ריטב"א על עירובין ל׳

1 וכי תימא הכא לחומרא והכא לחומרא דגבי טומא׳ כיון דשיעור חמור טפי תפסין לחומרא ולא אזלינן בתר עשירי׳ והכא שיעור דפרסאי נפיש והוי לחומרא שלא יועיל עירו׳ אלא בשיעו׳ גדול שלה׳. והא תניא ר׳ שמעון בן אליעזר אומר מערבין לזקן ולחולה כו׳. אלמא מערבין לזקן ולחולה בשיעורמועט שלהם לקולא ואינם נגררים אחר הרוב והרעבתן ששיעורו מרובה אין משערין לו בשיעורו הגדול אלא בשיעור העולם שהוא יותר קטן ולקולא וכיון דכן לא אזלינן בשיעורי עירוב לחומרא אדרבא נקטינן בה לקולא שיעורא דבציר טפי ואין קושייתינו מרעבתן דלא משערינן לעלמא לחומרא בשיעור גדול שלו דבהא איכא למיחש תרתי חדא דרעבתן טפי משונה בפרסאי ובטלה דעתו אצל כל אדם. ועוד רעבתן גברא ופרסאי אתרא. אלא קושיין דלא אזלינן בעירוב לחומרא לגרור מיעוט אחר הרוב כיון דמשערין לזקן ולחולה בשיעור קטן שלהם ולקולא וכל שכן שאין משערין לכל העולם מפני פרסאי לחומרא. והא דתניא בגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים. פירש רש״י ז״ל במסכ׳ שב׳ לעניין טמא שרץ ונבלה וטמא מת דבגדי עניים בשלש אצבעות ובגדי עשירים בשלשה טפחים. והקשו בתוספות דהא אמרי׳ בפרק במה מדליקין שלש על שלש מניין תלמוד לומר והבגד וקרא ודאי בין לעניים בין לעשירים הוא: ועוד מדאמרינן בזבחים בפרק דם חטאת מעיל שנטמ׳ ונפל עליו דם חטאת פירוש וצריך כבוס בקדש ואי אפש׳ לכבסו כולו בפנים מפני שהוא טמא מכניסו פחות פחות מג׳ מכבסו פי׳ דפחות מג׳ לא חשיב ורשאי להכניסו בטומאה ומכבסו. והא התם דבגדי כהונה בגדי עשירים הם ואפילו הכי נקט פחות מג׳ טפחים ולא נקט שיכניסנו בפחות פחות מג׳: ועוד מדתנן במסכת כלי׳ פרק ט׳ בגד מטמא משום שלש על שלש למדרס שלשה על שלשה לטמ׳ מת וכיון דנקט שלש על שלש למדרס בעשירים מיירי דאלו בעניים הא תנן פרק כ״ח בגדי עניים שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס. לפיכך פי׳ בתוספת דהא לעניין טומאת מדרס ומשום דמדרס ביחוד תליא מילתא חלקו בין עניים לעשירים שהעני מייחד אותו כשיש בו שלש על שלש אבל העשיר אין דרך ליחדו בפחות משלשה טפחי׳ אבל בשאר מקומות עשיר ועני חד שיעורא הוא בשלש על שלש דליכ׳ טעמ׳ לאפלוגי בינייהו. והקשו הראב״ד ז״ל דבכמ׳ דוכתי גמרינן משיעור׳ דעני כדאמרי׳ במסכת שבת שכן עלי אוכל פתו בלא כתישה ושכן עני אוכל פתו עיסה בלוסה ושכן עני קולע שלשה נימין ותולה בצואר בנו ולא עוד אלא אפילו בשלש על שלש דטמא שרץ אמרינן דחזי לעניים ולעשירים לא חזי ואפילו הכי גמרינן מינייהו לעשירי׳ ותירץ דבהנהו דהתם אפילו הבינוניים נקראים עניים בדברים ההם והוו להו רובא ואזלינן בתרייהו לגבי עשירי׳ ממש דהוו מיעוטא אבל הכא גבי מדרס כל הבינוניים דינם בעשירי׳ שאין מייחדין למדרס פחות משלשה אבל עניים מבליעין אותו בשלש על שלש לטלות על קרע שלהם:

2 והא תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר עוג מלך הבשן פתחו במלואו. פירוש לעניין מה שבבית ועתיד להוציאו משם דק״ל שאם יש בבית פתחים הרבה הן שכולן פתוחין או שכולן סתומי׳ בלא פרצת פצימין כולן טמאין עד שיחשוב להוציאו באחת מהם: ובלבד כל פתח שיש בו רוחב ד׳ טפחים דחשיב פתח אבל בציר מה׳ לא חשיב פתח וטהור ואם היה אחד מהן רתב ד׳ טפחים כולם טהורים חוץ מאותו שיש בו ד׳ טפחים ואם לא היה אחד מהם רחב ד׳ טפחים כולן טמאין אפילו חור שבכותל שאינו פתוח וכדאיתא התם במשניות וקתני רבי שמעון בן אלעז׳ דעוג מלך הבשן פתחו במלואו ואינו מטמ׳ כשהוא בבית אלא פתח שיש בו במלואו ואינך כולהו לא חשיבי ואפילו יש בהם ארבע טפחים ואם יש בו פתח אחד שהוא במלואו הוא לבדו טמא ואם אין בו שום פתח במלואו הוו להו כולהו כפתחים שאין בהם ארבע טפחים אלמא סבירא ליה לרבי שמעון בן אלעזר דמשערין לעוג בעצמו ואינו נגרר אחרי מתי׳ דעלמא והיכי קאמ׳ לעיל דרעבתן אין משערין לו בעצמו. ופריק אביי דלא דמי דהתם כיון שאין המת מטמא אלא בפתח שראוי לצאת בו אין לשער לעוג אלא בפתח הראוי לו ובפתח ד׳ טפחים אי אפשר לו לצאת דהיכי נעביד וכי נהדמיה הדומי לאפקיה הא ודאי לא אפשר דאם כן מנוול טובא: אבל הכא גבי עירוב אפשר לרעבתן לשער בעירוב דעלמא ולא ניזיל בתר שיעוריה כיון שהוא משונה ובטל מנהגו אצל בני אדם:

3 אמר אביי התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ארבעה דבהא אפי׳ רשב״א מודה שאותו שיש בו ארבע טפחים מציל על כולם דמסתמא בדידיה מפיק ליה דכי מרווח בדידיה מרווח כי הוא עומד להרחיבו יותר מן השיעור הא כשכולם שיים כול׳ טמאי׳ ולפי זה אין ההפרש בין עוג מלך הבשן לאינשי דעלמא אלא כשיש בו פתח שיעור מלואו של עוג והשאר בד׳ דבעוג מציל על שאר פתחים ושאר מתים אינו מציל דאלו בשכולם בני ד׳ טפחים או פחותים מד׳ טפחים בין בעוג בין באיניש דעלמא כולם טמאים ואם כשהאחד יש בו ד׳ טפחים ושאר כולם קטנים כשם שהאחרים מציל אותו שיש בו דרך מציל לעני לפי דברי אביי. ודעת הראב״ד ז״ל דמי אמרינן שזה הגדול מציל על שאר הפתחים היינו מן הסתם אבל אם חשב על אחת מהם הקטני׳ הוא לבדו טמא דמסתמ׳ בההוא דחשיב התם מרווח.

4 מערבין בבצים חיים. פי׳ חיים ממש דזימנין דסועדין בהם כן ע״י הדחק וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני דהיינו רב יוסף אמר שתים כלימר שתי בצים: אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עליו אין מערבין לו בה. עיקר הפי׳ בזה שאין ההפרש בעלמא דשבועה איסור גברא וחשיב אוכל דהא ודאי אף קונם שאסרו עליו באיסור חפצא כיון דחזי לאחריני אוכל הוא חשיב והוה ליה כיין שמערבין בו לנזיר ואף על פי שהוא לו איסור. חפצא מכיון דחזי לאחריני אלא הטעם כדפרישית דשבועה מסתמא אינה אלא איסור אכולה שעל הרוב הוא אומר שבועה שלא אוכל וכיון שכן מותרת היא לו בהנא׳ ומערבין לו בה כיון דחזי לאכיל׳ לאחריני אבל אם קונם הוא שאומר ככר זה עליו ואינו מזכיר אכילה והוא אסור אף בהנאה דמסתמא לאיסור הנאה נחית ואם מערבין לו בו נמצא שנהנה באיסורי הלאה ואין לו לעשות מצוה זו באיסורי הנאה דחשיב הוא נהנה ובזו השטה דרך רש״י ז״ל אלא שהוא מפרש כל הסוגיא דכל היכא דאמרי׳ שמערבין בככר של קונם היינו מטעמא שהנודר סתם לא נחית לאיסור הנאה ואין דעתו אלא על איסו׳ אכילה בלחוד שדרך ליהנו׳ יותר בו ומפלי כן מערבין וכהא דאוקימנ׳ במסקנ׳ פלוגתא דר״א ורבנן דר״א סבר סתמא לאיסור הנא׳ נחית ורבנן סברי סתמא לאיסור אכילה בלחוד נחית ורב הונא דאמר כרבי אלעזר הוא כל שפי׳ איסור הנאה דברי הכל אין מערבי׳ בו או משום דמיירי כשעירוב לדבר הרשות וכסבר דמערבי׳ לדבר הרשות או משום דסב׳ שאע״פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה מצות ליהנו׳ ניתנו והיינו שלדברי הכל מערבין בככר של הקדש. וקשה לזה קצת דכיון דמוקמינן בין לרבנן בין לרבי אליעזר שמערבין לדבר הרשות או שהמצות ניתנו ליהנות היכי פרכי׳ לקמן על רבה ורב יוסף דאמרו שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנו׳ ניתנו טמא רבה ורב יוסף כתנאי אמרו׳ לשמעתא כלומר כתנאי דרבי יהודא ורבנן דהא ודאי אשכחן הכא דהויא שמעתייהו על כרחין כתנאי דהא רבי אליעזר ורבנן הוו דלא כוותייהו ואמאי מתמהינן עלייהו משום תנא דרבי יהודה ורבנן טפי מדרבי אליעזר ורבנן דפליגי עלייהו בהדיא וא״ת דרבה ורב יוסף מפרשי דפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן. אינו אלא אם מערבי׳ לרשות או לדבר מצוה וטעמא דאמרי רבנן שמערבין היינו מפני שאין מערבי׳ אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואינהו דאמור כרבנן: מכל מקום הוה ליה לתלמודא לפרושי הכי כיון דסוגיין הכי נקטינן דאפי׳ לרבנן מערבי׳ לדבר הרשו׳ ומצות ליהנו׳ ניתנו. לפי׳ הנכון כשטת רש״י ז״ל דודאי טעמא דרב הונא כדאמרן וכל היכא דמותבינן עליה לומר שמערבין בככר של קונם בכולה שמעתין וטעמא דאמרי׳ במסקנ׳ דלרבנן מערבי׳ בו אינו אלא משום דסבירא לן שאין מערבי׳ אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ורבי אליעזר דאמר אין מערבי׳ קסבר שמערבי׳ לדבר הרשות אי נמי דמצות ליהנות ניתנו והשתא הוו להו אפילו לפום סוגיין רבה ורב יוסף דלקמן כרבנן דהוו רבים והיינו דלקמן דסלקא דעתא דהוו פליגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן ואינהו דאמר כרבי יהודא דהא יחידא׳ הוה וקשיא לן ומתמהי׳ נימא כתנאי אמרוה לשמעתייהו כלומר וכיחידאה אבל משום תנאי דרבי אליעזר ורבנן דאמור דלא כרבי אליעזר לא חיישי׳ כלל כיון דאמור כרבנן דהוו להו רבים וזה ברור: ואם תאמר מכל מקום בין לפי שטה זו בין לשיטת רש״י ז״ל משמע שאין הפרש דוקא מפני חומר הקונם על השבוע׳ אלא מפני שיש בקונם מן הסתם איסור הנאה מה שאין כן בשבועה הא קונם שהוציאו בפירוש בלשון אכילה בלבד ושבועה שהוציאו בפירוש בלשון איסור הנאה כגין שאמר שבועה שלא אהנה מככר זו וקינם כבר זה עלי לאכילה יהא הדבר בהפך לרב הונא ולרבי אליעזר שמערבין בככר של קונם ואין מערבי׳ בככר של שבועה: ואם כן למה תפסו היתר בשבוע׳ ואיסור בקונם: י״ל דאורחא דתלמודא הוא דנקיט מאי דרגילי ביה טפי ורובי קונמות הם סתם ויש בהם איסור הנאה ורוב שבועות מפורשין בהם לשון אכילה: וא״ת ולפי שטה זו למה אין מערבין לדברי הכל בככר של הקדש משו׳ דאסור בהנא׳ י״ל מפני שהוא אסור לכל העולם ואנן בעי׳ עירוב במידי דחזי לאחריני לכל הפחות ואלו איסור ככר לכל העולם אפילו באכילה לחוד שוב אין מערבי׳ בו כיון דלא חזי לשום אדם והא דנקט הקדש אורחא דמילתא נקט שסתמא אסור לכל העולם: ובתוספת תפסו שטה אחרת בזה בשם רשב״א ז״ל: דהכא כולהו אמוראי ותנאי דסוגיין כולהו סבירי להו כרבה ורב יוסף שאין מערבין אלא לדבר מנוה ומצות לאו ליהנו׳ ניתנו ודקאמר רב הונא שאין מערבין בככר של קונם אינו אלא משום גזירה מפני שהוא אסור חפצא ודמי למקדש שהוא אסור לכל העולם ואין מערבין בו ולפיכך כשאסרו בשבוע׳ דלא דמיא להקדש ואפי׳ אמר שבוע׳ שלא אהנה ממנו מערבי׳ לו בה כשם שמערבי׳ לנזיר ביין דלא גזרי׳ בה כלום אטו והיינו דכולהו סוגיין נקט שריותא בשבועה ואיסורא בקונ׳ ואין זה מחוור דאי רב הונא הא אתא לאשמועי׳ לינקיט רבותא דיליה בהדיא דאי אומר שבועה שלא אהנה בה מערבי׳ לו בה ואם אמר קונם אכילתי עלי אין מערבין לו בה. ועוד דכל כי האי גוונא שהטע׳ משום גזירה היכי לא מפרש לה תלמודא לפיכך הנכון כשטה שכתבנו:

5 מאי לאו דאמר עלי: ק״ל למה הוצרך התלמוד לומר מאי לאו דהא פשיטא דהנודר מן הככר היינו עלי: וי״ל משום דסיפא משמע לכאורה דמיירי כיכרי בשבועה מדקתני אימתי בזמן שאמר שבועה כו׳. להכי קאמר מאי לאו דאף על גב דסיפא משמע קצת דמיירי בשבועה דלא מיירי אלא באומר עלי מדלא פליג ותני בדידה במה דברים אמורים כו׳. ואורחא דתלמודא היא לפעמים שהוא מרגיש בקושיותיו ודבריו קצת ממה שעתיד להקשות ולתרץ כדכתב בכמה דוכתי:

6 חסורי מיחסרא והכי קתני: הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפי׳ אמר נעשה עלי בעשה כאומר שבוע׳ שלא אטעמי׳ כלומר שדין האומר עלי כדין שבועה כי אע״פ שחסרה עליו בהנאה אינו אלא כאלו לא אסרה תורה אלא לטעימה שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו: ואם תאמר ולרב הונא נמי נימא הכי דהכי קאמר אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמיה אבל אם אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש שאין מערבין בה: ויש לומר דהא ליתא דאם כן כיון שכבר אמר נעשה כאומר ככר זה הקדש שאין מערבין לו בה מה חזר ואמר לפי שאין מערבי׳ בהקדשות הרי כבר אמר שאין מערבין מככר של הקדש: ועוד מאי איריא דקתני שאין מערבי׳ בהקדשות אפי׳ בקונמות נמי אין מערבין: זה הכלל אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה כו׳ לפירוש רשב״ם אתי כפשוטי׳ אבל לשטתו ולשטת רש״י ז״ל לאו דווקא בהאי לישנא הוא הדין אם אסר הנאה בשבועה שאין מערבין ואם ככר עליו בקונם לאכילה בלחוד מערבין ומשו׳ דהני שכיח טפי: נקט איסורא בקונם ושריותא בשבועה:

7 אי אתם מודי׳ שמערבין לגדול ביו׳ הכיפורים. פי׳ וקס״ד דטעמ׳ דב״ש נמי בהא משו׳ דכיון דחזי לקטן שמותר לאכול ביום הכיפורי׳ מערבין בו אפי׳ לגדול דאפי׳ מאי דלא חזי לדידיה ולשום גדול כיון דחזי לקטנים מערבין בו והיינו דאמרו להן כשם שמערבין לגדול ביום הכפורי׳ מטעמא דאמרן כך מערבין לנזיר ביין דאע״ג דלא חזי לדידי׳ חזי לאחריני ושמעי׳ מהכא דכיון שאין מערבין בטבל טבול דרבנן כדאיתא לקמן שאסור להאכילו בידים לקטנים דאי לא אזי לקטנים דומיא דעירוב ביום הכפורים ואין לומר דשאני טבל שהוא איסור חפצא דהא בכולא סוגיין לא מחשבי׳ מפלגי בהא מילתא וכדאמרי׳ הכא כשם שמערבין לגדול ביום הכיפורים כן מערבין לנזיר ביין ולאפוקי מקצת רבנן שהם סבורין דאיסורין דרבנן מותר להאכילן לקטן בידים וזה אינו כדמוכח ממאי דאמרן וכדכתוב ביבמות פ׳ חרש בס״ד:

8 וכ״ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום. פי׳ למ״ד סוף היום שעבר קונה עירוב דלמ״ד תחלת היום קינה עירוב הא ודאי לא חזיא ליה: וא״ת אפי׳ למ״ד סוף היום קונה עירוב היינו בתחלת השמשות והרי אסור לאכול אפי׳ קודם לכן משום תוספת יום הכפורים וי״ל דסוף היום דאמרי׳ שהוא עירוב היינו סוף היתר היום של אכילה וערב יום הכפורים קונה עירוב סמוך לתוספת יום הכפורים כמאן דלא כחנניא פי׳ ברייתא דלעיל אליבא דב״ש וכו׳: כלהו תנאי דמתני׳ דשרו ללכת יותר מתחים שבת ע״י עירוב בלבד דלא כב״ש אליבא דחנניא דלדידיה לא שרו ב״ש אלא בשמוציא כל כלי תשמישו הצריכין לו לשבת לאותו מקום שקונה שביתה וכדמפרש ואזיל:

9 והוצרך לצאת בשחורין. פי׳ והיה רגיל בכך או שהיה יודע שצריך להם דהשתא לא קנה שביתה כיון שלא הוציא כל כלי תשמישו דאלו כשאינו רגיל בהם אלא שנתחדש לו ענין בשדה שהוצרך להם הא ודאי אין זה מעכב עליו כיון שכבר הוציא כל כלי תשמישו שהיו סבר שצריכין ושהיה רגיל בהם:

10 דאיפשר במתשיל בנזירותה: וק״ל אם כן למה אין מערבין לדברי הכל בטבל דאי בעי מעכה שם מינה וביה ובככר של הקדש דהא א״כ איפשר דמתשיל עליה י״ל דלא אמרי׳ הואיל אלא במידי דבלא הואיל חזי לאחריני ומעתה אין לנו טעם הואיל בענין עירוב אלא לסומכוס דאלו לרבנן בלא הואיל מערבין בו כיון דחזי לאחריני ולפרושי עלה ממקום אחר פי׳ דאכתי הא חזיא לאתשולי עליה׳ ולאפרושה עלה ממקום אחר וכיון דאיפשר הכי נימא הואיל ויהיו מערבין בו ופרקי׳ לא נחשדו חברים לתרו׳ שלא מן המוקף לאו למימר במתני׳ בחבר בלחוד מיירי דהוא סתם איתנא:

11 אלא ה״ק שאסור לתרום שלא מן המוקף ומשום דמרגלא בפומין לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף נקטי׳ הכא וא״ת והא משמע ביבמות גבי אריסיה דר׳ ינאי דלצורך כבוד שבת מותר והכא לצורך שבת הוא מעכב לשום מצוה. וי״ל שלא אמר שם אלא לצורך סעודת שבת ומשום עונג שבת דוקא:

12 לפרוש עליה מניה וביה ופרקי׳ כגון דלית ביה שיעורא. פי׳ שלא היו בו אלא שתי סעודות מצומצמות ופרכי׳ מאן פסקה כלומר מי פסק לתנא שלעולם לא יהא לו אלא שתי סעודות מצומצמות של תרומה דלפסוק ולתני שאין מערבין לסומכוס לתרומה. ויש שואלי׳ מאי דאמרי׳ לעיל תרומ׳ נמי מתשיל עלה כדאי׳ בערכין ובמסכת נדרים פ׳ הנודר מן הירק. וי״ל דאם כן מאי פסקה כי הכי דלתני התם מערבין בחולין ולא בתרומה כיון דאיכא שריותא בתרומה שלא בא ליד כהן:

13 אלא סומכוס סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות. פי׳ וכיון שכן אסור הוא לו להפריש אפי׳ מיניה וביה בבין השמשות בשעה שקונה עירוב ולפי׳ אין מערבין בתרומה דאי אמרתי מתשיל עלה הדרה לטבלה ולא הוה מצי מפריש עלה ואשתכח דליכא הואיל אבל רבנן דפליג עלי׳ דסומכוס טעמ׳ דידהו או משו׳ דאיכ׳ הואיל דסביר׳ להו כר״י דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אי משום דאע״ג דלא חזיא לדידיה כלל מסתיין דחזיא לכהנים: והא דאמרי׳ דלסומכוס כיון דסבר כרבנן א״א להפרישה איתא אפי׳ למ״ד סוף היום קונה עירוב כי סוף היום הזה בערבי שבתות וימים טובים בתחלת בין השמשות הוא ובכל בין השמשות גזרו חכמים. פי׳ אבל לר״י שלא גזרו אפי׳ בסוף בין השמשות לא גזרו ולפי׳ היה מותר לסומכוס אלו ס״ל כרבי ואפי׳ ס״ל בתחלת היום קונה עירוב והיינו דלא אוקמינ׳ לסומכוס אפי׳ כר״י ודקסבר תחלת היום קונה עירוב:

14 סומכוס היא דאמר מידי דחזי לאכיל׳ בעי׳ פי׳ וכיון שכן ה״ה נותן דלא משערי׳ אלא בדידיה גופיה לימא פליגא מתני׳ דיש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדרבי שמעון בן אלעזר דלא משערי לכל אדם בעצמו מדלא משערי׳ לרעבתן בדידיה. ומהדרי׳ תרגימו אזקן ואחולה פי תרגימ׳ אמתני׳ דיש שאמרו לפי מה שהוא אזקן וחולה דאלו רעבתן אינו מן המניין דבטל׳ דעתו אצל כל אדם:

15 ולכהן בבית הפרס. פי׳ ואפי׳ לסומכוס דבעי מידי דחזי לדידיה ההיא שעתא דהא נמי אפשר דחזי לדידיה כרב יהודה אמר שמואל דאמר מנפח אדם בית הפרס והולך וכבר פירשתיה לזה במסכת ברכות ובמסכת נדה יפה בס״ד. ושם בררתי דזמנין דשרו רבנן לכהן להכנס בבית הפרס אע״פ שלא נידש ואפי׳ בלא ניפוח דאוקמה רבנן אדאורייתא והכא נמי גבי עירוב אוקמיה רבנן אדאורייתא ואמרי׳ דאי בעי עייל התם ושקיל עירוביה ואכיל וה״ל מידי דחזי לדידי׳ אבל לא בבית הקברות דהתם לית ליה תקנתא למיעל ולמשקל עירוביה וה״ל מידי דלא חזי לדידיה וכולה סיפא אליבא דסומכוס נמי איתניא דאלו לרבנן דלי׳ להו לסומכוס אפי׳ בבית הקברות מערבין לכהן דהא חזי לישראל וכשם שמערבין לישראל בתרומה וכן פרש״י ז״ל ואנן הא קי״ל כרבנן דפליגי עליה דסומכוס:

16 רבי יהודה אומר אפי׳ בבית הקברות. פי׳ ואפילו אליבא דסומכוס. תאנא מפני שיכול לרוץ ולילך שם בשידה תיב׳ ומגדל פי׳ כשהם כלם גדולים העשוי׳ לנחת דלא מקבלין טומא׳ לפי שאין מטלטלין מלאין וריקנין וכל שאינן מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה לדברי הכל בשעומד עץ במקום אחד אבל הכא פליגי רבי יהודה ורבנן משום דהוי אהל זרוק כדמפרש ואזיל דרבי יהודה סבר אהל זרוק שמיה אהל לחוץ לפני הטומאה שלא תהא בוקע׳ ועולה ורבנן סברי לא שמיה אהל. ואהל זרוק פי׳ ר״ח ז״ל שנזרק שם לפי שעה ואפי׳ בעודו נח אמרי רבנן דלא הוי אהל וכגון שידתה שידה גדולה שהיא מגעת מתחלת בית הקברות עם מקום העירוב וגלגל שם מתחל׳ את השידה ואח״כ עובר הכהן עליה עד שהגיע למקום העירוב וסברי רבנן דבשעה שנזרק לשם לא שמיה אהל ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ואין פי׳ זה מחוור דקשיא עליה עובדא דתבודא במסכ׳ מגילה דשקליה ואנחוה באנדרונ׳ דמשמע דבשעת הנחתה חוצץ בפני הטומאה משום דהואי כלי העשוי לנחת כדאיתא התם אע״פ שנזרק לשם אבל רש״י ז״ל פי׳ והוא הנכון אבל זרק אהל המטלטל דסברי רבנן כי אע״פ שהוא כלי גדול העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה אפי׳ בשעת טלטול ומ״מ אינו חוצץ בפני הטומאה ורבי יהודה סבר דאפי׳ כשהוא מטלטל חוצץ בפני הטומאה ואמרי׳ בפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העובדי כוכבים בשידה תיבה ומגדל פי׳ שהם כלים גדולים העשויים לנחת ר׳ מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר: פי׳ דאע״ג דגזרו רבנן טומאת אהל בארץ העובדי כוכבים כלים אלו חוצצין בפני הטומאה במאי קא מיפלגי מר סבר כר׳ יוסי בר׳ יהודה אהל זרוק שמיה אהל וחוצץ ומר דהיינו ר׳ אלעזר דלא שמיה אהל והכי אוקימנא בהא פלוגתא פי׳ כהן גדול דמסכת נזיר בחדא לישנא דפליגי ר״א ור׳ יוסי בר׳ יהודה באהל זרוק דאבעיא לן ארץ העובדי כוכבים משום אוירא ור״י בר׳ יהודה סבר משום גושא וכ״ע אהל זרוק שמיה אהל ודחי׳ לא דכ״ע משום גושא ובאהל זרוק קא מפלגי מר סבר שמיה אהל וכו׳ ואמרי׳ עלה והא תניא ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין ואם נחה טהורין. ואיכא מרבנן ז״ל דמפרשי התם דכי אמרינן והא תניא לאו בניחותא גרסי׳ ליה ובלשון סייעתא דאדרבא תיובתא היא לאוקמתין היכי אמרי׳ דר׳ יוסי בר׳ יהודה סבר אהל זרוק שמיה אהל וחוצץ בפני הטומאה דהא קתני באידך ברייתא התיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאים ומאי דהדר אמרינן התם ואיבעית אימא דכ״ע משום אוירא גזרוי וטעמא דר׳ יוסי בר׳ יהודה משום דשידה תיבה מגדל לא שכיחי לא גזרו ביה רבנן היינו משום דמקבלי׳ תיובתא דמתני׳ מתיבה שהיא מלאה כלים ועבדי׳ אוקמתא אחרי׳ ובתוספת׳ השיבו על פי׳ זה חדא דאם איתא דהתם אידחיא לה ההיא אוקמיתא ואסיקנא בתיובתא היכי אמרי׳ לה הכא בהדיא ולא מותבי׳ עלה מידי. ועוד דאם כן דתיובתא הוא דמותבי׳ עלה התם לא הוה לן למימר בתר הכי. ואיבעי׳ אימא והכי הוה לן למימר אלא דכ״ע אהל זרוק לא שמיה אהל ודכ״ע משום אוירא גזרו והכא בהא קא מפלגי ועוד תנן דמשום תיובתא דאותבי׳ מתיבה מלאה כלים הוא דהדרי׳ מאוקמתא קמייתאי למה לן למהדר בין ממאי דאמרי׳ דלטעמא משום גושא גזרו ולמימר דכ״ע משום אוירא גזרו דאכתי הוה מצי׳ למימר דכ״ע משום גושא גזרו ומיהו אפי׳ לרבי יוסי בר׳ יהודה אהל זרוק לא שמיה אהל וטעמא דרבי יוסי בר׳ יהודה משום דשידה תיבה ומגדל לא שכיחי דלעולם כל אוקמת׳ דסתיר לה תלמוד׳ מכח תיובתא לא סתרי מינה אלא מאי דאותב מינה בלחוד. לכך פר״ת ז״ל דהתם בניחותא גרסי׳ והתניא וסייעתא הוא דמייתי׳ מדקתני ואם נחה טהורין וה״פ תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין דאפי׳ למ״ד אהל זרוק שמי׳ אהל ה״מ כשהוא מהלך על הארץ אבל בשנזרק באויר לא הוי אהל כלל לא לחוץ בפני הטומאה דה״ל כטלית שהיא מנופפת שאינה חוצצת ואינה מביאה את הטומאה כדאיתא במסכת אהלות ואם נחה בארץ טהורין ואפי׳ כשהיא מטלטל׳ ומהלכת דאהל זרוק שמיה אהל והשתא אתי שפיר דלא קתני טומאה אלא בזורק באויר ואם איתא דס״ל דאהל זרוק המטלטל בארץ לא שמי׳ אהל למה לי למתני שזרקה על פני המת לתני שהיתה מהלכת בארץ על פני המת וכ״ש אלא ודאי כדאמרן והשתא אתיא שמעתין דהכא שפיר כלישנא קמא דהתם דהא לא אתותב כלל ואע״ג דהתם עבדו בה אוקמתא אחריני לא חיישי׳ הכא להנהו לישני ואמרי׳ דלפום חד לישנא דהתם. פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה: לכשתמצא לומר דרבי ורבי יוסי בר יהודה לא פליגי בהא כפום אידך לישני דהתם לית לן בה: והקשו בתוס׳ לקמן דמאן דסבר הכא דאהל זרוק לא שמיה אהל מאי האי דאמרי׳ במסכת סוכה בפרק הישן גבי תנוקות ההולכים למלאת מימי חטא׳ שמניחין תחתיהן דלתות לחוץ מפני קבר התהום דהא כשהוא מהלך אינו חוצץ בפני הטומאה: ותירץ ר״ת ז״ל דאליבא דידיה לא היו מניחין שם דלתות אלא שוורי׳ שכרסם רחבה כדאיתא התם דרחמנא קרי לי׳ אהל מדכתיב ובעצמות וגידים תסובבני וכיון דמהאי טעמא הוא דהוי אהל אפי׳ בשעת זריקתו הוי אהל דמהאי טעמא נמי עדיף משאר אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא שמיה אהל כדאיתא התם בהדיא ונכון הוא זה: ויש לתרץ עוד דלא אמרי׳ אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בדבר שהוא כלי דכשהוא קטן מקבל טומאה ומפני שהוא עשוי לנחת הוא דטהור וכיון דכן כשמטלטל ולא עביד נחת הוי כשאר כלים אבל בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אפי׳ כשהן זרוקין אינם מקבלים טומאה וחוצצין: