ריטב"א על עירובין ע״ז

1 תנן אלו עולין מכאן כו׳. ופרקי׳ ה״ק יש בו ד׳ עולין אין מעלין לא. והקשו בתוספו׳ דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ס״ל דהפרשא איכ׳ בין רחב ד׳ לשאינו רחב ד׳ וא״כ אמאי נקט במתני׳ רחב ד׳ דהא אי משו׳ רישא ה״ה שאינו רחב ד׳: ועוד דהא לרב מפליג בין רחב ד׳ לשאין רחב ד׳ ואמאי לא מותבינן ממתני׳ לרב כדמותבינן לר׳ יוחנן ותרצו דאנן ס״ל דטעמ׳ דר׳ יוחנן דאמ׳ שאין אויר שתי רשויו׳ שולט׳ בו היינו משום דגבוה עשרה לא ניחא תשמישתיה לשלוט בו אויר שתי רשויות ולהכי פרכינן דאי מהאי טעמא מה לי רחב ד׳ או שאין רחב ד׳ ופרקינן דטעמא דר׳ יוחנן אינו אלא משום דאזדא לטעמיה דהתם דכל שאין בו רחב ד׳ אפילו הוא גובה עשרה ה״ל מקום פטור ובטיל הכא ובטיל התם דא״ר יוחנן מקום כו׳ פי׳ והוא שגבוה שלשה דאי לא ה״ל כרשות הרבים וכדאיתא בפ״ק וכדפרש״י ז״ל ופרכי׳ ורב לית ליה ההיא דר׳ יוחנן פרש״י ז״ל והא מתנייתא היא בפ״ק דשבת אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו מן העני ונותן לו ואוקימנא באסקופה מקום פטור ופרקי׳ אי ברשויות דאורייתא ה״נ פירש דהתם ודאי מזהר זהירי דלא חיישי׳ לחלופי אבל הכא ברשויות דרבנן פירש דלא זהירי בהו כולי האי וחיישי׳ דאתי לאפוקי מחצר לחצר ולפי׳ עשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה והקשו בתוס׳ דהא בפ״ק אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו ואע״פ שאין בו ד׳ ופרישנא טעמא דפתוח לכרמלית דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ותירצו דליכא למימר דאתו לזלזולי אלא בששתיהן רשויות דרבנן כגון הכא דשתי חצרות רשות אחת מן התורה דהא שתיהן רשו׳ היחיד אבל התם דחד מינייהו רשות היחיד גמור׳ ואידך הוי כרמלי׳ שדומה לרשות הרבים אינם צריכים חזוק ולהכי איצטריך טעמא דמצא מין את מינו וניעור:

2 כותל שבין שתי חצרו׳ גבוה עשרה. פי׳ ולר׳ יוחנן מיירי בשהוא רחב ד׳ דאי לא אפי׳ לשניהם מותר להשתמש בו כדאיתא לעיל. וצדו אחד שוה לארץ פרש״י ז״ל דלאו שוה לארץ ממש אלא שהוא גבוה מן הצד האחד עשרה ונמוך מן הצד השני וכל כמה לא גבוה עשרה קרי ליה שוה לארץ וכן פי׳ בתוס׳ דאי שוה לארץ ממש מאי כתל שבין שתי חצרות דקאמר. בא למעטו פי׳ כותל שהוא גבוה עשרה ורחבה ד׳ ובא למעט גבהו כדי שיוכל להשתמש בו אם יש במיעוטו ד׳ על ד׳ דהוי דבר חשוב ומותר להם להשתמש בו שניהם ומערבין אחד:

3 מה נפשך אי אהני מיעוטא. פירש דקס״ד דמיירי שמיעטו בקרקע הבית שעשה תל עפר למטה בקרקע סמוך לכותל או בנה אצטבא. ולהכי פרכי׳ מה נפשך אי אהני מיעוט דאע״ג דלית ביה ד׳ על ד׳ חשיב כפתחא או בסולם אפילו בכלו כותל נמי לישתריה אי לא אהני מיעוטא דתל שהוא פחות מד׳ לא חשיב פתחא אפילו כנגד המיעוט אסור דהא לא בטיל ליה. ומהדרי׳ אמר רבי בשעקר חוליא מראשו דהשתא אע״ג דלית ביה במיעוט ד׳ מ״מ הרי הוא יכול לעמוד בקרקעתו ולהשתמש בו. ומיהו בשאר הכותל אסור דכל דלא הוו ביה ד׳ לא חשיב כפתחא להתיר כל הכתל. ויש מקשים והשתא נמי היאך מותר באותו מיעוט שהרי הוא פרוץ במלואו לשאר הכתל שהוא מקום האסור לו כיון דגבוה עשרה ורחב ד׳. וי״ל דכל כה״ג ששאר הכתל הוא חלוק מעצמו וגבוה עשרה מרשות חברו ואותו המעוט אין נח חשמישו לא חיישי׳ למה שפרוץ במלואו וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל: אמר רב נחמן כפל ספל פיר׳ סמוך לכותל ואינו ממנו עד ראש הכתל עשרה ממעט ומיירי בשיש בו ד׳ על ד׳ ואוקימנא בדחבריה בארעא בענין שצריך מרה וחצינא דהשת׳ ודאי אינו ניטל בשבת דס״ל כחופר ולא חיישינן שמת יחפור בשבת ויטלנו שלא נחשדו ישראל לחלל שבתות והא קמ״ל דאע״ג דכפל איני ממעט לפי שאין ממעטינן בכלי׳ ואפילו ייחדם לכך דכי חבריה ממעט ולא גזרי׳ חבריה אטו לא חבריה ומיהו נראה בירושלמי דדוקא בכלים אין ממעטין אע״פ שייחדם לכך אבל בשאר דברים שאינם כלים ממעטין כיון שייחדם לכך דגרסינן התם תנא בכל ממעטין באבנים ובלבנים ובסולם מצרי שקבעו ור׳ אבא בשם ר׳ יהודה אמר אפילו לא קבעו והא תני והוא שקבעו אמר רבא והוא שייחדו לכן הורה ר׳ אילא והוא שקבעו ע״כ ומשמע דהלכה כר׳ אבא דהלכה כדברי המקל בעירוב והא דבעינן קביעות בסולם או בייחוד אסולם מצרי קאי דסליק מיניה דאלו בצורי כובדו קובעו כדאמרינן בש״ס דילן והא דאמרי׳ לעיל גבי סולם קבוע להתירו י״ל דלמיוחד קרי קבוע ובסולם המצרי איירי א״נ דה״ק סולם שהוא קבוע מאליו כסולם הצורי דכובדו קובעו או סולם המצרי שייחדו לכך ועשאו קבוע והא דאמרינן והמצרי אינו מתמעט וכשלא ייחדו לכך כן פיר׳ רבותי ומסתברא לפום הש״ס דילן דסולם המצרי כיון שדרכו לינטל ממקו׳ למקום דינו ככלים ואינו ממעט אע״פ שייחדו לכך עד שיקבענו שם ממש וח״א דהוא סדין לאבנים ולבנים דקביעות גמור בעינן וכסברא דר׳ אילא ברישא וסכין רהטא ש״ס דילן בכלה שמעתין דכל דבר שניטל בשבת אינו ממעט אלא בשהוא קבוע ממש או בשכבדו קובעו ועשאו קבוע לא צריכא דתבריה בארע׳ וקס״ד דבעי לומר שנתן עליו סביבו עפר וברגבי אדמה כדי לקובעו שם ולהכי פרכינן דאכתי ניטל בשב׳ דכיון שנשאר בו שום מגולה נוטלו משם והעפר והרגבים נופלים דטלטול מן הצד לצורך שבת לא שמיה טלטול דהא תנן פגה שטמנה כו׳ פירשתיה במקומה במסכת שבת בס״ד:

4 ופרקי׳ הכא במ״ע בספל שיש לו אוגנים. פי׳ שהאוגנים הם נכנסים והוקבע וטמונים שם וקס״ד דבכי הא אסור ליטלו משום דה״ל כחופר ולהכי פרכינן מדתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן דכיון דמקצת עליו מגולין ליטלו ניטלין בשב׳ ואע״פ שטמונין בקרקע ופרקינן דלא צריכא אלא דצריכא מרה וחצינא פי׳ דס״ל חבור גמור וכשנוטלו משם ה״ל חופר גמור וי״א דאפילו בהא ליכא בנטילתו אלא איסורא דרבנן דהא כשחופרו לצורך הספל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ומקצת רבותי פי׳ דמלאכה דאורייתא היא דכיון דארעא דיניה הוא וכי שקיל ליה ס״ל מתקן קרקע הבי׳ כנוטל גבשושית ס״ל שאין מתכוין כמתכוין ונכון הוא.

5 והא מתני׳ דהטומן לפת ה״ג בכל הספרים שלנו אם מקצת עליו מגולין פרש״י ז״ל דמשום שבת נקיט לה דאלו משם כלאים ושביעית ומעשר אפי׳ אינם מגולין כלל. ועל כרחין לענין שבת מיירי בשלא השרישו ס״ל תלוש שאינה מלאכה גמורה אבל לענין כלאים מיהת דהא קי״ל זרוע מעיקרו בהשרשה וי״ל דהא כבר פירשנוה בירו׳ דמיירי בשטמנו אגודה שאין דרך זריעה בכך ואינו נכון לאוקומי מתני׳ דצדדין והנכון בשלא השרישו ואף על פי ששבתו מחמת לחלוחית הקרקע עד שהוסיפו אחד ממאתים או יותר ואעפ״כ אינו חושש אף משום כלאים דאע״ג דקי״ל דזרוע ובא בתוספת אע״פ שלא השריש שם וכדקי״ל במעביר עציץ נקוב בכרם שאני הכא שטמנו אגודה כדברי הירושל׳ שאין דרך זריעה בכך אבל בשמעתין חופש ואין הגרסא הזאת בשום ספר אלא שרבינו האיי גורס כן. והא כתיבנא לה בפרק במה טומנין:

6 וכל דבר שניטל בשב׳ אפש׳ דהיינו כשמלאכתו להיתר שניטל אפי׳ מחמה לצל אבל י״א אפילו בשמלאכתו לאסור כיון שיכול ליטלו לצורך גופו ולצורך מקומו ויותר נראה כלשון הראשון:

7 התם כבדו קובעו. פרש״י ז״ל דסתם אף על פי שהוא ניטל בשבת אין דרך בני אדם ליטלו מפני כבדו וכובדו עושהו כקבוע ולפי׳ ממעט. והקשו בתוספו׳ דהא משמע בפ״ק דיום טוב דסול׳ של עלי׳ אסור לטלטלו דס״ל וכו׳ שכבדן קובען ואסור ליטלן בשבת ואע״ג דבפרוטות של בית ר׳ מותרין ואע״פ שניטלין כשני בני אדם וכן לקמן במכלתין גבי שרותא דשקלי לה בי עשרה התם בשתור׳ כלי עליה ממש וצריכין להשתמש בהם גם בשבת אבל בכלים שעומדין לדבר שאין תשמישו בשבת נוהג כובדו קובעו ואוסרו ואין פי׳ זה נכון דהא תלמודא להדיא ס״ל דאפילו סולם הצורי ניטל בשבת מדפריך להדיא א״ה אפילו צורי נמי ואם כן אי ס״ל לרב אשי דסולם הצורי אינו ניטל בשבת ה״ל לפרושי בהדיא סתם כובדו קובעו ואינו ניטל ומדלא קאמ׳ אלא סתם כובדו קובעו כדפרש״י ז״ל כלומר סתם אע״ג דניטל טעמא אחרינ׳ איכא שהוא ממעט משום כבדו קובעו וההיא דמסכת י״ט כבר תרגמה ר״ת ז״ל דהתם בסולמו׳ גדולות שעושין לעלות בהן אל הגגות שהם כמו מדרגות והם ראויים להטיח בהם גגות אבל הא דשמעתין בסולמות קטנים שמטלטלין מזיית לזוית: ואחרים תרצו דגבי י״ט דאפילו להוציא לרשות הרבי׳ והרואה הוא אומר להטיח גגו הוא צריך גזרו בו אפילו בחצר ובחדרי חדרים אבל בשבת שאין יכול להוציאן לרשות הרבים לא גזרו בחצר. ולעולם אפילו סולמות קטנים אסור לטלטלין בי״ט ואפי׳ בחצר ודברי ר״ת ז״ל נכונים יותר. אמר אביי כו׳. פי׳ ואע״פ שאינו רחב ד׳ טפחים וכדאוקים לה בסיפא ושמעינן דלענין שאין מערבין אחד ברחב כל שהוא סגי כדפריש׳ במשנתינו ומכאן ראיה ברורה לפירושנו. פרש״י ז״ל והניח שם סולם רחב ד׳ מכאן פי׳ לצד הבית האחד וסולם רחב מכאן לבית השני והם נתונים זה שלא כנגד זה אם אין בין זה לזה ג׳ טפחים ס״ל כלבוד. וממעטו פי׳ ויכולין לערב אחד ולא אמרן אלא שאין בו ד׳ פי׳ שאין ברחב הכתל ד׳ טפחים אבל יש בכתל ד׳ טפחים רחב אפילו מופלגין טובא נמי פרש״י ז״ל שהרי כל אחד מהם עולה בסולם שלו ומהלך בכתל שהוא רחב ד׳ עד שמגיע לסולם חבירו והוי להו שתי הסולמות כפתח גמור שיכולין לערב אחד והוא שיהיו קבועים שם ובהא נמי כבדן קובעין מדלא פירשו בש״ס ויש שפירשו הטעם דכל שרחב הכתל ד׳ טפחים הוו להו כשני פתחים שהם פתוחים לגג שבין שתי חצרות שהן יכולין דרך הגג כיון שיש בו פתח לכ״א מן החצרות ואין אנו חוששין אם הפתחי׳ מכוונין זה כנגד זה אם לאו. ושני הפירושים נכונים:

8 אמר רב ביבי בר אביי כו׳. פרש״י ז״ל שבנה סמוך לכתל אצטבא של עץ ע״ג אצטבא ויש אויר מפסיק מזו לזו כגון שהיו לעליונה רגלים אם יש בתחתונה ארך ד׳ לית לן בה דחשבי׳ לעליונה כמאן דליתה א״נ אין בה ד׳ ויש בעליונה ד׳ ואין בין זה לזה ג׳ חשבינן להו כחד אע״פ שהמיעוט הזה קצר מלמטה הואיל ונתמלא מלמעלה שיעור׳ שפיר דמי אבל יש ביניהן ג׳ טפחים תרי נינהו ומיעוט באויר לא שמה מיעוט ועל הדרך הזה פי׳ ז״ל אידך דאמר רבה בר אבוה סולם ששלבותיו פורחות שהשליבות יש באוירן ג׳ טפחים אע״פ שאין ברחבן ג׳ טפחים וכאותן סולמות של מקלות שאנו נוהגין לעשו׳ וקרי להו פורחות לפי שיש אויר בין שליבה לשליבה להם פורחו׳ זו על זו כדבר הפורח באויר. ותירצו בתוספו׳ דהכא משמע דסגי במיעוט ולקמן אמרינן דבעי׳ שיגיע הסולם לראש הכותל או לכל היותר שלא יהא רחוק מראש הכותל אלא פחות מג׳ טפחים כדאמרינן לקמן כתל עשרה צריך סולם י״ד כו׳. והרמב״ם ז״ל פי׳ דמיעוט כזה לא מהני אלא להתירו להשתמש בראש הכתל לזה שמיעט כנגדו אבל לערב יחד ערוב אחד אינו מועיל עד שיגיע סולם לראש הכתל דלא מערבין ביחד עד שיהא נח לעלות ויהא חשוב כפתח מעליא וכל שאינו מגיע לראש הכתל אין נח לעלות ונכון הוא זה. ועכ״ז עדיין קשה לפרש״י ז״ל דהא אף למיעוט משמע לעיל דבעי׳ ד׳ על ד׳ וכדאמרינן לעיל אם יש במיעוט ד׳ על ד׳ ולגבי זיז נמי בעינן ד׳ על ד׳ וכן פרש״י ז״ל לכך פר״י ז״ל דהכא בשיש באצטבא ד׳ על ד׳ שראוי לעמוד עליו ולעלות לכתל או להשתמש בו מעל האצטבא וסולם ששליבותיו פורחות הוא כעין מדרגות ממש ששלובותיהן רחבות ד׳ אלא שאין פורחות ויש אויר וביניהן כפרש״י ז״ל לפי פירושו נראה בשהיה פורח על אמה יסוד ואמה סובב ומפני שרחבין ד׳ ממעטין וסובר רבינו ז״ל דכיון שרחבין ד׳ אף לעשותו פתח לערב ביחד מהני אם יש כן מצדו ומצד חברו ולא בעינן לקמן סולם מגיע לכותל אלא בסולם שאינו רחב ד׳ טפחים ובזה לדברי הר״ם ז״ל מכוונין יותר דלקמן סתם קאמר ולא קאמר סולם כל דהוא כדאמרינן בדוכתי אחריני בשמעתין גם לפי׳ התוספות עדין סבורין כפרש״י ז״ל דמיעוט באויר אינו מיעוט וק״ל הא דאמרי׳ בסמוך לכתל י״ט זיז אחד מתירו וכתל עשרים שני זיזין מתירין אותו והתם הא איכא אויר תחתיו מיהו רש״י ז״ל פי׳ שם דמיירי שנותן שם סולם כל שהוא שאין החווקים רחוקים זה מזה ג׳ טפחים דה״ל כלבוד ואיניו נכון מדלא פריש תלמודא הכין ולכך נראה לפרש דמיעוט באויר מיעוט הוא והא דבעי׳ שאין בין זו לזו ג׳ טפחי׳ ה״ק שאם אין בתחתונה רחב ד׳ טפחים ויש בצירוף העליונה ד׳ טפחים מאחר שאין ביניהם אויר ג׳ טפחים ה״ל כלבוד וכאלו נצטרפו כא׳ ויש באצטבא או בשליבה אחת רחב ד׳ דפחות מרחב ד׳ לא הוי מיעוט וכדפר״י ז״ל הא כל שיש בעליונ׳ לבדה רחב ד׳ תו לא קפדינן על אויר שתחתיה דמ״מ הא חזי למיקם עליה ולאשתמושי בכתל או למיסק על הכתל לאשתמושי ביה וכן פירשו רבותי. אבל אם אומרים כדפר״י ז״ל דכל שמגיע הסולם לראש הכתל לא בעינן שיהא ברחב השליבה ד׳ טפחים וליכא למבעי למה לי הני תרתי דאצטבא וסולמות דכיון דתרי אמוראי אמרינהו כל חד וחד נקיט מאי דבעי וה״ה דמודה בדחברי׳ ולעיל עבדי׳ צריכות׳ לתלמודא משום דתרוייהו משמיה דרב נחמן וזה ברור: ויש שטורחין לעשות בשתי אלו צריכות ואין צריך לדחוק בכך.