ריטב"א על עירובין ס״ז

1 אנן כרבנן ס״ל. פי׳ דס״ל שצריך לבטל לכ״א ואחד מבני חצר ולכאורה נראה דהא פליגא אדרב אשי דאמר לקמן בפרקין גבי הא דאפלייגו רב ושמואל במבטלין וחוזרין ומבטלין דרב אמ׳ כרבנן ושמואל אמר כר׳ אליעזר ואלו הכא דמפרש רבא מילתא דשמואל מפרש לה אליבא דרבנן אלא ודאי דרבא לית ליה דרב אשי ואיהו סבר דרב ושמואל במילתא אתריתי פליגי וכדבעי׳ לפרושי לקמן. וי״ל עוד דמאי דמפ׳ רבא בהא אליבא דרבנן לאו דשמואל הוא אלא במאי דשייך לענין בטול מחצר לחצר דהא נקט לה אליבא דשמואל דאילו איהו גופיה כר׳ יוחנן ס״ל כדאמר לקמן אלא כר׳ יוחנן סבי׳ לי. אבל לגבי הא דלא שייך בענין ביטול מחצר לחצר אלא בענין אם צריך לבטל לכ״א ואחד אליבא דנפשיה מפרש לה. עי״ל דלא אמר רבא הא אלא לגבי כי הא דהכא דבני חיצונה ובני פנימית אינם בני חצר אחת ממש ודיורין חלוקין הם ואין לאלו עם אלו אלא או דריסת רגל או הרגל עירוב דכיון דישתתפו שתיהן וזה שכח ולא עירב הא ודאי צריך לבטל לכ״א ואחד כנ״ל.

2 בעא מיניה כו׳. פי׳ דהא קי״ל דכל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה ואפילו לרב נחמן דאמר דבמזיד לא הוי׳ מחיצ׳ לטלטל הכא בשוגג ואונס הוה כיון דע״י עכו״מז הוה והוה להו שני בתים אלו לגבי רחבה זו כבני חצר מהו שיבטל כו׳. ואסיקנא דאין מבטלין כיון דמבעוד יום לא היו אוסרין ולא מערבין:

3 ואמרינן מת עכומ״ז בשבת מהו אליבא דמ״ד לעיל כו׳. פי׳ השתא תרתי עבדי בשבת שכירו׳ וביטול ביטול לחודיה מבעי׳ ומכאן ראיה לפר״י ז״ל שפי׳ לעיל גבי ההוא פונדק דאתא עכומ״ז בשבתא כי אע״פ שערבו מבעוד יום כי ליתיה לעכו״מז וכסברא דר׳ יהודה כי אתא עכו״מז בשבתא צריכין שכירות וביטול ולא סגיא בשכירות לחודיה דא״כ מ״ל דעבדי׳ תרתי לעיל וליכא למימר דמיירי בשלא עירבו דכיון דאמרה דהלכתא כר׳ יהודה דאמר דאע״ג דליתיה לעכו״מז יכולין לערב כל היכא דליתיה מנא תיתי לן דלא עירבו או דילמא ל״ש פי׳ דכיון דלא אפשר למעבד שכירות בשבת ביטול נמי לא עבדי׳ בשבת דכי הא דהוה ביה מאתמול רשות עכו״מז:

4 א״ל אני אומר מבטלין ולא דמיא לההי׳ דלעיל דהכא אי בעי׳ למיגר ולערובי מאתמול מצי ערבי רב המנונ׳ אמ׳ אין מבטלין דכיון דמאתמול לא מצו לערובי בלא שכירו׳ אין זה חשוב מקום עירוב ואין בטול אלא במקום עירוב עכ״ל ז״ל. והקשו בתוס׳ כי נראה מדבריו דמיירי כדאיתיה עכו״מז בעיר מאתמול וא״כ היכי אפש׳ דלימ׳ רב המנונא שאין מבטלין דהא שמואל שהוא מחמיר בבטול יותר מכל האמוראין אמרי׳ לעיל אליבא דידיה דהיכא דאתא עכו״מז מאתמול מבטלין דהא אבעי להו למיגר מיניה וכדפרש״י ז״ל לעיל ולפי׳ פירש בתוספו׳ דהכא מיירי בדאתא עכו״מז בשבתא ומית בשבתא ורב המנונא ס״ל דכיון דאתמול ליתיה לעכו״מז ולא היו יכולין לערב עירוב שלם אפי׳ לר׳ יהודה ה״ל מקום שאין אוסרין ואין מערבין שאין מבטלין וכסברא דשמואל דלעיל וכן מוכיח מן הלשון שאמר בש״ס כי תבעי לך אליבא דמ״ד שוכרין וגבי אתא עכו״מז בשבתא הוא דאפליגו לעיל ועל זה איבעיא לן אי עבדי׳ תרתי או חדא וזה באמת הוכח׳ לפירוש התו׳ דאלו מההיא דלעיל לא קש׳ כלום לפי מה שפירשנו אנו לעיל בהא דאמרי׳ איבעי להו למיגר מיניה. ולענין פסק ודאי קי״ל כמ״ד מבטלין דהא קי״ל כמ״ד לעיל שוכרין ואנן אמרינן הכא דלמ״ד שוכרין לא תבעי לך דודאי מבטלין והא דתניא לקמן זה הכלל כל שנאסר לאות׳ שבת נאסר לכל השבת ואמרינן עלה זה הכלל לאתויי מאי לאתויי מת עכו״מז בשבת ההיא למאי דסב׳ ליה דרישא קאי אסיפא נמי קא מפרש הכי אליבא דשמואל וכרב המנונא דלית הלכתא כוותייהו דהכי נמי מפרש זה הכלל דרישא דלאו כהלכתא דקאמר הותר למקצת שב׳ הותר לכל השבת כגון שנטלה קורתו או לחייו ונקיט לה כר׳ יהודה ואנן קי״ל כר׳ יוסי דאסר אבל לרבי יוחנן דהלכתא כוותיה מפרשינן דמת עכו״מז בשבת מבטלין וזה הכלל דרישא לא קאי אסיפא ונאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כגון שני בתים בשני צדי רשות הרבי׳ דבההיא כ״ע מודו דאין מבטלין דהכי נמי א״ל אביי לרבא לקמן בש״ס מאימתי נותנין רשות מת עכומ״ז בשבת מאי נלך אצל יפות׳ איכא דאלמא מת עכומ״ז בשבת פשיט׳ להו דמבטלין וכן הלכה:

5 אמר רב יהודה כו׳. עד בההוא ניחא ליה טפי. פי׳ וכיון שכן ה״ל כאלו נסתלק מזרות שיש לו במבוי וכאלו אסתלק אינו שם אלא כאורח בעלמא. איבעיא להו פתוח לקרפף. פי׳ וקרפף ההוא פתוח לבקעה מהו ת״ש כו׳ משמא דאולפנא פי׳ משמע דש״ס אפילו פתוח לקרפף אם הקרפף עד בית סאתים כיון דאוירא דקרפף לא נפיש טובא לא מיתר ליה ואוסר על בני המבוי לפי שמרבה במשואות ואינו מסלק עצמו אלא א״כ יש לו מקום רחב אבל חשיב ליה כבקעה דרויחא ונפישא אוירא ואינו אוסר על המבוי.

6 ישראל יותר מבית סאתים כו׳. פרש״י ז״ל עד בי׳ סאתי׳ כיון דשרי לטלטוליה בכלה מסלק עצמו מפתחו שבמבוי ואינו אוסר עליה דאע״ג דב״ה לא השיב לגבי עכו״מז הא לא חשיב לגבי ישראל שאין לו בשבת הוצאת משאות וסגי ליה בהכין אבל כשהוא יותר מב״ס כיון שאסור הוא לטלטל בו אלא בד׳ אמות דמיירי בשלא הוקף לדירה שדינו ככרמלית לא ניחא ליה ביה ואוסר על בני מבוי ע״כ תורף דבריו ז״ל ונראה מדבריו שאם הוקף לדירה אפי׳ יותר מב״ס אינו אוסר דכיון דמותר לו להשתמש בכלו כל דרווח טפי מעלי אבל בתו׳ פי׳ שלא התירו ב״ס אלא בשלא הוקף לדירה אבל אם הוקף לדירה לעולם הוא אסור דה״ל כחצר דאטו אם יש לכ״א חצר לפני ביתו מאידך גיסא ה״א נמי דלא אסרי על המבוי הא ודאי ליתא דבהא לא איירי כלל ולא נקט אלא קרפף דהוי כעין מבוי וכיון שיש לו אויר כיוצא במבוי מסתלק ממנו ונראין דבריהם. וכן נ״ל שלא התירו אפילו בשיש לו קרפף אלא בקרפף דומיא דבקעה שהוא פתוח למקום אחר דאלו בשאין לו פתח אלא כלפי ביתו היאך יסתלק מן המבוי והרי אינו יכול לצאת לשוק ולעשות צרכיו חוץ לביתו אלא בדרך מבוי הא ודאי לא מסתברא וכתב הראב״ד ז״ל שלא חלקו בין עכו״מז לישראל אלא בין בית סאתים ליותר מב״ס אלא בפתח של ד׳ על ד׳ שאינו ראוי לצאת ולבא בו אלא ע״י הדחק אבל בפתח גדול בין בקרפף בין בבקעה בין בבי׳ סאתים בין ביותר מב״ס בין בעכו״מז בין בישראל אינו אוסר במבוי דה״ל כשתי חצרות פתוחות זו לזו ע״כ ואין הנדון דומה לראיה כלל דשאני התם שאין לשתי חצרות דריסת הרגל זו על זו כלל מה שאין כן בזו שיש לו דריסת רגל על המבוי אדרבה יותר זה דומה לחצר שהיא פתוחה לשתי מבואות ורגילה בשתיהן שהיא אוסרת על שתיהן ומיהו בעיקר הדין אפשר היה לומר דכיון שפתח לו פתח גדול לבקעה זו או לקרפף דמיחדי ליה גלי אדעתיה דבהא ניח׳ ליה טפי וסלק רשותו מכאן ועשה הפתח ההוא ברגיל ואידך בשאינו רגיל. ומיהו עדיין הדין הזה צריך לראיה דאי משום דנקט ש״ס ד׳ על ד׳ אינו אלא משום דבפחות מכאן לא חשיב לא פתח ולא חלון וכמאן דליתיה דמי ובענין משנתינו דחלון שבין שתי חצרות דנקט ד׳ על ד׳ וה״ה ליתר מכאן כדמוכח בפרק פסין ובלבד כל שרואה ממנו תוך מחיצות כדכתי׳ התם בס״ד:

7 ה״ג אמר רבא כל דלא ידע לתרוצי הא מתניית׳ תיובת׳ מותיב לר׳ יוחנן ה״ק הא בתוכו מטלטלין ול״ג לעולם ארישא וה״ק כו׳ דא״כ מאי האי דהדר. רב אשי אמר לעולם ארישא אלא ודאי ל״ג ליה ומשום דלהאי תירוצא לא מפרשי׳ עד כמה דקאי ארישא גופיה אלא אדיוקא דרישא דלא אתפרש במתנייתא מ״ה לא פריש רבא לומר ארישא אלא סתם דבריו ואמר דה״ק אבל רב אשי דאוקמיה ארישא ממש לה״ק לעולם ארישא כלומר לעולם אגופא דרישא ממש. והם אמרו והם אמרו. פי׳ דאסור טלטול ביותר מב״ס שלא הוקף לדירה אינו אלא מדרבנן וכן מה שאסור להכניס ולהוציא מן הים שהוא כרמלית לרשות היחיד אינו אלא מדבריהם ולפי׳ כל קרפף שהוא יות׳ מב״ס אע״פ שהוא רשות הרבים גמורה אם הוא סמוך לים לא רצו לגזור בו אלא גזירה שיהא אסור לטלטל בכלו כדין כרמלית אבל לא אסרו שלא להוציא ולהכניס ממנו לים שהוא כרמלית ופרישנא טעמא כי לפי׳ הקלו בדברים אלו משום דאי אסרת להו אמרי רשות היחיד גמורה הוא ואתו לטלטל בכולו. ואמרי׳ ומ״ש כלומר למה העמידו דבריהם בו לענין אסור שבתוכו ולא העמידו דבריהם לענין הוצאה והכנסה דממנו ליה ולא אמרו בהפך. ומהדרי׳ דתוכו שכיח ומתוכו לים ומן הים לתוכו לא שכיח ומילתא דשכיח גזרו ומילתא דלא שכיח לא גזרו. ולכאורה היה נראה שלא אמרו כן אלא דוקא בסמוך לים דהא לא שכיח שיהא קרפף יות׳ מב״ס סמוך לים וכי שכיח נמי בעיתא תשמישתיה להוציא ולהכניס מזו לזו אבל כשהו׳ סמוך לכרמלי׳ בעלמא הא ודאי שכיח ואסור להוציא ולהכניס מזו לזה וכן נר׳ דעת הראב״ד ז״ל אבל בתוס׳ כתבו בשם ר״ת ז״ל דה״ה לכל קרפף יותר מב״ס שלא הוקף לדירה הסמוך לבקעה או לכרמלית דעלמא דבההוא נמי איכא טעמא דלא לימרו רשות היחיד גמורה היא ואתו לטלטולי בכוליה ומכאן התיר ר״ת ז״ל בגנה יותר מב״ס שלא הוקפה לדירה והוא פתיחה לכרמלית להטמין המפתח בתיך הגנה אע״פ שעומד מבחוץ או לתת אותה מתוכה לחוץ ואע״פ שבברייתא הזכירו התירו סלע הסמוך לים ה״ה בקרפף הסמוך לבקעה דמ״ל סלע הסמוך לים או קרפף הסמוך לבקעה בדידהו נמי איכ׳ למגז׳ דילמא אתו לימא רשות היחיד גמורה ויותר ראוי לומר כן בקרפף. ולזה הסכים מורינו הרב ז״ל. וגם מורי הרשב״א שיחיה. אבל הראב״ד ז״ל סובר כלשון הראשון:

8 ההוא ינוקא. פי׳ קודם המילה וקי״ל משום דמכשירי מילה אינם דוחין את השבת הא אלו לשפרו אחר המילה מצוה היא לו ומחמין לו ע״י גדולי ישראל. והזריז הרי זה משובח וכדאי׳ בפ׳ מילה במס׳ שבת: נסמוך אשתוף דמבוי דתנן במתני׳ אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן וכתבו עליו בתוס׳ כי לא היה לו להביא מאותה משנה דהא לקמן בש״ס מוקמי לה כר׳ מאיר דבעי עירב ובעי עירוב ובעי שתוף וה״ק אם נשתתפו נמי מותרין כאן וכאן אבל היה לו להבי׳ הברייתא דקתני בהדיא וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין. ויש שפירש דרבא לדברי הכל אמר לה וכמ״ד לקמן דכל היכא דנשתתפו בפת דכ״ע לא פליגי דסגי לן או בשתוף או בעירוב ואין זה מחוור דהא סתם שתוף כן הוא כדאי׳ לקמן בפרקין ומהיכן ידע רבא דנשתתפו בפת עד דילמא בהדיה נסמוך אשתוף:

9 ליתו ליה מגו ביתאי פרש״י ז״ל מביתו של רבא והתינוק היה בבית של אותו חצר והקשו עליו בתוס׳ דא״כ למה לי למדחי אמירה עכו״מז שבות יבטל רשותו לפי׳ פירשו כי בחצר אחרת היה וס״ל שאין ביטול רשות מחצר לחצר וכן פירשו הגאוני׳ ז״ל.

10 דתנא הזאה שבות ואמירה עכו״מז שבות. פי׳ אביי הוא דמדמי לה דהא דתניא הזא׳ שבות כדאי׳ בפסח שני וה״ה דאמיר׳ עכו״מז שבות כדאי׳ בכמה דוכתי וכי הא דאשכחן דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת והעמידו בה חכמים דבריהם אפי׳ במקום כרת ה״נ אית לן למימ׳ דאמירה לעכומ״ז שהי׳ שבו׳ אינה דוחה את השב׳ אפי׳ במקום מילה שיש בה כרת: