ריטב"א על עירובין מ״ח

1 אלימא משום דסבר דהלכה כר׳ יוחנן בן נורי בנכסי הפקר שהם שבית׳ ואשתכח דהלכ׳ כר׳ יוחנן בן נורי בכלים דהוי לחומרא ואלו ר׳ יוסי בר חנינא ס״ל דלקולא בלחוד הלכה כר׳ יוחנן בין נורי ואלא משו׳ דתניא נהרות המשוכין וכו׳ דכיון דניידי לא קנו שבית׳ כלל ואפי׳ הם של יחיד והרי הם כרגלי הממלא: ודילמא במכונסין פי׳ במכונסין מיירי דקנו שביתה לר׳ יוחנן בן נורי והא דנקט דילמא לא דק דודאי בהכי מיירי ויש כיוצא בו בריש מכלתין כדכתיבנא התם בס״ד.

2 אלא משום דקל הוא שהקלו חכמים במים. פי׳ דלהכי מוכח עלה משום דרבנן הקלו במים להפסיקם אפי׳ במחיצה תלויי׳ שאין בה אלא עשרה טפחים והמים מתערבין למטה וא״כ היאך נצריך שתהא המחיצה ההיא של ברזל הא ודאי חומרא. ובודאי דר׳ חייא שפיר ידע דמחיצה תלויי׳ מתרת במים גבי גזוזטרא דהא מתני׳ היא לקמן בפ׳ כיצד משתתפין בור שבין שתי חצרות וכו׳ אלא דר׳ חייא סבר שלא הקלו אלא בההיא בלחוד. ותלמודא מוכח מההיא דר׳ טבלא דבחרבה הוא דלא הקלו אבל בכל מים הקלו והיינו דמיית׳ הא דר׳ טבלא ולא מייתי׳ דבפרק בכל מערבין כנ״ל: ומה שקלו שהקלו חכמי׳ במים. פי׳ הרא״בד ז״ל משום דסתם חריץ עמוק עשרה והמים של מעלה אינם בני שביתה שלא אמרו מים ע״ג מים זו היא הנחתן אלא לענין עקירה והנחה אבל לא לגבי תחומין ולפי׳ הקלו לשאוב אפילו בשוקע דלא למטה מעשרה. וליתא דא״כ תפשוט מהכא לעיל שאין תחומין למעלה מעשרה וה״ל לאתוייה לעיל גבי ההיא בעיא והכא נמי הוה לן למימר הכי: והנכון שהקלו במים מפני הצורך שא״א לתקנו ופעמים שיש בור בין שתי חצרות וגזוזטרא על המים והוא טורח גדול לעשות מחיצה למט׳ וכיון שהוא מצוי תדיר הקלו ועשו מחיצה תלויה כאלו היא מחיצה גמורה של ברזל יורדת עד התהו׳ דהא מדרבנן הוא והם אמרו הילכך ליתא לדר׳ חייא ואף לדברי ר׳ יוחנן בן נורי וכ״ש לדידן דקי״ל שאין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי לחומרא כדאיתא לעיל. גרש״י ז״ל ר׳ יהודה היינו ת״ק והקשו בתוספות מאי קושיא דאין הכי נמי דר׳ יהודה היינו ת״ק דדילמא ר׳ אליעזר ור׳ יהודה לפ׳ דברי ת״ק באו ותירצו דעל כרחין ר׳ אליעזר לאו מפרש הוא דמסתמא הא דקתני וחכמים אומרי׳ אין לו אלא ד׳ אמות לאו באמצען קאמרי דהא דומי׳ דאלפי׳ אמה דריש׳ מיירי והנהו לאו בעומד באמצען וכיון דר׳ אליעז׳ אינו מפרש דברי ת״ק אף ר׳ יהודה ג״כ חולק הוא ולא בא לפרש ור״ת ז״ל גריס חכמי׳ היינו ת״ק ופריש דהיינו ת״ק דריש פרקין דאמרי מי שהוציאוהו עכו״מז או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות ותימא דהא חכמי׳ לאו אהא קיימי כלל שאפי׳ ר׳ יוחנן בן נורי לאו מפקא מההיא כלל דהתם יצא מתחומו ונתנוהו במקו׳ אחד. ואלו הכא עומד בתחומו וי״ל דכיון דמצי למתני וחכמי׳ אומרי׳ לא קנה שביתה וקתני אין לו אלא ד׳ אמות משמע לן דה״ק אין לו אלא ד׳ אמות כדין היוצא מתחומו ופרש״י ז״ל וגרסתו יותר נכון. איכא בינייהו: פי׳ דלת״ק נותנין לו ד׳ אמות לכל רוח ולר׳ יהודה אין לו אלא ד׳ אמות רוח אחת איזה שירצה. ואם תאמר ודקארי לה מאי קא מקשי דהא מסתמא ארבע אמות דאמרי רבנן לכל רוח ורוח הם דומיא דאלפים אמה דר׳ יוחנן בן נורי וי״ל דאיהו קסבר דמסתמא אין נותנין לו אלא ד׳ אמות בלבד הראויין לטלטל ברשות הרבים והיינו דקאמ׳ אין לו אלא ד׳ אמות הידועות ברשות הרבים. והשתא משנינן דלכל רוח קאמרי דומיא דאלפים אמה דר׳ יוחנן בן נורי:

3 אבל לטלטל דברי הכל ד׳ אמות אין טפי לא. פי׳ הראב״ד ז״ל שאין מטלטל בבת אחת אלא בתוך ד׳ אמות בלבד אבל כל שאינו מטלטל בפעם אחת ד׳ אמות יכול הוא לטלטל בכל השמונה שהרי מקומו הן. וק״ל דא״כ מאי קמ״ל פרש״י פשי' דהא רשות הרבים היא או כרמלית. ונ״ל דבכרמלית דרבנן אצטריך סד״א כיון דלמקומו הוא שרו ליה רבנן לגמרי כאלו הוא מקום מיותר לו קמ״ל:

4 איכא בינייהו ד׳ אמות מצומצמות. פרש״י ז״ל דפשוט ידים ורגלים טפי מאמה אחת היא וכן עיקר. או באמה של קדש יהבי׳ לה פי׳ באמה של בנין שהיא ששה טפחים דהא מדת קרקע היא. דאיכא ננוס באיבריו פי׳ שהוא גדול בגופו וננס באיבריו דבאמות דידיה לא מצי יתיב הילכך משערין לו באמה של קדש. ודוקא כנוס שאינו גדול באיבריו הוא ננוס בגופו וגדול באיבריו וכן שאר כל אדם כאמות דידיה משערין ליה וכן הלכתא:

5 מתני׳ היו שנים מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה. פי׳ כגון שעומדים בשש אמות זה בתתלתן וזה בסופן ונמצאין משותפין בשתי אמות אמצעיות מביאין ואוכלין באותן שתי אמות שבאמצע ובלבד שלא יוציא אחד מהם כלום לשתי אמות המיוחדות לחבירו היו שלשה והאמצעי מובלע בנתי׳ פי׳ כגון שהיו שלשתן בשמנה אמות זה בתחלה וזה בסוף והאמצעי בתחלת אמה שלישית של הרוח האחת והשנים החיצונים בררו אמותיהן כ״א כלפי חבירו ואפ״ה אינ׳ משותפין כלל והאמצעי פונה לגבי אותו שרחוק ממנו שש אמות נמצא משותף בשתי אמות עם זה ובשתי אמות עם זה לפי׳ הוא מותר עמהם והם מותרין עמו כלומר להשתמש עם כל אח׳ מהן באותן שתי אמות שהוא משותף עמהם ושנים החיצונים אסורים זה עם זה ואפילו הכי לא גזרי׳ באמצעי אטו חיצוני זה עם זה וזהו שאמר להם ר״ש משל לה״ד וכו׳ פי׳ ור׳ שמעון מודה להם בעיקר הדין ואומר שזה ודאי דומ׳ לג׳ חצרות דלא גזרי׳ טלטול אמצעיות אטו חצונות אבל שמעי׳ להו לרבנן דפליגי גבי חצרות וסבי׳ להו דשלשתן אסורו׳ משום גזירה וז״ש להם כיון שזה דומה בצורתו לג׳ חצרות מפני מה אתם מתירין בזה ואסורין בג׳ חצרות והכי מפרש בש״ס ובהדיא תניא לקמן עלה זו דברי ר״ש אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות.

6 גמרא למה ליה למימר למה הדבר דומה כלומר מה ענין זה לומר ר״ש המשל הזה. הכי קאמר להו כבר פירשתים במשנתינו. גרש״י ז״ל התם אושי דיורין הכא לא אושי דיורין ופי׳ הוא ז״ל דיורי חצרות רבים ולא יוכלו להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה אחת לחיצונה האחרת אבל הא גבי שלשה אנשים יכולין להזהר במועטין נינסו וא״ת א״כ ליתא לההיא דתנו רבנן בחצרות אלא כשהן של רבים אבל כשהם של יחידים מודו וא״כ הוה להו לאפלוגי בין דיחידים לשל רבים כמו שחלקו בפ׳ הדר במשנת שכח אחת מן החיצונה וי״ל דבהא דהכא סבי׳ להו לרבנן דאיכא למגזר טפי וגזרו אפי׳ בשל יחידים כיון דרובה שכיחי בה דיורין הרבה. והראב״ד ז״ל פי׳ התם בחצרות אנשי דיורין באמצעיות דכל האמצעות מותרת לזה ולזה וכיון שכן לא יהיה להם היכר ויבאו לטלטל מזו לזו אבל הכא שאין כל חלק האמצעי מותר לשני החיצונים ובמקום שזה משתמש וגם האמצעי אין חבירו משתמש יש להם היכר ולא יצאו ויש גורסין והיא גר״ח ז״ל התם לא אושי דיורין הכא אוושי דיורין ופי׳ הוא ז״ל בחצרות אפשר שישכחו בעלי החצרו׳ ויטלטלו מזו לזו ולא ירגישו אבל הכא בשלשה אנשים שהם יושבים ביחד אם יבואו החיצונים לטלטל מזה לזה מרגיש ומזכירין והם נתנעין ופי׳ רבינו ז״ל אושי מלשון ריאה דאושא כלומר שהיא משמעת קול: וגרש״י ז״ל היא הנכונה יותר והיא ברוב הספרים הישנים: ותו לא מידי:

7 אמאי כיון שעירבו חצונות עם האמצעות וכו׳. יש בכאן נוסחאות משונות זו מזו אבל הנוסחא הנכונה שבכאן היא גרש״י ז״ל וכן גורסין בתוספות. וה״ג אמאי כיון דערבו חצונות עם האמצעית הווין לה חדא ול״ג וכי הדרא עירבה בהדי אידך שליחותא ולקמן הוא דגרסי׳ לה אמר רב יהוד׳ אי נתנו עירובן באמצעי׳ הכי נמי הכא במאי עסקי׳ כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו רב ששת אמר אפי׳ תימא שנתנו עירובין באמצעית וכגון שנתנוהו בשני בתים וה״פ דאנן אקשי׳ אמאי תנן דשתים החיצונות אסורות זו עם זו דהא מסתמא כיון שעירבו כלם עם האמצעית באמצעית הניחו עירובן שכן דרך מערבי חצרות דעלמא כשבאין לערב שנותנין עירוב כלם באחד מן הבתים וכיון שנתנו עירובן באחד מבתי החצרות חשובות כל הבתים כאלו כל דיורם הוא באותו בית וכאלו אין כאן דיורין חלוקין כלל אלא שסמוכין על שולחן אחד וס״ס גבי חצרות כיון שנתנן כלן עירובן באמצעית נעשו כלן כאלו כל דיוריהן באמצעית ותשובות כבית אחד ודיור אחד ופריק רב יהודה דאלו שתים החיצונה החיצונות עירובה בזו ועירובה בזו דהשתא דיורי אמצעית בכל אחת מן החיצונות ולפיכך מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה אבל חצונות עצמן אין להם דיור זו עם זו ולפיכך אסורות זו בזו:

8 ורב ששת אמר דאפילו תימ׳ שנתנו החיצונות עירובן באמצעית משכחת לה שפיר דשתי החיצונו׳ אסורו׳ זו עם זו כגון שנתנוהו בשני בתים דהשתא אין לשתי החיצונות דיור אחר ופרכי׳ אדרב ששת כמאן כב״ש דתנן חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים. פי׳ חמשה בתים שבחצר שגבו עירובן מכל א׳ וא׳ ונתנוהו בשני כלים ב״ש אומר אינו עירוב וב״ה אמר הרי זה עירוב וקס״ד דסתמא קתני דכל ב׳ כלים א״נ דבשני כלים היינו בשני בתים דמסתמ׳ אלו הניחוהו בבית אחד לא היו מניחין אותו בשני כלים ולהכי פרכי׳ דא״כ לפוסאהא דרב ששת אתיא מתני׳ כב״ש ודלא כב״ה והא לא אפשר. ופרקי׳ דאפילו תימא ב״ה עד כאן לא שרו ב״ה אלא בבית אחד אבל בשני בתים מודו דלא הוי עירוב ומסתברא ודאי דרב ששת אית ליה דרב יהודה ולית ליה מאי דהקשו לקמן עלה דרב יהוד׳ כי הוא לא בא אלא לחדש ולהוסיף דמשכחת לה למתני׳ בשנתנו עירובן באמצעית והכי מוכח בהדיא לישנא דקאמר אפילו תימא שנתנו עירובן. אבל רב יהודה לית ליה דרב ששת דא״כ לא הוה מוקים לה מתני׳ בשלא נתנו באמצעית דהא פשטא דמתני׳ ואורחא דמילתא הכין הוא ליתן באמצעית וכדמוכח ממאי דפריך תלמוד׳ בהדיא ואמאי כיון דעירובן חיצונו׳ עם האמצעית הויין לה חדא דקושיין הוי משום דקס״ד דבאמצעית הניחו עירובן אלמא סתמא דמילתא הכין וכיון דנאיד רב יהודה מהכי ואוקמא באוקמתא אחריתי הא ודאי לית ליה דרב ששת. ומיהו לאו משום דס״ל דבשני בתים דינם כבית אחד דהא רב יהודה גופיה אמר לקמן בשמעתין דאפילו בשני כלים לא שרו ב״ה אלא בדמלייה לחד מנא ואייתר וכ״ש דאית ליה דבשני בתים אין עירובו עירוב אלא היינו טעמ׳ דרב יהודה לית ליה כרב ששת משום דסבר לה כדפריך תלמודא לקמן עלה דרב ששת דכל כה״ג כלן אסורות דה״ל כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב ואע״ג דרב ששת תריץ דאם אמרן דיורין להקל לא יאמרו דיורין להחמיר רב יהודה לית ליה ההוא אלא קסבר דאמרו דיורין להקל לא יאמרו דיורין ולהחמיר כן פירשו בתוס׳ והוא הנכון: וכרב ששת קי״ל דקיימא לן הלכה כדברי המקיל בעירוב: ועוד דרב יהודה ורב ששת הלכה כרב ששת לפי מה שכתוב בסדר הגאונים ז״ל. ודברי הר״ז הלוי בזה אינם מכוונים שהוא סובר דרב ששת לית ליה דרב יהודה ורב יהודה אית ליה דרב ששת והלכה כרב יהודה לקולא: ואלו דברים של תימא גדול:

9 א״ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי לרב יהוד׳ קשיא ולרב שש׳ קשיא. פי׳ לפום אוקמת׳ דרב יהוד׳ קשיא אסור׳ דמתני׳ למה אסורו׳ זו עם זו אבל בהתיר׳ דתני לא קשיא וכדמפרש ואזיל לרב יהודה קשיא כיון שנתנ׳ אמצעי׳ עירוב׳ באח׳ מהן הויא להו חדא וכי הדר ערבו בהדי אידך שליחותא קא עבדי פי׳ והרי הוא כאלו ערבו שתיהן עם החיצונ׳ בביתה והוו להו כלהו דיור אחת ותו לא צריכי כלל לעירובה קמא ולא בא אותו העירוב אלא למעבד כעין שליחות לאמצעית ויש שהיו גורסין שליחותא קא עבדא ואידך מהא תשתרי כלומר דאשתרי החיצונים הראשונה לשמש בחיצונה האחרונה וליתא להאי נוסחא כלל דכל היכא דאמרת שליחותא קא עבדא כלהו הוויין בחדא ממש וכן מחק אותה רש״י ז״ל והאי קושיא לא הוה איפשר לאקשויי עליה דרב ששת דלדידיה כיון שהלכו חיצונות לערב באמצעית והקפידו שלא לערב בבית אחד הא גילו אדעתייהו דלא ניחא להו לערובי בהדי הדדי מה שאין כן בדרב יהודה דליכא גלויי דעת דקפדן חיצונות אהדדי שהרי האמצעית הוא שהלכה עם כל אחת מהם. ועוד בשלמא בדרב יהודה כיון דעירובה אמצעית בחיצונה והויא טפלא לה וכאלו דרה בחיצונה איכא למימר דכי הדרא וערבה בהדי אידך הויא לה כאלו בני חיצונה עצמה באו לערב עם אידך חיצונה מה שאין כשעירב חיצונ׳ באמצעית. ולרב ששת קשיא התירא להוו כחמש׳ השרויין בחצר אחת ושכח אחת מהן ולא עירב דאסרי אהדדי פי׳ חמשה בעלי בתים שהיו שרוין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב עם כלם שאע״פ שעירוב עם מקצתם הרי הם כלם אסורין דכיון שכלם דרים בחצר אחד היו צריכין לעשות כלם עירוב אחת כדי שיהו כלם דיור אחד וכדאמרי׳ לעיל שאם הניחו עירובן בשני בתים אין עירובן עירוב והכא נמי אליבא דרב ששת כיון שנתנו כלם עירובן באמצעית אע״פ שבשני בתים הם. מ״מ הרי קבעו להם דיור אחד באמצעית והוה להו כשני או שלשה בעלי בתים שדרין בחצר אחד כל אחד בביתו: וכשם שהם חשובין שדרות בחצר האמצעית היו צריכות לעשות עירוב אחד בבית אחד וכיון שלא עשו כן אלא שעירבו שתים לעצמן ושתים לעצמן הרי הן אסורות זו על זו וכלן אסורות והא לא קשיא אלא לרב ששת דאלו לרב יהודה כיון שלא נתנו כולם באמצעות הרי לא נעשו חיצונות מעולם בני חצר אחת כדי שתאסור זו על זו בעירוב שעשתה עם האמצעית שאין לומר כן אלא בבני חצר אחת. ובסמוך פריכי׳ דהא אפי׳ לרב ששת לא קשיא דאיהו סבר כי העירוב שנתנו חיצונות באמצעית אינו דיור גמור ואם אמרו חכמים דמשום עירובו בעלמא דעבדי בעלי חצר בבית אחד או בעלי חצרות בחצר אחת יהא חשוב דיור להקל ולעשותן כאלו סמוכו׳ כלן בשלחן אחד כשערבו כלם ביחד אינו חשוב דיור גמור להחמיר מפני זה שיהו נדונים כבני חצר ממש לאסור אלו על אלו כשערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן:

10 אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר״ש אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת לשתי רשויות ואין שתי רשויות משתמשו׳ לרשות אחת כי אמריתה קמיה אמר לי אף זו דברי ר״ש אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות. פרש״י ז״ל רשות אחת דהיינו אמצעית משמשות לשתי רשויות דהיינו החיצונות ואין החיצונות מתירות לאמצעי לומר שהם מותרים עמה להוציא ולהכניס כליהם לאמצעית אבל האמצעית אסורה להכניס ולהוציא לחיצונות כלים ששבתו בתוך חצרה ופי׳ הוא ז״ל הטעם דכיון דשתי החיצונות לא ערבו יחד לעשות רשותן רשות אחת והן רשויות חלוקות ואסורות זו עם זו אין כח באמצעית להשתמש לא בזו ולא בזו כי זו מושכתה לכאן ועושה אותה לעצמה וזו מושכתה לכאן ושתי דיורות לא יהבינן לה ע״כ ואין טעם זה נכון אף לפי שטה זו אבל הטע׳ הנכון דכי משתמשות חיצונות באמצעית כל אחת בכלים שלה ליכא למיחש להכי. אבל אם אנו מתירין לאמצעית עם כל אחת מהן בכלים שלה בחיצונות אתיא לאשתמושי בה ובכלים ששבתו בחיצונות לאחר שבאו הכלים לרשותה דאמרי בני אמצעית היאך אפשר לשני כלים בחצר אחת שיהא זה אסור וזה מותר: