ריטב"א על עירובין פ׳

1 איתמר שתופי מבוי רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכו׳.. ואמרינן בשלמא לשמואל הכא גבי ערובי חצרות צריך לזכו׳ והכא גבי ערובי תחומין לא תנן שיהא צריך לזכו׳ כדפריש תנא לקמן כיצד מערבין בתחומין ומסתמ׳ כיון דלא תנן צריך לזכות כדתנן הכא איכא למימר דס״ל שאינו צריך אלא לרב מ״ט ופרקינן תנאי היא דתניא דאמר רב יהודה וערבה לה חמותה ובא מעשה לפני ר׳ חייא ואסר ור׳ ישמעאל בר יוסי בשם אביו מתיר ומיירי משום דערבה לה חמות׳ משל חמותה אלא דלא איכפ׳ לן כדמפ׳ ואזיל ופרש״י ז״ל דפלוגתא בערובי תחומין ורב כר׳ חייא רביה דאסר דקסבר צריך לזכות. ואע״ג דמתני׳ דהכא בעירובי חצרות פליגא עליהם רב תנא הוא ופליג והקשו בתוס׳ דהא ודאי מתני׳ דהכא דקתני בהדיא צריך לזכות הוה קשיא טפי לרב ממתניתין דלקמן דתחומים שהיא סתימה ולא תנן בה בהדיא והא דהכא הוה צריך תלמודא לפרושי שנויא דמשני אליבא דרב לומר רב תנא הוא ופליג לכך פירש דפלוגתא דר׳ חייא ור׳ ישמעאל בעירובי חצרו׳ היא ורב דאמ׳ כר׳ ישמעאל בר׳ יוסי ומסתמ׳ כי היכי דאיכ׳ תנאי בהא איכ׳ תנאי בההיא דלקמן ולא עוד אלא דאפש׳ דמתני׳ דלקמן צריך לזכו׳ ס״ל ופריש הכ׳ וה״ה לסתם: והשת׳ צריכי לפרושי מ״ט דרב ושמואל בפלוגתייהו. וי״ל דרב ס״ל דבשתופי מבוי כיון דאיכא הנאה למערב שהוא מותר במבוי אין צריך לזכות בפירש דודאי גמר ומקני להו וכי תימא במאי אקני ליה י״ל בהנאה דמקבל דחשיב ככסף ואקני להו מקום בחצרו אבל בעירובי תחומין דליכא הנאה למערב צריך לזכות בפי׳ ושמואל סבר דאדרבא דדוקא בעירובי תחומין כיון דמפיק ליה מרשותיה ומנח ליה א״צ לזכות דהא ודאי גמר ומקני וכיון שהוא מחזיק באותו מקום לקנות שביתה לזה זכה לחבריה במקום העירוב וקנה ליה מקומו של עירוב אבל בעירובי חצרות דלא מפיק ליה מרשותיה דילמא לא גמר ומקנה ובעינן נמי היכרא ולפיכך צריך לזכות וכן הלכה ואסיקנא דאף ערובי תבשילין צריך לזכות וקמ״ל כחומרי דמר וחומרי דמר פי׳ ולא הוו סתרן אהדדי דהא בכל חד איכא טעמא וכדפרישנא וליכא בהא משום והכסיל בחשך הלך:

2 אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו. פירש וה״ה שמשכרת ולא תימא שלא מדעתו בלבד אלא אפילו בעל כרחו וכדאמרינן לקמן לההיא דתניא בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתופו בעל כרחו וכהא דתניא כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי והכא נמי כיון דלא בעו לאגורי להו כעל כרחין דמי ומיהו אינו מערבת משלו על אחרים שלא מדעתו ונראין דברים דאשתו לאו דוקא אלא ה״ה לשאר בני ביתו וכההיא דתניא לקמן שנכנסין לתוך ביתו אבל בתו׳ כתבו דדוקא אשתו ובברייתא דלקמן קיים להו דמדעת אשתו קתני.

3 הא דאסר הא דלא אסר. פי׳ דכי אסר על בני מבוי נוטלין שלא מדעתו אבל היכא דלא אסר עליהם כגון בית שבין שתי חצרות או שני מבואות ורגילה עם זו ולא עם זו אין נוטלין שלא מדעתו אלא כשהיה רגל לערב או לשתף עמהם גרש״י ז״ל שאני התם דליכא מחיצות פרש״י ז״ל ומבוי מגונה הוא ואין נוח לשמרו הילכך כופין אותו אבל להתיר בטלטול לעולם אימא לך דבעי דעתיה ע״כ ואין זה נכון דמאי גנות איכא בלא לחי ומאי שמירה איכא בלחי וקורה והנכון כגרסת רוב הספרים דגרסי שאני סתם דאיכא מחיצות כלומר דאע״ג דנעשו בעל כרחו מחיצות הן להתיר המבוי וכיון שכן וראוי לכופו כופין אותו אבל ערובי חצרות דבעינן קנין או דירה הוה כבעל כרחו אימא לך דלא מהני דאין כאן קנין ולא דירה וכן פי׳ בתוספת.

4 אבל כתותי מכתת שיעורא. פי׳ ומיירי באשרה דמשה ולא דמיא לההיא דלעיל דאילן וכי תימא לחי נמי הא בעי׳ שיעורא בגובהה שיהא גובה עשרה טפחים י״ל דכיון דברחבו ליכא שיעורא אקילו בדרבנן ולא חששו לכתותי שיעורא דגובהה והלכתא כרב חייא בר אשי משמיה דרב ואע״ג דריש לקיש מקל והלכה כדברי המקל בעירובי הא אמרי׳ לקמן בפרקין דבעירוב אמרו ולא במחיצות:

5 מאי אריא נתמעט אפי׳ כלה נמי ליכא לפרושי כלה לגמרי כדפרש״י ז״ל חדא דאמרינן לקמן מאי נתמעט נתמוטט והיינו דאמרי׳ כלה ואלו נתמוטט לא משמע שכל׳ לגמרי כדפרש״י ז״ל נתמוטט לגמרי ועוד דהא מפרשי׳ דנתמטט דמתני׳ היינו כלה ואם כלה לגמרי היכין קתני מוסיף עליו אין זה מוסיף אלא מערב לכתחלה אלא פי׳ כלה שנתמוטט רובו דאלו נתמעט הוה משמע שכלה מעוטו.

6 ממין אחד צריך להודיע משני מינין אין צריך להודיע. פרש״י ז״ל ממין אחד שמוסיף עליו מן המין הראשון עצמו ומשני מינין שמוסיף עליו ממין אחר ונראה כמערב לכתחלה והשתא קס״ד דהא דקתני רישא כלה ארישא בלחוד קאי דאלו בסיפא אפילו לא כלה נמי והיינו דפרכי׳ ואלו בשני מינין אפי׳ נתמעט נמי:

7 ה״מ בחצר של שני מבואות. פי׳ דלא ידעי׳ בהו מינייהו ניחא ליה לערובי טפי אבל בחצר של מבוי אחד מודו ליה לרבי יהודה דלא בעי׳ דעת קמ״ל רב שזבי דמתני׳ סתמ׳ היא ואפי׳ בחצר של מבוי אחד וש״מ דחלוקין חכמים על רבי יהודה ס״ל לרב שזבי דהאי בד״א לחלוק הוא וכדסבר ר׳ יוחנן לקמן ואפשר דר׳ יהודה אפילו בחצר של שני מבואו׳ פליג וס״ל דהת׳ נמי זכות הוא לו אבל יש שפירשו דבההיא מודה רבי יהודה דחוב הוא לו וצריך להודיע דהא אמרינן בפרק מי שהוציאוהו ערבה עם שתיהן אסור׳ וההיא דר׳ יהודה תני לה וכדאמ׳ בההוא פרקא הילכך אע״ג דקי״ל כר׳ יהודה שהלכה כמותו משום דילמא מערבי עליה בשתיהן ונמצא אסור בשתיהן ונמצא שהוא חיוב לו בעירובין בחצר שבין שני מבואו׳ וכן פסק הרב אלפס ז״ל דבחצר שבין שתי מבואות צריך להודיע לר׳ יהודה כי מתוך שאתה מתירו בזה אתה אוסרו במבוי האחר ומיהו לא דק ז״ל דהא אנן כר״ש קי״ל שלשה חצרות שעירבו שניהם עם האמצעית שהיא מותרת עמהן והן מותרת עמה ומה לי חצר שבמבוי אחד או שבין שני מבואות תרווייהו זכות הוא לו ולא חובה הילכך בין בזו ובין בזו אין צריך להודיע דזכות הוא לו:

8 שמנה עשר ותו לא. פי׳ דאע״ג דבעלמא אמרינן דשלשה הוו רבים כ״ש למעלה מג׳ שאני הכא דאקילו רבנן במרובין לערבן בשתי סעודות ואע״ג דלא הוי כגרוגרת לכל חד וחד וכיון דכן שמא יהא סבור השומע לומר כי דוקא במרובין עד י״ח הקלו אבל לא ביותר מי״ח וכל כיוצא בזה אין לו לאמורא לסתום דבריו אלא לפרש:

9 כל שאלו מחלקן ואין גרוגרת לכל א׳ וא׳ מן הבתים הוו להו מרובי׳ וסגיא להו בשתי סעודות ואידך מועטין כלומר וכל שאין מניינם עולה לשתי סעודות כשאתה נותן גרוגר׳ לכל אחד ואחד אז הוו להו מועטין ושניהם להקל כי לעולם תופסין השיעור המועט אי גרוגרת לכל חד וחד נפיש משתי סעודות משערין בשתי סעודות ואי שתי סעודות נפישי משערין בגרוגרת לכל חד וחד וכדפרש״י ז״ל גרש״י ז״ל ואגב ארחיה קמ״ל שתי סעודות כמה הוו שמנה עשר גרוגרו׳ ולא נהיר׳ דהא אמרינן די״ח הוו מרובין והא תניא דמרובין משערין שתי סעודות ואלו בשתי סעודות ליכא בגרוגר׳ לכל חד וחד כדקאמר רב יהודה לפי׳ הגרסא הנכונא והא קמ״ל די״ח גרוגרות לא הוויין שתי סעודות פי׳ דלאשמועי׳ הא דנקט שמואל ההוא לישנא ולא נקט כדאמר רב יהודה כל שאלו מחלקן כולי הילכך שיעור תחל׳ עירוב עד י״ז בעלי בתים כגרוגרת לכל א׳ וא׳ וי״ח ולמעלה ואפי׳ הם ששי׳ רבוא שיעור׳ בשתי סעודות של אדם א׳ וסוף עירוב בכל שהו כרבי יוסי וכל שהיה מקצת העירוב קיים בבין השמשות אע״פ שכלה לגמרי לאחר שחשכה אין בכך כלום לאותה שבת והיכא שבאו לשתוף במבוי במשקי׳ כתב הראב״ד ז״ל דבעי׳ רביעית לכ״א וא׳ כשיעור הוצא׳ בשב׳ וכשם ששיערו באוכל בגרוגרת והיינו דקתני במתני׳ דגרוגרת לכ״א ואחד להוצאת שבת דאלמא שיעור עירוב תלוי בשיעור הוצאת שבת והא דקאמר רבה בפ׳ הדר ליקני מר רביעתא דחלא בחביתא רביעתא לכל חד וחד קאמר ומיהו אם ערובו ביין שיעורו לכ״א וא׳ ברובע רביעית בחמרא דדרי על חד תלתא מיא שאם ימזגנו יעמוד על רביעית ואי לא דרי הכי צריך יותר עד כדי מזיגת רביעית ע״כ תורף דבריו ז״ל ויש תימא גדול בדבריו ז״ל שנר׳ שאינו מחלק בזה בין מועטין למרובין וזה למה והלא אע״פ ששנינו כגרוגר׳ לכ״א ואי׳ להוצא׳ שבת לא נאמר אלא למועטין אבל כשהן מרובין די לכלם בשתי סעודות ואפי׳ הם ששי׳ רבוא והנכון בעיני רבותי שאם ערבו במשקין אם יש בו כדי שיספיק לשתי סעודות של אדם א׳ משתתפין בו אפילו לאלף והילכך ביין שתי רביעית יספיק לכלם שכן שיעורו לשתי סעודות כדאיתא בפרק בכל מערבין לענין ערובי תחומין וכל שהבעלי בתים הם מעוטין נוטלין לכ״א כשיעור הוצא׳ שבת כל זמן שלא יעלה הסך לשתי סעודות כעין שאמר באוכלין כי שנו חכמים באוכלין וה״ה למשקין ומ״מ כיון דשיעור חומץ להוצאת שבת הוא רביעית ויש ברביעית שיעור שתי סעודות לעולם יהא שיעור עירוב בחומץ רביעית ואין חלוק בזה לא׳ או לששים רבוא.

10 מתני׳ בכל מערבין ומשתתפין בש״ס מפ׳ פלוגתייהו ורבי יהושע אערובי חצרות בלחוד הוא דפליג וסבר שאין מערבין אלא בפת שלימה והלכתא כוותיה ואע״ג דקי״ל הלכה כדברי המקל בעירוב שאני הכא דסוגיא דאמוראי כרבי יהושע כדמוכח בש״ס ועוד דר׳ אליעזר שמותי הוא וכן פסקו הגאונים ז״ל באיסור והוא שלם מערבין בו וצ״ע אם איסור דוקא.