ריטב"א על עירובין מ׳

1 מאן דאכל סבר כל מאי דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דבי ריש גלותא אתא וכן הלכתא דהא מאן דאכלו מיני׳ הוו להו רבים ורב ששת דאס׳ יחידאה הוא. ההיא לפתא דאתי למחוזא חזייא רבא דמכמשא הא ודאי מאתמול עקירא ושריא פי׳ דאלו עקירא היום הוה אסירא ואפי׳ עקירא בשביל עובדי כוכבים בלבד או משום מוקצה או משום דהוא בכלל גזירה דפירות הנושרים שאסרו חכמים גזירה שמא יעלה ויתלוש דכל׳ חדא גזירה היא דאי לאו הא לא קיימא הא ולא דמיא לההיא דעובדי כוכבם ומזלות שהדליק את האור או שעש׳ כבש לעצמי שמשתמש אחריו ישראל דהתם ליתנהו להני טעמי וכדפריש׳ בדוכתא התם בס״ד:

2 מאי מחוץ לתחום אתאי יש שפירשו דה״ק מאי אמרת דניחוש שמא מחוץ לתחום אתאי הנה בשביל לישראל מותר לישראל אחר ודייקי מינה דס״ל לרבא דספק תחומין לחומרא. ופלוגתא דרב ושמואל היא במס׳ שבת גבי חלילין ושם פירשתיה בס״ד. ודכ״ע בפירות הנושרים בעיר אין תולין אותם מן הסתם שבאו מחוץ לתחום ואם הם ביד עובדי כוכבים ומזלות המצוי בעיר אלא אמרי׳ כאן נמצאו וכאן היו: ורבותינו בעלי התוספות ז״ל כן כתבו וכדכתיב׳ התם בס״ד. גרש״י ז״ל הנהו בני גננא דגזו להו עובדי כוכבים ומזלות אסא בי״ט שני שרא להו רבינ׳ לאורוחי לאורתא לאלתר. ואף לפי גרסא זו יש סיוע לר״ש ז״ל דדב׳ שנעשה בו מלאכה ע״י עובדי כוכבים ומזלות בראשון אין צריך להמתין בכדי שיעשו אלא לערב די״ט שני ולפי׳ היה מקל רבינא כמה שנעשה בי״ט שני דרבנן דלא לבעי לאורתא בכדי שיעשו ואפ״ה פליגי עליה דבהא נמי בעי׳ לערב בכדי שיעשו אבל לדברי ר״י ז״ל שפי׳ דלערב דמוצאי י״ט קאמר רב פפא התם היאך נמתין במעשה י״ט ראשון עד מוצאי י״ט שני בכדי שיעשו ונתיר מעשה י״ט שני לערב לאלתר ר״ל דקסבר רבי דבי״ט ראשון דאורייתא ראוי להחמיר עד בחול ממש אבל בי״ט שני שלדבריהם אינו צריך להמתין כלום לערב: ויש ספרים שגורסים הנהו בכי גוונא דגזו להו אסא ביומא טבא ומפרש ליה דבי״ט ראשון הוה עובדא ולפיי גרסא זו כ״ש דהוי סייעת׳ לפרש״י ז״ל כדברי רב פפא דס״ל לרבינא דאפילו במעשה י״ט ראשון אין לנו להמתין בכדי שיעשו אלא בדבר שבא להשתמש בו דעיקרו תשמישו שנעשה בשבילו כגון פירות לאכילה אבל אסא דכי גזיל׳ לאו לאורוחי נקצץ אלא לצורך גוונא ומשום הכי שרי לאורוחי לאלתר אבל יש דוחין דרבינא ליה ליה דרב פפא כלל וס״ל שאין צריך להמתין בכדי שיעשו כלל ורב פפא סובר שצריך להמתין אף במוצאי י״ט שני ואין זה מחוור: ואיכא למידק דמשמע הכא דהדס שתלשו עובדי כוכבים ומזלות מן המחובר לצורך ישראל אסור להריח בו ביום טוב לדברי הכל ואמאי דהא אמרי׳ התם במסכת סוכה הדס במחובר מותר להריח כפי מה שגורס רש״י ז״ל וברוב הספרים וא״כ לגבי ריחא לא אתעביד בה מידי ולא הועיל בו מעשיו של עובדי כוכבים ומזלות ולמה יאסר. ויש מתרצים דכיון דאי בעי ישראל להריח בו בכאן בכי גוונא לא מצי לאורוחי הרי הועילו מעשיו של עובדי כוכבים ומזלות כי בלא קציצה ואבא׳ לא אפשר לאתיקוני ביה הכא וכיון שכן הרי הוא אסור אלינו או כדי שלא נהנה ממלאכת קציצה שעשה עובדי כוכבים ומזלות או כדי שלא נאמר לו שיקוץ ויביא כדברי רש״י ז״ל והראב״ד ז״ל תירץ דההיא דסוכה דשרי לאורוחי ביה היינו דוקא במחובר דאפי׳ שרית ליה לא אתי למגזייה אבל הכא דהוי תלוש ולצורך גונא אי שרית לי׳ אתי לטלטולי ולמעבד מיניה גונ׳ וה״ל כאתרוג במחובר שאסור להריח בו דילמא אתי למקצייה ואין זה נכון והנכון בעיני יותר דכל שנעשה בו לצורך ישראל שום מלאכת איסור שא״א ליהנות בו זולתה אסרו כל הנאת אותו דבר לגמרי ואפי׳ מה שלא הועיל בו מעשה עובדי כוכבים ומזלות שאם לא כן אף אתה נהנה ממעשיו שנתכוון לדבר האסור ויבא לומר לו עשה ובמסכת סוכה הארכתי בס״ד: ולפי גר״ח ז״ל שגורס שם הדס במחובר אסור להריח בו תו לא קשיא ולא מידי. ואלא מאי להתנות למה להו לאפליגי בתרתי פי׳ דבשלמא לדידי אית לי למימר דבר״ה אפליגי להזכיר. ובשאר ראשי חדשים אפליגו להתנות. ואם איתא אחת עשרה מבעי ליה. פי׳ דכי היכי דעביד ברכה באנפי נפשה לקדושת שבת הוה ליה למימר ברכה אחריתי בשל ר״ה כשם שמזכיר ר״ח באנפי נפשה במעין המאורע אלא ודאי ש״מ דזכרון א׳ עולה לכאן ולכאן ולפיכך נכלל בברכת קדושת היום:

3 אמר ר׳ זירא שאני ר״ח מתוך שכולל שחרית וערבית כולל נמי במוספין. פירש דלעולם אין זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן והא דלא עבדי לר״ח ברכה באנפי נפשה במוסף ר״ה לאו משום דיכיל ליה בחתימת קדושת היים אלח משום דכי לילה בברכ׳ קדושת שבת שאפילו בכל השנה כלה מפני שר״ח נכלל בתפלת שחרית וערבית בין דחול בין דשבת נכלל נמי במוספין של שבת לחתום בשל שבת ור״ח ביחד וכיון דכן ה״ה בראש השנה: קשיא ומיהו אכתי איכא למימר דלעולם אין זכרון א׳ עולה לכאן ולכאן ואפ״ה כיון דר״ח ור״ה שניהם ענין זכרון לכלול שתיהן בחתימה אחת במוספין: והיינו דאמרי לקמן מאי הוה עלה ומאי קא שיילינן דהא הכא מדלא קתני אחת עשה שאומר זכרון אחד לכאן ולכאן ואע״ג דמדב״ש דייקי׳ לה לאו בהא פליגי ב״ש וב״ה אלא ודאי משום דאיכא לדחויי כדאמרן לא פשטוה מהכא וכן פי׳ בתוס׳:

4 וכולל עצמו תנאי היא. פי׳ מה שכוללין ר״ח בכל השנה כלה בשחרית וערבית ומנחה דשבת תנאי פליגי בה באיזה מקום כוללין אותה דתניא וכו׳ הרי שלדברי ת״ק כולל אותו בעבורא ולרשב״ג ולר׳ ישמעאל אומר אותו באמצע אמצעו׳ שאומ׳ באמצעתה יעלה ויבא או שאומר את יום המנוח הזה את יום ראש חדש הזה אלא שאינו חותם בשל שבת בלבד והילכתא כתנא קמא לגבי שחרית וערבית אבל לית הילכתא כוותיה במוספין אלא כרבי דאמר שחותם אלא בשל שבת ור״ח וכדאית׳ בפר׳ בתרא די״ט: כיון דאמר זמן קביליה עליה ואתסר ליה למשתי פי׳ ודוקא דקביליה עליה כשאמר זמן שהוא דבר של קדושת יום הכפורים ודומיא דעובדא דר׳ דאמר ליה אין בדילנא לפי שהתפלל כבר של שבת כדאי׳ בברכו׳ אבל באמירא בעלמא לא מתסר וכדכתב׳ בפ״ק דשבת וכן נמי אע״ג דאכל כל סעודתו ערב יום הכפורים ואפסיק ביה אדעתא דלא למיכל מכאן ואילך שרי למיכל בתר הכי תדע דהא כי אמר זמן כבר הפסיק מלאכול ואין דעתו לאכול יותר ואפ״ה לא איתס׳ אי לאו דאמר זמן וכן ההיא בפי׳ בירו׳ ובמדרש איכה רבתי דאמר התם ר׳ יהודה בן בתירה אזיל לנציבין בערב צומ׳ רבה אתא ריש כנשת׳ לזמוניה א״ל כבר אכליה ופסקי׳ א״ל אשגח עלי דלא יימרון אינשי ר׳ יהוד׳ לא אשגח עלוי אזל עמיה ואכל מן כל עגול ועגול חד פירא ומכל חבית וחבית שתא חד כסא וכן פר״י ורבי׳ הרמב״ן ז״ל: המברך צריך לטעום פי׳ כדי שלא תהא ברכה לבטלה הילכך אם לא טעם המברך מסתיין דלטעו׳ אחרינא וכדאמרי׳ בסמוך ליתבי לינוקא דילמא אתי למסרך דאלמא כד טעים מיניה ינוקא סגי לן והיינו נמי דאמרי׳ התם אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו ומיהו דוקא כשטועם ממנו קטן שהגיע לחנוך ברכות דאי בתנוק שלא הגיע לחנוך ברכות הרי הברכה יוצאה לבטלה והא דאמרי׳ הכא ניתיביה לינוקא מיירי בתינוק שהגיע לחנוך ברכות ולא הגיע לחנוך תענית ביום הכפורים:

5 לית הלכתא כרב אחא בר יעקב. פי׳ דשרי דבכ״הג ולא חייש לסרכא: וכתב רש״י ז״ל דלא אתפרש היכן אמרה רב אחא בר יעקב ור״ת ז״ל שכך קבלו הראשונים דאמרי׳ במס׳ שבת גבי רב עמרם דזרע כשות בכרמא ע״י עובדי כוכבים ומזלות ופרכי׳ וליתביה לפירות ישראל דמאן דפריך הכא הוה רב אחא בר יעקב דילמא אתי למסרך פי׳ כי כשיגדל יברך זמן על הכוס ושתה ממנו ולא ידע דאשתקר לא נתנו לו לשתות אלא מפני שהיה קטן: וכתב ר״י ז״ל שלא חששו לזה אלא בדבר שאין באין לתקן על ידו לצרכינו אבל בדבר שאנו עושין לצרכו לא חיישי׳ להכי דאי לא היאך מאכילין את התינוקי׳ ביו׳ הכפורי׳: עוד כתב הוא ז״ל שלא חששו דילמא אתי למסרך אלא בדבר שהוא קבוע לכל שנה אבל אירע ברית מילה ביום הכפורים יהבינן מן כסא דברכתא לינוקא ולא חיישי׳ דילמא אתי למסרך: ונ״ל שלא אמר רביני ז״ל אלא לצורך דבר של מצוה כגון הא דברית מילה אבל בדבר הרשות בדבר שאינן קבוע חיישי׳ דילמא אתי למסרך וכדמוכח מההיא דכשותא בכרמא דלא קביע כלל וחייש׳ דילמא אתי למסרך: והגאוני׳ ז״ל כתבו דמילה שהיא בי״הכ או באח׳ מן הצומח מברכי׳ לה על אסא משמע דלית להו סברא דר״י ז״ל: ואם החיה אינה מתענה והמילה שם בבית מברכין אכס׳ ומטעמי׳ לה: שהו׳ מפסיק מבעוד יום פי׳ ואת׳ כמ״ד התם דט׳ באב בין השמשות שלו אסור: ומיהו אין צריך להפסיק מבעוד יום טפי כמו בי״ה וכדכתיב׳ במס׳ תענית בס״ד.