ריטב"א על עירובין פ״ט

1 פרק תשיעי כל גגות העיר העיר רשו׳ אחת הן. פי׳ ואע״פ שהם של בעלי׳ הרב׳ ולא ערבו למט׳ מותר להוצי׳ מזה לזה כלי׳ ששבתו בתוכם כי אע״פ שדיורין חלוקין למט׳ אינם חלוקין למעל׳ ופרש״י ז״ל הטע׳ דכיון דאין תשמישן תדיר אין בהן חלוק רשות ופירשו בש״ס דלר׳ מאיר ה״ה שהחצרות רשות אחת וכן הקרפפות ולא מיעט ר׳ מאיר אלא שלא לטלטל מגג לחצר או לקרפף שהן דיורין חלוקין וכבר אפסיקא הלכת׳ כר״ש דאפילו גג וחצר וקרפף ומבוי כלם רשות אחת הם לכלים ששבתו בתוכם מיהת:

2 גמרא אומר היה רבי מאיר כו׳. פרש״י ז״ל כגון עמוד שהוא בחצר וכן פירש הרב ר׳ אושעיא האזכנזי ופירש ז״ל דלאפוקי עמוד שהוא בבית מקורה דהשתא לא דמי לתל ברשות הרבים שאינו מקורה וליכא למיגזר ביה ומסתברא דדוקא נקט עמוד וכיוצא בו שאינו רשות חשוב לתשמיש וכיוצא בו מצוי תל ברשות הרבים ואתו למיחש כשם שזה מתבטל ברשות היחיד שעומד בו אבל עליה שבחצר וכיוצא בה שחשוב לתשמיש לא גזרי׳ בה משום תל ברשו׳ הרבים ולא אמרו כן אלא עמוד או אמת הרחים א״כ למאי דס״ד במכחשת או גרגרת אנשים ודעת רבותי שיחיו וה״ה דאפי׳ בעמוד לא אסרו אלא בששתי הרשויו׳ דשני אנשי׳ ולא ערבו דהשתא דמי לתל ברה״ר שאם הרשויות דחד גברא אי נמי דרבים וערבו ליכ׳ למטעי בהא כלל דהכ׳ נשתמש מרשותו לרשותו ובתל זה בא להשתמש מרשות לרשות ומיהו מדברי רש״י ז״ל נראה שהוא סובר שאפי׳ בששתי הרשויות דחד גבר׳ גזר רבי מאיר וכן דעת מקצת בעלי התוספות ומה ששאלו היאך מטלטלין ספרים מן התיבה לחוצה לה אינו קשה אפילו היה הלכה כר׳ מאיר לפי מה שכתבנו ואפי׳ לפרש״י ז״ל וכ״ש שאין הלכה כרבי מאיר אלא בעמוד ואמת המים וכיוצא בו שזה דומה לתל ברשות הרבים שתשמישו ג״כ בגובה וניחא תשמישתי׳ ומילתא דשכיחא לאשתמושי ביה אבל בור ברשות היחיד מותר ולא גזרינן אטו תל חדא דבור לא שכיח ברשות הרבים משום היזקא ובמילתא דלא שכיחא לא גזרינן. ועוד דבור לא שכיח תשמישתיה לבני רשות הרבים משום דלא ניחא תשמישתיה כולי האי. והא כתל וכו׳ כי׳ אעיקר טעמא דפריש׳ במתני׳ פרכינן דהיאך אפשר לומר דטעמא דרבי מאיר במשנתנו משום ההיא דרב יצחק בר אבדימי דהא כתל שבין שתי חצרות דקביע ואמר רב יהודה לדברי רבי מאיר וכו׳ אלמא לר׳ מאיר מותר לטלטל מחצר לחצר שיש כותל גבוה עשרה ביניהן ואע״פ שלא ערבו. מ״ט לאו משום כו׳ ואע״ג דסתם כתל היא גבוה עשרה ורחב ד׳ טפחים כשיעור רשות היחיד והרי כתל זה לגבי החצר הסמוכה לה כשני גגין שהאחד נמוך עשרה ואפ״ה שרי אלמא בכה״ג לא גזר רבי מאיר משום תל ברשות הרבים וא״ת ולדידיה היכי ניחא דהא לכ״ע גג וחצר לר׳ מאי׳ שתי רשויות וכדדייקא נמי הא דרב יהודה וא״כ היאך אפשר לטלטולי בחצרות דרך כותל דה׳ קא מטלטל מגג של כתל זה לחצר וי״ל דסביר׳ להו דלא אסר רבי מאיר גג עם החצר אלא גג יותר מבית סאתי׳ דהוי כרמלית לדידיה וכדסבר שמואל לקמן ודקס״ד דמקשה לקמן דקא מקש׳ לרב אליבא דרבי מאיר לטלטל מגג לחצר דקסבר דלא שייכא גזירה דרב יצחק בר אבדימי דאפילו בחצר וגג שייכא. עי״ל דבדין הוא דיכול למימר ולטעמיך מי ניחא אלא דלא חש ודכותא בתלמודא כדכתיבנ׳ בפ״ק בס״ד ותדע דהא מצי לשנויי ליה דהכא בכתל שאינו רחב ד׳ טפחים שהוא מקום פטור ולית ביה משום גזרה דרב יצחק אלא דניחא ליה לתרוצי ליה לפום דעתיה דמקש׳ דהא דאמר רב יהודה היינו להכניס ולהוציא דרך פתחים והא דתנן וחכמים אומרים כל גג וגג רשות בפני עצמו הוינן בה ורב אמר אין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות וטעמא מפרש בסמוך דכיון שאין כאן מחיצות ניכרות לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא וה״ל פרוץ במלואו למקום האסור לו ואע״ג דהא איתמר אליבא דרבנן דלית הלכתא כוותייהו דהא קי״ל כר״ש כדפסקו רב ושמואל לקמן. נפקא לן מהאי פלוגתא אליבא דהלכתא לענין כלים ששבתו בבתים דאפילו ר״ש מודה שהם אסורים בגג וחצר של חבירו וכיון שכן אליבא דרב אין מטלטלין אותם בגג זה שלו מפני שהוא פרוץ במלואו לגג חבירו שהוא אסור לו לענין כלים אלא ששבתו בבית. וכן כתבו בתוספו׳ וברור הוא והלכתא כרב דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ואע״פ שאמרו שהלכה כדברי המקל בעירוב אמר ולא במחיצות וכדאמרי׳ על מה שאמר הלכה כדברי רבי יהודה בעירובין. ושמואל אמר מות׳ לטלטל בכלו פי׳ דאמרי׳ גוד אסיק מחיצתא ונמצא פרוץ במחיצות הניכרות פרש״י ז״ל בכאן דבמחיצות ניכרות היינו כשיש אויר בין גג לגג שהעומד על שפת הגג רואה שיש תחתיו מחיצה עשרה ומחיצות שאינן ניכרות כשהגגין מחוברין שאין אויר ביניהן. ונראה מדבריו ז״ל אפי׳ המחיצו׳ המחוברו׳ למטה עודפות ונכרו׳ למעלה כיון שאין שם גובה מחיצה י׳ לא אמרינן גוד אסיק שהרי אינו מכיר שעומד על מחיצה עשרה אבל י״א דכל כה״ג מחיצה ניכרת היא ואמרינן בה גוד אסיק ואפילו לרב וכל שיש אויר בין הגגין אלא שנותנין בסופו שום דבר שהוא בולט לחוץ ואין הכתל נראה כעין שאנו נוהגין לעשות בגג של רעפים כתבו בתו׳ שזו מחיצ׳ שאינה נכרת וכן דעת רש״י ז״ל לקמן גבי גג גדול הסמוך לקמן. איני והאמר רבי אליעזר כו׳ וקושיין מדתנא דבי שמואל דפליגא אדרב ואע״ג דרב תנא הוא ופליג אנן לא שבקינן למפרך לה ממתנייתא עד דמתרץ תלמודא הכין ותלמוד׳ נמי לא מתרץ הכין אלא היכא דלא משכח פרוק׳ אחרינא מי אלימא ממתני׳ כו׳ ובדין הוא דמצי לשנויי מתני׳ והא דרבי אליעזר בשיש בין הגגין מחיצות הנכרו׳ דמודה בהו רב דאמרי׳ גוד אסיק כדאמרינן לעיל אלא דניחא לן לתירוצה לפום דעתיה דמקשה דמשמע ליה דמיירי אפילו בשאין שם מחיצו׳ נכרו׳ לא שמיעא ליה הא שמעתא כלומר דלא אמר שמואל דמחיצות שאינן ניכרות אמרינן גוד אסיק דהויא לה דקטן מחיצה נדרסת פי׳ ונעשי׳ כקרקע עולם לדרוס בה ואפילו לשמואל ליכא למימר בה גוד אסיק:

3 אבל אין דיורין לא על זה ולא על זה שניהם שאף הקטן אינו חשוב פרוץ דאמרינן גוד אסיק ואע״פ שאין המחיצה נכרת אבל כשהמחיצה נדרסת הגדול מותר דאמרינן מצדדיו גוד אסיק ומשתרי בגפופי וכגון שאין כאן אלא רחב עשר אמות בנתים דה״ל פתחא והקטן אסור מפני שהוא פרוץ במלואו למקום האסור לו וא״ת ולמ״ד נראה בחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי קטן נמי לשתרי בגפופי גדול י״ל דכיון דגפופי גדול אינם אלא ע״י גוד אסיק מחיצתא לדידיה מצילי אבל לגבי קטן לא מצילי ולמאי דפרישנא בסמוך שיש מחיצה בגדול למעלה להיות לו לגפופי הא דלא משתרי גדול באותן גפופי למ״ד נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משו׳ לחי יש שפי׳ דהתם לאו מחיצ׳ גבוה עשר׳ קאמר אלא מחיצה כל דהו דכיון דנכרת אמרינן גוד לגבי גדול אבל לא לגבי קטן ואת״ל דמחיצה עשרה קאמר צריכינן לפרושא בשכתלי גג קטן נכנסין לתוך הגדול וכדאוקימנא בפ״ק סופא דההיא מתני׳ דלקמן דחצר גדולה שנכנסת לקטנה אבל אין מחיצה לא על זה ולא על זה שניהם אסורים פי׳ דאפי׳ גדול נמי פרוץ במלואו הוא ואע״ג דאמרינן לעיל דבמחיצות הנכרות כ״ע לא פליגי דאמרינן בהוא גוד אסיק ועמוד גבוה עשרה ורחב ד׳ חשיב רשו׳ היחיד מטעם גוד אסיק שאני הכ׳ דעל כרחין ישאר פרצה בין גג גדול לקטן דליכא למימר גוד אסיק אלא דלגבי גדול בעי׳ למעבדיה כפתח בעשר ע״י גפופין אלו וכיון דכן לא אמרינן גוד אסיק לעשות גפופין לשויה פתחא כן פרש״י ז״ל. וכתב הראב״ד ז״ל שאלו היתה מחיצה נכרת באמצעיתן אע״פ שאין בסביבו׳ ג״כ אלא מחיצו׳ מלמטה שהן נכרו׳ די בכך לומ׳ גוד אסיק ולשווינהו למעל׳ רשות היחיד גמורה ואע״פ שאינם עולות על הגג כלל די לה׳ בראיית המחיצות לעמדן על שפתו וכדאמרינן לעיל גבי תל ועמוד שברשות הרבים לא שנו ועל זה פירש שיש חוץ למקום חבורין בכל אחד מהם מחיצה קיימת וקבוע׳ דתרוייהו גלו דעתייהו דבעי לאשתמושי כל חד בדידיה הילכך גדול מותר בשלו דפתחא דעשר הוא וקטן לא אסר עליה וקטן אסור לשניה׳ מפני שנפרץ במלואו לגדול ואסרי עליה בני גדול ולדידהו נמי לא משתרי כיון דעבד ליה מאריה מחיצה קבוע לא סליק נפשיה ולא אחליה לגבייהו אבל יש מחיצה ראויה לדידה על הגדול ואין מחיצה ראויה על הקטן אין הקטן אסור לבני גדול משום דבני קטן סליקו נפשייהו מגגין ואחליה לבני גדול וכאלו שניהם רשות של בני גדול:

4 וכי הא דאמר רב נחמן כו׳. דכיון דאיהו עבד סולם קבוע ואינהו לא עבוד סליקו נפשייהו ואחליה לגבי ורש״י ז״ל פרשה להא דרב נחמן דאליבא דרבנן אתיא דאמרינן דגגות רשויות חלוקו׳ הם אלא שהותרו לזה ע״י סולם קבוע מן הטעם שאמרנו. ואינו נכון דאמאי מוקמינן מימרא דרב נחמן דלא כהלכתא אלא ודאי אפילו לר״ש אתיא וה״ק הותר בכל הגגות כלם ואפילו לענין כלים ששבתו בביתו והוא מותר בכלן כאלו כלם שלו ובעלי הגגין אסורין כ״א בשלו אפילו להוציא שם מביתו משום טעמא דפרישנא דסליקו נפשייהו מהכא וכן הלכה וכן אמר בירושלמי מתני׳ בשכלן עולין בסולם מצרי או סולם צורי אבל אם היו כלם עולין בסולם מצרי ואחד עולה בסולם צורי של צורי נעשה כפתח והשאר נעשה כמטפס ועולה מטפס ויורד ע״כ. גרש״י ז״ל אמר אביי בנה עליה ע״ג ביתו ועשה עליה ריקה ד׳ אמות בכל הגגות כלם וכן הגרסא בכל הספרים היינו ופרש״י ז״ל בנה עליה ע״ג ביתו שהקיף כל גגו מחיצות לעליה ועשה פתח קטן רחב ד׳ אמות שהוא פתוח לצד הגגין הותר בכלן דהא גלי אדעתיה דקא מחזיק בהו והם לא הקפידו לעשות כן וכיון דכן אחלינהו לגבי:

5 אמר רבא פעמים כו׳. פי׳ פעמים שהרקה לאסור שאפילו לר״ע דמשוי כל הגגות רשות אחת אסור בהם דעבדא לההיא רקה לגבי גגתו ומחיצה של שאר הגגין הניחה סתומה דאמרינן לנטורי תרביציה עבידא להאי רקה וסלק עצמו מן הגגין ור״ת ז״ל גורם אמר אביי בנה עליה ע״ג ביתו ועשה לפניה רקה ד׳ הותרו כל הגגות וה״פ אם עשה אחד מבני הגגין עליה על ביתו ונמצא שהיה מותר בכל הגגות כלם וכל הגגות אסורין לבעליהן כההיא דרב נחמן דלעולם עשה בעל העליה הזאת אצטבע רחבה ד׳ טפחים לפני העליה הזאת הותרו כל בעלי הגגין כ״א בגגו כדינו דהא סליק האי נפשיה מינייהו והדרו גגין למארייהו. אמר רבה כו׳ כלומר שיעמדו בעלי הגגין באיסור שהיו עומדין מחמת עלייתו של זה דלא אמרינן דלסלוק נפשי׳ עבדיה להאי ריקה אלא לנטור תרביציה הוא דעבד דכיון דאיכ׳ למתלי בהכי לא תלינן לומר דלסלוקי נפשיה נמי עבדא: