק׳ הפלגא שוים הם לזריקת גובה של בני החצר ואסרי אהדדי ויפה דקדק אבל בתוס׳ אמרו שלא היה צריך לכך שאפילו לרב שהוא משום שלשול לזריקה כל שיצא מתורת פתח לשניה׳ לא שני לן בין כח אחד לב׳ כחות ושלשול וזריקה דחד גיסא וזריקה דאידך גיסא שוים הם וכדרהטא סוגיין לקמן גבי חוליית הבור והסלע ודוכתי אחריני כדבעי׳ לומר בכל חד וחד אלא מאי לחצר אף לחצר ושניהם אסורים בו פי׳ דשוים הם בתשמישן ואסרי אהדדי והקשו בתו׳ דהא אנן אליבא דרב מתרצי׳ וא״כ היאך אוסרין בני המרפסת על בני החצר במה שהוא מופלג ד׳ דהא ה״ל תשמיש אויר כדלקמן וסבר רב שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר כדאי׳ לקמן. ותירץ ר״י ז״ל דהכא מתרץ לה רב אליבא דשמואל דסבר אדם אוסר על חבירו דרך אויר והכין קאמר ליה דעל כרחין סיפא לשמואל מאי לחצר אף לחצר וא״כ אל תתמה לדידי דאמינ׳ דלחצ׳ דרישא אף לחצר קאמר וקשיא לי היכי שייך לומר הכי נמי מסתברא ולאכרוחי רישא מסיפא דלהוו בחדא גוונא לפום מאי דאמרן וי״ל דרב ה״ק דלשמואל ה״נ מסתברא דלודי ברישא דאף לחצר קאמר כיון דסיפא לדידיה על כרחין אף לחצר קאמר ועדיין הוא דחוק. ומקצת רבותי תירצו דאפילו לרב מפרשי הכא דאף לחצר קתני דע״כ לא קאמר רב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר אלא בדב׳ שאינו משותף ממש ביניהם כגון ההיא דג׳ חורבות שבין שתי חצרות אבל הכא התל והעמוד משותף הוא ממש בין החצר ומרפסת דאי לא לא אסרי ליה בני מפרסת על בני החצר דיש דין גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים וכיון שהם בשותפות ומשתמשין שם בחול בעמוד בשותפו׳ לאו תשמיש אויר הוא חשוב אלא תשמיש גמור וכאותה שדחו לקמן גבי גג הסמוך לרשות הרבים דילמ׳ כדרב פפא דאמר בשרבי׳ מכתפין עליו בכומת׳ וסודרא והתירוץ הזה נכון. אלא דקשיא לי עליה דהא לקמן אתי׳ למידק והא דרב דסבר שאין אדם אוסר לחבירו דרך תשמיש אויר מדאמ׳ רב גבי גזוזטראות לא שנו אלא בסמוכה אבל במופלגת ד׳ טפחים עליונה מותרת והא סתם שותפו׳ יש בין שתיהן דהא אוקימ׳ בשעשו מחיצה בשותפות ואפ״ה ס״ד דטעמ׳ דעליונה מותרת מפני שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. וי״ל דאין הכי נמי לפום מאי דס״ד למידק לה מהתם אבל ההיא כבר אדחיא לה ולא נפק׳ לן סבר׳ דרב אלא מההיא דג׳ חורבת שאינן משותפות ממש להשתמש לבני חצרות כנ״ל לתרץ לפי תירוץ זה של רב״י שיחיה. אבל אין זה דעת ר״י ז״ל כי הוא כתב לקמן דמאי דדחי׳ התם דילמא שאני סתם דכיון דלוה בשלשול וכו׳ דחוי׳ בעלמא הוא ואין טעמו של רב אלא כמסקנא דשמעתין לפי שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר ולדברי רב״י ז״ל אפילו בדבר שעשו בשותפות סובר רב דאין אדם אוסרו לחבירו בתשמיש אויר.

2 ת״ש חוליית וכו׳ פירש וקושיין הכא כקושיין דלעיל דקס״ד דמאי מרפסת בני עליות ומפני שהזכרנו זה למעל׳ קצרו בכאן והא אתמרא מעיקרא בבי מדרשא מדאמרינן לעיל כדאמר רב הונא אלא שרבינא ורב אשי כשחברו התלמוד סדרו הקושיות כסדר המשנה ויש כיוצא בזה הרבה בתלמוד.

3 התינח סלע בור בור מאי איכא למימר. פירש דהא סתם בור עמוק עשרה טפחים ואפילו לאותם הדרים במרפסת צריך שלשול עשר׳ טפחי׳ וה״ל לזה בגוב׳ ולזה בשלשול ואפילו הכי קתני למרפסת וקשיא לרב ואע״ג דלבני מרפס׳ צריך שלשול וזריקת אויר דהפלגה מקשי׳ מינה משום טעמא דכתיבנ׳ לעיל דאפילו לרב לא שני לן בין כח א׳ לשתי כחות. תירץ ר״י ז״ל דהתם בדחוייא בעלמא איתמ׳ דהא למסקנ׳ טעמ׳ דרב לפי שאין אדם אוס׳ על חברו בדרך אויר ואין זה מחוור דכיון דהת׳ איתמ׳ כל ההוא טעמ׳ ולא איפוך היכי פרכי׳ הכא להדי׳ לרב ולא דחי׳ כדדחי׳ התם אבל הנכון בתירוץ קושיא זו מה שפרש״י ז״ל שם דהתם ג׳ כחות איכא מחד גיסא דלבני תחתונה צריך שלשול וזריקת גובה וזריקת הפלג׳ ולבני עליונה בשלשול לחודיה ודכ״ע כל שהוא לזה בכח אחד ולזה בשלש כחות ה״ל כלזה בפתח ולזה בזריקה אבל כח אחד ושתי כחות שוים הם כדאמרי׳ הכא והכין נמי מוכח התם ואיכא למידק טובא מאי מקשי׳ הכא מקרקעיתו של בור שהוא עמוק עשרה לבני מפרסת דהא אנן במאני׳ בחוליית של בור עסקינן כדקתני בהדיא דה״ל חולית הבור כפתח לאותם סדרים במרפסת ולפיכך אוסרין אותו על בני החצר ומצאתי שהקשו כן בתו׳ ותירצו דסתם חוליית הבור אינה רחבה ד׳ טפחי׳ וכל שהוא פחות מד׳ בטל הכא והכא ולא אסרי ביה אהדדי. וא״כ מתני׳ לגבי גופו של בור קתני דהוי למפרסת ועוד תירצו דחוליא טפילה היא לבור ועיקר תשמישו של בור אינו אלא למילוי לא חשיב תשמיש לדונו כפתח לאלו ולאלו.

4 בבור מליאת מים עמוקי׳ פירש והמים העליוני׳ שיש בבור קרובים לבני מרפסת בפחות מעשרה דה״ל כפתח. הקשה ר״י ז״ל דמשמע מכאן דלשמואל בבור עסקינן משום דס״ל כשילשול לבני מפרסת וא״כ על כרחין כי קתני פחות מכן לחצר היינו אף לחצר דהא רשותא דתרוייהו היא ואסרי אהדדי כי אע״פ שהחוליא פחותה מעשרה לחצר מ״מ הבור הוא עמוק עשרה וה״ל לזה ולזה כשלשול ואין הפרש בין שלשול גדול לשלשול קטן כל שיש בו שלשול עשרה טפחים וא״כ כי אמרינן לעיל הכי נמי מסתברא דאף לחצר קאמר ומייתי׳ לה מסיפ׳ דסיפ׳ הוה לן לאתויי מהא מציעתא ותירץ ז״ל דכיון דלגבי סלע ולגבי חוליא דבור איכא לפרושי דלחצר דוקא קאמר דה״ל לזה בפתח ולזה בשלשול ניחא לן לאתוייה מסיפא.

5 והא חסרה. פירש וכי חסרה הויא לן למפרסת בשלשול ולחצר בזריקה וקשיא לרב ופרכינן כיון דכי לא מסרה שריא כי חסרה נמי שריא אדרבא כיון דכי חסרה אסורה כי לא חסרה נמי אסורה ומסתבר לי דבהא פלגינן דאנן פרקי׳ דכיון דכי לא חסרה בבין השמשות שריא לבני מרפסת כי חסר׳ נמי שריא דאמרי׳ דשבת כיון דהותרה הותרה ואפילו למאן דפליג בהא לעיל במכלתין לענין מחיצות שבת הכא לגבי תשמיש בני חצר ובני מרפסת בדבר המשותף בין שניהם מודה הוא דלמאן דשרי ליה בבין השמשות לדידיה יהבי׳ ליה בכוליה שבת ופרכינן דאדרבא אפילו למ״ד בעלמא דשבת הואיל והותר׳ הותרה שאני הכא דהכא דחסרה ולהכי נמי קיימ׳ וכיון שכן מעתה חשבינן ליה כמחוסר ורשות שניהם שולטות בו ואסרי אהדדי:

6 כטבלא. פי׳ שהם מוקצים מלטלטל ולאו לחצר קיימי ואע״ג שעבד ותקנן מתוקן הילכך כמלא דייניינן ליה וכיון דהותרה הותרה אפילו עבר ותקנו וא״ת והא בפרק חלון אמרינן דאפילו עבר והותיר לפנותו לא חייץ ולא מבטל מחיצה דחריץ שבין שתי חצרות וי״ל דשאני הכא דלמעט עומק הבור ולעשותו תשמיש נוח לבני מרפס׳ דכיון דאינו ניטל בשבת והוא תשמיש נוח להם לדידהו יהבי׳ ליה כן תרצו בתו׳ דייקא נמי דקתני דומיא דבור וסלע פירש לאו דיוקת׳ גמו׳ הוא דהא איכא למימר דבור ריקן הוא ותנא בור לעומקה ותנא סלע לגובהה כדאמרי׳ בעלמא למה לי ליתני סלע ולא ליתני בור דהא סוף סוף בור דומיא דסלע הוא דקתני וקושיין אמאי קתני בור והיינו דלא עבדינן צריכותא אלא לבור דאלו סלע איצטריך לפרושי בור דומיא דסלע כדפרש״י ז״ל הא דביני ביני אסור פירש ואע״ג דלבני עלייה בשלשול ולבני חצר בזריקה אסירי אהדדי וקשיא לשמואל וא״ת ולמה ליה למידק דביני ביני אסור אדרבה קתני למעלה מעשרה בני עליה משתמשין בו ומשמע כל למעלה מעשרה מן הארץ ואפילו יש ממנו עד בני עליה שלשול גדול דהא ליתה דהא ברישא קתני אנשי עליה משתמשין כעשרה עליונים אלמא דביני ביני אסור וכי קתני סיפא למעלה מעשרה איו מודדין מן הקרקע אלא מעשרה עליונים קאמר וכן פרש״י ז״ל אמר רב נחמן וכו׳ פי׳ דהשתא כי מוקים לה ביני ביני ה״ל בתשעה ומחצה לזה בט׳ ומחצה לזה דה״ל לזה בפתח ולזה בפתח ולפי׳ אסור וק״ל אמאי לא אוקמה בכותל עשרים דהתם נמי כי מוקמת ליה באמצע הוה פחות מעשרה לכל צד כי הזיז ממעט מכאן וי״ל שהוא בא לשער הכתל בלא מקומו של זיז דהשתא ודאי אי מוקמת ליה בכתל עשרים ומוקמת ליה לזיז באמצע ס״ל לחצר בזריקה ולבני עליה בשלשול והדרן קושיין לשמואל וכן תירץ רש״י ז״ל אלא שצריך פי׳ לפירושי כמו שכתבנו.

7 ת״ש וכן שתי גזוזטראו׳ זו למעלה מזו ושתיהן בדיוט׳ אחת ועשו לעליונה מחיצה כדתנן גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה בשבת אא״כ עשו לה מחיצה גבוהה י׳ טפחים בין מלמעלן בין מלמטן ולא עשו מחיצה זו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו פירש לפי שבני תחתונ׳ דולין בחול בדרך העליונה ועשו מחיצות עליונה בשותפו׳ דאי לא יש גזל בשבת וחורב׳ חוזר׳ לבעלי׳ וכיון שבני תחתונה משתמשין בה אוסרי׳ על בני העליונה והא הכא דלבני עליונה בשלשול ולבני תחתונה בזריק׳ ושלשול ואפ״ה אסרו עלייהו וכ״ש כשהו׳ לזה בשלשול ולזה בזריקה לבד וקשיא לשמואל ופרקינן אמר רב אדא כו׳ פרש״י ז״ל שעולין לעליונה דרך סולמות למלאת דה״ל לתרוייהו בשלשול ולפום האי פירוקא דרב אדא כי קתני שעשו לעליונה היינו כשעשו לה מחיצה מלמטה דאי בשעשו למעלה האיך עולין שם דרך סולם שהניחו מקום מן הצד כנ״ל לפי מה שפרש״י ז״ל לקמן במחיצה שהיא למעלה מן הגזוזטרא אביי אמר וכו׳ פירש דקיימן בגו עשרה דהדדי שאין העליונ׳ גבוה עשרה מן התחתונה ואע״ג דאכתי לזה בנחת ולזה בקשה שהרי יש מקצת זריקה עם השלשול ושמואל כל שהוא נחת לזה מזה נותנין לזה שבנחת ואעפ״י שיצא מדין פתח כגון שלשול וזריקה לא תקשי דטעמא דהכא לא משום תשמיש הוא אלא משום דכל דקיימי בגו עשרה אין רשות שלישי לזו מזו ואפילו לזו בפתח ולזו בזריקה כיון שאין חלוק רשויות ביניהן דכי אמרינן רשות שלישי הסמוך לשתים נותנין אותו לזה שבפתח ה״מ כגון ששתי רשויו׳ עצמן חלוקין בגובה כגון חצר ועליה או שהן חלוקין במחיצה כגון כותל שבין שתי חצרות עכ״ל רש״י ז״ל ולא מבעיא קאמר כלומר וכי תימא הואיל ובגו עשרה קיימי וטעמא משום דאין לזו רשות בלא זו ולאו לאשמעינן דלזה בשלשול ולזה בזריקה אין נותנין אותו לזה שבשלשול מה לי עשו לתחתונה ומה לי עשו לעליונה לא מבעיא קאמר לא מבעיא עשו לתחתונה ולא עשו לעליונה דאיכא לאו ומי טעמא דאיסורא משום תשמיש השוה דהא חתורות הן בתוך כותל בתוך ד׳ טפחים כדאוקימנא לן לקמן וגובהה נמי בגו עשרה דהדדי אלא אפי׳ עשו לעליונה דה״ל לזה בשלשול ומקצת זריקה ולאו בשלשול לחוד ויש נחת לזה מזה קמ״ל דאסרי אהדדי בלא שום תשמיש כיון דבגו י׳ קיימן וגם זה מלשון רש״י ז״ל ונר׳ מדברי רבי׳ ז״ל שהוא סובר דאביי מוקים לה למתני׳ דשתי גזוזטראו׳ בסמוכה תוך ד׳ טפחים וכדאוקמה רב לקמן ותמה למה הוצרך אביי להאריך כ״כ לאשמעינן דכל היכא דבגו עשרה דהדדי קיימי אסרי אהדדי והביא ראיה לדבריו מההוא דגו דרב נחמן דהא כל סוגיין הכי היא דתנן פחות מכן לחצר ואפי׳ הוא למרפסת בטפח או טפחים ולחצר בט׳ טפחים ומחצה שיש נחת לזה מזה ועוד מאי דאמרינן לא מבעיא עשו לתחתונה דכיון דבגו עשרה דהדדי קיימי אסרי אהדדי דהא ודאי אע״ג דלא קיימי בגו עשרה דינא הוא דאסרי אהדדי דהא לזה ולזה בשלשול לחודיה הוא ואין הפרש בכלה שמעתין בין שלשול עשרה לשלשול עשרים או יותר לפירש הנכון דאביי מתרץ לה למתני׳ אליבא דשמואל אפי׳ במופלגת התחתונה מן העליונה והיינו דחוית לן דאפי׳ בהא כל היכא דבגו עשרה קיימי אסרי אהדדי ואע״ג דאיכ׳ לתחתונה זריקת הפלגה ושלשול ומקצת זריקת גובה. והינו נמי דאיצטרך לומר דכיון דבגו עשרה קיימי אסרי אהדדי ואע״ג דמופלג׳ ארבע טפחים או יותר וצריך לבני העליונה שלשול גדול וזריקת הפלגה גדולה והא דמייתי ראיה מדרב נחמן בגג הסמוך לרשו׳ הרבים התם נמי זריקת הפלגה איכא לבני רשות הרבים דסתם רשות הרבים אית תמן חפופי וכדפרש״י לקמן כדאיתא לקמן למידק מינה לשמואל סבר אדם אוסר לחבירו דרך אויר א״נ מטעמא דלקמן אבל לשמואל אפי׳ במפלגת מיירי דאדם אוסר לחבירו דרך זריקה ואנן לשמואל מתרצינן הכא א״נ דאפי׳ רבי לא קאמר אלא בשגבוה עשרה דהשתא בעינן שתהא סמוכה אבל בשאין גבוה עשרה אפי׳ במופלגת. וכן פירש בתוס׳ האחרונות.

8 דאמר רב נחמן כו׳. פרש״י ז״ל גג שאינו מוקף חצר בכל צדדיו אלא צד אחד רשות הרבים וסתם גג גבוה עשרה טפחים ויש שם מרפסת דלא גבוה עשרה טפחים מרשות הרבים ועולין ממנה לגג והגג הוא בפחות מעשרה למרפסת דכי עבד ליה הסולם קבוע גלי אדעתיה דסלקיה לגג מרשות הרבי׳ ואיהו ניחא ליה לאשתמושי ביה וכגון שהמרפסת הזו מגופפת למעלה ויש לה פתח בעשר אמות לרשת הרבים דאי לאו מגופפת היא סביב הא כיון דלא גבוה עשרה כרמלית היא וסולם קבוע לא מהני בה ואפי׳ בהאי סולם קבוע אין סולם עראי לא מ״ט לאו משום דכיון דגבוה עשרה דהדדי קיימי אסרי אהדדי פי׳ אביי הוא דקאמר מ״ט מצי׳ למימר דסולם עראי לא מהני להתירו לאו משום דבהכי עסקינן דלא גבוה מרפסת עשרה לרשות הרבים ואסרי אהדדי בני רשות הרבי׳ על המרפסת שאסור לישתמש מן הגג למרפסת ומן המרפסת לגג דאי לאו האי טעמא מאיזה טעם ליתסר עכ״ל רש״י ז״ל אלא שטרחנו מעט לישבו לפי לשון התלמיד והקשו בתוספות דהא כל דינא דגג ואיסורו הוא מפני המרפסת שהי׳ לו תוך עשרה ושהיא ג״כ בתוך עשרה לרשות הרבים ואם כן היאך לא הזכירה רב נחמן בדבריו כלל וכי לא סגי לגג הסמוך לרשות הרבים בלא מרפסת לפיכך פירשו הם והוא הנכון דהכא ליכא מרפסת כלל אלא שבגג הוא בתוך עשרה לרשות הרבים ואע״פ שהוא גבוה עשרה לבית כסתם גג כגון שרשות הרבים גבוה קצת ובהא קאמר דכי ליכא סולם קבוע אסרי׳ עליה בני רשו׳ הרבי׳ ומיירי בגג שהוא מגופף כדפרש״י ז״ל במרפס׳ שלו ולכלהו פירושי היינו סייעתא דמייתי אביי מדרב נחמן דהאי גג ודאי יותר הוא נוח לבני החצר מלבני רשות הרבים דאיכא קצת גובה והפלגה ואפ״ה אסרי על בני החצר משום דכיון דבגו עשרה קיימי אסרי אהדדי. ואיכא למידק לכלהו פירושי היאך יאסרו בני רשות הרבים בכאן כלום דהא אמרי׳ בשלהי פרקין דיש דין גזל בשבת ועוד דא״כ כל מבוי או חצר שהוא סמוך לרשות הרבים לא להני ליה הכשר דהא אסר ליה בני רשות הרבים ואנן קי״ל דלא מחסרי אלא בשיש שם פרצה ביותר מעשר וי״ל דשאני לתשמיש גג או מרפסת לא חשיב כולי האי לחצר וכי משתמשי ביה בני רשות בחול לא קפדי עלייהו וה״ל כחצר שהחזיק בו רבים ברשות שאסור לקלקלו משא״כ בחצר ומבוי שמשתמשין שם תדי׳ מן הדיורין הסמוכין להם וכי משתמשי בהו בני רשות הרבים אנן סהדי דקפדי ולא מחלי וכיון שכן אין נוח להם לאסור עליהם דגזל הוא וחוזר לבעליו בשבת והיינו טעמ׳ נמי דכי עשה לגג סול׳ קבוע דאחשבי לתשמישי למעבדי תשמיש תדיר וחשוב לבני חצר וסלקיה מבני רשות הרבים ומ״ה לא אסרי עליה וכן תירצו בתו׳:

9 מתקיף לה וכו׳. כרש״י ז״ל לעולם אימא לך דכל שהוא תשמיש נוח לזה מזה אע״פ דבגו י׳ קיימי לא אסרי אהדדי ושאני הכ׳ דאפי׳ לבני רה״ר תשמיש נח והגון להם שמשתמשין בו לחול ולתת שם קובעי׳ וסודרים כ״א באי׳ עיפין בימות החמה ולתשמיש קל היה תשמיש נוח הוא ואע״ג דבפ״ק דשבת מוכח דלא חזי לכתוף הרבים אלא עמוד שהוא גבוה תשעה מצומצמות התם הוא לכתוף משא כבד אבל לכתוף דברים קלים ככומתא וסודרא חזי אפי׳ ביותר מתשעה ואפי׳ לאוקימא מרפסת בגו עשרה ולא דמי לרשות שבין שתי חצרות לזה בפתח ולזה בזריק׳ דקי״ל שנותנין אותו לזה שבפתח ואע״ג דחזי ליה שבזריק׳ ככומתא וסודרא דשאני התם דחצר לאו תשמישיה בדברים קלים אלא בכלים כבדים וכי גבוה עשרה לא חזי לתשמיש דהאי חצר ונותנין לזה שבפתח ע״כ ואין התירוץ שתירץ רב״י ז״ל בההיא דכותל שבין שתי חצרות מחוור והנכון שלא אמר רב פפא דתשמיש כומתא וסודרא חשוב תשמיש נחת אלא לגבי הא דגג דלכלהו פרושי תשמיש בני רשו׳ הרבים הוא בפחות מעשרה אבל למה שהוא גבוה עשרה טפחים לא חשיב תשמיש. ה״ג וכן גרש״י ז״ל אמר רב יהודה אמר שמואל בור שבין שתי חצרות בור שברשות הרבים והנכון בזה מה שפרש״י ז״ל וכן פי׳ בתו׳: בור שבין שתי חצרות הפרודות מזו לזו ומפסיק ביניהן כעין מבוי קטן ואין דיורין פתוחין לו והבור באותו הפסק מופלג מכתל זו ד׳ טפחים ומן הכתל של חצר האחרת ובני החצרו׳ דולין מן הבור ההוא דרך חלונות ואלו בבור שבין שתי חצרות ממש שתשמישן נוח ופתוח לבור קי״ל דכתל שלא ערבו בני החצרות אוסר למלאת ממנו בשבת אלא א״כ עשו בתוך הבור מחיצה עשרה וכדאיתא לקמן והכא נמי אלו דלא היה הבור הזה מופלגת מן החצרות היה תשמישו נוח והיה דינו כבור שבין שתי חצרו׳ ממש אבל עכשיו שהוא מופלגת ד׳ טפחים לא שלטי בה אויר חצרות אלא כדי לאסור ואי משום שיש לשניהם רשות למבוי הזה הא ליתה דהא אין דיורין פתוחין לו ובדין הוא דכל כה״ג מותר לדלות ממנו בשבת בלא שום זיז כל שהוא משום היכרא שלא ישתמשו בחצר אחרת של שנים בלא עירוב וכההיא דאמרי׳ בפרק הזורק גבי ספינה דאמר רב הונא מוציא זיז כל שהוא וממלא ופרישנא התם דהם מקום פטור הוא דכרמלית מארעא משחי׳ אלא דעבדינן זיז להיכרא בעלמא הכא נמי לא שנא כל זה פרש״י ז״ל: