ריטב"א על עירובין כ׳

1 בעא מיני׳ אביי מרבה חצר שראש׳ א׳ נכנס בין פסי ביראו׳ מהו להיציא מתוכ׳ לבין הפסין או מבין הפסין לתוכו. פי׳ דברי׳ הראוי׳ לטלטל שם בין הפסין ממה שהתירו לצורך בהמת עולי רגלי׳ או לצורך בני אדם אם תמצא לומר שהתירו בו כלים בצורך אדם כדבעי׳ למימר קמן בס״ד. וקא מספקא ליה לאביי משום דפסי ביראות אין דיוריהן דיור גמור אלא לפי שעה ולהכי קא בעי מי אמרינן דתשמיש שעושין שם עולי רגלי׳ עראי לא חשיב לי׳ כתשמיש חצר של יחיד או של רבים שהוא אוסר על רשות חבירו אלא הרי הוא כרשות היחיד שאין בו דיורין לאחרים שאינו אוסר על חצר שלו או דילמא דתשמישן חשוב דיור ואוסר בחצר או בית הפתו׳ לחצר חבירו או לביתו שצריך שתוף והכ׳ לאו בר שתוף הוא עם בין הפסין כדבעי׳ למימר. א״ל מותר פי׳ דלא חשיב תשמיש עולי רגלי׳ דיורה היו שתי קצרות שפתחן פחות לבין הפסין מהו פי׳ שתי חצרות מתאימות שהכותל מפסיק ביניהן או אפילו זו מרוח מזרח וזו מרוח מערב מהו כלומר נהי דדיור עולי רגלים לא חשיב דיור לאיסור דיור שלהם שמשתמשין בין הפסין כאדם המשתמש בחצ׳ שלפני ביתו חשיב דיור ושניהם אוסרין זה על זה והוא בעי שיתוף ולא איפשר או דילמא אף תשמישן אינו חשוב דיור כיון שהוא מפולש לכנ צד ועשוי לתשמיש ביראות א״ל שתים אסור ואפי׳ ערבו פי׳ ואפי׳ היו החצרות מתאימות וערבו שניהם חצרותיהם דרך פתח שביניהם דהשתא אין א׳ מהם אוסר על חבירו כלום ואינו מדינא אלא משום גזיר׳. שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין פרש״י ז״ל כי הרואה אותם משתמשים בין הפסין אולי לא ידע כלום מן העירוב שערבו לחצרותיהן מבפנים וכסבור שתשמישן בין הפסין מפני עירוב או שיתוף שעשו ביניהם בבין הפסין ויאמרו כי מותר לחצרות היוצאות לבין הפסים שישתמש בין הפסים ע״י עירוב או שתוף וזה אינו דלא תקון רבנן עירוב אלא במבוי סתם אבל לא כזה מפולש מכל צדדיו פירש לפי שאע״פ שלפעמים מערבין רשות הרבים ע״י לחיים לרבי יהודא או צ״פ ולחי לרבנן ומשתתפין בו ומ״מ הוא רשות מיוחד שאפשר לעשות בו דלתו׳ להיו׳ ננעלות בלילה וליחדו להם כל צרכן וכיון שכן מועיל בו שתוף אבל בבין הפלוש שעומד מפולש ופתוח לכל ד׳ צורות לכל העול׳ אינו רשות מיוחד לבני החצירות שראשון נכנס שם כדי שיועיל שם שתוף בשתוף מבוי או בעירוב חצר. וא״ת והא גזירה לגזירה הוא שאפי׳ יבאו להתיר להשתמש מחצרו׳ שלא ערבו בין שתיהן לבין הפסין איסורא דרבנן הוא. י״ל דהא ודאי אתו למשרי הכי לאלתר וכולה חדא גזירה היא ורבא אמר אם ערבו ביניהם בעי׳ שאין אוסרין זה על זה הרי הם מותרין להשתמש בין הפסין ולהוציא ולהכנס ולא גזרינן למראית העולם שיהיו סבורין שלא עירבו בין גזירה לגזירה הוא:

2 א״ל אביי לרבה תניא דמסייע לך כו׳. וא״ת וכיון דידע אביי הא מתני׳ מאי הוא בעי מעיקרא וי״ל דלא הוה קים ליה שפיר בהא מתני׳ אי הויא בר סמכא או דלא קים ליה בפירושא ודכוות׳ בריש פ׳ שכתבנו ואמר תלמודא לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא ומפרקי׳ דאע״ג דפשוטה מסייע לרבה לא הוי תיובתיה דרב הונא דאמר לך רב הונא התם בהדדן ערבן פרש״י כי לסוף החצרו׳ באותו חצר שנכנס לכותל שביניהן לבין הפסין נעשי׳ שם פרצה בראש אותו כותל שנראה לעין שהחצרו׳ פרוצות ומפולשות זו לזו לגמרי ונראות שהן כאחת ואינן ראויות לאסור זו על זו ותו ליכא למגזר מידי וקשה קצת לפי׳ זה לישנא דהדדי עירבן וי״ל כי מפני שכבר יש בין החצרות פתח א׳ לפנים שנשתתפו והחצירות מתערבות בו ומתפלשות זו לזו קאמר השתא כי מלבד אותו הפתח הראשון שביניהם נתערבו בחצרות הדרין בחצרות וערבן זו בזו כפרצ׳ הנזכרת שיש פרצה בראש הכותל הנז׳ כזה לפי הלשון הוה נראה דתרתי בעי׳ שיהא פתח בין שתי החצרות להתערב ולהשתתף בו ושיש פרצה בסוף הכותל וברייתא דקתני ואם ערבו מותרות לפרצה הזאת האחרונה קורא עירבו לפנים כדאמר רב הונא ומיהו תירוצא הוא דמתרצי׳ ליה לרב הונא ודחקי׳ מתניתא כי היכי דלא תיהוי תיובתיה אבל אנן כאביי ורבה מוקמי׳ לה והויא כהלכתא והויא מתני׳ כפשוטה.

3 בע׳ מיניה אביי מרבה יבשו מים בשבת מהו א״ל כלום נעשית מחיצה אלא משום מים אין כאן מים בטלו מחיצות איכא דמקשי והא רבה בעא מיניה מרב הונא בסוף פ״ק עירב דרך הפתח ונסתם דרך הפתח בשבת מהו וא״ל הואיל והותרה שבת הותרה ומשמע דקבלה מיניה רבה ויש מתרצי׳ דהא אמרי׳ התם במסקנה כדאוקימנא לרב הונא כר׳ יוסי שלא אמר אלא היכא דאיתנהו למחיצות וכדמוכח נמי מעובדא דנפל לחייה וכדכתיב לעיל ומיהו עדיין קשה לפר״ת ז״ל שאמר דרב הונא אמר לה אע״ג דליתנהו למחיצות וההוא דאמרינן ע״כ לא קאמר ר׳ יוסי פירושא בעלמא הוא דעביד תלמודא לאוקמי דרב הונא אפי׳ כר׳ יוסי אבל נ״ל דלאו קשיא כלל דכולם סוגיא דהתם הוא או כשנשארו מחיצות או דיורין אבל הכא כיון דיבשו מים ליכא לא מחיצות: יבשו מים בשבת ובאו מים בשבת מה פי׳ משמע דתרווייהו מיבעין ליה מהדין יבשו ומהדין באו והיינו דא״ל יבשו מים לא מיבעיא לי דאלמא לר׳ אבין הא נמי מיבעיא ליה ופי׳ באו מים אחר שיבשו באו מים בו מהו חרורין להתירן או לא באו מים לא מיבעיא לי דהא תניא כו׳ ולא איתמר עלה אמר רב נחמן כו׳ פי׳ מההיא ודאי תפשוט בעיא דבאו מים אבל לא כדבריך ופשטת לה לקולא להיתר טלטול דכיון דנקטת לה כפשטה ודאי בעית למימר דשמה מחיצה אפי׳ להתיר אלא יש לך למפשט מינה איסורא וכדרב נחמן ופריק כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר ומשום קנסא ובאו מים בשבת היינו שוגג ועדיף משוגג גבי בור היכי שרו רבנן פי׳ דהא ודאי אין הבור שבנתיים עושי פסי ביראות מחיצות דאורייתא אלא ודאי דכיוצא במחיצות כעין פסי ביראות מחיצות גמורות הן דאורייתא בכל מקום ומדרבנן הוא דאסור לטנטל כיון שהפרוץ מרובה על העומד וגבי פסי ביראות דעולי רגלים וכיוצא בה ודבר מצוה אוקמיה אדין תורה:

4 אי מהתם ה״א כו׳. פי׳ ה״א דר״א כאן ולא ס״ל דקאמר דהא הכי אמרי׳ לקמן לר״י בר זוגיה וכיון דכן קרוב הוא לומ׳ כן לר״א כיון דאמרוה כחדא קמ״ל כאן וס״ל פי׳ קמ״ל דלר״א מיהת כאן וס״ל הוא ואע״ג דלר״י הוה כאן ולא ס״ל כדלקמן ופרכי׳ ותרתי למה לי לר״א מנא לי׳ לימ׳ הא ולא בעי הך פי׳ לימא הא דהזורק לבין פסי ביראו׳ דהכא דהיא מימרא ולא סגי דלא ס״ל ולא בעי אידך דאמר בהדי ר׳ יוחנן ופרקי׳ חדא מכלל חברת׳ איתמר פי׳ דאיהו הוא דהזורק לבין פסי ביראות קאמר ואידך דלקמן אמרוה תלמידי׳ באוקימת׳ דמתני׳ מכללא דמימר׳ דהכא:

5 תנן הת׳ פי׳ לקמן במכילתין ואורח׳ דתלמודא בהכי לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד אא״כ מכניס ראשו ורובו למקום שהוא עומד שם פרש״י ז״ל שמא יבא להבי׳ הכלי למקו׳ שגופו עומד שם פי׳ ושמא יכניסנו להדיא הואיל והוא צריך להם אבל לא גזרי׳ כי שמא אחר שיעקור אות׳ על דעת לשתותן ברשות אחרת או שמא אחר שיגמר לשתות שם ימלוך להכניסם דבכי הא כיון שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ליכא אלא איסורא דרבנן וכ״ש אם הכניס אותה אחר ששתה בהם למעלה מעשרה טפחים דהוה ליה מחליף ברשויות דרבנן אלא ודאי כדאמרן: וא״ת ותיפוק לי שאפי׳ לא יכנס הכלי לרשות שעומד בה כיון דראשו וגופו בכאן הא גריר פיו אחר גופו: וי״ל דהא ליתא דבעי׳ כזה אין ראשו נגררין אחר גופו אלא ודאי הם נדונין כרשות שעומדין שם ואין כאן הוצאה מרשות לרשות ואע״פ שאחר שתיה בפיו הם נכנסים בגופו שהוא ברשות היחיד מ״מ הוא לא עשה הנחה אלא בפיו שהוא עומד באותו רשות שהיו עומדין ומאליהם נגררין ובאין לגופו וכה״ג שרי אפי׳ לכתחילה ואפי׳ למי שאוסר להחליף ברשויות דרבנן. והא דאמרי׳ לקמן שאם היה עומד ברשות אחת זרק או השתין ברשות אחרת שהוא חייב התם שגופו ופיו וראשו כלם עומדים ברשות אחת והא קמ״ל דמחשבתו משויא לה מקום לפי האמה ולפיו לחשבו עקיר׳ אבל כל שפיו וגופו עומדין ברשות אחרת שורת הדין כי מותר הוא לשתות משם אלמלא ויורה זו שפירש״י ז״ל ולא דמי למה שאמר כי במקום שאין בו ד׳ על ד׳ העומד בין שתי רשויות מותר להשתמש בו אם לא יחליפו ואם יחליפו אסור דהתם מחליף ע״י רשות דרבנן שהיא עומד בנתיים אבל בכאן מרשות היחיד לרשות הרבים הוא עוקר ומניח ואח״כ מתגורר הוא מאליו ומ״מ עדיין אף לשטה זו יש להסתפק אדם שעומד ברשות היחיד והוציא ראשו דרך חלון אם הוא מותר לרוק לרשות הרבים אם לאו דמ״מ כיון דגופו ברשות היחיד וראשו ברשות הרבים אפי׳ נימא דראשו לא גריר בתר גופו מ״מ הרי עוקר מרה״י שגופו שם ונותן לתוך פיו ואח״כ נותן מפיו לר״ה וכ״ש אם אתה חושב כי עקיר׳ הגוף מגופו הכל הוא דבר א׳ ומה שבפיו לא חשיבא הנחה דה״ל זורק מרה״י לר״ה ותדע דהא איבעיא לן בפ׳ בתרא אם עומד ברה״י ופי האתה ברשות הרבים מהו ולא אפשיטא לן אבל יש למצוא טעם היתר דלעולם לא מיבעיא אם הרוק כבר היה נעקר מגופו ועומד בפיו כדרך רוב הרוקים שהוא מותר לרוק אותו לר״ה ששם עומד גופו אלא אפי׳ בכיחו וניעו שהוא עוקר עתה מגופו ועובר דרך פיו כשהוא בפיו חשוב הנחה גמורה וכיון שהחלון גבוה מעשרה הרי הוא כעוקר ומניח מרשות היחיד למקום פטור ואא״כ ממקום פטור לרשות הרבים ואין בכך כלום שלא אסרו אלא להחליף ברשויות דאורייתא דרך מקום פטור:אבל כשיש לחוש שיכוין להכניס ולהוציא להדיא מרשות דאורייתא לרשות דאורייתא א״א לרוק אלא דרך פיו שעומד במקום פטור ולא דמי לאותה שבפ״ק דשבת גבי היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ דקנסוה גזרה דלמא אתי בהו לידי חיוב חטאת דהתם פעמים שהוציא ידו למטה מעשרה שהוא רשות הרבים גמורה ולא נחה במקום פטור אבל הכא על כרחין נחה במקום פטור והא דאיבעיא לן בעומד פי האמה בר״ה אינו דומה לזו ושתי תשובות בדבר חדא דפי האמה בעלמא לא חשיב מקום באנפי נפשיה לחלוק רשות לעצמו כלל ונגרר הוא אחר הגוף לגמרי. ועוד אפי׳ יחלק רשות לעצמו אין דרך השתן להתעכב שם כלל כדי שתהא חשובה הנחה שם ואפי׳ היה עומד פי האמה במקום פטור אבל לא כשעומד פיו וראשו למטה מעשרה טפחים כך נראה להלכה אבל למעשה ראוי לחוש מ״מ לענין משנתינו שפיו וראשו עומדין ברשות אחרת והוא שותה שהעקירה הראשונה והנחה שבפיו ברשות אחת הם לגמרי זה היה מותר גמור לעולם אי לאו דחיישינן שמא יכניס או יוציא הכלי כדפרש״י ז״ל: וכן בגת פירשו בפרק בתרא וכן בגת לעניין מעשר שצריך לשתות ממנו עראי קודם שירד לבור וכל שתייה שהיא על הגת חשיבא עראי ולפי׳ מזגו בחמין מיהת ואשמעי׳ תנא שכל שגופו חוץ לגת וראשו בגת שתייה חוץ לגת חשיבא עד שיהו ראשו ורובו על הגת.

6 גבי אדם הא אמרי׳ דבעי׳ ראש. ורובו. פי׳ שיהא ראשו ורובו במקום ששותה ואי לא חישי׳ שמא יכניס ויוציא הכלי. גבי בהמה מאי כלומר אם עומדת ברשות אחת והשקה אותה ברשות אחרת מי בעינן שתהא ראשה ורובה במקום ששותה שמא יבא להוציא הכלי לרשו׳ שעומד׳ שם או דילמא לא חיישינן וזו הכוונה מוכחת כי טעם איסור׳ דאתי משו׳ גזרה דפרש״י ז״ל היא וכדמוכח כלה שיטת׳ דאייתינן על בעיין היכא דלא נקיט לה לא תבעי לך כי תבעי לך פי׳ הכי דלא נקט לה לבהמ׳ לא תבעי לך דבעי׳ ראש׳ ורוב׳ והוא דנקיט למאנה כדמקשי לה וכדאמרי׳ לקמן בסוגיין דנקוט מנא ולא נקיט לה: וכלל של דבר כי זה על ד׳ דרכים או דנקט מאנה ונקיט לה או דנקיט מאנ׳ ולא נקיט לה או דנקיט לה ולא נקיט מנא: או דלא נקיט לה ולא נקיט מנא. וכל היכא דלא נקיט מנא כששותה לא שקלינן וטרינן בה בהאי סוגיין כלל דהא פשיט׳ דליכא למיגזר ואע״ג דלא נקיט לה וכ״ש בדנקיט לה ואין כל הסוגיא אלא בדנקיט מנא או דנקיט לה או דלא נקיט לה. והגדו׳ יותר היינו דינא דלא נקיט לה ונקיט מנ׳: ואחריו הוא היכא דנקט מנא ונקיט לה דכיון דנקיט לה נמי ליכא למיחש כ״כ שתוציא ראשה לרשות שעומדת שם ויוציא זה לשם הכלי שבידו ודוק בכולה שמניח ותשכח הכי:

7 ת״ש דתנן גבי פסי ביראות ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים:. וא״ת והא מנא ליה למפשט הכי כיון שאפשר לומר שלא הוצרך אליו משום היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה תרצו בתוספת דדייק לישנא דקתני ובלבד שהוא לשון מיעוט לומר שאפי׳ למי שדרכו להשקות לעולם בדנקיט מנא ונקט א״א לעשות פסי׳ בפחות מכדי ראשה ורובה. ועי״ל דאדלקמן סמוך שהוא סובר דכל היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא שרי אפי׳ בראשה ורובה. וכיון דכן על כרחיך שריותא דראשה ורובה היינו להיכא דנקיט מנא ונקיט לה דאלו בדלא נקיט מנא לא בעי׳ ראשה ורובה כלל כדאמרן: וא״ת מ״מ למה לא התירו פסי ביראות בפחות מכדי ראשה ורובה של פרה להשקותה בדלא נקיט מנא: יש לומר דסתם השקאה שהיא בכלי תלוש אינו אלא בדנקיט מנא כדי שלא תשפך המים ודח׳ דדילמא מתנ׳ בדנקיט מנא ולא נקיט לה הוא שדרך רוב משקי בהמות: ופרכי׳ וכי לא נקיט ונקיט מנא מי שרי והתניא כו׳: הקשו בתוס׳ והא בתחל׳ הבעיא נקטי׳ להדיא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא תיבעי לך דבעי׳ ראשו ורובו ומשמע מהא. לישנ׳ דבעי׳ וסגי לן דהכי משמיעות׳ דהא לישנא בכל דוכתא ותירצו בתוס׳ דמעיקרא לא דק בלישנ׳ כולי האי אלא כך ר״ל דאם תמצא לומר דכל היכא דצא נקיט לה ונקיט מנא יועיל שלא תהא כולה בפנים ע״כ לא סגי דלא בעי׳ ראשה ורובה. עוד י״ל כי אפי׳ היה דעת השואל לומר דבעי׳ וסגי לן הנשאל לא הסכימה דעתו בכך אדרבה הא סבר דלא סגי לן. ומ״מ לא רצה השואל לתפוש מיד על זה כי הניחו לעשו׳ שאלתו וכי אתא למיפשט בעיא דיליה הפך דעת השואל מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה והיכי כוונתו כמו שפירשנו דאלו בדלא נקיט לה לא סגי לה בראשה ורובה בפנים והשואל לא הבין זה ודחה לו דילמא מתני׳ בדלא נקיט לה אז חוזר הנשאל ומפרש לו.

8 ואי בדלא נקט לה מי שרי והתניא כו׳. וסוף סוף דחה השואל זו הברייתא ואמר דילמא כל היכא דלא נקיט נה סגי בראשה ורובה ובעילה וכדנקיט מנא ונקיט לה תבעי לן בעי׳ ראשה ורובה ויש כיוצא בזה בתלמוד. ולפי שטת התוספות אפשר עוד לפרש. כי השואל והנשאל הראשונים הסכימו לסברא זו דאע״ג דנקיט מנא ולא נקיט לה סגי בראשה ורובה ועכשיו חוזר התלמוד ושואל על הסכמה זו. דאי בדלא נקיט לה ונקיט מנא מי שרי והא תניא כו׳ ותרצו לנו הברייתא להעמיד דברי השואל והנשאל הראשונים. וזה דבר נוח ורגיל בתלמוד.

9 והא תניא לא ימלא אדם ויתן לפני בהמתו. פי׳ זו הברייתא גבי גבי פסי ביראות תנא וכן אתה רוצה הברייתא באוקימתא דאביי דבסמוך שהוצרך לומר וראשה עומד בין הפסי׳ והוא מן הטעם הזה דכיון שכבר יש בפסי ביראות שיעור שיהא ראשה ורובה בפנים משמע לן על כרחין דלא סגי דמיירי אלא בדנקיט מנא ולא נקיט לה דאלו בדנקיט מנא ונקיט לה פשי׳ דסגי בראשה ורובה בפנים דאי לא כי לא מהני למה הצריכו בפסי ביראות ראשה ורובה בפנים. ואין צ״ל בדלא נקיט מנא כלל דאפי׳ בעלמא דליכא ראשה ורובה בפנים. אבל ממילא הוא שופך והיא שותה מאליה פי׳ ושופך אפי׳ על הכלי בדלא נקיט לה כל היכא דלא נקיט מנא דאי כששופך בגומא שבקרקע פשיטא דהא לא גזרי׳ בהא אטו מנא אלא ודאי כדאמרן. ולכשתמצא לומר דשופך לפנינו משמע על הגומא לא נקטה בדוקא אלא משום שאין דרך להשקותה בכלי ולא נקיט ליה לכלי כדכתב לעיל:

10 ואמרי׳ הא אתמר עלה אמר אביי הכא באבוס העומד ברשות הרבים עסקינן. פרש״י ז״ל שהבהמה עומדת ברשות היחיד כל גופה ותוצי׳ ראשה דרך חלון שבכותל לאבוס שעומד בפניה שראש האבוס הסמוך לה הוא ברשות הרבים. וראשי האבוס השני נכנס לבין הפסין שהוא רשות היחיד והאבוס בעצמו יש לו דין רשות היחיד שהוא גבוה עשרה ורחב ד׳ טפחים. ולהכי קתני שלא ימלא מים ויתן לפני בהמתו לתת הכלי על האבוס הזה אפי׳ בראשו שתוך הפסין מטעם הגזרה דמפרש ואזיל ובודאי דהאי אוקימתא דאביי לא מכרחא שתהא הבהמה עומדת ברשות היחיד כמו שמפרש רש״י ז״ל שאין טעמו של אביי לומר אלא דהכא אין החשש שמא יוציא הכלי אחריה אלא טעם אחר וגזרה אחרת היא כדמפ׳ ואזיל ורבינו ז״ל כדי להראותינו דהכא לאו משום חששא דלעיל היא כלל אלא משום גזירה אחריתי הפריז במדתו ופירשה כן דיכול היה לומר שהיא עומדת כלה ברשות הרבים והאבוס לפניה ואיכא לגזרה דאביי. והא דנקט אביי שהאבוס גבוה עשרה ורחב טפחים היינו משו׳ דרוב האבוסים רחבי׳ ד״ט וכיון דרחב ד״ט לא סגי שלא יהא גבוה עשרה דאי לא הא ה״ל כרמלית וא״כ בלאו גזרה דדילמא מנח ליה ברשות הרבים איכא איסור׳ דרבנן דכי חזי ראשו של אבוס שבין הפסין שהוא מקולקל ומניח בכלי בראש האבוס השני הויא לה הנח׳ מרשות היחיד לכרמלי׳ כי ראשו שבין הפסין רשות היחיד וראשו השני שברשות הרבי׳ כרמלי׳ כיון דלא גבוה עשרה ורחב ד׳ ולהעמידו בפחות מרחב ד׳ טפחים שהוא מקום פטו׳ א״א דסתם אבוס אינו כן וכן דרך הראב״ד ז״ל אע״פ שלא פי׳ כל הצורך. צ״ע דהא אבוס זה כלי הוא כדפרש״י ז״ל ערבה ומשמע בפ״ק דשבת שאין כרמלית בכלים גבי קופה וי״ל דשאני ערב׳ זו שהיא כבדה ואדם קובע לה מקום:

11 שם גזרה דילמא חזי ליה לאבוס דמקלקל ומפיק ליה לדווליה בהדיא וחזי ליה לאידך גיסא. דמקלקל דקא מפיק ומנח ליה וקא מפיק כו׳ כך הגרס׳ בכל הספרים ויש לישב׳ יפה כפי׳ רש״י ז״ל שכבר אמרנו שראש האבוס הא׳ בין הפסים וכי חזי דמקלקל ואינו מתיישב שם יפה יצא הוא עצמו מבין הפסין כדי להתקרב לראש האבוס השני הרחוק ממנו וכשיוצא מבין הפסין לרשות הרבים יוצא הכלי דרך האבוס מראש האבוס שבין הפסים לראשו השני העומד ברשות הרבים ואע״פ שהאבוס כולו אחד שפיר שייך למימר דמפיק לי׳ כיון שהראש האחד עומד בין הפסין וראשו אחר הוא מבחוץ וזהו שכתב רש״י ז״ל כי אע״פ שהוא עומד ברשות הרבי׳ ומטלטל כלים ברשות היחיד אין כלום דהא קיימא לן עומד אדם ברשות ומטלטל חפצים ברשות היחיד פי׳ בחפצים שאין צריכין לו בחוץ כגון זה וכי חזי לראש השני שהוא מקלקל לחוץ ואין הכלי מתיישב בו מפיק לי׳ ומנח לי׳ ברשו׳ וקא מפיק וכו׳ ופרכי׳ וכה״ג מי מחייב פי׳ כיון שבעקר הכלי מבין הפסין שהיא רשות היחיד לא היה דעתו לעשות ריוח ברשו׳ הרבים והא תניא המפנה כו׳ ואע״פ שהוא פטור אבל אסור משום איסורא דרבנן כי הא דלא שכיחא לית לן למיגזר דהוי ליה גזר׳ לגזרה וא״ת וליחייב משום העקירה שעשה מראש האבוס השני שהיתה על דעת להניחו ברשות הרבים. וי״ל דהת׳ כיון שלא נתייש׳ הכלי ולזרק אותו מידו לא חשיבא שם הנחה ועקיר׳ והרי זה כעומד לפוש שאמ׳ שם שהוא פטור. וזו צורת האבוס למראית העין: רשו׳ הרבי׳ ולכן ציירתי רשות היחיד כך שעומד בתוך רשות הרבים שאם לא כן היתה צריך לומר שיהא אבוס ארוך י״ו אמה כשיעור רשות הרבים אלא א״כ נאמר כי רשות היחיד היה סמוך לבין הפסי׳ מן הצד והאבוס לפניו וראשו נכנס לבין הפסים ואע״פ שכל כיוצא בזה מקום האבוס שבחוץ הוא קרן זוית שהוא כרמלית אפשר דכי מפיק ליה מנח ליה ברשות הרבים גמורה של אחר האבוס כגון זו הצורה: והצורה ראשונ׳ יותר נכונ׳ ומצוי יותר שיניחנו ברשות הרבים א״ד גבי אדם פשוטה דסגי לי׳ בראשו ורובו. אובסין אותו בפנים פירשה רש״י ז״ל אביסה ממש להניח בגרונה וא״א דהא קי״ל שאין אובסין בהמה כשרה. לכך פר״י ז״ל דלא דק ומלעיטי׳ בעי למימר דפשטי׳ הא מגמל ללישנא קמא הוא. ודכוותא בתלמודא שאני גמל שראשו ארוך. פי׳ ואע״ג דנקיט לה נהי דלא מישתמיט ונפיק יעקים צוארו ויוציאנו לחוץ ויוצי׳ הוא האוכל או הכלי לחוץ דהא מילת דשכיחא היא. ל״ג איתמר נמי דמאי סייעת׳ מדבריו לדבריו. והתניא אלא לבהמ׳ בלבד פי׳ ומשמע דלצורך בני אדם לא התירו ואפי׳ של עולי רגלים:

12 מים חיים למאי. פי׳ דאי למעוטי בור שמימיו מכונסין הא קתני באר אלא ודאי מים חיים דקאמר היינו מים זכים ראויים לשתות ופרקי׳ בעי׳ מאי דחזו ליה לאדם ופעמים רבים לא ימצאו מים דחזו לאדם ויפסידו הבהמות שלא יעשו להם פסין. א״כ עשית מן הטפל עיקר. והנכון כמו שפי׳ בתוס׳ כי באמת עיקר התקנה מפני הבהמות היתה דאלו לאדם הם מטפס ועולה מטפס ויורד אע״פ כיון שבאו להתיר התירו לטלטל בהם גם לצורך האדם אגב בהמה אפי׳ כשאינו יכול לטפס כדאמרינן לקמן שאם היו רחבים שא״א לטפס ולירד שממלא כדרכו לצרכו ואפי׳ אין שם בהמה כלל או שאינה ראוי לבהמה מפני שאין מן הפסין לבאר כדי ראשו ורובו. ועוד יש מרבותי אומרים כי תחלת התקנה היתה מפני בהמת עולי רגלים אבל הוא הדין דכיון דהותר להן הותרו אפי׳ לשאר בהמות ובלבד שנעשו בתחילתן לצורך עולי רגלים או של מתיבתא ולא מבעיא כשיש שם בהמות עולי רגלים שמקשה על ידן שאר בהמות אלא אפילו אם אין שם בהמות עולי רגלים כלל כיון שנעשו לצרכן והותרו הותרו לכולן שלא יהא לזה מותר ולזה אסור. ולעיל הכי קאמר שלא הותרו לעשותן מתחלה אלא לבהמת עולי רגלים וזהו דעת רבותי וטעמא דמסתבר הוא אף על פי שאין לו עיקר בתלמודא: