ריטב"א על עירובין ל״ד

1 ואמאי לימא כיון דאי בעי לאמטויי ממטי ליה אע״ג דלא אמטי לי׳ כמאן דאמטייה דמי. פי׳ ולא צריך להוליכו מכיון שעשאה לשם עירוב ואמר בזה תהא שביתתי במקום פלו׳ נימא דהוי כמי שהוליכו דמה לי הואיל זה ומה לי הואיל דר׳ ירמיה וכתב רש״י ז״ל דבדין הוא דמצי׳ למפרך מכל עושי עירובי תחומין דעלמא והא דמותבי׳ מיהא די״ט הסמוך לשבת משום דלא אשכחן מתני׳ דתני בה בהדיא דבעי׳ הולכת עירוב. אבל בתוס׳ פירשו דליכא לאקשויי מעירוב דעלמא שמניחו בע״ש דהתם ליכא הואיל דאנן בעי׳ שיהא יכול להוליכו בבין השמשות שקונה עירוב ובשבת לא מצי ממטי ליה ולא מבעיא כשהעירוב בביתו אלא אפי׳ הוציאו מבעוד יום לרשות הרבים אי אפשר להוליכו בבין השמשו׳ עד מקום העירוב בפחות פחו׳ מד׳ אמות. ואפי׳. אליבא דר׳ שלא התיר ר׳ בבין השמשות שבות כזה וקושיין הכא היינו ממה שמוליכו בראשון שהוא ערב י״ט להחשיך עליו ואלו בי״ט יכול הוא להוליכו להם אפי׳ בי״ט עצמו. אבל ממוליכו בשני לא ק״ל דשבת הוא ואינו יכול להוליכו בראשון בבין השמשות. והא דפרקי׳ גזירה משום י״ט שחל להיות אחר שבת שאינו יכונ להוליכו בראשון שהוא שבת: בדין הוא דיכלי למימר גזירה אטו עירובי שבת דעלמא אלא דניחא לן למימר הא דדמיא למשנתינו שהיא י״ט סמוך לשבת. אי נמי דהא איכא מילי טובא דלא גזרי י״ט אטו שבת ושפיר איכא למגזר י״ט הסמוך לשבת מלפניה אטו י״ט הסמוך לשבת שאחריה ע״כ תורף שטת התוס׳ והוא הנבון יותר ומיהו עדיין הדבר קשה מה ענין לדמות הולכת עירוב לאידך דר׳ ירמיה דאלו בדר׳ ירמי׳ העירוב מונח קרוב במקום השביתה ואי משום דאיכא חלוק רשויות שהוא ברשות הרבים דעירוב ברשות היחיד כדאי יש בהואיל דר׳ ירמי׳ לעשות הכל במקום אחד אבל בזה שהככר בכאן והעירוב קונה בסוף אלפים אמה היאך יהא כח בהואיל לעשות כאלו הככר במקו׳ השביתה לקנות לו שם שביתה: ונראין דברי הראב״ד ז״ל שפי׳ דקושיין הכא מדקתני שצריך להוליכו בשני ואע״פ שכבר הוליכו שם בראשון והוקבע מקומו שם על דעת לקנות שם למחר שלא יהא צריך להוליכו בשני ונימא דכיון דמצי ממטי ליה למחר מבעוד יום דכמאן דאמטייה דמי: והשתא אצטרכי׳ לאותובי מיהא מתני׳ אלא מעירובי תחומין דעלמא ודמיא הואיל להואיל דר׳ ירמיה: פרקינן דאין הכי נמי וגזרת שבת של אחר י״ט אטו י״ט של אחר שבת דלא מצי לאמטוייה שם בשני להחשיך עליו וזה הפי׳ הוא הכון בעיני וגם בעיני הרב מורי ז״ל:

2 איתיביה נתכוון לשבות ברשות הרבים והניח עירובו בכותל. פי׳ בכותל הסמוכה לרשות הרבים למטה מי׳ טפחים עירובו עירוב ויש שפירשו דאתיא אליבא דר׳ אפי׳ בחור שיש בו ד׳ דהוי כרמלית דבכרמלית לא גזרו בבין השמשות ואליבא דרבנן נמי אתיא כשהניחו בפני הכותל או בחור שאין בו ד׳ ולמ״ד חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו אתיא אפי׳ בתר שיש בו ד׳: אבל רש״י ז״ל פיר׳ דעל כרחין אתיא כר׳ דמשמע ליה דסתמא קתני למטה מעשרה עירובו עירוב אפי׳ בהניחו בחור שיש בו ד׳ טפחים ותדע דאי בפני הכותל או בחור שאין בו ד׳ טפחים למעלה אמאי אין עירובו עירוב הא מקום פטור הוא ובעי לאוקמא אליבא דהלכתא כסברא דרבא דאמר דחורי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו.

3 למעל׳ מעשר׳ טפחים אין עירובו עירוב. פי׳ ואתיא אליבא דרבא כשהניחו חוץ לד׳ אמות ממקו׳ שביתתו דאי לא כיון שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות הוי ליה כאלו הוא ועירובו במקום אחד ברשות היחיד וכן פרש״י ז״ל ואע״פ שהעירוב רחוק ממקום שביתתו ד׳ אמות קונה לו שביתה במקומו משום דאמרי׳ הואיל ואי נמי מייתי ליה בפחות מד׳ אמות או שיש מקום שביתתו עד הכותל שום דף וכיוצא בו שמצרף הכל ועושה אותו כמקום אחד וכפי מה שכתבנו לעיל במימרא דרבה:

4 נתכוון לשבות בראש המגדל או בראש השובך למעלה מעשר עירובו עירוב למטה מעשרה אין עירובו עירוב: רש״י ז״ל פירשה בשני פנים בפי׳ הראשון כתב דמיירי כשהניחו בבתים שיש במגדל או בשובך עצמו וקתני שאם הניחו בבית העליון שהיא למעלה מעשרה עירובו עירוב שאע״פ שאינו יכול לשוח מראש המגדל וליטול העירוב ולהגביהו למקום שביתתו דקא ממטי ליה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים וקי״ל דכה״ג מושיט הוא ואפי׳ למעל׳ מעשרה חייב מ״מ הרי יכול לירד מראש המגדל ולאוכלו במקום שהוא מונח שם וה״ל כאלו אכלו במקום שביתתי ממש דכל למעלה מעשרה עד לרקיע כוליה חשוב. אבל אם הניחו בבית שהוא למטה מעשרה דהויא כרמלית אין עירובו עירוב דהא ה״ל הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דהא לא מצי למשקליה מההוא כרמלית ואיתויי לראש המגדל ששובת שם דא״כ הוה ממטי ליה דרך אויר רשות הרבים לרשו׳ היחיד פי׳ וכה״ג אע״ג דליכא אלא משום שבות כל היכא דלא נח ברשות הרבים מ״מ בשבות כזה שדומה וקרוב למלאכה של תורה לא התירו בבין השמשות אפי׳ אליבא דר׳ ואי נחית ואכיל ליה במקום העירוב למטה: קא נפק ליה ממקום שביתתו שהוא למעלה מעשרה ואנן בעי׳ סעודה הראויה לאכול במקום שביתתו ואמאי הכא נמי נימא דאפי׳ למטה מי׳ עירובו עירוב הואיל ויכול לנטות המגדל עד שיהא ראשו למטה מעשרה ושקיל ליה לעירוב ממקום שהוא מונח למטה מעשרה ומייתי ליה דרך אויר כרמלית ואכיל ליה במקום שביתתו דהא ליכא בנטילה זו אלא משום שבות ולא גזרו על השבות דהא מתנייתא על כרחין ר׳ היא מדקתני ריש׳ למטה מעשרה עירובו עירוב אלא ודאי ש״מ דלא אמרי׳ הואיל כזה וקשיא לר׳ ירמיה ופרקי׳ בהב״ע במגדל: מסומר שא״א לנטותו רבה אמר אפי׳ תימא במגדל שאינו מסומ׳ ובמגדל ארוך יותר מד׳ אמות עסקי׳ דאי מנטיליה עד דהוי ראשו למטה מי׳ טפחים נפקא ליה ראשו ממקום השביתה שהיה עומד בו ד׳ אמות וכי שקיל ליה לעירוב ואכיל ליה בראש המגדל כשהוא למטה מעשרה אשתכח דלא אכיל ליה במקום שקונה שביתה ע״כ תרף הפי׳ הראשון: ובודאי דהא דקאמ׳ מרן ז״ל דבשהניחו למעלה מעשרה לא מצי שקיל ליה מהתם ולהביאו לראש המגדל דה״ל מושיט זה אינו נכון דכה״ג לאו מושיט הוא כדכתיב לעיל ויכול ליה לפרש כל שהניחו למעלה מעשרה לפי׳ עירובו עירוב. מפני שכשם שיכול לירד למט׳ ולאכלו שם כדפרש״י ז״ל ה״ה שיכול ליטלו ולהעלותו למקום שביתתו דליכא בהא אלא משום שבות וכיון שהוא למעלה מעשר׳ שהוא מקום פטור יתיר ר׳ בשבות כזה:

5 ומיהו עדיין לפי׳ זה הא דפרקי׳ במגדל ארוך עסקי׳ דכי ממטי ליה למטה מעשרה מפיק ליה חוץ לד׳ אמו׳ מה בכך דהא בתר דממטי ליה לראש המגדל למטה מעשר׳ ושקיל ליה לעירוב ומנח לי׳ התם הככר ומגב׳ למגדל ומהדר ליה לדוכתי׳ ואכיל ליה לעירוב בראש המגדל במקום שקנה שביתה דכיון דלא נעקר המגדל ממקומו אגוד כלי שמיה אגוד ואין בהגבהה זו משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד. ועוד קשה על פי׳ זה דכיון דבסיפא דמתנייתא לא קתני אלא שנתכוון לשבות בראש המגדל שהניח את עירובו במגדל מכלל שלא נשתנה בסיפא אלא מקום השבית׳ אבל מקום הנחת העירוב בכותל הוא עומד דומי׳ דרישא: ולפיכך הנכון יותר כפי׳ השני בפרש״י ז״ל דסיפא ה״ק שנתכוון לשבות בראש המגדל או בראש השובך והניחו עירובו. בכותל שהוא כנגד המגדל או השובך ואם הניחו בכותל למעלה מעשרה ואפילו בטפח עשירי שאינו מקום פטור עירובו עירוב דהא מצי שקיל ליה מן הכותל ולהביאו אצלו ואע״ג דה״ל מכניס מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבי׳ אין זה מושיט חדא שהוא מביא מרשות אחרת לרשותו עד דה״ל דרך רחב רשות הרבים והוה לו כעין שתי גזוזטראות שתי דיוטות ברשות הרבים שהמוציאו מזו לזו פטור כדאי׳ בפ׳ הזורק וכשהוא למטה מעשרה טפחי׳ אין עירובו עירוב ואפי׳ לר׳ דמיירי כשהניחו בטפח תשיעי בבית אחד מן המגדל שמשתמשי׳ בו רבים דה״ל רשות הרבי׳ וכי ממטי ליה לראש השובך ה״ל מרשו׳ הרבי׳ לרשות היחיד: ופרכי׳ דאסור דאם איתא דלר׳ ירמיה הכי נמי נימא דאי בעי ממטי לי׳ לראש השובך עד למטה מעשר׳ כנגד מקו׳ העירוב וה״ל ראש המגדל כרמלית וה״ל מביא מרשוי הרבים לכרמלית דליכא אלא משום שבות ואכיל ליה במקום שביתת דבמגדל ארוך יותר מד׳ אמות עסקי׳ דכי ממטי ליה למטה מעשרה לא מצי ממטי ליה בסמוך לכותל כי אין בין הכותל והמגדל ריוח ד׳ אמו׳ ויש לו להטותו אל הצד האחד ויהיה ממקום העירוב שבכותל עד ראש השובך יות׳ מד׳ אמות דאי מייתי ליה להתם ה״ל מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים וא״ת יביאנו פחות מד׳ אמות דליכא אלא משום שבות י״ל דבשבות כזה לא התיר ר׳: ובכאן יצטרך רש״י ז״ל לחזור בו ממה שפי׳ למעלה דשרי לר׳ להביא בין השמשות פחות פחות מד׳ אמות ברשות הרבי׳: ועדיין קשה לפי׳ זה דכיון דקתני התם למטה מעשרה טפחים לא משמע דמיירי בטפח תשיעי דווקא מדלא פריש לה תלמודא כדפי׳ לעיל גבי מתני׳ אבל י״ל דמיירי שהוא דף שהוא רחב ד׳ טפחים ואין בו אורך ג׳ טפחים יוצא מן הכותל דה״ל כאלו מונח בפני הכותל דהוה ליה רשות הרבים אי נמי שהניחו בחור שבכותל וכמ״ד דחורי רשות הרבים כרשו׳ הרבים דמו וכן פרשה הראב״ד ז״ל גרסת הספרים ואי דאיכא כותא ומותנא לתייה במותנא ופרקי׳ דליכא מותנא וכותא ופירשה רש״י ז״ל בפי׳ הראשון דה״ק למטה מעבר׳ למה אין עירובו עירוב שאם יש ארובה במגדל בפנים שעוברת ממקום ועד ראש השובך ויש חבל בידו יקשור החבל בעירוב ויביאנו אצלו דרך תוכו של מגדל דהא מכרמלית לרשו׳ היחיד הוא. ובפי׳ השני פי׳ שאם יש חלון במגדל כנגד מקו׳ שהעירוב שם ויש חבל בידו יקשור החבל בעירוב מבעוד יום ויכול להביאו אצלו דאע״ג דקא מייתי מרשות הרבים שהעירוב שם בטפח התשיעי לראש המגדל שהוא רשות היחיד אין זו מלאכה של תורה כיון שאגדו של חבל תמיד הוא בידו וכדתנן לקמן במכלתין גבי היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו אפי׳ בארץ עצמו גוללו אצלו דכיון דליכא אלא משום שבות שרי׳ לזה מפני בזיון כתבי הקדש דעלמא כל שאגודו בידו אינו אלא משום שבות: ולפי׳ הזה האחרון בכדי נקט כותא שהרי אין צריך שיהא חלון במגדל כנגד מקום העירוב דוק ותשכח: ויש גורסין ואי דאיכא לוכתא ומותנא: ויש שפירשו כי הלכתא היא מזלג קטן נתון בראש החבל כדי לאחוז בו. ואחרים פירשו שהוא הגלגל ההולך ומתגלגל מעצמו ונקר׳ לוכתא מלשון הליכה: ומפני שהעמיד במגדל ארוך קא מקש׳ הכי דכיון שהוא ארוך כ״כ היאך הניחו שם אלא שקשרו בחבל ההו׳ ושלשלו למט׳ וכיון שכן הרי הוא יכול להביאו אצלו ע״י החבל ההו׳ ושלשל כיון שאגדו בידו ומפני כן לא הקשינן כן למעל׳ גבי כתבו באילן למעלה מעשרה טפחים: ופרקי׳ דליכא מותנ׳ כלומ׳ וקודם שעלה לראש השובך נתנו לעירוב בידו למט׳ מעשר׳ הכין פי׳ הראב״ד ז״ל וק״ל אליבא דרבא כיון שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות למה אין עירובו עירוב שהרי יש לו חוץ לראש המגדל ד׳ אמות ורשות היחיד כשם שעולה עד לרקיע הכי נמי נחית לתתא וה״ל היא ועירובו ברשות היחיד שהרי לפי הפי׳ השני שפרש״י ז״ל אין בין המגדל והכותל ד׳ אמות אבל לפי׳ רש״י ז״ל הראשון שפי׳ שם קשיא: וי״ל שלא אמר רבא שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות אלא בששבת ברשות הרבים או בכרמלית שאין כל הרשות שלו אבל בששבת ברשות היחיד גמור׳ שהו׳ מקום מסויים שוב אין נותנין רשו׳ היחיד אחר של ד׳ אמות ואפי׳ נתכוון לשבות בטפח הסמוך לרשות הרבים. ואלא דנתכוון לשבות למעלה ברכות הרבים הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא פי׳ ולמה יהא עירובו עירוב. וא״ת ולישני ליה כגון ששבת תוך ד׳ אמות סמוך לשפת הבור והנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות כדרבא. וי״ל דכיון דאוקמנא דיש דמהני׳ בנותן את עירובו חוץ לד׳ אמות ממקום שביתתו משמע לן דסיפא בהכי מיירי נמי דניחא לן טפי לפרושי מתני׳ ואפילו בלאו מימרא דרבא ומיהו ההיא דרבא הלכה היא דליכא אמורא דפליג עליה וכלה שמעתין רהטא כוותיה:

6 נתנו בראש הקנ׳ ומיירי בשיש בראש הקנה ד׳ טפחים אליבא דר׳ יהודה דאמר דלמעלה מעשרה בעי׳ מקום ד׳ טפחים ומתני׳ אפי׳ בשקנה מונח ברשות הרבים דהא כיון שאינו רחב ד׳ טפחים למטה ואיכא בקיעת׳ גדיים לא הוי רשות היחיד לרבנן דפליגי עליה דר׳ יוסי בר יהודה ואפשר דאפי׳ לר׳ יוסי נמי אי לא הדידן מחיצתא. גזרה שמא יקטום. פי׳ וכשקוטם מן המחובר הויא לה מלאכה דאורייתא משום קוצר והקטימה תועיל לקנה להצמיחה וכיון שכן אע״ג דהשתא לא מיכוין להכי והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כגון דעביד בארעא דיליה וא״ת ואמאי חיישי׳ בהא שמא יקטום טפי מאילן פרש״י ז״ל דאיירי דרכיכא טפי קא אתי להקטימא ואינו נכון דא״כ ה״ל דבר שאין מתכוין שהוא מותר דהא לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא מן הסתם ועוד דבסמוך מוכח דטפי גזור רבנן בדבר שהוא קשה כעוזרין יותר מדבר שהוא רך ולקמן בפרק המוציא תפילין אשכחנא דמהלכין ע״ג עשבין ולא גזרו אלא באילן לא משו׳ שמא יקטום ולא משום פסיק רישא לפי׳ פירשו רבותי׳ גזרה שמא יקעום לדעת כדי שיהא נוח לו ליטלו שכן דרך לעשות בקנה וכשהוא בעוזרדין נוח לו ליקטם ולפי׳ גזרו בו וההוא פולמוסא דאתא לנהרדעא פי׳ חבורה של בלי הבית החיל ועשו דוחק בעיר והיה המקום צר לתלמדים בעיר.

7 אמר להו רב נחמן פוקו כבשו כבשי באגמא. פרש״י ז״ל לכו לאגם ותכופו הקנים זו על זו הרבה לעשותן כמין כסאות כדי שנשב עליהם ואף על גב דס״ל דמותר לישב עליהם ואין בזה משום משתמש באילן בין שאינם בעוזרדין בין כדמפ׳ בסמוך אין ראוי לתקן בהם ישיבה בשבת לכתחלה ובעו הכנה במעשה מבעוד יום ולא סגי להו במחשבה כיון שהן מחוברין אי נמי שהטעם כמו שפי׳ הראב״ד ז״ל כדי שתשבר עכשיו בחול הראוי׳ להשתבר דהוי פסיק רישיה ולא ימות והטעם הראשון יותר נכון:

8 איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואמרי׳ לה רב עוקבא רב חמא לרב נחמן. פי׳ משום דהוא שרי רב נחמן להשתמש לישב בהן למחר אותבוה ממתני׳ דאסר ליתן עירובו ובקנה שהוא מחובר מעיקרו כדקתני בזמן שהוא תלוש ינעוץ תלוש ונעוץ אין נעוץ שאינו תלוש לא. והיא נראה דרמי בר חמא לטעמיה דסביר ליה לעיל דטעמא דמתני׳ כדי שלא ישתמש במחובר וכרבנן דפליגי עליה דר׳ וע״כ לא שרי ר׳ אלא בבין השמשות לענין עירוב אבל להשתמש בהן ממש אסור אפי׳ בבין השמשות וכ״ש בשבת עצמה אבל לפום אוקמתא דרבינא דפריש טעמא דמתני׳ גזירה שמא יקטום משמע דלא קשיא ולא מידי דלעולם אימא לך מותר להשתמש בקנים כל היכא דליכא למיחש לשמא יקטום והני כיון דכבשינהו מבעוד יום תו ליכא למיחש לשמא יקטום אלא ודאי משום דרב חסדא אוקמא לרמי בר חמא דרבנן וקבלה מיניה אותיב מיניה לרב נחמן ורב עוקבא בר חמא נמי כאחוה ס״ל ובדין הוא דיכול רב נחמן לשנויי דמתני׳ ר׳ יהודה היא וגזירה שמא יקטום אלא דקושטא דמילתא בעי לשנויי לה דכשאינם קשים כעוזרדין לא גזרו חכמים וכדקאמר ומנא תימרא וכו׳ אבל י״ל דקושיין אפי׳ לאוקמתא דרבינא בהא משמע דלא פליגי רבנן בדין תשמיש דקנים ואלמודא לעיל להדיא קאמר דלא נאסור להשתמש בהן אלא דמר מוקים לה כרבנן ומר מוקים לה כר׳ ולא עוד אלא שלא גזרו חכמים שמא יקטום במידי דלא פסיק רישיה אלא באילן שאסרו להשתמש בו והכין משמע לקמן בפ׳ המוציא תפלין וזה הנכון:

9 כאן בעוזרדין כאן כשאינה עוזרדין. פי׳ רש״י ז״ל כי לאחר שהוקשו הקנים כעצי עוזרדין אז גזרו עליהם חכמים כמו באילן אבל קודם שהוקשו אינם אלא כירק ולא גזרו חכמים להשתמש בירק וגם לא חששו בו שמא יקטום שלא גזרו ולא חששו לזה אלא באילן וכדאי׳ בפרק המוציא תפלין שלא היתה בעשרי׳ גזרת מחובר כלל וכדאסיקנ׳ השתא דקי״ל כר״ש דדבר שאין מתכוין מותר כלהו שרו. ולפי שטת רש״י ז״ל נראה דלענין כלאים בכרם ג״כ יש במין קנים אחד שני דינים דכל זמן שלא הוקשו דינם כירק ואחר שהוקשו דינם כאילן ובדין דהוה מצי תלמודא לפרוקי הכי גבי קנה אלא דקושטא דמילתא שני ליה דקנה לחוד וקנה לבנה לחוד. אבל יש שפירשו בעוזרדין ושאינה עוזרדין שני מיני קנים הם המין האחד הם לעולם רכים ודינם כירק והמין משניה׳ קשים בתוכם ונקראין קנים עוזרדין ודינם כאילן ואפי׳ קודם שהוקשו. ויש סיוע לפי׳ זה ממקצת ספרים שגורסין התם בשל עוזרדין ולהאי פירושא על כרחיה אצטריך תלמודא לשנויי גבי קנה דשני מינים הם ולא מצי לשנויי כאן קודם שהוקשו וכאן לאחר שהוקשו וזה דעת מקצת רבותי שיחיו:

10 מתני׳ נתנו במגדל ונעל בפניו כו׳. בתלמודא מפ׳ טעמא דר׳ אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב ולישנא משמע דכל שאינו ידוע בודאי אינו עירוב ס״ל כר׳ מאיר וספק עירוב אינו כשר. והיינו דקתני כל שאינו ידוע ולא קתני אם אין המפתח במקומו ודקדק הראב״ד ז״ל מהאי לישנא דדוקא שאינו ידוע לו שהמפתח במקומו אבל יש ידוע שהוא במקומו כי הוא יודע בודאי שהניחו במקום המשתמר אע״פ ששכח היכן הניחו הרי זה עירוב דעביד הוא דמדכר מקומו. הרי זה חמר גמל פי׳ דספק עירוב אינו כשר וכיון שהוא מסופק אם קנה שביתה במקום עירוב או בבני עירו אינו יכול לילך בשבת אלא באותן אלפי׳ אמה שיש מעירו על מקום עירובו ודומה למנהיג חמור לפניו וגמל לאחריו שיש לו להלך בין שניהם על כרחו לפי שהאמור אינו נוהג אלא מלאחריו והגמל אינו נוהג אלא לפניו. ושמעי׳ מהכא שהנותן עירובו במקום אחד אינו מתרוקן מזכות בני עירו על הספק ואם לא קנה לו עירוב במקומו הרי הוא כבני עירו דאי לא כל דס״ל דספק עירוב אינו כשר הול״ל שלא יזיז ממקומו שכבר אבד זכות בני עירו ולקמן במכילתין נברר בזה יותר בס״ד:

11 ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. פיר׳ דכיון שאבד המפתח ולא נמצא קודם בין השמשות הרי אינו יכול ליטול עירובו בבין השמשות שהרי אסור הוא לשבור הדלת בשבת ולקמן נפרש אמאי פשיט לתלמודא דאסור לשוברה ואע״ג דמשמע ליה דמיירי במגדל של עץ וכדמוכח ממאי דמשני ליה תלמודא דהכא במגדל של בנין עסקי׳. רב ושמואל דאמרי תרוייהו מתני׳ במגדל של בנין עסקי׳ ור׳ מאיר היא דאמר פוחת לכתחלה ונוטל דתנן בית שהוא מלא פירות שהוא סתום ונפחת נוטל ממקום הפתח פי׳ אבל לא יפחות לכתחלה וא״ת כיון שאסור לפחות הוה ליה מוקצה מחמת איסור וכשנפחת מאליו למה נוטל. תירץ רש״י ז״ל במקומה במסכת י״ט דמתני׳ ר״ש היא דלית ליה מוקצה פי׳ לפי׳ ומיירי שהיתה הסתומה רעועה שמצפה עליה אימתי תפחת וכדאמרי׳ התם בסוכה רעועה עסקי׳ דהא מודה ר״ש בכוס וקערה ועששית לפי שאינו עומד ומצפה אימת תכבה נרו. וא״ת אמאי לא מוכח מיהא מתני׳ בשמעת׳ קמייתא דביצה דבי״ט סתם לן תנא כר״ש תירץ רש״י ז״ל דניחא ליה טפי לאתויי ממתני׳ במחתכין את הדלועין ואת הנבילה דהוי איסור דאורייתא דהכא באוירא דלבני ליכא אלא אסורא דרבנן וה״ר יעקב האוכלוני ז״ל תירץ דליכא למימר דסתם לן כר״ש אלא היכא דהוה מצי למתני בהדיא ר״ש אומר והכא לא מצי למתני ר״ש אומר נוטל ממקום הפחת דדילמא ר״ש בהא כרבי מאיר ס״ל דפוחת לכתחלה:

12 באוירא דלבני. פי׳ שאין כאן בנין גמור אלא לבנים סדורות זו על זו בלא טיט ואין כאן בנין וסתירה גמורה ומיהו מדרבנן דמיא לסתירה. ולפי׳ אסרו בשבת דחמיר טפי ובי״ט התירו מן הטעם שפרש״י ז״ל דלא ליתיה לאיתמעטי משמחת י״ט כי משלך נתנו לך. עשוה כמכשירין שא״א לעשות כן מבערב י״ט והקשו בתוס׳ היאך רשאין לפחות דהא קא מטלטל הלבנים והעפר שהם מוקצים. והריב״א ז״ל היה מביא ראייה מכאן כי מותר לטלטל בי״ט מוקצה שהוא על אוכל נפש כדי ליקח האוכלי ואע״ג דבשבת לא שרי׳ אלא טלטול מן הצד בי״ט הקלו וראיה ממנהגינו שאנו מסקי׳ ע״ג אפר שהוסק בי״ט שהוא מוקצ׳ ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש: ומסתברא דממתני׳ ליכא ראיה כלל דהיינו טעמא דמתני׳ מפני שכיון שניתנו הלבנים האלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפתוח אותה אין העפר והלבינה מוקצין ומעתה אין לו ראיה להתיר טלטול האפר בי״ט אלא אם כן הוא בטלטול מן הצד דלא שמיה טלטול לצורך אוכל נפש ואפי׳ בשבת כדאי׳ במס׳ שבת בכמה דוכתי. ולענין רישא דמתני׳ פי׳ רבינו ז״ל בשם רבו רבינו הגדול ז״ל דליכא בהא משום איסור מוקצ׳ לגבי הפירות ואפי׳ לת״ק דכיון שהפירות בעצמן מכשרי׳ ואינם מחוסרים שום תיקון אלא שהכותל חוצץ בפניהם וכאבנא רביע עלייהו לא גזרו בהם משום מוקצה והרי זה כאלו היו רחוקים ממנו ונתקרבו ועדיפא הא מההיא דאמרי׳ טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ונקט מתוקן ודבר זה אינו מתחוור בעיני כל הצורך. הכא נמי בי״ט והא דלא שני ליה דהכא ואפי׳ בשבת וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. י״ל דמשמע לן דשבות כזה שדומה להתירא של בנין שהוא מלאכה גמורה לא התיר ר׳ כלל ויש מתרצים דטפי ניחא ליה לדחוקה לאוקומה בי״ט דוקא מלאוקומה אליבא דר׳ בלחוד ואינו מחוור כיון דרישא בהא ר׳ היא אי הכי היינו דקתני עלה וכו׳ פירש דבשלמא אי אמרת דמתני׳ בשבת מיירי איכא לאפלוגי בין עיר לשדה דבעיר מצי לאתוייה דרך גגות כר״ש מה שאין בשדה. אלא אי אמרת בי״ט מיירי אפי׳ בשדה יכול להביאה כיון שהוא לצורך וכו׳: