ריטב"א על עירובין כ״ב

1 ארך אפים לצדיקי׳ וארך אפים לרשעי׳ פי׳ אפים לשון פנים באו וישתחו אפים והוא מאריך פנים של זעם לרשעי׳ שלא להענישם בעולם הזה. ופנים שלי רחמים לצדיקים להאריך שכרם לעולם שכולו ארוך וכולו רב טוב הצפון:

2 מתניתין אמרו לו לרבי יהודא לא אמ׳ בית סאתים אלא לגינה ולקרפף אבל אם היה דיר וסהר או מקנה או חצר אפי׳ בית עשרה כורין. פרש״י ז״ל הרי את׳ מודה בדיר וסהר שלא נתנו להם שיעור כיון שהם מוקפין לדיר׳ ואף פסין אלו כיון דמימיהן חזו לשתיה אתו דירה מעליא חשיבא. והקשו בתוס׳ היאך חשיבי דירה מעליא והרי התירו שלא יהא בין הפסין אלא שתי אמות וזו דירה סרוחה היא ועוד כיון דאין תשמישו אלא לקיצון ולפי שעה אינו חשוב דירה וא״כ תקשי להו לרבנן למה לא התירו בשיירא בית סאתי׳ פס. דהא התם מחיצו׳ חבלים חשובו׳ יותר מן הפסין כדאי׳ בריש פרקי׳ ועיקרם לתשמיש אדם וקשיא דרבנן דפסין לרבנן דחבלים אלא ודאי דתשמיש לפי שעה ושהוא בא לקיצון כגון זה לא חשוב דירה ואין הקיפו היקף דירה. ויש שהקשו עוד דהא בריש פרקי׳ אתיין למימר דמתני׳ דלא כרבי עקיבא מדתנן פסי ביראות ודחי׳ דלעולם מתני׳ כרבי עקיבא והא דתנן פסי ביראות מילתא דפסיקא ליה נקט כלומר מילתא דשרי בין ליחיד בין לרבים ולמה לי׳ כולי האי תיפוק לי׳ שהוכרח לומר ביראות משום דבעי למתנא סיפא שהתירו להרחיק כל שהו והא לא אפשר אלא בביראות דחזו לאדם. ומיהו יש לדחות ראיה זו דרישא לא דמתני להאי דינא דהא רישא בין לר׳ מאיר בין לר׳ יהודא נשנית דהא קיימי עלה ואלו ר׳ יהודא לא שרי אלא בית סאתים. ומכל מקום הקושיות הראשונות נכונות. לכך פר״י ז״ל דודאי פסין לא חשיבי היקף דירה ולא אפי׳ חבלים דשיירא אלא שחכמים הקילו בפסי ביראות לצורך דבר מצוה אפי׳ בלא היקף דירה ואוקמוה אדאורייתא דלא בעינן מדאורייתא היקף דירה וכי היכי דאוקמוה אדאורייתא להתיר בפרוץ מרובה כי אף ע״פ שפרוץ מרובה כיוצא בזה התירתו הורה בכאן לא התיר פרוץ מרובה על דעלמא והיה להם לחכמים לגזור ולא גזרו. וכך אמרו לו חכמים לר׳ יהודה אחר שהתרנו עשרת כורין בדיר וסהר שאף ע״פ שהקיפו לדירה מ״מ אינו תשמיש גמור לא ראוי הוא לנו שתהא מצוה זו שבפסין קובעין כאלו הם מותרין לדירה כעין סהר והיינו שלא הקילו בין בשיירא כיון שאינה לדבר מצוה וכבר כתבנו למעלה טעם אחר. לר׳ יהודא אהדר להו בברייתא זו מחיצה וזו פסין. כלומר אע״ג דאקילו בה חדא לא אקילו בה תרתי להתיר בו יותר מבי׳ סאתי׳ ודיר וסהר פרש״י ז״ל שהם עשויין לבהמות הדיר בשדות ולזבלן כעניין שאמר שדה שני דיירה בשביעית והסהר בעיר להיותן בלויות שם: ומפני שהרועה עומד עמהם שם תמיד חשיב היקף דירה: ומוקצה היינו רחבה שאחורי הבתים ומתני עולה והולך דסהר חשיב מדיר כיון שהסהר בעיר ומוקצה עדיפ׳ מסהר וחצר עדיף ממוקצה. והא דהדר קתני ומותר להרחיק כל שהוא יש לפרש דאתי לאשמועינן מייתורא דשרי׳ הרחקה דמיירי בין להאריך הפסין הרבה בין להאריך הבור דממילא יאריכו הפסין ולומר שיעשה הבור גדול ורחב כמו שירצה ואף על פי שלא הוקף לדירה כבר פירשנו שלא חשו חכמים לזה גבי פסי ביראות:

3 גמרא. איבעיא להו בור ופסין קאמר או דילמא בור ולא פסין קאמר פי׳ שיעור בית סאתים שנתן ר׳ יהודא הוא לרחב הבור וארכו עם מה שבינו לבין הפסין או לא נתן שיעור אלא לבור שיהא בית סאתים מלבד שתי אמות של בין הפסין. ולכשתמצא לומר דבור בלא פסין קאמר לא יתיר מ״מ בין הפסין אלא שתי אמות והראיה מדאמרי׳ לקמן כדאוקימנא בבור בלא פסין. אי הכי היינו רשב״א ומאי קושיא דילמא דין הפסין איכא בינייהו דרשב״א לא שרי אלא שתי אמות בדקתני בהדיא ור׳ יהודא שרי טפי. ומיהו ק״ל דהא ת״ק בבין הפסין איירי להקריב או להרחיק ועלה קתני ר׳ יהודא בית סאתים והיכי אפשר דלא איירי ר׳ יהודא אלא בבור בלא פסין. וי״ל דבהקרבה והרחקה דאיירי רבנן רחב הבור בכלל שהתירו לעשותו כמו שירצה כי הרחקת הפסין הכא גם דהאריך חלל הבור וי״מ דהכא לרבותא נקטי׳ דאפי׳ בבו׳ בלא פסין שרי בית סאתים וה״ה דשרי נמי לתת בית סאתי׳ בין כל הפסין ויהיו בין הכל ד׳ סאין ודקא קשיא לך נימא דהיינו דאיכא בין ר׳ יהודא ורבנן ורשב״א: יש לומר דלישנא דרשב״א דייק׳ דבחלל הבר נמי אתי לאפלוגי על ר׳ יהודא דאי לא פליג אלא בסוף דבריו דקתני ולא אמר להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה היאך פתח דבריו לומ׳ בור בית סאתי׳ על בי׳ סאתים מותר אדרבה הכי ה״ל למתני רשב״א אומר שלא אמר להרחיק אלא כדי ראשה ורוב׳ של פרה וחלול הבור בי׳ סאתי׳ על בי׳ סאתים: אלא ודאי כדאמרן: או דילמא אדם נותן עיניו במחיצותיו וגזרי׳ שמא יבא להתיר בקרפף ככל שיעור הבור והפסן שנתנו בכאן ויתיר קרפף יותר מבית סאתים: ואשמעי׳ מינה שכשהתיר ר׳ יהודא קרפף בית סאתים כשיש בתוכו בור או שיח כדאיתא לקמן במתני׳ כי הבור הוא מן המנין של בית סאתים שאם אינו מן המנין מאי גזרה דאיכא הכא:

4 איכא בינייהו אריך וקטין. פרש״י ז״ל דלכ״ע לא התירו בבור אלא בית סאתים אלא דר׳ יהודה שרי להו אפי׳ בחצר המשכן שהוא ארוך וקצר כי ארכו פי שנים ברחבו שהו׳ ק׳ על נ׳ ורשב״א לא שרי להו אלא מרובעת ומיהו ק״ל דהא לקמן במתני׳ בעי ר׳ יהודה בן בבא שיהו מרובעת ושיהא בה שעורה או בית דירה וקתני עלה ר׳ יהודה אומר אפילו אין בה אלא או בור או שיח כו׳ ומשמע דלא פליג על ר׳ יהודא בן בבא אלא בהא אבל מודה הוא דבעי׳ מרובעות דר׳ יהודא בן בבא וי״ל דהתם הוא גבי גנה וקרפף אבל הכא גבי פסי ביראות מתיר ר׳ יהודא אריך וקטין כחצר המשכן: והראב״ד ז״ל פי׳ אריך וקטין איכא בינייהו דרשב״א שרי ליה לעשותו גדול אפילו של ד׳ סאין דהיינו בית סאתי׳ על בית סאתים דר׳ יהודא לא שרי ליה אלא בית סאתים בלחוד דהיינו מאה על חמשים כחצר המשכן: ואע״ג דבעלמא גבי קרפף לא שדי אלא בית סאתים כחצר המשכן הכא שרי מאה על מאה כיון שאינו אסור אלא משום גזרת קרפף דעלמא. וכמה תשובות בדבר חדא שלשון אריך וקטין לא שייך כהא פירושא דלא אמרי׳ הכי אלא היכי דפליגי אי בעי׳ מרובעות או שכיון בארכו פי שנים כרחבו כחצ׳ המשכן וכדאמרי׳ ליה בהדיא לקמן במאי דפסקי׳ הלכה כר׳ יוסי וה״ל למימר בהדיא דבית סאתי׳ איכא בינייהו ועוד דאינהו לא פליגי באריך וקטין דהיינו כחצ׳ המשכן אלא באותו שהוא ארוך מכל צד דהיינו בית סאתי׳ על בית סאתים שהוא מאה על מאה והכי אמרי׳ דאיכא בינייהו אריך וקטין וכי תימא דאיהו קרי אריך כשהיא בית סאתים על בית סאתי׳ וקורא קטין כשאינו אלא סאתים היאך אפשר לקרוא לזה אריך אחר שהוא מרובע הוה ליה למימר גדול וקטון איכא בינייהו ועוד כיצד הוא אומר דאע״ג דבעלמא לא שרי רשב״א אלא בית סאתים לא אסר משו׳ גזירה אלא בית סאתים על בית סאתים הא ודאי כל מה שהוא אוסר בעלמא יש לו לגזור כאן כיון דאית ליה גזירה ולמה לא יחוש שמא יבא לעשות בעלמ׳ קרפף מאה על מאה ועוד דבירושלמי הביאו דברי רשב״א ולא הזכירו בו אלא מבית סאתים. וכן אמר שם רשב״א אומ׳ באר שיש בה סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מלוא ראשה ורוב׳ של פרה אלמא לא אמר רשב״א בית סאתים על בית סאתים אלא לומר שיהו מרובעו׳ אבל לא היתר אלא בית סאתי׳ וכך פירש״י ז״ל והסכימו בתוספות:

5 כאן הודיעך כחו של מחיצה. פירוש דלא אמרי׳ דאתו רבים ומבטלי מחיצתא: ואקשי׳ כאן וסבירא ליה פי׳ מסתמא כל שאמר כאן הודיעך חכמים סתמא משמע דהכי לית כוותייהו והאמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלו בלילה פי׳ וכל שדלתותיה ננעלת בלילה נדון כסתימה גמורה ומחיצה שלימה וכאלו יש כאן ד׳ מחיצות שהרי לצפון ולדרום יש מחיצה ולמזרח ולמערב פתחים ודלתות: ואלמלא כן היו חייבין עליה משום רשות הרבי׳ פי׳ מבואות ירושלים רשות הרבים יש להם שהרי אית להו ששה עשר אמה רחב והוא דרך לששים רבוא. כל העמים היא: וכן בריחיה מפולשין ומכוונין זו במזרח וזו במערב זו בצפון וזו בדרום שזה דין רשו׳ הרבים במבואות המפולשין כדפרש״י ז״ל כאן ובמסכת שבת מ״מ שמעי׳ אליבא דר׳ יוחנן דדלתות דוקא מצילו׳ ירושלי׳ מדין רשות הרבים הא לאו הכי אין להם דין רשות הרבים ואע״פ שיש שם מזרח ומערב פתחי׳ גמורי׳ לא חשיבא סתימא דאתו רבים ומבטצו מחיצת פי׳ לא שיבטלו מחיצות שלימות של צפון ודרום דהא אמאי אלא שמפילין מחיצות שבמזרח ומערב כיון שבוקעין בהם תדיר דרך הפתחים וכאלו אין שם פתח ולא שום גפופי והיו פרוצין במלואם ולא יועילו צורת פתחים ולא גפופי דלא סגי דמזרח ומערב שבירושלים כלם היו פרוצים במלואים בפתחים אלא ודאי כדאמרן והיינו קושיין ואלו בפסי ביראו׳ שבוקעין רבים בבין הפסים לא אתו רבים ומבטלי מחיצות בדיומרין וא״כ קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ופרקי׳ דרבי יוחנן כאן הודיעך קאמר ולא סבירא ליה הכי אלא ס״ל דאתו רבים ומבטלי מחיצתא ודוקא רבי יוחנן לא סבירא ליה הכי אבל רבי אליעזר ס״ל הכי כדאית׳ לעיל ומ״מ לא אמר רבי יוחנן אלא בירושלים כיוצא בה דבקעי בהם תמיד להדיא והדרך סלולה שם לרבים להשתמש לעבור שם תמיד אבל במבואות המפולשין ורשות הרבים שאין בקיעת׳ תדירה וסלול להדיא אע״פ שבוקעין בה לא מבטלי מחיצתא דפתחין והראיה ממתני׳ דפ״ק דחנניה ות״ק אליבא דב״ה דאיפליגו כיצד מערבין רשו׳ הרבי׳ דחנניה מכשירו בדלית אחד מכאן ואע״פ שאינה ננעלת ולתנא קמא אפילו בצורת פתח ולא פליג עלה ר׳ יוחנן אדרב׳ פרכי׳ התם מיהא דרבי יוחנן דירושלים ומשום האי פרכא אוקימנא במבואות המפולשין לרשו׳ הרבי׳ כלומר שאין הדרך סלולה שם אלמא מודה ר׳ יוחנן בהא ולא עוד אלא דההיא שקלא וטריא אליבא דר׳ יוחנן הוא דאוקמנא בהכי ומימרא דרב יהודה דאוקמה בבקעה מכאן ובקעה מכאן ואלו לר׳ אליעזר תלמידו הוא סבירא ליה בהא כרבנן לא דאתו רבים ומבטלי מחיצתא ואפי׳ במקום שהדרך סלולה שאין להם מעבר אחר. והא דפסי ביראות ג״כ הדרך סלולה היא לזמן שעוברין בו דבקעי בה רבים להדיא כאדם שעובר בדרכו הסלולה. והיא הנותנת שאין הלכה כרבי אליעזר דהת׳ פרכי׳ מדרבי יוחנן וכולהו שמעתא דהתם סלקא אליבא דידיה ושמעי׳ הכא דכל שהדרך סלולה ועשויה לכך אין הפרש כאן שיהא רחב ט״ז אמה או פחות דהא פריכינן מירושלים שהוא רחב ט״ז אמה ותשמיש הרבים גדול לפסי ביראות שאינם רחבים אלא י״ג אמה ושליש לכל היותר אלמא כי הדדי נינהו:

6 ורמי רבי יהודא אדר׳ יהודה כו׳. עד אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך קשיא דר׳ יהודה אדרבי יהודה וקשיא דרבנן אדרבנן פי׳ קשיא דר׳ יהודה אדר׳ יהודה דגבי פסי ביראות אמר דאתו רבי׳ ומבטלי מחיצתא ובמבוי זה דלא מבטלי ואפי׳ תימא שאפי׳ שאחד מאלו רחב מחבירו אין בכך כלום לפי מה שאמרנו וכ״ש אם אתה מעמיד ברייתא במבוי שהוא רשות גמורה כדברי רש״י ז״ל דקשיא טפי דברשות רחב ט״ז אמה אומר רבי יהודה דלא אתו רבים ומבטל מחיצתא והכא בברייתא אמרו שאין מערבין רשות הרבים וליכא למימר דשאני הכא שהוא רחב ט״ז חדא דהא פרישנא למעלה דהא לא מעלה ולא מוריד. ועוד דהכא סתמא פליגי בכל רשות הרבים שהרבים בוקעין בו ואע״פ שאין בו ט״ז אמה ולא עוד אלא דעל כרחין לא מיירי כשהוא רחב ט״ז אמה דהא פריך בסמוך דטעמא דרבי יהודא משום דשתי מחיצות הם רשות היחיד מדאורייתא וא״א שיאמר כן ברשות הרבים שא״כ בטל׳ לרבי יהודה רשות הרבים דאורייתא ממבואות המפולשות ואלו בפרק ב׳ אמרינן איזו היא רשות היחיד גמורה למעוטי הא דאמר רבי יהודא יתר על כו׳ וברשות הרבים גמור׳ אמרי׳ למעוטי הא דפסי ביראות ולא אמרינן למעוטי לרבי יהודא דבריית׳ כדאמרינן ברישא אלא ודאי דהא דרבי יהודא בשאינו רחב ט״ז קאמר או שאין בו דרך לששים רבוא והקשו בתו׳ מאי קושיא מדרבנן אדרבנן דדילמא הא דאמרו לו שאין מערבין רשות הרבים מדרבנן קאמרי שאין מערבין אותה לטלטלה אבל לזרוק מודים שמערבין ולא אתו רבים ובטלי מחיצתא וגבי פסי ביראות מפני המצוה אוקמוה על דין תורה כשם שהקילו בפרוץ מרובה על העומד ותרצו דא״כ הל״ל וחכמים אוסרין ולישנא דאין מערבין משמע אפי׳ מדאורייתא ועוד הקשו ודילמא בכך הוא דלא מערבא דלחי או קורה אינם עושין מחיצ׳ וכמאן דאמר קורה ולחי משום היכירא ואפי׳ למ״ד משום מחיצה היינו מחיצה דרבנן לדופן רביעית ויש לומר דאנן אליבא דרבי יוחנן שקלי׳ וטרי׳ ולדידיה אפי׳ בדלתות לא מיערבא אלא אם כן ננעלות בלילה כעין ירושלים וכדאמרי׳ בסוגיא בפרק קמא על מתני׳ דת״ק וחנניה: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא התם איכא שתי מחיצו׳ מעלייתא כי המחיצות דתלמודא בצפון ודרום אינם מבטלין לעולם משום בקיע׳ הדרכים כדפרישנא לעיל. ואיהו סבר דשתי מחיצות בצפון ודרום הוו רשות היחיד מן התורה וכדאמרינן בפ״ק דשבת זו היא רשו׳ היחיד למעוטי הא דרבי יהושע וכיון ששאר המחיצות אינם אלא מדבריהם הקילו אפילו לערב לטלטל בו אבל גבי פסי ביראות ליכא שתי מחיצו׳ שלימות ולא שום מחיצה שלימה כי פתוחים הם מד׳ רוחות ורבים בוקעין בהם ומבטלי להו לכולהו הא אלו הניח שהשתי רוחו׳ סתומות אפילו צפון ודרום אין צריך שיסלקנה לצדדים. ואין צ״ל אם הניח שם שתי מחיצות שלימות כמין גם:

7 דרבנן אדרבנן לא קשיא התם גבי פסי ביראות איכא שם ד׳ מחיצות אבל הכא במבוי דר׳ יהודה אין בו שם ד׳ מחיצות. פי׳ דאי משום קורה או לחי אפילו למאן דאמר שהם משום מחיצה לא חשיבי להו שם מחיצות חשובות לעניין זה ואפילו בצ״פ נמי לא חשיב מחיצות כעין פסי ביראו׳ שיש שם שתי אמות עומדין: ואיכא למידק מ״מ ר׳ יוחנן דאמר דירושלי׳ אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה אין חייבין עליה משום רשות הרבים דאתו רבים ומבטלי מחיצתא דאמר כמאן אי לר׳ יהודא הא איכא שתי מחיצות מעלייתא אי לרבנן הא איכא שם ד׳ מחיצות דעדיפי מפסי ביראות כי אין צ״ל שבאותן רוחות שהיו פתחי ירושלים היה בכל פתח ופתח מכאן ומכאן עומד מרובה מאד יותר על הפרוץ. יש מרבותינו בעלי התוספות ז״ל כתבו דמבואות ירושלי׳ ג״כ כלם היו מפולשות שתי וערב וליכא שתי מחיצות מעלייתא. ורבי יוחנן דא׳ כר׳ יהודה ואינו מחוור. אבל הנכון כדברי האומרין דר׳ יוחנן סבר לה כר׳ יהודה בחדא דאתו רבי׳ ומבטלי מחיצתן וסבר לה כרבנן דמדאוריית׳ לא הויא רשות היחיד בפחות מגימל מחיצות הילכך בעי׳ בירושלים שלשה מחיצות מעלייתא וליכא וקיימא לן כר׳ יוחנן חדא רבי אליעזר תלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דסוגין כר׳ יוחנן אזלא כדכתיבנא לעיל: הילכך אי אפשר לערב רשות הרבים או כשאין הדרך סלולה שם לרבים ויש להם מעבר א׳ אלא שפעמים בוקעים בה רבים כעין מבואות המפולשין לרשות הרבים דבכי הא מיערבא בצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן או בדלת מכאן שאינה ננעלת: הא כל שהדרך סלולה לרבים בין שהיה רחבה יו״ד אמה או פחות אין מערבין אותה אלא א״כ ישרה לרוח אחד מפילושיו דלת הננעלת ממש בלילה:

8 אילימא משום דמקיף ליה סולמא דצד מהאי גיסא ומחסנ׳ דגדר מהאי גיסא והם כשתי מחיצות כמין גם דאי בשאינו כמין גם מאי קאמר דהיינו רשות הרבים גמורה דמבוי המפולש אלא ודאי כדאמרן. וק״ל ולמאי דס״ד השתא אמאי לא פריך ליה מדרבי יוחנן דאמר שיש רשות הרבים בירושלים: וירושלים ארץ ישראל היא ומפק ליה האי סולמא ומחסנא. י״ל דהא עדיפא ליה למיפרך דא״כ אפילו בבל נמי וכדאפריקא הא אפריקא אידך דר׳ יוחנן ואלו הוה מקשי׳ מדר׳ יוחנן דילמא הוה דחי דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן:

9 דהא מקיף ליה פרת מחד גיסא ודגלת מחד גיסא. פי׳ כמין גם. וכולי עלמא נמי לא ליתיי׳ דהא מקיף ליה אוקיינו׳ פי׳ דכל שהוא עמוק עשרה טפחי׳ חשיבא מחיצה כדאית׳ בפ״ק דשבת ובכל דוכתא ולהכי פרכי׳ דכיון דאמרת דאפי׳ המחיצות מרוחקי׳ כל כך דין רשות היחיד א״כ אין רשו׳ הרבים בעולם וזה א״א וק״ל מ״מ עד אימתי יהא מרוחקי׳ שיהו חשובו׳ מחיצות לשוייה רשות היחיד דהא אמרי׳ דקרפף יותר מבי׳ סאתי׳ שהוקף אפילו שלא לדירה רשו׳ היחיד הוא מן התורה וכמה יהא שיעו׳ אותו יותר מבית סאתי׳ או׳ רבי׳ הרב הגדול ז״ל דהיינו כל שרואה עצמו תוך המחיצות דאע״ג דלגבי שבת לא בעי׳ מחיצות הניכרות לדירתו כדאי׳ בפ״ק דסוכה אפ״ה בעי׳ שיראה עצמו תוך מחיצות:

10 דילמא מעלות ומורדות קאמרת. פי׳ שמעלות ומורדות שבארץ ישראל אע״פ שהם רחבים י״ו אמה ובקעי בהו רבי׳ אין בהם דין רשות הרבים א״ל קרקפיה כלו׳ אדם גדול וראש חזיתי לרישיך ביני עמודא כדאמרה ר׳ יוחנן להא שמעת׳ דאין חייבין עליהם משום ר״ה פי׳ כתוב האחרונה דמשום רבה שהיה רבו של אביי אמר חזיתי לראשך כלומ׳ ראיתי לרבך רבו שהיה לומר שם לפני ר׳ יוחנן דרבה למד לפני ר׳ יוחנן כדאי׳ בפ׳ שני דייני גזירו׳ ודמי׳ להא דא׳ במס׳ שבת רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי. אבל אביי לא מצי׳ בשום מקום שהלך בארץ ישראל ללמוד תורה אצל רבי יוחנן. ואין פירוש זה מחוור כדבעי׳ למימר בסמוך ואינו שטת ר״י ז״ל אלא הכא דרך צחות קאמר ליה כל כך כוונת ההלכה עד שכמדומה לי שהיית בבית המדרש כשאמר ר׳ יוחנן כן. מפני שאינם כרגלי מדבר. פירש״י ז״ל כי רגלי מדבר בארץ מישור וחלק היו מהלכין כי ענני כבוד היו מושכין כל העקלקלות ואינו נכון דא״כ מאי איריא שבארץ ישראל אפי׳ שבבבל נמי דכל רשו׳ הרבים דעלמא מרגלי מדבר ילפי׳ להו כדאי׳ בפרק הזורק אבל הנכון דכולי האי לא גמרי׳ מרגלי מדבר. והכא קתני שמעלות ומורדות אלא כיון דלא ניחא תשמישתייהו לא מסרם יהושע לרבים כדאמרי׳ לקמן גבי שבילי בית גלגל וא״כ אינם דומים לרגלי מדבר שהיו מסורי׳ הדרכים לרבים והיינו דנקט שבארץ ישראל מ״ר:

11 בעא מיניה רחבה מרבה כל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד׳ אמות ורבים בוקעין בו. פי׳ והוא רחב ט״ז אמה ועשוי לדריסת ששים רבוא מהו וא״ת ותפשוט ליה מדרבי יוחנן דלעיל דמעלות ומורדות שבארץ ישראל תרצו בתוס׳ דרבה לא שמיעא לי׳ ההיא דר׳ יוחנן ומינה דלא הוה ביה מדרשא כדאמרה רבי יוחנן. ויש מתרצים דמהתם דפשט ליה כשא״ל אין חייבין אלא שלא פירש ואינו מחוור. התם דניחא תשמישתיה אמור רבנן דלא אתו רבים ומבטלי ליה מחיצות פיר׳ גבי פסי ביראות דאיכא שם ד׳ מחיצות הכא לכ״ש ואיכא למימר ואדרבה נדמייה לאידך דרבנן דאמרו שאין מערבין ר״ה י״ל דלא דמי חדא דסתם ניחא תשמיתייהו ועוד דהתם ליכא שם ד׳ מחיצות דאורייתא אבל בכל זה כיון שהוא גבוה י׳ ניפחים מכל צד הרי יש לו שם ד׳ מחיצו׳ דאורייתא דכל גובה י׳ טפחים חשיב מחיצה ומיהו הרבים בוקעים בו מכל רוח ורוח כעין פסי ביראות והיינו דמדמי׳ לה והדרי שפירש ואפי׳ במעלות בית חורין פי׳ שאין יכולי׳ לעלות במדרונו אלא א״א. אבל למעלה רחב הוא ויש ט״ז אמה:

12 איתיביה חצר שהרבים בוקעין בו כו׳. עד אלא לאו רבי יהודא וק״ל ודילמא שאני התם דאיכא ב׳ מחיצות מעלייתא י״ל דהא ליתא דא״כ מאי קמ״ל רבי יהודא הא אפי׳ בדניחא תשמישתיה אשמעי׳ רבי יהודא דלא מבטלי רבים מחיצת׳ וכ״ש בזה אלא על כרחך הכא כשהפרוץ מכל ארבע רוחותי׳ ולא איצטריך לפרושי תנא הכא דהא לא סגי דאיירי אלא בהכי ורשו׳ הרבים לטומאה איצטריכא ליה. וא״ת ולימא ליה דלעולם רבנן הוא וקמ״ל דהוי רשו׳ היחיד אפי׳ לטלטל ולא מחמרי׳ בה מדרבנן י״ל דהא לא משמע ממתניתא תדע דבפ״ק אמרי׳ מאי קמ״ל דבמתניתא היא ופרקי׳ דאי ממתניתא ה״א לזרוק אין לטלטל לא קמ״ל רב דאפי׳ לטלטל ואי הוה מוקמי׳ לה בדקאמרת א״כ תקשי לן מאי קמ״ל רב התם:

13 בבירוה ס״ד. פירוש היאך אפשר לעשות רשות הרבים בבור ופרקי׳ דה״ק לבורות פי׳ שבפתחיהן של מכוונת היו בורות לתשמיש הרבי׳ והיינו דנקט בור משו׳ דבהכי מסתמ׳ דחשבי לה דבקעו בהו רבים ומיהו כיון שיש שם בור אפילו היה הדרך רחב הרבה אי אפשר דליהוי ניחא תשמישתיה כי בני אדם מתרחקים ונשמרי׳ משפת הבור. אלא לאו רבי יהודה פי׳ וכשהם מפולשין שתי וערב דאי לא מאי קמ״ל רבי יהודא וכדפריש׳ לעיל כל היכא דלא ניחא תשמישתיה לא מסרה לרבים. פי׳ ואם רצו המצרנים של שם לסתמן וליטלן לעצמן הרשות בידם וכיון דכן לא חשיב אלא כבקעה שהיא כרמלית. וא״ת ואמאי לא שני ליה הכא דרשות הרבים לטומאה אצטריכ׳ ליה. וי״ל דהא דפריך ליה הכא עדיף טפי וה״ל קושטא דמילתא ולעיל דלא הוה ליה תירוצא אחרינא שני ליה הכי. והאי דקתני בור לאפוקי מדר׳ עקיבא פי׳ דלא קתני בור הרבים למעוטי בור הרבים אלא למעוטי באר היחיד וה״ק כי אע״פ שהוא באר נובע אין עושין לו פסין אא״כ הוא של רבים. מאי קאמר דאמר ועוד פי׳ דמסתמא ליכא למימר ועוד אלא היכא דמיירי במידי שהוא עניינא גופיה דאיירי לעיל הת׳ במלתי׳ אפסקו׳ הכא במילתא אחריתי פי׳ גבי סוכה במילתיה גופי׳ אפסקוה דאתו לאפלגי עליה שאין חייבין לאכול בסוכה אלא לילה הראשונה וכה״ג לא חשיבא הפסקה אבל הכא במשנתינו במלתא אחריתי אפסקו׳ כשנגמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לקרפף אבל דיר וסהר כו׳ ואע״פ שהפסקה היתה להביא ראיה שאין לרבי יהודה לומר מה שאמר מכל מקום הפסקה חשיבא דלא מצי למימר ועוד: והקשו בתוס׳ דהא במס׳ ביצה פ׳ המביא קתני רבי אליעזר אומר ניטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק. וחכמים אומ׳ מגבב משלפניו ומדליק וקתני נמי בבא אחרת אין מוציאין את האור לא מן העצים כו׳ והדר קתני ועוד אמר ר׳ אליעז׳ עומד אדם על המוקצה כו׳ והא התם דאפסקוה במילת׳ אחריתא וקתני תירץ ר״ת ז״ל דשאני התם דקאמר ועוד לקולא דהוי רבותא יתירתא א״ל אפי׳ שהפסיקוה במילתא אחריתי והכי איתא לקמן בפרק כל גגות. עוד תירץ הראב״ד ז״ל דבהפסקה דהתם רבי אליעזר מודה בה וסתמא היא לדברי הכל ולא חשיבא הפסקה מה שאין כן במשנתינו דקא מייתי לה לאותובו עלה מדיר וסהר דהשתא חשיבא הפסקה במילתא אחריתי:

14 מתניתין אבל לבור היחיד עושין מחיצה כו׳. רבי יהודא בן בבא או׳ עושין חגור׳ פי׳ היקף סביב כעין חגור׳ ואפשר דנקט חגורה משום דשרי׳ ליה ע״י חבלים וכדקתני בברייתא חנניה אומר חבלים לבור ורבי עקיבא דנקט מחיצה לא שרי ע״י חבלים אלא במחיצה של שתי וערב: