ריטב"א על עירובין ע׳

1 בעא מיני׳ אביי כו׳. פי׳ ואע״ג דבשלהי פ׳ פסין תניא מתניית׳ שאין צריך לבטל רשות לכל אא׳ אפשר דאביי לא שמעא ליה ההיא מתנייתא ורב׳ לא פשיטא ליה מינה ואע״ג דשמעא ליה מינה ותלמודא כמי לא אותיב מינה לרבה משו׳ דההיא כר׳ אליעזר אוקימנה ורבה דאמר כרבנן וכי אותביה לרבה מברייתא דלקמן לא מצי לדחויי דההיא ר׳ אליעזר היא דקושטא דמילתא תריץ לה דהב״ע דהוה ומת כדאכרח׳ מסיפא דרישא עוד אפשר לומר דאביי שמיעא ליה מתניתא דפרק פסין אלא דאיהו לרבנן מבעיא ליה אי פליגי בההיא על ר׳ אליעזר או לא ומשום דהלכתא כרבנן סתים ליה לבעייה סתומי ומאי דלא דחי רבה ברייתא דלקמן לאוקומה כר׳ אליעזר היינו מטעמא דאמרן דסיפ׳ דרישא מכרחא ליה דרבנן היא ובדהוה ומת מיירי.

2 איתיביה כו׳. כלה מפרש לה לקמן. ורבה הב״ע דהוה ומת פי׳ דהוה בהדיה אחרינא בבין השמשות ומת בשבת. פרש״י ז״ל ועל כרחין מיירי בשיירא שחנתה בבקעה והקיפום מחיצה ונטה שם כל אחד אהלו דכי מתפקע רשותיה ואין ליורשים שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשים וכי היכי דאיהו אסר אינהו נמי אסרי ע״כ. ורבי׳ ז״ל כתב כן לטעמיה שכתב לקמן בכמה מקומות דישראל אע״ג דליתיה אוסר דס״ל כבית התבן וכבית האוצרו׳ שהוא אוסר. ולפי שטה זו יכול הוא עדיין להעמידה בחצר ובגר שאין׳ לו יורשים וכדתניא לקמן בישראל וגר שהיו דרין במגורה אחת ומת הגר משחשכ׳ כי אע״פ שמחזיק ישראל אחר בנכסיו אינו אוסר אלא דניחא ליה לפרושא בגר מדלא קתני גר כדקתני לקמן. ולא היה רבי׳ צריך לכל זה דאנן הא קי״ל כר״ש דאמר שאפילו הולך לשבות אצל בתו אינו אוסר שכבר השיאן מדעתו וכבר אמר רב הלכה כר״ש. ועוד דהלכה כדברי המקל בעירוב הילכך מתנייתא אתיא אפילו בחצר ובישראל וכן פר״י ז״ל: לשנים אין לא לא. פי׳ דלהכי ודאי תנייה לאשמעי׳ דצריך לבטל לשניהם ומתנייתא רבנן היא דס״ל דצריך לבטל לכ״א ואחד. אי הכי ליתני לאחד שערב פי׳ דהא פשיטא דאחרי׳ הוה בהדיה דאי לא בהדיה מאן ערב והוה שמעי׳ דקתני לא׳ לאשמעי׳ דמבטל א׳ סגי וכיון דקתני להדיא לשנים ודאי לא קני ליה אלא משום דס״ל דלשניהם צריך לבטל ורבנן היא קשיא. ומהאי טעמא לא מצי לשנויי רבה דהא ר׳ אליעזר הא ולא כמו שפי׳ הראב״ד ז״ל דבדין הוא דמצי לדחויי דר׳ אליעזר היא ושנים שערבו נותנין רשות לא׳ שלא ערב למה לי. פרש״י ז״ל דליכא למימר דקמ״ל דלא גזרינן דילמא אתי לבטולי להו דהכא שפיר מצי לבעילי להו כיון דערבו וכי אמרינן שאין שנים נוטלין רשות היינו בשלא ערבו ומשום דאינהו גופייהו אסרי אהדדי אימא נקטינהו כו׳ פי׳ קמ״ל דלהא ליכא למיחש דכיון שהמבטלין עדיין הם אסורין מביתם לחצר לכל הפחות לא סגיא שלא יערבו.

3 בעא מיניה כו׳. פרש״י ז״ל יורש ששכח אביו ולא ערב ומת בשב׳ מהו שיבטל היורש רשותו לאותן שערבו ויפה כיון ז״ל דאי בשעירב אביהם ומת בשבת אינם צריכין ביטול דכיון שהותרו למקצ׳ שבת הותרו בכלה וכדאמרינן לקמן בשמעתי׳ בא׳ מבני חצר שמת משחשכה והניח רשותו לא׳ מן השוק שאינו אוסר. ואיכא למידק היורש הזה היכן היה דר שאם היה דר עם אביו בבית הזה פשיט׳ דמצי מבטל דהא אבעי לערובו מאתמל מצי מערב דלא גרע משכירו ולקיטו שנותן את עירובו ודיו וההיא אפי׳ בישראל היא לענין נתינת ערוב מיהת כל שיש לו שם מקום פיאה או מקום לינה ועוד דהא תנן לקמן גבי חמשה ששבתו בטרקלין דא׳ מערב לכלן וגדולה מזו חמש׳ שגבו את ערובן כלומ׳ שעירבו ביניהן שמולך עירוב א׳ ע״י כלם אם רוצין לערב עם שאר בני חצר או עם בני חצר אחרת. ואם כשהיורש אינו דר בכאן למה לי ביטול דהאי קי״ל כר״ש דאמר כל היכא דליתיה אינו אוסר ואע״פ שהלך לשבות בעיר אצל בתו: תירצו בתוס׳ דמשכחת לה בשהיה דר בחצר בבית אחר ולא היה דר עם אביו דאפי׳ ערוב עם בני חצר על ביתו שלא מבעוד יום עכשו שמת מורישו מבעיא לן אם יכול לבטל על הבית שיירש כיון שלא היה דר עם אביו ולא היה יכול לערב עליו מבעוד יום ואלו משום דערוב עם בני חצר לא מעלה ולא מוריד לגבי בית זה שהרי לא עירב אלא על רשות שהיה לו באותה שעה אי נמי משכחת לה שלא היה דר בחצר כלל ובא בשבת לבית ירושתו לדור ולפי׳ אוסר עליהם כיון שלא עירב אביו מבע״י ומסתברא דאע״ג שהיורש דר בחצר אחרת ולא בא לכאן בשבת זו וקא מבעיא ליה דכי אמרי׳ שאם הלך לשבות אצל בתו אינו אוסר דוקא שהולך לשבות שם מבע״י אבל אם היה בכאן מקצ׳ היום ואסור עליהם אע״פ שהלך מקצת היום הנשאר לשבות אצל בתו אוסר הוא עליהם דהואיל ונאסרו ע״י נאסרו ולא נעקרה דירתו מכאן מכיון שקנה בו שביתה לאחר שקדש היום מפני שהלך לשבות מקצת שבת אצל בתו בעיר. ואע״ג דגבי עכו״מז שמת בשב׳ אמרי׳ דנסתלק והותר להם שאני התם דדירת עכו״מז לא שמה דירה ומשום קנסא בעלמ׳ הוא דעשאוה כדירה וכיון שמת נסתלק לאותה שבת ולא גזרו בו כל שאין היורש דר שם אבל בישראל אינו כן וזה טעם כעיק׳ וכן דעת רבותי. ומיהו מה שכתבו בתוס׳ שאם היורש היה דר באחד מן הבתים שבחצר כי צריך הוא לבטל מפני בית ירושתו זה ודאי דין אמת או דילמ׳ יורש כרעא דאבוה הוא פי׳ לאו דוקא משום דהוי יורש ממש דחשבי׳ ליה בכל דוכתא דהא לקמן אקשי׳ למ״ד מבטלין מההוא דגר שמת ובא אחר והחזיק בנכסיו אלא כל שעמד ברשותו וזכה בביתו ואמרי׳ שהוא כיורש וקם בחריקיה וכתב הראב״ד דבעיא דרבא אליבא דשמואל ורב המנונא הוא דס״ל לעיל דאין שוכרין מן העכומ״ז בשבת ואין מבטלין כיון שאין מערבין מבע״י אבל לר׳ יוחנן דס״ל ששוכרין ומבטלין בשבת הכא דעבדי חדא ומבטלין ותדע דהא לקמן בסוגיין אמרי׳ זה הכלל דסיפא לאתויי מת עכומ״ז בשבת שהוא אוסר לכלו שבת וההיא על כרחין לאו לר׳ יוחנן היא דהא לעיל אמרי׳ בהדיא דאליבא דמ״ד שוכרין לא תבעי לך דודאי מת עכומ״ז בשבת מבטלין אלא ודאי דסוגיין הכא לשמואל ורב המנונא היא ומאי דתריץ ר׳ יוחנן מתנייתא לקמן אפי׳ אליבא דידהו תרתי להו דהכא מיהת מבטלין דיורש כרעא דאבוה הוא והא דא״ל רב נחמן אני אומ׳ מבטלין והני דכי שמואל תנא אין מבטלין ה״פ אני אומר דאפי׳ אליבא דשמואל מבטלין והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין זו שטת הראב״ד ז״ל ומקצת רבותי שיחיו אבל בתוס׳ פי׳ דרבא לדברי הכל בעי לה ואפי׳ לר׳ יוחנן ורב ששת דאמר דשוכרין ומבטלין דילמ׳ שאני סתם שלגבי רשות זה שהם מבטלין יכולין היו לערב כי שלהם היה אלא דאריא דעכומ״ז רבוע עליה ומבטלי עריבו עד שישכיר מה שאין כן בזו שהרשות שנפל ליורש סיום לא היה לו בו שום רשות מבעוד יום ולא היה בר ערוב כלל:

4 או דילמא דאדרבא שאני הכא דיורש כרעא דאבו׳ הוא ובמקומו עומד ואפי׳ שמואל ורב המנונא מודים הכא דמבטלין והא דמפ׳ המקשה לקמן זה הכלל לאתויי מת עכומ״ז בשבת נקיט ליה בשטתא דשמואל לרוחא דמילת׳ ור׳ יוחנן מוקים לה במלה אוחרי א״נ דלר׳ יוחנן זה הכלל דרישא לא קאי אסיפא כלל וכל שנאסר למקצ׳ שבת נאסר לכלה אינו אלא לענין הקיפוהו עכומ״ז מחיצה בשבת שאין מבטלין לר׳ יוחנן וכדכתיב לעיל וזו השטה היא הנכונה בעיני דוק ותשכח ס״ג והיא גרסת רש״י ז״ל כל שהותר למקצת שב׳ הותר לכלה שבת כגון בני חצרות שערבו דרך הפתח ונסתם הפתח דרך חלון ונסת׳ חלון זה הכלל לאתויי מבוי שנטלה קורתו או לחייו ויש ספרים שגורסין בהפך אבל אינה נכונה דע״כ מאי דפשיט׳ טפי מייתי מגופא דברייתא ומאי דלא פשיט טפי שהותרו לכל השבת והכין נמי קי״ל אבל אידך דנטלה קורתו לא לחייו לא פשי׳ כולו האי והא איכ׳ רבי יוסי בר יהודה דאסר כיון דליתנהו למחיצות וקיימ׳ לן כוותיה אלא ודאי גרש״י ז״ל עיקר וה״ה שהיה יכול לומר כל שהותר למקצת שבת הותר לכלו כגון שערב עם בני חצר ומת בשבת והניח את ביתו לאחד מן השוק כי אע״פ שלא ערב היורש עמהם מותרין בחצר הואיל והיו מותרין עד עכשיו וכדאי׳ בברייתא דלקמן אלא דחדא מינייהו נקט ומשמע ליה דהא דנקט הוי רבות׳ טפי זה הכלל לאתויי מת עכומ״ז בשבת פי׳ דס״ל דזה הכלל דרישא קאי אסיפא וכדפרש״י ז״ל ולית ליה הא דאמרי׳ לעיל דלמ״ד שוכרין בשבת לא תבעי לך א״נ דאליבא דשמואל בלחוד נקיט לה ולא דקנה השתא וכדפריש׳ לעיל וקתני חוץ מן המבטל רשות פרש״י ז״ל דכיון דלא קתני חוץ מן המבטל רשות והיורש מכלל דיורש אינו מבטל וקשי׳ לרב נחמן דאמר מבטלין ופריק אימא חוץ מתור׳ ביטול רשות כלומר כל שיש לו תורת ביטול ויורש בכלל דכרעא דאבוה הוא ותורת בטול נוהגת בו ולפי שטה זו כיון דהאי מקשה ס״ל למידק מהא מתנייתא דמת ישראל אין היורש מבטל הא דקתני סיפא בזה הכלל דפרי׳ לה כגון שמת עכומ״ז בשבת יכול הוא לפרשה בישראל נמי אלא דכיון דאכתי לא קא״ל הא מילתא עד סיפא דברייתא דקתני חוץ מן המבטל רשות דלא נתנו מעיקרא בפשיטותא אלא מאי דמשמע ליה דהוי הלכתא טפי ושאינו מן המחלוקת שבכאן ומיהו בתר דפרי׳ חוץ מן המבטל רשות ולא היורש יכול היה לפרושי זה הכלל כגון ישראל שלא ערב ומת בשבת כנ״ל ובתוספ׳ הקשו על פרש״י ז״ל דמשום דקתני חוץ מן המבטל רשות ולא קתני היורש מה ראיה יש למקשה שאין היורש מבטל אטו תנא כי רוכלא לחשוב וליזיל כל המבטלין אדרבה כי קתני חוץ מן המבטל רשות כולל כל המבטלין לכך הנכון כמו שפר״ח ז״ל שקושיין להנהו דבי שמואל דתנו אין מבטלין ואלו הכא קתני ויש במשמע אפי׳ היורש שהרי רשות שלו הוא מבטל ותנא בביטול רשות תני לה לכלה מילתא ופרקי׳ אימ׳ חוץ מתורת ביטול כלומר כל שתורת ביטול נוהגת בו משעת ערוב מפני שלא עירב והיינו האב מה שאין כן ביורש שלא היה יכול לערוב מבע״י והפי׳ הזה נכון ואע״ג דאידך תיובתא דמותב תלמודא בסמוך היא על רב נחמן והא מפרשה לה לדבי שמואל אורחא דתלמודא הוא בהכין דפריך פרכי סתם חדא להאי גיסא וחדא לה״ג ויש מבעלי התוס׳ ז״ל שאפי׳ לפי שטה זו ומטו בה משמי׳ דר״ת ז״ל שהמקשה היה סבור דכי קתני חוץ מן המבטל רשות אגופא דברייתא קאי וה״ק דכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכלה שבת כדאמרן אלא א״כ בטלו רשותן אלמא אפי׳ במת עכומ״ז מהני ביטול וה״ה דמהני ביורש ישראל ופרקי׳ אימא חוץ מתורת ביטול ולא קאי אסיפא אלא דמילתא באנפי נפשה:

5 באחד מן החצר ששכח א׳ מהם ולא ערבו ולעול׳ אמר לך דמת ישראל בשבת אין היורש מבטל וה״ה למת עכומ״ז ואין הפי׳ הזה נכון בעיני כלל חדא דלישנא דחוץ מן המבטל לא הוה אפשר ליה לפרושי דאמתנייתא גופא קאי דא״כ ה״ל למתני אלא א״כ בטלו ועוד דאי משמע ליה דאמתנייתא גופא קאי כיון דמשמע ליה דקאי על מת עכו״מז בשבת דאתיא בזה הכלל כ״ש דקאי על הקיפוהו עכו״מז מחיצה בשבת דאתיא מגופא דמתנייתא. והת׳ דכ״ע לא מהני ביטול ואפי׳ לר׳ יוחנן וכדאי׳ לעיל בפרקין לדידהו ועוד דא״כ כי קתני בזה הכלל כל שנאסר למקצת שבת נאסר לשבת כלה כגון מת עכו״מז בשב׳ היינו בשלא בטלו וא״כ פשיט׳ ומאי קא מרבה בזה הכלל אלא ודאי א״א לפרש כן וגם ר״ח ז״ל אינו מפרש כמו שכתבנו:

6 והניח רשותו א׳ מן השוק כו׳. פרש״י ז״ל אע״פ שהמתערב עמהם קודם שימות אינו מועיל שאין הערוב חל אלא בבין השמשות וכבר מת הוא קודם לכן ונתבטל עירובו. ופרש״י ז״ל שאותו היורש שהוא מן השוק אוסר עליהם ואע״ג דליתיה דתניא בהאי פרקא בית התבן ובית האוצרות הרי זה אוסר עליהם ע״כ אע״פ שאינו דר שם וא״כ אתיא מתנייתא דלאו כהלכתא דהא קי״ל כר״ש לפי פר״י ז״ל דמיירי שבא היורש לדור בכאן בבית ירושתו בשבת והראב״ד ז״ל פי׳ דאחד מן השוק לאו דוקא כי המוריש והיורש כלן דרין בחצר דהאי תנא קורא למי שערב שהוא מבני חצר דכי קתני אחד מבני חצר על כרחין בבני חצר שערבו מיירי משום הכי מי שלא עירב עם בני חצר שכניו קורא אותו אחד מן השוק שנהג עמהם כאחד מן השוק שדרכן של בני חצר לערב ונכון הוא:

7 ישראל וגר ששבתו במגורה אחת. פי׳ בחצר אחת מלשון ארץ מגוריהם ומשום גר נקט האי לישנא. ורש״י ז״ל פי׳ בגורן א׳ שהיא חלוק בחדרים. וכ״א פתחו לחצר ואין צריך לכך. אמר רב פפא אימא כו׳ ובדין הוא דהוה לן למפרך אם לא החזיק שם ישראל למה זה אסו׳ דהא יחיד הוא מבעוד יום אלא דניחא ליה טפי למפרך מגופה דמתנייתא דהא החזיק קתני ולא אפשר דטעי תנא כולי האי דיאמר על הן לאו ועל לאו הן דבהא ודאי דייק. ואע״ג דזמנין דמתני׳ חסורי מחסרא וכדפריש׳ בכמה דוכתי. הכי קאמר אע״פ שלא החזיק מבעוד יום אלא משחשכה פי׳ ולא אמרי׳ הואיל והותרה למקצ׳ יום קודם שבא זה והחזיק מותר לכל׳ שבת כדמפ׳ טעמא דהתרו של זה אינו היתר של עיקר שהיה לו לזה להחזיק מבע״י אוסר משחשכה. ולענין מי שיש לו בית בחצר היו שם עד שחשכה אם אוסר עליהם בבואו אליבא דר״ש פלוגתא דרבוותא ז״ל היא ודעת הראב״ד זה שהוא אוסר ולקמן נפרשנה בפ׳ כיצד משתתפין גבי מי שהלך לשבות אצל ביתו בס״ד.