ריטב"א על עירובין ל״ח

1 מתני׳ ר׳ אליעזר אומר י״ט הסמוך לפני שבת בין מלפניה בין מלאחרי׳ מערב אד׳ שני עירובין. פי׳ בפת ונותן א׳ למזרח וא׳ למערב כדי שיהא העירוב הא׳ קונה לו שבית׳ למזרח והעירוב השני קונה לו שביתה למערב ליום השני וכדמפ׳ ואזיל וקסבר ר׳ אליעזר די״ט ושבת שתי קדושות הם וכיצד יעשה נוטל שתי ככרות ומניח הככר הא׳ למזרח ואומר כאן תהא שביתתי למחר והככר השני מניחו לצד מערב ואומר כאן תהא שביתתי ליום שני וכ״א וא׳ מהם קונה לו ליומו של מחר קונה לו שביתה בבין השמשות של היום ושל יום שני קונה בבין השמשות של מחר וצריך לתת את שניהם במקומם מערב יום ראשון כמו שאמרנו כי למחר לא יוכל להניח עירוב ליום של אחריו ולא מבעיא למאי דס״ד בגמרא דמיירי מתני׳ במניח העירוב לסוף אלפים לכל רוח דהא ודאי כיון שהניח עירוב למח׳ לסוף אלפי׳ של מזרח וקונה שם שביתה שוב לא יוכל למחר לצא׳ מן העיר לצד מערב ואפי׳ פסיע׳ אחת וצריך היה לשלוח עירובו ע״י מבני העיר אלא אפי׳ במניחו לסוף אלף אמה כדאסיקנא בגמר׳: אי נמי בבא לערב ע״י שליח אינו יכול למחר להניח עירוב לקנות שביתה ליום של אחריו שאין מערבין בתחל׳ מי״ט לשבת ואפי׳ למ״ד דתחלת היום קונה עירוב ושב׳ מכינה לעצמה דמ״מ כיון שהוא עושה עירוב לכתחלה בי״ט לשבת או ברגליו או בפת מוכחא מילתא שמכין מי״ט לשבת ואפי׳ בנותנו היום במקומו ונועלו ומחזירו למחר א״א דעד כאן לא שריא הכי אלא בסופא לרבנן שמערב הכל לרוח אחת אבל לר׳ אליעזר שנותן עירוב אחד ליום א׳ ועירוב אחת ליום שני וביום הראשון נאסר לאותו רוח שבא למכין למחר הרי זה במכין מי״ט לשב׳:

2 וחכמים אומרים או מערב לרוח אחרת או אינו מערב כל עיקר או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר דסבי׳ להו לרבנן די״ט ושבת קדושה אחת הן וכיום אחד ארוך הם וכשם שאי אפשר ביום א׳ לערב חציו למזרח וחציו למערב כך אינו יכול לחלוק שני ימים אלו לשתי רוחות. ודקתני או אינו מערב כל עיקר ולא קתני מערב ליום א׳ משמע דה״ה שאינו יכול לערב יום א׳ למזרח והשני כבני עירו כשם שא״א לערב חצי יום למזרח וחצי יום כבני עירו: ותו דייקי׳ מינה דכל שמערב לשני ימים לשתי רוחות אין עירובו כלום ואם היה בדרך ונתן עירובו לשתי רוחות לא יזוז ממקומו שהרי עיקר עירובו מכאן ובמקום עירובו לא קנה ומיהו אם הוא בביתו בין השמשות כיון שלא עשה כלום בעירובו הרי הוא כבני עירו שאין אדם עוק׳ דעתו מביתו אלא על דע׳ שיקנה לו עירובו וכדבעי׳ למכתב בפרק מי שהוציאוהו גמרי׳ מי שיצא לילך לעיר אחת בס״ד: כיצד יעשה מוליכו בראשון ומחשיך עליו פי׳ מוליך עירובו של פת ומיירי במערב עד שהניח כדפרש״י ז״ל וכדכתיב לעיל ניטלו ובא לו פי׳ בשלא היה מקו׳ המשתמר אבל אם הוא מקו׳ המשתמ׳ אינו צריך ליטלו אלא מניחו שם ואימר בזה תהא שביתתי למחר וליום שני וקונה בו עירוב היום ולמחר: ולמחר בבין השמשות קונה בו ביום שני ורבותא אשמעי׳ תנא שאפי׳ נוטלו היום יכול להחזירו שם למחר וקונה לו עירוב ולא הוי כמכין מי״ט לשבת ודוק׳ כשהתנ׳ היום מן החול לקנותו בו שביתה למחר בבין השמשות ליום השני דהשת׳ כי מהדר ליה התם למחר לצורך יום שני לקבעיה הדר ובהנחה גרידא קונה בשתיקה ואנו צריך לומ׳ כלום הא אלו לא הניחו היום שם בתנאי ובא ליתנו שם למחר לקנו׳ שביתה לשני ימים היה צריך אמירה ואע״ג דבתחל׳ היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה מ״מ ה״ל כמכין מי״ט לשבת ואסו׳ והכין מוכח בשם ובירושלמי נראה שיש שטה אחרת ואינה כפום ש״ס דילן: נמצא משתכר בהליכתו כלומר שיקנה תחום למחר ומשתכר בעירובו שיוכל לאוכלו. נאכל עירובו בראשון אינו עירוב לשני פי׳ דדיינינן להו לשתי קדושות וכיון שכן אין עירובו של יום שני קונה עד בין השמשות שלו וכיון שנאכל קודם לכן אין כאן עירוב: ואלו סבי׳ לן דשתי קדושות הן ודאי כרבי אליעזר הרי הוא בשני כבני עירו אבל למאי דאמרינן בש״ס לרבנן דמספקא נהי אם היה קדושה אחת או שתי קדושו׳ זה שנאכל עירובו בראשון הרי הוא חמר גמל. ואין לו אלא אלפי׳ אמה מתחומו ועד עירו וגם כן כל עירו אבל לא יותר דהא לא ידעי׳ אם קונה לו עירוב למזרח או אם דינו כבני עירו וזה ברור:

3 גמרא לרוח אחת מאי ניהו לשני ימים. פי׳ דעל כרחין כי אתי רבנן לאפלוגי ולמימר או מערב לרוח אחת לא ליום אחד קאמרינן דהא אפילו לר׳ אליעזר נמי ולכ״ע אי אפשר לערב ליום אחד לשתי רוחות אלא על כרחין ה״ק או מערב לרוח אחת לשני הימים או אינו מערב כל עיקר ואפילו ליום אחד.

4 הכי קאמר רבנן לרבי אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד וכו׳. פי׳ דמתני׳ ה״ק כשם שאתה מודה דביום אחד או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר שאפי׳ הם כיום אחד ארוך הם כקדושה אח׳ הם: אמר להם ר׳ אליעזר לחכמים פי׳ לשון ברייתא הוא שמפרש מחלוקותם של ר׳ אליעזר ורבנן וכן הוא בתוספתא אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני פי׳ לא שיערב לכתחלה בשני אלא שיהא מתנה מערב הראשון שיקנה שם שביתה למחר בשני ולמחר מחשיך שם לערב לשני כמו שהתנה ומערב בשתיקה שאינו צריך לומר כלום דהשתא כיון דתחלת היום קונה עירוב אינו כמכין ולא כקונה עירוב מי״ט לשבת אבל לכתחלה ליום הראשון לשני אסור ואפילו בשתיקה דהא מחזי כקונה מי״ט לשבת וכן כתבו בתוספות וכדבעינן למימר קמן והאי דקתני עירוב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני ולא קתני סתמא עירב בראשון מערב בשני דמשמע בין בפת בין ברגליו לאו למעוטי שאם עירב בפת בראשון אינו מער׳ בפת בשני כלל דהא ליתא דודאי כל שעירב בפת בראשון והתנה בו ליום השני יכול הוא לערב באותה הפת למחר ליום השני כדקתני מתני׳ אליבא דרבנן דכל שהוא באותו פת עצמו הרי כשחוז׳ ומניחו שם למחר כדי לקנית בו שביתה בי״ט וכדאי׳ במתניתא אליבא דרבנן ולרבותא נקט דאפי׳ כשערב ברגליו בראשון בשתיק׳ בעלמ׳ על דעת לקנות שביתה למחר וליומא אוחרי חוזר ומערב למערב ברגליו להחשיך שם בשתיק׳ וכדאסקוה לקמן בשמעתין מובודאי דעירב ברגליו חמיר טפי דאלו פת לא ניד מנפשיה וכשטתנו שם קונה שם מקו׳ וכי שקיל ליה מהתם ומהדר ליה על דעת תנאו הראשון לקבעיה הדר אבל כשמערב ברגליו כיון דאדם כי דניד מנפשיה כי לניד בתר הכי מהתם מעק׳ עקר והוה ס״ד דכי הדרי תמן לא הדר לקבעיה וה״ל פנים חדשות ואם צריך הוא לומר כאן תהא שביתתו ביום ראשון כך נ״ל ביום השני ור׳ אליעזר אשמועינן דאפילו במערב ברגליו בשתיקה סגי ליה וכיון שכן מערב ברגליו בשני וכ״ש שמערב בפת דומיא דרגליו דהיינו באותה פת עצמה דהדר קתני נאכל בראשון אין יוצא עליו בשני וכיון שכן היא הנותנ׳ שאינו יכול לערוב בפת אחרת שזה עירובי אח׳ מחודש הוא: ואמירה בעי וכל דבעי אמירה אסור לערב אותו מי״ט לשבת ולא מי״ט לחבירו. והכי מוכח לקמן ממאי דפריך אביי לרבא מדרב יהודה וכדבעי׳ למימר בסמוך בס״ד ורבנן הכא לחומרא והכא לחומרא פי׳ תלמודא מפ׳ טעמא דמספקא להו בי״ט ושבת אם הם קדושה אחת או ב׳ קדושות:

5 אמר לו לר׳ אליעזר. פי׳ גם זה מלשון הברייתא אי אתה מודה שאין מערבין מי״ט לשבת אמ׳ להם אבל לאיי קדושה אחת היא. משום הכי אסור דה״ל כמערב בחצי היום לחצי הנשאר ור׳ אליעזר התם משום הכנה פרש״י ז״ל משום הכנה שמכין מי״ט לשבת ולאו משום דחד יומא. והקשו בתוס׳ ולמה ליה למנקט טעמא משום הכנה תיפוק ליה דעירובי תחומין מקנה ביתא הוא דאסור בי״ט ואפילו היכי דליכא משום הכנה תדע דהא אפילו לשני ימים של גליות שהם שתי קדושות ולא שייך בהו טעמא דאיסור הכנה דהא ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ואפ״ה קי״ל שאסור לערב עירובי תחומין מי״ט וא״פ למה לי משום הכנה ורבנן נמי מה תשובה לומר לאיי קדושה אחת היא דהא אפי׳ תימא שתי קדושות הם לאסור משום מקנה ביתא ועוד הקשו בתוספות דהכא מתרצים טעמא דר׳ אליעזר משום הכנה אבל לרבנן קתני דטעמא משום דהוו קדושה אחת מכלל דרבנן לית להו טעמ׳ דהכנה דרבה. ואלו לקמן דפריש רבה טעמא דרב משום הכנה איתיביה אביי ממתני׳ דתנן לרבנן כיצד הוא עושה מוליכו וכו׳ והא קא מכין מי״ט לשבת ומאי קושיא דהא רבנן לית להו טעמא דהכנה:

6 ורב כר׳ אליעזר ס״ל דאית ליה טעמא דהכנה ותירצו בתוספות דהכא לאו מעירובי תחומין קאמרי ליה רבנן אלא מעירובי חצרות דלא הוי מקני ביתא אלא עירובי רשותא בעלמא. והכי קאמרי ליה אי אתה מודה שאין מערבין מי״ט לשב׳ לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות וקושיא מעירובי חצרות וכשאמר להם אבל אמר לו לאיי משום קדושה אחת היא דהא משום מקני ביתא ליכא וסבי׳ להו נמי דברייתא דחצרות ליכא משום הכנה ור׳ אליעזר ס״ל שאף בעירובי חצרו׳ יש לאסור משום הכנה מיהת. והשתא אפי׳ רבנן י״ל דאית להו הכנה דרבה בעלמא אלא דסבירא להו דחצרות דעירובי רשותא בעלמא הוא לא מתסר משום הכנה: והשתא להאי פירושא דסביר להו לרבנן שאין מערבין עירובי חצרות מי״ט לשבת אתיא הא מתנייתא כמאן דתני הכי בתוס׳ י״ט תניא י״ט הסמוך לשבת אין מערבין לא עירובי חצרות ולא עירובי תחומין. ר׳ אומר מערבין עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין אבל לרב תחליפא דסמוך התם ותני ר׳ אוסר וחכמים מתירין: י״ל דרבנן דהכא לא הוו רבנן דהתם אי נמי דאמרינן לך רב תחליפא דהתם מעירובי תחומין השיבוהו חכמים לרבי אליעזר וטעמא דר׳ אליעזרמשום מקנה ביתא הוא ולא משום הכנה: וא״ת והא משמע בסמוך דסבר ר׳ די״ט ושבת קדושה אחת הן וכדאמרינן ר׳ תני לה ולא סבר לה וא״כ היאך תתיר לערב עירובי חצרות מי״ט לשבת דהא קתני שא״א לומר כן למאן דסבר קדושה אחת הן. וי״ל שכבר פי׳ הוא הטעם בברייתא ההיא שאין אתה אוסרו אלא בדבר המותר לו ואתה אוסרו בדבר האסור לו כלומר דתחומין שהם אסורים לו אפילו בי״ט אתה אוסרו שלא לערב אותו מי״ט לשבת אבל עירובי חצרות שהוא דבר המותר לו בי״ט בלא עירוב אי אתה אוסרו לערב אותו בשבת:

7 איפוך. פי׳ איפוך סברא דילי׳ ותני בריש׳ מערב ברגליו בשני ותאני בסופ׳ אין יוצא עליו בשני. אימא וכן אמ׳ רשב״ג פי׳ וה״ה דבעינן למתני סברא דרשב״ג מקמי סברא דר׳ יהודה אלא רב גמר׳ גמיר לה פי׳ לאו מסברא אמר לה אנא הכי גמיר לה דר׳ סבר כרבנן ורשב״ג ור׳ ישמעאל סברי כרבי אליעזר. אמר התם משום הכנה דתניא וכו׳ ולמאן דאית ליה הכנה דרב׳ אין אופין מי״ט לשבת מדאורייתא והא דשרו ליה רבנן בעירובי תבשילין היינו מטעם הואיל. ואיכא למידק דהא לעיל אמרי׳ ובכולה סוגיא דר׳ אליעזר אית ליה הכנה דרבה ואלו בערבי פסחים איכא מ״ד דלית ליה לר׳ אליעזר אופין וא״כ היאך אופין מי״ט לשב׳ בעירובי תבשילין היינו מטעם הואיל ואיכא למידק דהא לעיל דרבנן וי״ל דמ״ד התם דר׳ אליעזר לית ליה הואיל ס״ל דר׳ אליעזר לית ליה הכנה דרב׳ כלל מי״ט לשבת ומעירובי תחומין השיבו רבנן לר׳ אליעזר וטעמא דר׳ אליעזר משם מקני ביתא ושם פירשנו בו טעם אחר בס״ד:

8 א״ל אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה וכו׳ והא קא מכין מי״ט לשב׳ ואיכא למידק דמשמע דאביי לא ניחא ליה למימר דטעמא דרבה משו׳ הכנה ואמאי דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל דאית ליה הכנה ואפילו בעירובי חצרות כדאיתא לעיל וי״ל דאביי סבר טעמא דר׳ אליעזר לעיל משום מקני ביתא ובעירובי תחומין איתניא אי נמי דאביי סבר דגבי ביצה שנולדה בי״ט כיון דמידי דממילא הוא לית ביה משום הכנה ואפילו לר״א ואע״ג דסבר לה גבי עירובי חצרות דלא הוי אלא רשותא שאני התם דאיכא מעשה לכתחלה בי״ט אבל לא ביצה דאתיא ממילא ואלו איתא דגבי ביצה איכא משום הכנה היה דהוה לן למימר גבי עירוב ליטלו בראשון ולהחזירו בשני אלא ודאי משום דלא הוי לכתחלה שאינו צריך לחזור לומר כלום ולקבעי הדר משתרי וא״כ ה״ה לביצה: ואביי אזיל בהא לטעמיה דפריך במס׳ י״ט לרבה דסבר דאיסור בינה שנולדה בי״ט הכנה וקסבר שאין האיסור אלא משום פירות הנושרין ושאר טעמי דהתם והכין. ס״ל הכא. וא״ת מ״מ מאי קא מקשי מהא דרבנן דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל ואפשר כי היכי פליג בהכנה דעירובי חצרות פליגי בהא דביצה שנולדה ובאידך דמוליכו בשני. וי״ל דהא אשכחן במתניתא דלעיל דסבר ר׳ אליעזר שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וה״ה שמערב בשני באותו הפת וכדכתיב לעיל: מיהו אין זה מספק דהא ודאי לא שמיעא ליה לאביי ההיא מתניתא מדלא מותיב מיניה ומותיב מדרבנן. והנכון דאביי מסברא משמע ליה דהא גריעא מהכנה דעירובי חצרות ואפי׳ לר׳ אליעזר לא פליג עלה ולית לן לאפושי פלוגתא בניהו בכדי הילכך אפילו לאביי בין רבנן בין לר׳ אליעזר כלהו אית להו הכנה דרבה אלא שאין ההכנות שוות דבהכנה גמורה בידים כגון עירובי תחומין ואין צ״ל אפיה ובשול אפילו לרבנן אסירא וכל שהיא הכנה גרועה כגון עירובי חצרות פלוגת׳ דר״א ורבנן כדקתני לעיל: וכל דאתי ממילא כגון ביצה שנולדה והמחזיר עירובו בי״ט ומניחו במקומו אפילו לר׳ אליעזר לא חשיבא הכנה:

9 ושבת מכינה לעצמה: פי׳ ומאי טעמא אמרינן בעלמא כי המבשל בשבת יאכל בשוגג או במזיד כדאיתא התם ואתיא אפי׳ למאי דקיימא לן בהכנה דרבה: ומיהא דאמרינן הכא מי סברת סוף היום קונה עירוב תחל׳ היום קונה עירוב דקדק ר׳ לעיל דכל מאן דס״ל הכנה דרבה בביצה שנולדה ס״ל נמי תחלת היום קונה עירוב כי היכי דלא תקשי ליה הא דתנן מוליכו בשני ומחשיך עליו:

10 אלא מעתה יערבו בלגין. פי׳ ואלו לעיל תנן שאין מערבין בו ודוחק הוא לומר דפליגי מתני׳ אהדדי והויא ההיא דלגין דלא כרבנן דהכא: ה״ג ואלא הא דתנן ר׳ אליעזר אומר מערב אדם שני עירובין הראשון למזרח והשני למערב והא בעי סעודה הראויה מבעוד יום וליכא וכן גרש״י ז״ל וה״פ דקס״ד דמיירי שנותן העירוב האחד לראשון בסוף אלפים אמה למזרח והעירוב האחד ליום שני לסוף אלפי׳ למערב וא״כ ביום הראשון שעירובו למזרח לא מצי אזיל לצד מערב והוה לי׳ אותו עירוב שבמערב סעודה שאינה ראויה לו: והקשו בתוס׳ דמאי קושיא דנהי דלא חזיא לדידיה הא חזיא לכל בני העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח וקיימא לן דמערבין לישראל בתרומה דאע״ג דלא חזיא לדידיה הא חזיא לכהנים: תירצו בתוס׳ דהתם למאן דחזיא בבין השמשות חזיא מבעוד יום והכא להאי דחזיא ליה בין השמשות לא חזיא מבעוד יום וגירעא טפי דכיון דחזיא ליה בלילה מסתמא על דעת סעודתו דחזיא ליה קונה עירוב ולא על דעת דחזיא לאחריני ואין זה מחוור. אבל הנכון דשאני הכא דמאי דלא חזיא לדידיה מבעוד יום הוא לפי שאינה בתחומו ואין עירוב קונה לאדם חוץ מתחומו דה״ל נתגלגל חוץ לד׳ אמות דאע״ג דחזי לאחריני דקאי תוך תחומין אינו קונה לו: וא״ת מ״מ לאביי היכי ניח׳ והיאך קונה לו כשאינו בתחומו. וי״ל דאביי סבר דלדידיה כיון דמקלינן בעירוב דלא בעי סעוד׳ הראויה מבעוד יום מקיל נמי בהא כיון דמ״מ הרי הוא בתוך תחום עירו מה שאין במתגלגל חוץ לד׳ אמות שהוא חוץ גם לתחום עירובו ועוד דאע״פ שהוא חוץ לתחום אין בו אלא איסו׳ תחומין דרבנן וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון שיכול ליטלו ע״י שבות דרבנן וגם היא תוך תחום עירו חשבינן ליה עירוב כיון דסבי׳ לן דלא בעינן בעלמא סעודה הראויה מבעוד יום אבל למאן דסבר בעלמא דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום הא ודאי יש לאסור בזה שאינה מבעוד יום תוך תחומו ממש ואע״פ שהיא תוך תחום עירו ואע״ג דמצי אזיל להתם ע״י שבות:

11 ואלא הא דאמר רב יהודה עירב בראשון וכו׳. פרש״י ז״ל דקושיין ממערב ברגליו בשני דהוי מידי דמחזי לכתחל׳ ודמי להכנה וקס״ד דבעי׳ אמירה בשמערב משום דהוי מידו דניד. אבל ממערב בפת בשני לא קשיא ליה דפשי׳ ליה דההיא בשתיקה מערב בשני כיון שכבר התנה מערב י״ט דכי הדר לקבעיה הדר ויפה פרש״י ז״ל: ומיהו קי״ל מאי קא מקשי׳ לרב מדרב יהודה דילמא רב יהודה כרבנן ס״ל דלית להו הכנה דחצרות ואלו רב כר׳ אליעזר ס״ל ודילמא ר׳ אליעזר לית ליה הא דרב ואי משום דקתני לעיל אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וכי הא דרב יהודה הא ודאי לא שמיעא ליה לא ההוא מתנייתא מדלא פריך מינה וקא פריך מדרב יהודה וי״ל דכיון דרב יהודה תלמידיה דרב הוא מסתמא מיניה גמיר לה ולא פליג עליה וא״כ שמעינן מינה דלר׳ אליעזר כשם שהתיר לערב ברגליו בשני כך התי׳ לערב באותו פת בשני כמו שהתי׳ רב וכדכתיב לעיל דאי לאו ה״ל רב יהודה דלא כרב רביה דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל בהא כדמוכחא סוגיא להדיא:

12 א״ל מי סבר׳ דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק. פי׳ שהמערב ברגליו אין צריך לומר כלום אלא שיהא בדעתו לקנות שם שביתה וסוגיין מוכחא דאפילו במערב לכתחלה ברגליו בע״ש או בי״ט סבי׳ לן דבשתיקה סגי ליה דהא פרכי׳ עלה כמאן כר׳ יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ופרקינן אפילו תימא רבנן וכו׳ ומאי קושיין נימא דעד כאן לא אמרינן הכא אלא שערב כבר בראשון והתנה אבל במערב לכתחל׳ אמירה בעינן אלא ודאי כדאמרן ותדע לך דהא אמרינן בסמוך שאם עריב בפת בראשון ואבד מערב ברגליו בשני והרי עירוב זה דלכתחל׳ הוא וכיון דקאמר במערב ברגליו בשני מכלל דבשתיקה סגי ואי לא הוה ליה מכין מי״ט לשבת וקשיא עליה דרבה אליבא דרב אלא ודאי כדאמרן. וא״ת א״כ דאפי׳ המערב בתחלה ברגליו בשתיקה סגי למה לא התיר רבי יהודה לערב לכתחלה בשני ואפי׳ שלא עירב כלל בראשון לא בפת ולא ברגליו ואלו איתא הוה מפ׳ לה דהא היה לה רבותא טפי. תירץ הריב״א ז״ל דלא אמרינן דמערב בשתיקה ברגליו אלא היכא דאיכא גלויי דעתא שהוא רוצה לקנו׳ שם שביתה כגון שזה עירב שם בראשון וגלי דעתיה דניחא ליה ביה גם ביום השני אבל בשלא עירב שם כלל מעי״ט דילמא לא ניחא ליה להפסיד אלפים אמה שיש לו לצד אח׳ וכיון שכן בעי אמירה ומעשה בא לפניו בארי שבא בספינ׳ בי״ט הסמוך לשבת ובי״ט לא הניחו לזוז ממקומו אבל בשבת התירו לו לצאת לפי שקנה שביתתו בלא אמירה דאנן סהדי דניחא ליה מידי דהוי אישן. נמצאת למד דמערב בפת בעי אמירה בתחלת עירב אבל כשמחזירו שם בשני אינו צריך אמירה דלקבעי הדר: אבל המערב ברגליו בלא אמירה סגי ליה ואפילו בתחלת עירוב ומ״מ כל שלא ערב בראשון כלל לאותו רוח אינו מערב ברגליו בשני לא באמיר׳ ולא בשתיקה דה״ל כמכין מי״ט לשבת:

13 א״ל רבה בר בר חנן לאביי לא שמיעא ליה למר. פי׳ לרבה הא דתניא לא יהלך אדם וכו׳ פי׳ דאסרי׳ אפי׳ בשתיקה כיון דאסור באמירה דאי שמיעא ליה הוה הדר ביה ממאי דקאמר לעיל דכשניטל ומחשיך עליו משום הכי מות׳ משום דלא בעי אמירה. ואע״ג דבאמירה חשיבא הכנה דשתיקה שרי׳ דאלמא דמילתא כי הא אע״ג דאסירא באמירה דמחזי כמכין אשתרי בשתיקה ואלו בהא מתניתא אסרי׳ בשתיקה מאי דאסיר באמירה ובשלמא לדידן לא קשיא דאנן סבי׳ לן דמשו׳ נותנו ומחשיך עליו משום דאפי׳ באמירה לא חשיבא כי הא הכנה כיון שכבר הלך שם מאמש: אבל לדברי שסובר דהתם אסור באמירה דחשיבא הכא ה״ל למיסר אפילו בשתיקה כדאסרי׳ הכא שתיקה כאמירה אלא ודאי דהכנה בההיא דעירוב בשני באותו פת עצמו לא חשיבא הכנה מי״ט לשבת אבל זו של שבת מסתברא דהויא לכתחלה נקני ודברו לא חשיבא כיון שעושה מעשה ללכת שם ופרקינן דהתם מוכחא מילתא פי׳ דלצורך מחר אזיל ושמעינן מינה שלא אסרו אלא ללכת לסוף שדהו: אבל ללכת לגנו שיש לו בתוך התחום מותר דמימר אמרי שהולך להתעדן שם וכדכתיבנא בפ׳ חבית לדעת ר״י ז״ל: