ריטב"א על עירובין מ״ו

1 אלא מים בעבי׳ מינד ניידי. פרש״י ז״ל וכל מים דניד לא קני שבית׳ ואפי׳ הם של יחיד וכדתניא נהרות המושכין וכו׳ ולמדנו מדבריו ז״ל דהא נהרות המושכין אפי׳ בנהר ומעין של יחיד הם והכין מוכחא בשמעתין דאי לא היכי דייק מינה דמשום דנדי לא קנו שביתה דילמא משום דהוי דהפקר׳ ורבנן היא דאמרי נכסי הפקר איני׳ קונין שבית׳ אלא ודאי סתמא הוא אפי׳ כשהם של יחיד וכן פירשו בתו׳ והביאו ראיה דהא במס׳ י״ט פרכי׳ מינה להא דתנן בור של יחיד. והא דקתני כרגלי כל אדם וכן לעיל גבי גשמים שירדו בי״ט פירשו שהם כרגלי הממלא וכן פירשו בתוספות והכין תני לה מתנייתא בהדיא בתוספת׳ במסכת ביצה וש״מ דרגלי הממלא ורגלי כל אדם חדא מילתא היא. ומיהו ק״ל אמאי נקט האי לישנא ולא נקט כרגלי הממלא כדקתני גבי בור של עולי בבל וי״ל דבנה׳ או מעין או גשמי׳ שהולכין ומתפשטין בהרבה מקומו׳ וזה ממל׳ כאן וכו׳ נקט לישנ׳ כרגלי כל אדם כלומר שכל מי שממל׳ מה׳ ואפי׳ הם אלף מוליכן כרגליו אבל גבי בור שהם מכונסי׳ במקום אחד ואין שנים ממלאים ביחד נקט לישנא כרגלי הממלא. אבל הראב״ד ז״ל פי׳ דכי קתני כרגלי כל אדם היינו כל אדם ממש שאפי׳ מלא מהם ראובן יכול שמעון להוליכן כרגליו ואפי׳ הם ברשותן של שמעון מה שאין כן בבור של הפקר דקתני שהם כרגלי הממלא דבעודם ברשות ממלא מיהת שלא נתנם לאחר הרי הם כרגלי הממל׳ לכל אדם שבא להוליכם וטעמא דמילתא דגשמים היורדים בי״ט ונהרות המשוכין כיון שלא היו נוחין בבין השמשות אינן ראויות לקנות שביתה כלל ואפי׳ יש להם בעלים דלא עדיפו מימיו של אדם מגופו שאינו קונה שביתה במהלך בבין השמשות וכיון שכן אף נכסים כן אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה בבין השמשות אלו היו להם בעלים כל שבא זה ומילא מהם נעשו כנכסיו בעודו ברשותו מיהת והיינו דהכא קתני הרי הם כרגלי כל אדם והתם קתני הרי הם כרגלי הממל׳ ע״כ והרי פי׳ זה דחוי מעיקרו מן התוספת׳ כמו שכתבנו.

2 ולימא הלכה כדברי המקיל בעירוב. פי׳ דאע״ג דהא לא בעירוב מיירי אלא בתחומין מ״מ קים לן דכי אמרינן הלכ׳ כדברי המקל בעירוב לאו בעירוב ממש בלחוד קאמר אלא בכל דבר שהוא ניתר בעירוב ושהוא מתולדות עירוב וזה ברור הוא. בין לקולא בין לחומרא פי׳ בין גבי אדם ישן דהוי לקולא שהוא קונה אלפים אמה לר׳ יוחנן בן נורי דאלו לרבנן אין לו אלא ד׳ אמות בין לחומרא כגון גבי כלים הפקר דלר׳ יוחנן קונין שביתה במקומן ואלו לרבנן הרי הם כרגלי הממלא וכדכתיבנא לעיל וכן פרש״י ז״ל. קמ״ל הלכה כר׳ יוחנן בן נורי לקולא דהיינו גבי אדם אבל לא לחומרא גבי כלים וא״ת אי נקטי׳ באדם לקולא כר׳ יוחנן בן נורי ובכלים כרבנן לקולא ה״ל כקולי דמר וכקולי דמר והוו תרוצי דסתרי אהדדי י״ל דהא ליתא דאנן כי פסקי׳ כר׳ יוחנן בן נורי להלכתיה ולאו מטעמיה הוא דטעמא דידיה משום דחפצי הפקר קונין שביתה ואנן נקטינן דטעמא משום דכיון דאלו נעור קני ישן נמי קני וכדפרש״י ז״ל. אי חמר הלכה כדברי המקל בעירוב ה״א ה״מ יחיד אצל יחיד קמ״ל מאי דפסק כר׳ יוחנן בן נורי דאפי׳ במאי דהוי יחיד אצל רבים הלכה כדברי המקיל בעירוב. ואיהו ודאי לכך נתכוון בתחלה ולפי׳ סתם לשונו ולא אמר דבר כללי הלכה כדברי המקיל בעירוב ואפי׳ במקום רבים וכשראה שהיו למדין בלשונו למסבר דדוקא ביחיד אצל יחיד לא היה יכול לתקן הלשון הראשון ולהוסיף בו והוצרך לפסוק בפי׳ הלכה כר׳ יוחנן ועל זה הדרך יש לפ׳ כלהו פרוקי דסוגיין דעבדין אמוראי בהא מילתא. סד״א ה״מ בעירובי חצרות פי׳ דקולי דליכא אל עירובו רשותא בעלמא. ומנא תימרא דשני לן בין עירובי חצרות לעירובי תחומין דתנן א״ר יהודה בד״א שאין מערבין לאדם אלא לדעתו בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין בין לדעתו ובין שלא לדעתו והקשו בתוס׳ והיכי שמעי׳ מהכא דעירובי׳ חצרות קלי טפי מערובי תחומין דהא לאו משום קול׳ וחומרא הוא אלא בתורת טעמא. ותירצו שהטעם הזה שתפס ר׳ יהודה קושטא דמילתא נקט לפי הנוהג ברוב בני אדם אבל אינו עיקר הטעם דהא אע״ג דאיכא איפכא לא משתני דינא דבעירובי תחומין אע״פ שידענו דניחא ליה כגון ששמענו ממנו בע״ש שרוצה ללכת כלפי מקום העירוב והוא אומר עכשיו בשבת דניחא ליה אפ״ה אין עירוב קונ׳ לו שלא מדעתו וגבי עירוב חצרות נמי אע״פ שעירובו לו בפתו בעל כרחו עירובו עירוב כדאמר לקמן במכלתין.

3 ה״מ בשיירי עירוב. פי׳ כגון שהניח עירוב לשבתו׳ הרב׳ ובאמצע השבתו׳ נאכל מקצתו. ולא סוף דבר שיירי עירוב ממש דמשום הא בלחוד לא הוה עביד ר׳ יהושע בן לוי האי כללא אלא כל הלכו׳ שהם בסוף עירוב או בסוף תחומין דהיינו בתר דאיתחזק קרי שיירי עירוב והיינו דמדמינן הא דידן לתחל׳ עירוב. ולא אמרו לערב בחצרו׳ אלא שלא לשכוח את התינוקו׳ יש שפירשו להכי לא אמרו לערב בחצרו אלא שלא לשכח התינוקו׳ עירובי תחומין ולא נהיר והנכון כמו שפירשו הגאוני׳ ז״ל ולא אמרו לערב בחצרו׳ כשעושין שתופי מבוי אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירובי תצרות כשאין שם שתוף מבוי לפי׳ אף זה בעירוב הי׳ כשיירי עירוב ואין צריך שיעור:

4 רב אמר הלכה ר׳ חייא בר אבא אמר מטין ר׳ יוסי בר חנינא אמר נראין. פרש״י ז״ל דלמ״ד הלכה דרשי׳ לה בפרקא ואורויי מורי׳ ליחידים ולמ״ד נראין אורויי נמי לא מורינן ומיהו אי עבד כר׳ עקיבא לא מהדרי׳ עובדא והקשו עליו בתוס׳ חדא דר״פ הכותב משמע דלמאן דאמר מטין דרשי׳ לה בפרקא ועוד כי לפי פי׳ זה למ״ד נראין מה מרויח ר׳ עקיבא מפני שאמרו שנראין דבריו מחבירו דהא בלאו הכי נמי כיון שחברי׳ הם ולא איתמ׳ הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עבד ודעבד כמר עבד דמאי טעמא מהדרי׳ עובדא ואין צ״ל דרשי׳ לה בפרק׳ ולמ״ד מטין לא מדרש דרשי׳ בפרקא ומיהו אי עבד כאידך לא מהדרי׳ עובדא ולמ״ד נראין לא דרשי׳ בפרקא אלא דמורי׳ הכי למי שבא לשאול ואומרי׳ לו נראין לנו דברי ר׳ עקיבא ומיהו אי בעי למעבד כאידך לא מחי׳ בידיה: משל למה הדבר דומה וכו׳ לקמן מפרשי׳ לה בס״ד והא אמרת ר׳ יהודה ור״ש הלכה כר׳ יהודה וא״ת ומאי קושיא דהכא משום הכי הלכ׳ כר״ש מפני שר״ש מקל והלכה כדברי המקל בעירוב. וי״ל דלאו מהאי טעמא הוא דא״כ למה הוצרך לפסוק הלכה כמותו לשבקה אי נמי לימא בהדיא כדאמר ר׳ יהושע כללא הלכה כדברי המקל בעירוב. ומיהו רש״י ז״ל כתב לקמן מפני שהלכה כדברי המקל בעירוב פסק רב הלכה כר״ש. ולפי דבריו י״ל דהכא בדין הוא דלימא ליה הכי אלא דבעי׳ לשנויי ליה דעדיפא מינה דהיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר פי׳ שלא נאמרו הכללות אלא במקום שלא נפסקא בו הלכה בפי׳ ומפני שנפסקה הלכה בשום מקום כנגד הכלל לא נסתור הכלל דהיכא דאיתמר הלכה כפלו׳ איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר והדרי׳ לכללין: