ריטב"א על עירובין ע״ג

1 מי שיש לו חמשה נשים כו׳. כרש״י ז״ל ויש לכל א׳ וא׳ דיור בעצמה עמו בחצר שאוכלים וישנים שם ר׳ יהודה בן בתירא כו׳ דקסבר שהנשים נגררות אחר בעליהן שמקבלת ממנו פרס שהן כמותו כגופו וגם נגררות זו עם זו שלא לאסור זו על זו הבעל מצרפין ולא עוד אלא שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן תי׳ הראב״ד ז״ל. אבל עבדי׳ לא שייכי כולי האי בתר אדון ולא זה עם זה. ר׳ יהודה בן בבא פי׳ דס״ל דעבדים ככיסו הם מה שאין כן בנשים. ורב מפ׳ טעמא דכתיב ודניאל בתרע מלכא לומר שאע״פ שלא היה יושב כל היום בשער עשה אותו הכתוב כמי שיושב שם כיון שמקבל פרס ממנו והוא משרתו ועבדו כן פרש״י ז״ל והוסיף ר״ח ז״ל עד דיהיב סימנ׳ מי הוא המתיר עבדים תרע מלכ׳ דהיינו ר׳ יהודה בן בבא דבב׳ היינו שער ותרע תרגומו של שער ועבדי׳ דנקטי׳ לאו עבדי׳ ממש אלא כל שמשרתים אותו ודעת כל הפוסקים ז״ל דהלכתא כר׳ יהודה בן בבא מדפריש רב טעמיה. ותימה על הרמב״ם ז״ל שפסק כדברי שניהם להקל ואסיקנא דהרב ותלמידו דינים כאב ובנו לענין מקבלי פרס ולמדנו משמועתינו דלא מהני קבלת פרס אלא למי שיש להם צד שטח וחבור כעין אב ובניו או נשים ועבדיו והרב ותלמידו אבל לא לאיניש דעלמא. ומכאן אתה למד למה שכתבנו לעיל בשם ר״י ז״ל לענין בעל הבית שהכניס בחורים לביתו ללמוד וייחד להם בית לדירת׳ ופתם שאינן צריכין ערוב ואין אוסרין עליו ואע״פ שפתוחין בתיהם לחצר כיון שרשותם הוא שלו שהשאיל להם וזה אינו דהא מסתמא נשים ועבדים אותם בתים שישנים ואוכלין בחצר שלו הם ואע״פ כן אוסרין עליו כשיש דיורין אחרי׳ ואע״פ שמקבלי׳ פרס וכשאין מקבלין פרס אוסרין אע״פ שאין דיורין ואלו לגבי בחורים אלו לא מהני קבלת אלא ודאי דאין דינו מחוור וכן השיב עליו רבי׳ מקוצי והראיה שהביא ז״ל משכירו ולקיטו כבר חריט׳ לעיל:

2 בעא מיניה אביי כו׳. פי׳ חמשה שדרין בחצר וערבו ביניהם. כשהן מוליכין עירובן למקום אחר פי׳ לחצר אחרת שרוצין לערב עמהם ערוב א׳ לכלם או צריכין עירוב לכ״א וא׳. והא דתניא לעיל שערבו א׳ לכלם פרש״י ז״ל דאביי לא שמיעא ליה ההיא מתניית׳ א״נ דהוא בעי הלכת׳ מאי. ולא דק דהא בפ׳ מי שהוציאוהו אותיב מיניה אביי גופיה. ועוד היכי לא פשוט ליה דבעא מיניה. ודקאמר מרן ז״ל דקא בעי הלכתא מאי כיון דליכא עלה פלוגת׳ אמאי מדחיא ואי משום דבחד לישנא דלעיל מוקמי לה דלא כחד הא ודאי פשיט׳ דלא סמכי׳ אההוא לישנ׳ דדחי מתנייתא ולישנא קמא עיקר דמוקים לה כב״ה אבל הנכון דשפיר ידע אביי עיקר דינא אלא דעביד לה בעיא כהצעא בעלמא משום דבעי למרמי עלה ממתני׳ ודכותה בתלמודא: ה״נ מסתברא כו׳ ק״ל דהא הכרחא הוא ועוד אפ״ה לא חזי האי דיוקא דמתני׳ וכי תימ׳ דאיהו סבר דמתני׳ דחמשה שגבו את עירובן מיירי אפילו בדאיכא דיורין בחצר א״כ מאי אהני לן אכתי דיוקא דמתני׳ והנכון בעיני דלישנא סיפא לא מיחוור כולי האי דהא קתני או שאין עמהם דיורין אחרים אין צריכין לערב וה״ל למנקט לישנא דרישא דלימא ערוב א׳ לכלן ומ״ה הוה משמע ליה לאביי דלא מפליג תנא בין שיש דיורין בחצר או שאין דיורין בחצר אלא לענין צורך עירוב בחצר עצמה שדרין בה אבל לא לענין מוליכין עירוב למקום אחר. ורבה סבר דמסתברא דכלה חדא דכיון דקתני אבל אם היה עירוב בא אצלן דבעי לומר דעירוב א׳ לכלן וקתני בהדיא או שהיו דיורין אחרי׳ בחצר אחר עמהם דרבותא נקיט לה דערוב א׳ לכלן אלא דשני הכא בלישניה לאשמעי׳ אגב ארחין כי היא הנותנת דבחצרם אינם צריכים לערב דכלה חד טעמא הוא כנ״ל. כי משוינן להו כו׳ פרש״י ז״ל והוא הנכון דהא מבעיא ליה לגבי הא מילתא אי אזלי׳ בתר מקום פתן או בתר מקום לינתן ואין בזה ענין לתלמיד המקבל פרס מרבו ואפשר דרבו נמי הוה דייר ולא בבי מדרשא. א״ל כו׳ כלומר אלמא לענין מדידת תחומין מבחוץ היא עיקר מדידתן דהתם ניחא ליה טפי א״ל התם אנן סהדי כו׳ ושמעי׳ מכלה שמעתין כי לגבי הא לא סוף דבר גורם מקום פיתן או מקום לינתן אלא היכא דידעי׳ דניחא להו עפי דלהוי מקום פתן או מקום לינתן וכדתריצא נמי לעיל גבי מתנייתא דהרועים והקייצים.

3 בעא מיניה רמי כו׳. כיחידים דמי פי׳ לענין הא דתנן לקמן בשתי חצרות זו לפנים מזו שאם הם יחידים שתיהן מותרות אם דרים הרב ותלמידו או האב ובנו בחצר הפנימית כל א׳ אוכל וישן בביתו אלא שמקבל פרס אם הם חשובין כיחידים שלא לאסור על החיצונה דהוו להו רגל המותרות במקומה או לא והא ודאי דהא תליא באידך בעיא אם צריכין או לא וכיון דכן אין אלו עיקר שאלתו של רמי בר חמא דאלו אב ובנו מתני׳ היא שאין צריכין לערב והרב ותלמידו הא ברירנא לה לעיל אלא עיקר השאלה היא השאלה ה״ג שאם הם דרים במבוי כאחד בחצרו אם נדונין כשתי חצרו׳ לענין שיהא המבוי ניתר בלחי וקורה או לא ומשום דפשיטא ליה דינא דשתי שאלות ראשונות שהם חשובים כיחידים ושאין צריכין לערב קא מבעיא ליה אם נאמר דכיון שכן אין כאן שתי חצרות או לא ופשט ליה ממתנייתא דאע״ג דכיחידים דמי להני תרתי שתי חצרות חשבי׳ להו להיות המבוי ניתר בלחי או קורה ואין צריך לחיים או פס ד׳ דמכל מקום חשיבות מבוי יש כאן שאלו היו דרים שם אחרי׳ צריכין ערוב ואפי׳ הם בעצמם אם אינם מקבלין פרס וכן פירשו רבותי.

4 הא לא קשיא ואם נשתתפו נמי קאמ׳ פי׳. ואע״ג דהא פשיט׳ קמ״ל דכי לא עירבו אע״ג דנשתתפו אסורין בחצר שאין סומכין על שתוף במקום ערוב לרבי מאיר ולמ״ד לעיל בפת כ״ע לא פליגי יכול היה לתרץ התלמוד כאן בנשתתפו בפת קאמר דמודה בה ר׳ מאיר אלא דכיון דסת׳ שתוף ביין הוא ניחא ליה לתרוצי הכי דסליק תירוצ׳ אף למ״ד ביין כ״ע לא פליגי.

5 שכח א׳ מהם מבני חצר ולא עירוב. פרש״י ז״ל שלא ערב עם בני חצרו והכין ודאי משמע האי לישנא והא דאקשי׳ היכי דמי אי לא בטיל אמאי מותרין כאן וכאן דהא לר׳ מאיר אין סומכין על שתוף במקום ערוב אבל לרבנן ניחא והכין מוכח מהא דאמרי׳ בסמוך ריש׳ וסיפא ר׳ מאיר מציעתא רבנן כלו׳ דהאי מציעתא רבנן היא דכי שכח אחד מבני חצר ולא ערוב עמהם אע״פ שאין הערוב כלום לא איכפת לן אליבא דרבנן דסבירא להו דסומכין על שתוף במקום ערוב ושמעי׳ מהכ׳ דלרבנן כשם שסומכין על שתוף במקום ערוב דחצרו׳ זו עם זו כך סומכין על שתוף במקו׳ עירוב חצר בעצמה כי אע״פ שלא ערבו החצרו׳ בעצמן שתוף המבוי מותרין כאן וכאן וכדברי הרמב״ם ז״ל שכתבנו למעלה. ואע״ג דלכ״ע אין עירוב החצרות בעצמן מידי שתוף מבוי והוא ודאי דבר קשה מה ענין שתוף הכא מן החצרו׳ למבוי להציל מיד ערוב בתים עם חצרות בעצמן להציל שתוף במקום ערוב דהא כל א׳ ענין חלוק לעצמו אלא א״כ בשפרשו כפי שיעלה לכאן ולכאן. ואפשר שלא אמרו כאן דלרבנן סומכין על שתוף במקום ערוב החצר אלא לענין שכחת היחיד בלבד דכיון דמסתמא ניח׳ ליה במאי דעבדו וה״ל כלך אצל יפות שנסמוך על שתוף במקום בטול שלו ומן מה שאמרו בסמוך אליבא דר״מ אלא דמעיקרא ס״ד דדוקא לרבנן שמקילין לסמוך בעלמא על שתוף במקום ערובי חצרות שסומכין על שתוף במקום ביטול היחיד אבל לא לר׳ מאיר ואסיק תלמודא דאפי׳ לר׳ מאיר נמי כנ״ל והכא כיון דרובא ערוב לא משתכח. וק״ל א״כ שכח א׳ מבני מבוי ולא נשתתף נימא הכי. וי״ל שלא אמרו כיון דרובא ערוב לא משתכח אלא לענין שכחת יחיד אבל לענין שכחת חצר אחת שלא נשתתפה לא אמרי׳ הכי וכן פי׳ רבי׳ ז״ל:

6 רב לא תני פתוחות זו לזו. פי׳ דלא תני במתני׳ חמש חצרות פתוחות זו לזו אלא חמש חצרו׳ פתוחות למבוי וערבו בחצרות דקתני היינו שערבה כל חצר לעצמה ואסורין במבוי דקתני אתיא אפי׳ לרבנן דהא לכ״ע אין סומכין על ערוב החצרו׳ שערבו עצמן במקמו׳ שתוף וסיפא אם נשתתפו נמי קאמר לפי סברתנו. מ״ט דרבנן כו׳ פי׳ כל שתוף שאין מכניסין אותו לחצר שמניחין אותו בו דרך פתחי החצרות המשתתפות בו כלומר שיוציא כל חצר חלקה בשתוף דרך חצרה למבוי והכניסו אחרי כן למקום שמכניסין בו השתוף לא שמיה שתוף דבעי׳ דליהוי היכרא דלהתיר תשמיש חצרות עם המבוי דרך פתחים הוא בא ומשום הכי לא תני רב פתוחות זו לזו פרש״י ז״ל דס״ל דכל שהחצרות פתוחות זו לזו אע״פ שהכניסו השתוף בחצר דרך פתתים של מבוי אינו שתוף משום גזירה דגזרינן שמא יכניסוהו דרך פתחים שביניהן. והקשו בתוס׳ דהתניא לעיל או מערבין או משתתפין ועל כרחין או מערבין או בחצרות זו עם זו קאמר דאי לא אפי׳ לרבנן אין סומכין על עירוב במקום ערוב כדכתיב לעיל ואין מערבין חצרות זו עם זו אלא כשיש פתחים ביניהם ואפ״ה קתני או משתתפין דאלמא מהני ביה שתוף ותקשי ליה לרב. ותירצו דמתניתא דלעיל מיירי בשערבו דרך חלונות שביניהן ולא גזר רב אלא בשיש פתחים ביניהם שרגילין להשתמש דרך אותן פתחים.

7 איתיביה אביי כו׳. יפה פרש״י ז״ל דקושיין מהכא דלקחו חבית בשותפות דהתם לא נכנסה אלא לחצר לבדה מן הסתם והוצרך לפ׳ כן דאילו בשותפות דעלמא שזה בא בלגינו ושפך למה לא יכניס כל א׳ חלקו דרך פתחים למבוי ואע״ג דבמתני׳ לא קתני שלקחו חבית בשותפו׳ מ״מ סתמא קתני שהיה שותף עם שכניו ואפי׳ בשלקחו חבית במשמע ובהא אוקימנא פלוגת׳ דבן תראי ורבנן בחד לישנא ולא פליג בה בן תראי אלא משום דאין ברירה והא דפרקי׳ ועיליה פרש״י זייל דאפקוה ועיילוה לאותה חבית בכל החצרות ומהם למבוי ושנוייא רחוקה הוא כדדחיק נמי תלמודא לאוקומי בהכי מתני׳ דכיצד משתתפין במבוי. ומיהו אפשר לפ׳ בזו דהא קא משנינן דמתני׳ דשותפות מיירי אליבא דרב בדאפקוה ועילו׳ שזה בא בלגינו ושפף וזה בא בלגינו ושפך:

8 אלא מעתה כו׳. מעיקרא אקשי ליה מסבר׳ דוודאי לא מסתבר לומ׳ כן וכ״ת ה״נ ותחלוק על הסברא. והא אמר רב יהודה וכולי פת שעל גבי וכולי וזה בענין שאין להם פנאי להכניס ולהוציא אותו פת דרך פתחים למבוי בין בבני חבורה שיזדמנו לאכול כל אח׳ משלו או בשהזמינן בעל הבי׳ דומי׳ דהקנה להם פת בסלו דאיירי׳ ביה כי אע״פ שאינו מקנה להם בפי׳ פת שעל גבי השלחן מ״מ הרי יש להם בו זכות כיון שזמנה לאכול ויכולין לאכול לדעתם והרי הוא כאלו נשתתפו בו עמו: ולא פליגי כו׳ מסובין בבית סומכין עליו משום ערוב דהא קי״ל דערובי חצרות בבי׳ דמנטר ולדעת רבותי יכולין לסמוך עליו משום שתוף לדברי הכל אם פרשו ובמסובין בחצר אין סומכין עליו אלא משום שתוף דהא קי״ל חצרות בבית ולא בחצר כלל:

9 אלא היינו טעמיה דרב כו׳. פי׳ ומשום הכי לא תני במתני׳ פתוחו׳ זו לזו כלהו כחד חצר משמע דמיין ולא מהני ביה שתוף והא דתניא לעיל או מערבין או משתתפין מיירי בשערבו דרך חלונות דהשתא לא חשבי׳ כחצר אחת וכתב רש״י ז״ל דרב לית ליה הא דתניא לעיל האב ובנו הרב ותלמידו מבוי שלהם ניתר בלחי דכל היכא דלא בעו לעירובי כחד חצר חשיב לרב. והקשו בתו׳ דהיכי אפשר דרב פליג אההיא בריית׳ דהא קי״ל כרב וקי״ל נמי כההיא מתני׳ כדמשמע לעיל מבעיא דרמי בר חמא לרב חסדא ולא עוד אלא דכל כה״ג ה״ל לתלמודא לאותובי מיניה לרב ולימא דרב תנא הוא ופליג. לכך פירשו בתוס׳ דלא אמר רב אלא דוקא בחצרות פתוחות זו לזו שנראין לעולם שהן כחצר אחת אלא בשהחצרות סתומו׳ אע״פ שיש שם ענין שהדרים שם הם כיחידים ואינם צריכין לערב לא קאמר ומתנייתא דהאב ובנו הרב ותלמידו מיירי בשהן סתומות בין שהן קרובות זו לזו או שהן רחוקין זו מזו. והקשה ר״ת ז״ל היכי אמרינן דרב לא תני פתוחות זו לזו לאו משום דנתקו חצרות והוי להו כחד חצר דהא אסיקנא בפרק ר׳ אליעזר דמילה דלא אמרינן נתקו הבתים ונעשו חצרות ואע״ג דבתים פתוחו׳ לחצרות ולפי פר״ח ז״ל דלהכי לא תני פתוחות משום דלא נטעו לומר שאינם פתוחות למבוי אלא אחת מן החצרות בלבד ואע״ג דקתני פתוחות למבוי הוה ס״ד דהיינו שהאחרונה פתוחה למבוי וחשוב כאלו כלם פתוחות שם. וא״כ אין לפי׳ הזה טעם דמאן הוא דטעי בהכי דהא פתוחות למבוי כלם פתוחות למבוי משמע וכדתנן לעיל גבי שלש חצרות ופתוחות לרשות הרבים דעל כרחין מיירי שכלן פתוחות לרשות הרבים. וההיא דפרקי׳ ר׳ אליעזר דלא אמרינן נתקו חצרות ונעשו בתים התם הוא בבתים עם החצרות שהם דיורין חלוקין ושמות חלוקין מה שאין כן בחצרות זו עם זו. ופרש״י ז״ל הוא הנכון ועליו רבותי וכל המפרשים:

10 גופא אמר רב כו׳. וצריך לחיים או פס ד׳ על ד׳ שיהיו בתים וחצרות עיקר הפי׳ כדפרש״י ז״ל שיהיו שני בתים בכל אחת ואח׳ משתי חצרות וכן מוכיח בפרק ר׳ אליעזר דמילה כדכתיבנ׳ התם. וכן אמר בירושלמי בפרק אין מבוי פחות משתי חצרות ואין חצר פחותה משני בתים והכי נמי משמע קצת לקמן בעובדא דאבוה בר איסי ושלא כדברי הראב״ד ז״ל שפי׳ בשני בתים בשתי החצרות: