ריטב"א על עירובין י״ז

מהדורה: אמשטרדם, תפ"ט

« ריטב"א על עירובין ט״ז ע״ב ריטב"א על עירובין י״ח ע״א »

1 רֵישָׁא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְסֵיפָא רַבָּנַן?!

2 אִין, מִשּׁוּם דְּקָאֵי אֲבוּהּ בְּשִׁיטְתֵיהּ.

3 אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה בְּחָמֵשׁ — אֲסוּרִין, בְּשֶׁבַע מוּתָּרִין. אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲמַר רַב הָכִי? אֲמַר לְהוּ: אוֹרָיְיתָא נְבִיאֵי וּכְתִיבֵי דַּאֲמַר רַב הָכִי!

4 אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאי קַשְׁיָא? דִּילְמָא הָכִי קָאָמַר: הוּצְרְכוּ לְשֵׁשׁ וְהִקִּיפוּ בְּשֶׁבַע — אֲפִילּוּ בְּשֶׁבַע מוּתָּרִין. לֹא הוּצְרְכוּ אֶלָּא לְחָמֵשׁ וְהִקִּיפוּ בְּשֶׁבַע — אֲפִילּוּ בְּחָמֵשׁ אֲסוּרִין.

5 וְאֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: ״וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּית סָאתַיִם פָּנוּי״ — מַאי לָאו, פָּנוּי מֵאָדָם? לָא, פָּנוּי מִכֵּלִים.

6 אִיתְּמַר: שְׁלֹשָׁה וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, שְׁנַיִם וְנִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן — רַב הוּנָא וְרַבִּי יִצְחָק, חַד אָמַר: שַׁבָּת גּוֹרֶמֶת, וְחַד אָמַר: דָּיוֹרִין גּוֹרְמִין.

7 תִּסְתַּיֵּים דְּרַב הוּנָא הוּא דְּאָמַר שַׁבָּת גּוֹרֶמֶת. דְּאָמַר רַבָּה: בְּעַאי מֵרַב הוּנָא, וּבְעַאי מֵרַב יְהוּדָה: עֵירַב דֶּרֶךְ הַפֶּתַח וְנִסְתַּם הַפֶּתַח, דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן וְנִסְתַּם הַחַלּוֹן, מַהוּ? וְאָמַר לִי: שַׁבָּת הוֹאִיל וְהוּתְרָה — הוּתְּרָה. תִּסְתַּיֵּים.

8 לֵימָא רַב הוּנָא וְרַבִּי יִצְחָק בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה קָמִיפַּלְגִי? דִּתְנַן: חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ, וְכֵן בַּיִת שֶׁנִּפְרַץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹתָיו, וְכֵן מָבוֹי שֶׁנִּיטְּלוּ קוֹרוֹתָיו אוֹ לְחָיָיו — מוּתָּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת וַאֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבֹא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

9 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם מוּתָּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת — מוּתָּרִין לֶעָתִיד לָבֹא, וְאִם אֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבֹא — אֲסוּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת.

10 לֵימָא רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי?

11 אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם — אֶלָּא דְּלֵיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת, הָכָא — אִיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת.

12 וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם — אֶלָּא דְּאִיתַנְהוּ לְדָיוֹרִין, הָכָא — לֵיתַנְהוּ לְדָיוֹרִין.

13 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא?

14 אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ יָחִיד בַּיִּישּׁוּב.

15 מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטְרוּ בַּמַּחֲנֶה: מְבִיאִין עֵצִים מִכׇּל מָקוֹם, וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם, וּמִדְּמַאי, וּמִלְּעָרֵב.

16 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַחֲנֶה הַיּוֹצֵאת לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵשִׁים. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: אַף חוֹנִין בְּכׇל מָקוֹם. וּבִמְקוֹם שֶׁנֶּהֶרְגוּ שָׁם נִקְבָּרִין.

17 מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵשִׁים. הַאי תַּקַּנְתָּא דִּיהוֹשֻׁעַ הֲוָה? דְּאָמַר מָר, עֲשָׂרָה תְּנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ: שֶׁיְּהוּ מַרְעִין בָּחוֹרָשִׁין, וּמְלַקְּטִין עֵצִים מִשְּׂדוֹתֵיהֶן!

18 הָתָם — בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי, הָכָא — בִּשְׁאָר עֵצִים.

19 אִי נָמֵי: הָתָם — בִּמְחוּבָּרִין, הָכָא — בִּתְלוּשִׁין.

20 אִי נָמֵי: הָתָם — בְּלַחִין, הָכָא — בִּיבֵשִׁים.

21 רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: אַף חוֹנִין בְּכׇל מָקוֹם, וּבִמְקוֹם שֶׁנֶּהֱרָגִים שָׁם נִקְבָּרִים. פְּשִׁיטָא, מֵת מִצְוָה הוּא, וּמֵת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ!

22 לָא צְרִיכָא, אַף עַל גַּב

23 דְּאִית לֵיהּ קוֹבְרִין, דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה? כֹּל שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין. קוֹרֵא וַאֲחֵרִים עוֹנִין אוֹתוֹ — אֵין זֶה מֵת מִצְוָה.

24 וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ? וְהָתַנְיָא: הַמּוֹצֵא מֵת מוּטָל בִּסְרַטְיָא — מְפַנֵּיהוּ לִימִין אִסְרַטְיָא אוֹ לִשְׂמֹאל אִסְרַטְיָא.

25 שְׂדֵה בוּר וּשְׂדֵה נִיר — מְפַנֵּיהוּ לִשְׂדֵה בוּר. שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע — מְפַנֵּיהוּ לִשְׂדֵה נִיר. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן נִירוֹת, שְׁתֵּיהֶן זְרוּעוֹת, שְׁתֵּיהֶן בּוּרוֹת — מְפַנֵּהוּ לְכׇל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה!

26 אָמַר רַב בִּיבִי: הָכָא בְּמֵת מוּטָּל עַל הַמֵּיצַר עָסְקִינַן. מִתּוֹךְ שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לְפַנּוֹתוֹ מִן הַמֵּיצַר — מְפַנֵּיהוּ לְכׇל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה.

27 וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַיִם רִאשׁוֹנִים, אֲבָל מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה.

28 אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה? מִפְּנֵי שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ, שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם.

29 אָמַר אַבָּיֵי: וּמִשְׁתַּכְחָא כְּקוּרְטָא בְּכוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כָּיֵיל מִילְחָא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הָא לָא מִיבַּעְיָא.

30 וּמִדְּמַאי. דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי. אָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי.

31 וּמִלְּעָרֵב. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֲבָל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין חַיָּיבִין.

32 דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לוֹקִין עַל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין דְּבַר תּוֹרָה.

33 מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יוֹנָתָן: וְכִי לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבְּ״אַל״? מַתְקֵיף רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב: ״אַל תִּפְנוּ אֶל הָאוֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעוֹנִים״, הָכִי נָמֵי דְּלָא לָקֵי?!

34 רַבִּי יוֹנָתָן הָכִי קַשְׁיָא לֵיהּ: לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין. וְכׇל לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין — אֵין לוֹקִין עָלָיו.

35 אָמַר רַב אָשֵׁי: מִי כְּתִיב ״אַל יוֹצִיא״? ״אַל יֵצֵא״ כְּתִיב.

36 הֲדַרַן עֲלָךְ מָבוֹי

37 מַתְנִי׳ עוֹשִׂין פַּסִּין לְבֵירָאוֹת.

38 אַרְבָּעָה דְּיוֹמְדִין נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר — אַרְבָּעָה דְּיוֹמְדִים וְאַרְבָּעָה פְּשׁוּטִין.

39 גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרוֹחְבָּן שִׁשָּׁה וְעוֹבְיָים כׇּל שֶׁהוּא. וּבֵינֵיהֶן כִּמְלֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ בָּקָר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

40 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל אַרְבַּע, קְשׁוּרוֹת וְלֹא מוּתָּרוֹת, אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת.

41 מוּתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָּרָה רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ בִּפְנִים וְשׁוֹתָה.

42 מוּתָּר

פירוש ריטב"א על עירובין י״ז

1 רישא ר׳ יוסי בר׳ יהודא וסיפא רבנן אין משו׳ דבריש׳ קאי ר׳ יהוד׳ אבוה בשיטתיה ושמעינן מהכא להדיא דבסיפא דגבי שיירא לא קאי אבוה בשיטתיה וזה מבואר אפי׳ לתינוקות של בית רבן: א״ל אמר רב הכי פי׳ אפשר שיאמר רב מילתא דתמיהא כי הא. א״ל אורייתא נביאים וכתובים דאמר הכי פי׳ בשבועה כך אמר. אמר רב אשי ומאי קושיא פי׳ כולי האי דדילמא הכי קאמר כי ג׳ שנצרכו לשש סאין והוקפו ז׳ סאין מותרין וה״ה שהיה יכול לומר שהוקפו ח׳ סאיו פחו׳ משהו דהא ליכא פנוי בית סאתי׳ אלא שתפס רב חשבון שלם הוצרכו לחמש והוקפו שבע אפי׳ בחמש אסורין. פי׳ דכל שיש שם בית סאתים פנוי הכל אסור ואפי׳ מה שצריך להם ואין מטלטלין בו מדרבנן אלא בד׳ אמות כמו בכרמלית ופרכי׳ ואלא הא קתני ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מאי לאו פנוי מאדם. פירוש מאי לאו שלא יהא שם בית סאתים פנוי כי אחר שניתן לכל א׳ וא׳ מבני אדם כשיעור בית סאתים שלא ישאר שם מקום פנוי כדי אדם אחד והכי קתני נותנין לשיירא כל צרכן בין לצורך כלים או אפי׳ לצורך מנין בני אדם בית סאתים לכל א׳ הי׳ דנפיש טפי ובלבד שלא ישתייר שם פנוי כדי שיעור אדם אחד והכא במימרא דרב לא נשארו סאתים פנוים מאדם אצא כשהוצרכו לשש והוקפו שמנה. ופרקי׳ דה״ק שיתנו להן כל צרכן לפי צורך כלים דווקא ואין צריך לצמצם כי יכולין להרבות עד כדי צרכן כל זמן שלא יהא המוקף בית סאתים וכן הלכה. ולפום חדא מפירושי דלעיל הא אתיא כרבנן דוקא ולא כר׳ יוסי אבל לפום פי׳ בתרא אתיא הא אפי׳ כר׳ יוסי נמצאת למד כי לדברי הכל אין לגרוע מבית סאתים לעול׳ כי אפי׳ באדם א׳ א״א להיות בית סאתי׳ כולו פנוי:

2 איתמר ג׳: פי׳ שנתנו להן כל צרכן מערב שבת מפני שהיו בשירא ומת א׳ מהן בשבת פי׳ ואינם ראוי׳ אלא לבית סאתים אליבא דר׳ יוסי בר יהודא דהלכתא כוותיה ומשכחת לה אליבא דרבנן: כי כשחזרו שנים יהיה שם בית סאתים פנוי׳ שנים וניתוספו עליהם פי׳ היו שנים ונתנו להם בית סאתים לר׳ יוסי בר יהודא או כל צרכן לרבנן והקרפף ששבתו בו היה עודף על השיעור ולא היו ראוין לטלטל בו וניתוספו בשבת והם ראוין לפי זה הסכמה לטלטל באותן מחיצות או באותו קרפף איפליגו בה רב הונא ורב יצחק חד אמר שבת גורמת פי׳ כניסת שבת גורמת קנין שביתה ובין להקל ובין להחמיר הכל הולך כפי מה שקנו בכניסת שבת וחד אמר דיורין גורמין פי׳ והכל כפי מה שהם אנשים דעושין דיורין גורמין בין להקל או להחמיר ואסיקנא דרב הונא דאמר שבת דהותרה הותרה ששבת גורמת:

3 עירב דרך הפתח. פי׳ עירב עם חברו הדר בצדו שהכותל בין שניהם דרך פתח א׳ או דרך חלון א׳ שהי׳ ביניה׳ ראוי לערב בו ונסתם הפתח או החלון בשבת מהו שישתמשו זו עם זו דרך הפתחי׳ והחלונו׳ האחרים שלא היו ראויים לעירוב אמר לו הואיל והותרה שבת הותרה ומשמע דקבלה מינה רבה מרב הונא הלכך הכי הלכתא: לימא רב הונא וכו׳ וכן גר׳ רש״י ז״ל מבוי שניטל׳ קורתו או לחייו ולג׳ קורותיו ולחייו חדא דסתם מבוי אין בו אלא קור׳ אחת או לחי א׳ שאפילו הוא מפולש הכשירו בצ״פ מכאן ולחי או קורה מכאן ועוד דאפילו לר׳ יהודא שמכשיר מבוי מפולש בלחי או קור׳ מכאן למה לי שניטלו שניהם בניטל א׳ מהן סגי הלכך לא גרסי׳ ליה ובתוספ׳ העידו שמצאו נקוד מכתב ידו של רש״י ז״ל קורתו או לחייו: אמר לך רב הונא אנא דאמרי׳ אפי׳ לר׳ יוסי עד כאן לא קאמר ר׳ יוסי התם אלא דליתנהו למחיצות נראה שרבותיי בעלי התוספות ז״ל סוברי׳ דהא לדחויא בעלמא קאמרי׳ לה לרב הונא לאוקומי מימרא אפי׳ כר׳ יוסי אבל קושטא דמילתא דאיהו אפי׳ היכא דליתנהו למחיצות אמר וזה תימא גדול הא למה לן כיון דאשכחן ליה בעובדא דדקלא לפו׳ פשטי׳ שהוא פוסל בשניטל לחיו עד שנצטרך לפרש דאליבא דרב בלחוד קאמר לה אלא ודאי המעשה ההוא מוכיח לנו דבדווקא נקטי׳ לי׳ הכא אליבא דרב הונ׳ מפני שראינו מה שאמ׳ שם באותו מעש׳ וכן דעת רבותי:

4 איכא בינייהו יחיד ביישוב כבר פרשתיו במשנתינו ורש״י ז״ל פי׳ דרבנן קמאי כיון דעל שיירא קאי מסתמא במדבר איירי דומיא דשיירא אבל רבנן בתראי על ר׳ יוסי בר יהודא אתו ואיהו לא מפליג בין יישוב למדבר ולא הזכיר שיירא ונמצינו למדים דלר׳ יוסי ורבנן בתראי אין הפרש בין יישוב למדבר והא איפסקא לן הלכתא ביחיד כר׳ יוסי בר יהודא ובשיירא אפי׳ רבנן קמאי מודו דאפי׳ ביישוב נותנין להם כל צרכן ובדאמרי׳ בהדי׳ דיחיד ביישוב בלחוד איכ׳ בינייהו הלכך אליבא דהלכתא אין הפרש בין יישוב למדבר: ד׳ דברים התירו במחנה פי׳ במחנה היוצאת בארץ ישראל למלחמת הרשות ובירוש׳ נחלקו כמה הם מחנה יש שאמרו עשרה ויש שאמרו מאה: ותני בשם רבי יודא י״ב אלף כמחנ׳ ישראל ודעת הפוסקי׳ דהוי בעשרה כיון דבתלמוד׳ דילן לא אפליגו בהן ודווקא במחנ׳ התירו אבל בשיירא לא התירו כלו׳ והיינו דשבק תנא שיירא ונקט מחנה וכן מפירש בירושלמי גבי חיפה שהתירום מלערב ויש חצרות במחנה תפתר להתיר אוהלין שבמחנה כהדא דתני אוהלין שבמחנ׳ אינו צריכין עירוב אוהלין שבשייר׳ צריכין עירוב ע״כ אבל יש ששבשו הירוש׳ וגורסי׳ בהפך דבשיירא אין צריכן עירוב ובמחנ׳ צריכין עירוב וא״א לגרוס כן כדמוכח ממתני׳ ובתוספת׳ ג״כ אפי׳ כמו שכתבנו כן כת׳ ר׳ משה הכהן ז״ל הגיה על הרמב״ם ז״ל שתפס אותה גרסא והדין עמו ולענין היקף מחיצה דין שיירא ומחנ׳ שוין וכן אמר בתוספתא ר׳ יהודא או׳ לא ירבה ליחיד יותר מבי׳ סאתי׳ ואין שיירא פחות׳ מג׳ אחר שיירא ואחד מחנה פירוש לכולהו תנאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

5 מתירין בשל עצי׳ פי׳ לא דק בלישנא וה״ק מותרין בנטילת עצים מן השדות ואע״ג דבעלמא חשוב גזל ואסיקנא בתלמודא. שהם מותרין בהם אפי׳ הם תלושים ויבשים שנראה שהכינם הבעלים לצורך עצמן ובירוש׳ אמ׳ שאם עשויין חביל׳ אסורי׳ ואפשר שאין זאת שטת תלמודא שלנו כיון דפרישו טובא בהאי ענינא ולא מדכרו הא מילתא: הא תקנתא דיהושע היא: פירו׳ בכל אדם ומאי רבותא דמחנה: א״נ התם במחוברין פריך ובהיזמי והיגי דווקא דהכי מוכח בפ׳ מרובה שלא תיקן יהושע אלא בהזמי והיגי ובעי׳ תלתא לגריעות הזמי והגי ומחוברין ולחין ובמחנה התירו אפי׳ בשאר עצים ותלושין ויבשין דעדיפי טפי וכן הלכה: מת מצוה קונה מקומו פי׳ לקברו במקום שהוא מת: איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין כו׳ פירשתיה ביבמות בס״ד: מפנהו לכל רוח שירצה פירוש קס״ד שר״ל שמפנהו משדה לשדה ופריק רב ביביא דהכא במת מוטל על המצר שא״א שלא ליטלו משם מפני שהוא הילוך בני אדם ויכשלו כהנים ועושי טהרות ובכי הא לא קלה מקומו שם וכיון שנותן לו רשות לפטרו מפנהו לכל רוח שירצה פי׳ ובהא הוה דקתני מציעתה ההפרש שיש בין שדה זרוע לשדה ניר או שדה בור ולא כשהיה מוטל בתוך השדה דההוא לעולם קנה מקומו ואינו מפנהו משם:

6 אבל מים האחרונים חובה. פי׳ חובה מפני מלח סדומית מלבד מה שיש בדב׳ מצו׳ מדרבנן כמו במי׳ ראשונים וכדאמרי׳ והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואומר בתוס׳ כי נהגו העולם להקל בזה מפני שאין לנו עכשיו מלח סדומית ובודאי שאין זה מספיק לצאת מידי מצות והייתם קדושים אלא דההיא ליתא אלא על המברך וכמ״ש במסכת ידים דידי׳ מזוהמות פסולות לברכה ויש מקילין לומר דההיא נמי לא איתמרא אלא כשהיו נוהגין לסוך ידיהם בשמן ערוב כדאמרינן אני ה׳ אלהיכם זה שמן הטוב ובמסכת ברכות פירשתי ת״ל יתב׳. דמאי בירושלמי נחלקו יש שהתיר אפילו לאכסניא נכרים ואע״פ שנראה כפורע חובי בטבל שהוא אסור הקילו בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם:

7 אמר רב הונא תנא ב״ש אומר כו׳. ואם תאמר וכי רב הונ׳ דבית שמאי אתא לאשמועינן וי״ל דהא קמ״ל דכל היכא דמשכחת אין מאכילין לב״ש היא ואינה הלכה שלא תאמר דתנאי פליגי בה אליבא דב״ה. אמרי דבי ר׳ ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות פי׳ בין אוהלין שבמחנה ומשום דהכי עירוב דרבנן אבל בעירובי תחומין חייבין פי׳ דהוי דאורייתא דתני ר׳ חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פי׳ אל יצא איש ממקומו וק״ל היכי מוקים רבי ינאי מתני׳ כרבי חייא ומה עסק לרבי חייא במשנה והא סוגיין בכוליה תלמודא דתחומין דרבנן וי״ל דרבי ינאי לאו כרבי חייא מוקים לה אלא כרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא כדאיתא במסכת סוטה בו ביום דרש רבי עקיבא כו׳ וכדאמרינן בבל דוכתא מוקים לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא וקי״ל דכולהו סתמי אליבא דרבי עקיבא והיינו דפרכינן בסמוך מלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שאין לוקין עליו דהא פלוגתא היא כדאמרינן בפרק מי שהחשיך אלא משום דרבי עקיבא סבר לה הכי במסכת מכות וסוגיין לרבי עקיבא נקט לה סתמא וא״ת ואמאי לא נקט רבי ינאי לרבי עקיבא דהוה תנא דמתני׳ ונקט רבי חייא תנא ברא וי״ל משום דרבי חייא פרשה לנו שיש בו מלקות מן התורה דאלו מדרבי עקיבא לא הוה שמעינן לפום פשטא אלא לאו הבא מכלל עשה מדכתב ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה ודכוותה בתלמודא וא״ת והיכי רבי ינאי לאוקומי מתני׳ כרבנן דהלכתא כוותיה ומוקים לה כרבי עקיבא י״ל דרבי ינאי כרבי חייא וכרבי עקיבא הוה ס״ל:

8 אלא מעתה מעשה אין לוקין עליו או משום דעקומת פיו הוי מעשה או משום הקשת זרועותיו כדאיתא התם. ר׳ יונתן הכי קשיא ליה לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. פירש״י ז״ל דס״ד דהאי אל יצא איש אל יוציא הוה ומהתם נפקא לן הוצאה מרשות לרשות שהוא אב מלאכה שממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו ואפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות ואע״ג דליכא קטל׳ ולא לקי דלאו זה לאזהרת מיתת ב״ד ניתן ולא למלקות ופריק רב אשי אל יצא כתי׳ ואין כאן לשון הוצאת משוי ע״כ והקשו עליו בתוס׳ דמשמע מלישנא דמר״ן ז״ל דר׳ יונתן הוה ס״ד דאל יצא איש אין בו אלא איסור הוצאה מרשות לרשות והא מנא ליה למפרך מיניה לרבי חייא דסבר תחומין דאורייתא ומאי הכרח אית ליה דלא נוקים קרא כפשוטי׳ לאיסור תחומין ועוד כיון דהכי ס״ל לרבי יונתן למה לי למפרך מטעמא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שאין לוקין עליו תיפוק ליה דליכא משום לאו בתחומין כלל. ועוד היכי תירץ רב אשי לבריה דאל יצא כתיב אין כאן אלא לשון הוצאת משוי א״כ קשיא האי קרא לרבנן דסברי תחומין דרבנן אלא ודאי דאינהו מוקמי ליה להוצא׳ משוי דוקא וה״ק קרא שלא יצא בכליו ללקוט המן כמו שהיו רגילין ואע״ג דהא כתב באיסור הוצאה ויכלא העם מהביא תרווייהו איצטריכו כדפריש במסכת שבת בס״ד. והנכון כמו שפירשו בתוס׳ דר׳ יונתן הוה סבר דאפילו לרבי חייא דדריש אל יצא כפשוטו לאיסור תחומין מודה הוא דאתא נמי לאיסור הוצאת שבת מרשות לרשות לומר שלא יצא הוא וכליו ולא עוד אלא דהוצאה היא עיקר דחמירא טפי וכיון שכן הרי יש בלאו זה אפילו לרבי חייא ורבי עקיבא אזהרה להוצאה שהיה במיתת ב״ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו לרבי עקיבא ואפי׳ על אותו פרט הנכלל שאין בו מיתה דכיון שכללם הכתיב ביאר כשם שאין לוקין על זה בך אין לוקין על זה וכדאמרינן בפרק מי שהחשיך גבי לאו דמחמר דרב אשי תריץ ליה אליבא דרבי חייא דשאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון אל יצא ועשה מאזהרת תחומין עיקר וכיון שכן לוקין עליו כי אזהרת הוצאת הנכלל בו שיש בה מיתה טפלה היא בלאו זה ואין העיקר נגרר אחר הטפל. ולעניין פסק לית הלכתא כרבי עקיבא וכר׳ חייא והנטפלים להם דסבר תחומין דאורייתא דסוגיין בכולי תלמודא דתחומין דרבנן ומאי דמשני רב אשי לעיל אליבא דרבי חייא ורבי ינאי הוא משני וליה לא ס״ל אבל יש מן הגאונים ושאר רז״ל שכתבו דהני מילי תחומין של אלפים אמה ועד ג׳ פרסאות אבל מג׳ פרסאות ואילך תחומין דאורייתא ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא דהא קרא דאל יצא איש ממקומו דאיפשר למקרא כפשוטו של מקרא דמשמע לאיסור תחומין ואליבא דרבנן מוקמינן ליה שלא יצא חוץ לשיעור מחנה ישראל שהיתה ג׳ פרסאות וסמכו על מה שאמרו בירושלמי הגיעוך סוף תחומי שבת אינם מחוורים דבר תורה פי׳ דהא דכתב אל יצא איש ממקומו כמה הוא שיעורו ואסיקנא ר״ש בר חנה אמר בשם רבי אחא אין לך מחוור שבכולן אלא תחום י״ב מיל כמחנה ישראל ועל הירושלמי הזה נראה שסמך רי״ף ז״ל והראב״ד ז״ל ואחרים עמו סמכו סברא זו על מה שאמרו בתלמוד׳ דפ׳ מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ואמרי׳ דכתי׳ אל יצא איש ממקומו וגמרי׳ מקום ממקום כו׳ אלמא תחומין אית להו עיקר מן התורה וקרא בהדיא משתעי נמי. ועוד כתב הראב״ד ז״ל דהא דתני רבי חייא ור׳ ינאי שלוקין על תחומי שבת דבר תורה אפי׳ אליבא דרבנן היא ועל ג׳ פרסאו׳ דאי אינם דבר תורה היאך העמיד ר׳ ינאי משנתינו דקתני פטורים מלערב בעירובי חצרות דווקא לוקמה כפשטא אפי׳ בעירובי תחומין ותוך ג׳ פרסאות כסתם עירוב הרגיל והנאמר בכל מקום ועוד דודאי לרבנן דפליגי עליה דר׳ עקיבא אין תחומין מן התורה כלל לפי שיטת תלמוד׳ דילן וכדמוכח בפ׳ כלל גדול דאמרי׳ דידע לה שבת במאי ופרקי׳ דידע לה בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא אלמא לרבנן לית ליה שום ידיעה בתחומין ובפרק מי שהחשיך נמי דאמרינן בתחומין אליבא דר׳ עקיבא בהבערה ואליבא דר׳ יוסי ובפ׳ בכל מערבין דאמרי׳ ספק עירוב כשר משום דתחומין דרבנן אמרי׳ גבי ספק טומאה שהוא להחמיר שאני טומא׳ דרבנן דאית לן עיקר מדאורייתא וזו ראיה גמורה דעירובי תחומין אין להם שום עיקר מן התורה ומאי דאמרינן בפ׳ מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכן כתיבן ה״ק אהיכא אסמכוה רבנן ועל כרחיך יש לומר כן דבההיא ג״ש דמייתי אינה אלא אסמכתא דהתם מייתי׳ ג״ש לאלפים אמה ואפי׳ לשטתם ולשטת הירוש׳ אין לנו מן התורה אלא חוץ לג׳ פרסאות אלא ודאי קרא וג״ש אסמכתא דרבנן היא אליבא דרבנן ולר׳ עקיבא הוא דהויא מדאורייתא ממש הילכך קרא לרבנן אינו אלא לאיסור הוצאה שלא יצא איש ממקומו עם כליו ומשאו וזה ברור הלכך קי״ל כרבנן דכל איסור תחומין ואפי׳ חוץ לאלף פרסאות אינו אלא מדרבנן וליתא לדרבי ינאי ולא למאי דמוקים מתני בעירובי חצרות דווקא אלא מתני׳ כפשטא שהם פטורים מלערב בין ערובי חצירות בין ערובי תחומין: ותו לא מידי:

9 פרק שני עושין פסין הא כתיבנא לעיל מה שהקשו בתוספ׳ היכי מכשרי׳ הכא בפסי ביראות פרוץ מרובה על העומד דהא בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע לא אמר רחמנא דנפרוץ רובא ואלו ביראות הם רשות היחיד גמור׳ מן התור׳ ואפי׳ ברשו׳ הרבים כדאי׳ לקמן בפרקי׳ אלא שחז״ל לא התירו אלא לעולי רגלי׳ ולטלטל ולצורך בהמת׳ בלבד והזורק מתוכה לרשות הרבים או מרשו׳ הרבי׳ לתוכ׳ חייב: ויש מי שתירץ בזה דמדאוריית׳ אפי׳ פרוץ מרוב׳ על העומד כשר כיון שיש במקו׳ אחר שיעור רחב מחיצ׳ ודאמרי׳ לעיל הכי אמר רחמנא לא תפרוץ רובא זהו מדינא דרבנן דרחמנ׳ אגמרי׳ למשה מסיני שכן עתידין חכמי׳ לתקן ואשכחן כיוצ׳ בו בפ״ק דמכילתין דאמרי׳ כי אתאי הלכת׳ לרובו ולמיעטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד והנהו לאו מדאוריי׳ נינהו דלית לן מדאוריי׳ אלא רובו המקפיד אלא ודאי כדאמרן ואין זה מחוור והתם בפ״ק הכי אמרי׳ דאתאי הילכת׳ לחלוק שיש בין רובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד ומה שאנו אומרי׳ וכדר׳ יצחק ר״ל כמו שפי׳ לנו רבי יצחק כי זהו מן התור׳ והנכון יותר כשיטת התוס׳ כי מחיצו׳ הלכ׳ למשה מסיני ואין כולם שוות שהרי אתה רואה בפי׳ תקרה יורד וסותם ואמרינן גוד אחית ואין בקיעת גמלים מבטלה ובמחיצות דעלמא ואפילו הן גדולות כמה מבטלתן בקיעת גדיים הכא נמי כך היא דין של תורה דכל שיש מחיצו׳ שלימו׳ בזויות שיעור אמה לכל צד כעין פסי ביראות שפס א׳ חשובה מחיצה גמורה ולא תפסל בשום פרצה בעול׳ ובאו חכמי׳ ואסרו שלא לטלטל בו אלא לצורך עולי רגלים או לדבר מצוה וכדבעי׳ למימר קמן:

10 שמנה נראי׳ כשנים עשר. פי׳ כי הד׳ שבזויות נראין כשמנה כל אחד עשוי כמין צינור וארבע פשוטין באמצע. גבהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועביין כל שהוא פירשו רוב הפרשני׳ דהא דבעינן רחבן ששה זהו בדיומדין עצמן אבל בפשוטין לא בעי כולי האי כיון שאינם כאן אלא למעט האויר שבלתיים שלא יהא יותר מעשר לר׳ מאיר ויש מהם שפירשו דכיון דלא קתני תנא שיעורא אין להם שום שיעור ברחב ובמשהו סגי להוי וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור על כרחין על הפשוטין קאמר ויש שפירשו דצריכין רחב ג׳ או ד׳ שהוא דבר חשוב ומה כאמר בירושלמי לא שאין להם שיעור כלל אלא שאין להם שיעו׳ ששנינו בדיומדין ולכולהו פירושי ק״ל טובא אמאי לא אמרי׳ דאתי אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא ומבטיל לה שהרי אין כאן אפי׳ עומד כפרוץ משתי ואפי׳ היה רחבן של פשוטין ו׳ פשי׳ גופא והנכון דכל עומד דבר חשיב אינו מתבטל באויר הכא והכא מדאורייתא והראייה ממחיצת כלאים שאמרו לעיל דמד׳ טפחים ולמעלה מותר לזרוע כנגדו ואע״פ שהפרוץ מרובה עליו מכל צד ורבנן הוא דאחמירו לעניין שבת והכא בפסי ביראות אוקמיה על דין תורה לצורך מצוה ולפי זה מסייעין לומר דבעינן רחב הפשוטין ד׳ טפחים לרשב״ג או ג׳ טפחים לרבנן כפי מה שהתירו גבי כלאים אבל מדברי רש״י ז״ל נראה כי היא דכי קתני רחבן ששה אפשוטין קאי:

11 אחת נכנסת ואחת יוצאת. פירוש שיהא אמות שבנתיים שוחקות מותר להקריב לבאר ה״ג דרבנן לא שרי פסין לבור אלא לבאר כדאיתא לקמן. ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ואמר בתלמודא שהוא שתי אמות ואם הקריב הפסין לחלל הבור יותר משיעור זה אסרו חכמים לטלטל בו כלל ואפי׳ לצורך הבהמה דחיישי׳ דילמא ממטי לדלי בתוכה ומפיק לי׳ חוץ לפסין שהי׳ ר״ה או כרמלי׳ וי״א שזה השיעו׳ נתנו לכל דבר ואפי׳ לטלאים וגדיים וכי יצא בהם צריך זה השיעור וגם אפי׳ לגמלים די כשיעור זה מדקתני האי תנא מילתא פסיקתא ואע״פ שבשיעור זה של פרה אין בו כדי ראשו ורובו של גמל לא דקדקו חכמי׳ בדב׳ ושיערו בפרה ששיעורה בינוני ולא חלקו בדיניהם וכן הוא בירושלמי בפי׳ ומה שאמר בברייתא בהמה שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים ופרישנא דגבי גמל תניא דאלמא בעי׳ בגמל כדי ראשו ורובו לאו דוקא אלא שיעורא דעלמא נקט וכן פוסק הראב״ד ז״ל אבל יש מרבותי שסוברין שלא שיערו בפרה אלא לכל שהוא דכוותה או אפי׳ פחות ממנ׳ להחמי׳ אבל לרוב מינה כגון גמל או סוס וכיוצא בו צריך שיעור ראשו ורובו לעולם. ומותר להרחיק כל שהוא פירש כל מה שהוא ואפילו שיעיר ודומה לו הא. דאמרי׳ בפרק בתרא אלו דברים אוסרין בכל שהן ואינו ר״ל במשהו דהא ההוא תנא בעי דבר שבמנין כדאי׳ התם אלא פירושו כמה שהן:

« ריטב"א על עירובין ט״ז ע״ב ריטב"א על עירובין י״ח ע״א »