ריטב"א על עירובין ל״א

1 תניא ר׳ יהודה אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר. פי׳ ואפי׳ לסומכוס דבעי מידי דחזי דידיה דאלו לרבנן אפי׳ בתרומה לכהן טמא מערבין בטהורה דנהי דלא חזייא לי׳ הא חזיא לכהן טהור בעלמא אלא ודאי כדאמרן וקמ״ל דאע״ג דמנח לי׳ בקבר איפשר למעבד ליה תקנתא דלא מיטמיא ומצי שקיל לה ואכיל לה דאלו תרומה טמאה אסורה היא באכילה בין לכהן טהור בין לכהן טמ׳ הכי אזיל ושקיל לה בשידה תיבה ומגדל פי׳ דלרבי יהודה אהל זרוק שמיה אהל כדאמרן לעיל ולרווחא דמילתא נקטי׳ לה אפי׳ בשמניח עירובו בבית הקברות ארוך דאלו בקבר יחידי בלא שידה תיב׳ ומגדל משכחת לה שיבא עד סמוך לקבר ברחוק ד׳ אמות ויטול עירובו בפשוטי כלי עץ ואכיל ליה והיינו דפרכי׳ בסמוך אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דהא לדידהו אהל זרוק לא שמיה אהל אלא ודאי הכי פרכי׳ מאי טעמייהו דרבנן בקבר יחידי מיהת דלא בעי שידה תיבה ומגדל וכן פרש״י ז״ל ושיילי׳ והא כיון דאחתה לעירוב בתרומה בקבר אטמיא לי׳ ולא מצי אכיל לה שום אדם ואמאי עירובו עירוב אפי׳ לרבנן דפליגי עליה דסומכס ופרקי׳ דמיירי בשלא הוכשרה תרומה זה לקבל טומאה שנילושה במי פירות פי׳ כגון ממי תותין ורמונים ושאר דאלו יין ושמן מכשירין הן כדאיתא בפ״ק דפסחים ושלא כפר״ח ז״ל:

2 ושייל׳ היכי מייתי׳ לה. פי׳ דהא כי נקיט לה בשום כלי מטמ׳ הכל באהל המת ואע״פ שאין בו פותח טפח דלטומאת עצמן בכל שהן כדאיתא במס׳ אהלות גבי עובי מרדע על כתפו ומייתי לה בפ״ק דשבת וחוזר הכלי ומטמא את התרומה ולא חזיא לאכיל׳ ופרקי׳ דמייתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא׳ ואפי׳ טומאת אהל כל היכא דלא חזו למדרסאות ופרכי׳ והא קא מאהיל כלומר דנהי דפשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה הרי הן מביאין את הטומאה כשיש בהן פותח טפח וכדתנן התם דעל הנושאן בעובי המרדע ופרש״י ז״ל דקס״ד דמיירי כשיש כלי פותח טפח שהיא מביא את הטומאה ופרקי׳ דמייתי לה אחודה בכלי שאין בחודו טפח ולא נהיר מדקאמר דמייתי לה אחודה דהאי לישנא משמע דבההיא דס״ד מעיקרא בההוא מיירי השתא אלא דמעיקרא ס״ד דמיירי דמייתי לה בשטה שלה שיש בו טפח מן הסתם והשתא אמרי׳ דמיירי דמייתי לה אחודה שאין בו טפח ונקטי׳ לה הכי לאשמעי׳ דלא גזרי׳ דלא לאתוייה בחודה אטו דלאו חודה:

3 אסור לקנו׳ בית באיסורי הנאה פי׳ מנח עירובו בקבר וקונה בו שביתה ללכת אלפים אמה נמצאו נהנה בקבר שהוא איסורי הנאה קסבר מצות לא ליהנות ניתנו ומר סבר ניחא ליה דלינטר פי׳ ואע״ג שאין לו הנאה במאי דקנה תמן ביתא למיזל לדבר מצוה הא קא מתהני כדמנח ריפתא דעירובא התם ומינטר התם דכי מצטריך ליה אכיל ליה:

4 דמאי הא לא חזי ליה ופרקי׳ מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וכו׳ ולכאורה קושיין ופירוקי׳ לסומכוס היא דאלו לרבנן מסתיין דחזי לעניים בעלמא ואע״ג דלא חזי לדידיה ומשום דסיפא דמתני׳ דברי הכל היא ואפי׳ לסומכוס פרכי׳ ופרקי׳ אציבא דידי׳ ויש שפירשו דכי פרכי׳ דמאי היא לא חזי ליה קס״ד דלא חזי לשום אדם ואפי׳ לעניים וקושיין אפי׳ לרבנן ופרקי׳ דאדרבה אפי׳ לדידי׳ איפשר דהוי חזי ואתיא שפיר אפי׳ לסומכוס ונכון הוא: ומה ראית פרש״י ז״ל ומה ראית דאוקמתא קרא דחיובא בהקדימו בכרי וקרא דפטורא בשהקדימו בשבלין והקשו בתוס׳ היכי אמרי׳ ומה ראית דהא ודאי מילתא פשיטא היא לומר כן וכדמפ׳ ואזיל דהאי אידגן והאי לא אידגן ופרשו בתוס׳ ומה ראית לחלק בין הקדימו לכרי להקדימו בשיבלין דילמא בשניהם פטור וקרא דכל מעשרותיכם בשהקדימו אחר פני הבית ואינו נכון בעיני כלל חדא במאי אולמי׳ דראה פני הבית ממרוח בכרי ועוד דכיון דתלמודא הוא נקיט קרא דכל מעשרותיכם ואנן פרכי׳ דעביד ליה אוקמתא אחרינ׳ והיא עיקר קושיין היה לי׳ לתלמודא לפרושי והנכון כדפרש״י ז״ל ומשום דאמר ליה עליך אמר קרא הוה משמע ליה דמגופא מוכח דמיירי בכרי ולהכי אמ׳ ומה ראית במקראו׳ עצמן לומר כן ופרקי׳ דמסתברא הוא דמפריש הכי דהאי אידגן והאי לא אידגן קמשמע לה דאין חומש מעכבי פירשתיה במסכת שבת ובמקומות אחרים הרבה וכן ההיא דאסימון כתבתי פי׳ רש״י ז״ל ור״ת ז״ל בכמה דוכתיה:

5 ולא בטבל פשי׳ פי׳ דהא לא חזי לשום אדם לא לדידי׳ ולא לאחריני׳ ואפי׳ תימ׳ דאיכא הואיל דאי בעי מפריש מיני׳ וביה בבין השמשות אליבא דר׳ מ״מ הא פירשנא לעיל דאפי׳ לסומכוס לא אמרי׳ הואיל אלא דכל הואיל חזי לי׳ לאחריני וכדפרישנא לעיל מהאי טעמ׳ הוא שאין מערבין בהקדשו׳ לדברי הכל ואפי׳ לסומכוס ואליבא דר׳:

6 ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו אין זה עצמו מקרא כתוב אלא שהתלמוד עושה אותו משני מקראות והכין אורחא דתלמודא. וא״ת אדרבא כל מקום שנא׳ כסף שוה כסף כבכסף י״ל דהכא כלל ופרט וכלל הוא ומייתי׳ כעין הפרט. דבר המטלטל וגופו ממון למעוטי עבדי׳ וקרקעות ושטרות: וא״ת והא אמרי׳ התם במעיל׳ ומייתי לה בפ׳ הזהב בונין בחול ואח״כ מקדישין ותלוש ולבסוף חברו ובטלי במחובר מעיקרו דמי י״ל דהתם כיון שאם לא חללו מעו׳ הקדש על הבנין הרי הבנין עומד ליתלש הרי הוא קוד׳ הקד׳ בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלי שהוא בתלוש.

7 כאן בעירובי חצירות וכאן בעירובי תחומין. פרש״י ז״ל דעירובי חצרות דלא מקנא ביתא הוא אלא עירוביה רשותא בעלמא לא חשיבא זכיה ועושין אותו ע״י קטן אבל עירוביה תחומין דמקני ביתא הוא אינו נעשה ע״י קטן ואיכא דקשיא ליה מיהא דאמרי׳ בפ׳ התקבל בהא דאמרי׳ גבי קטן צורר וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ואותביה עלי׳ דרב מיהא דתניא כיצד משתתפין במבוי וכו׳ ומזכה להן ע״י עבדו ושפחתו העברים דמיירי על כרחין בשפחה קטנה ופרקי׳ שאני שיתופי מבוי דרבנן דמשמע דכל שהוא מדרבנן יש לקטן זכיה לאחרים ואלו הכא אמרי׳ דדוקא עירוביה חצרות דעירוביה רשותא בעלמא היא ומסתבר׳ דלא קשיא דהתם לרוחא דמילתא משנינן שנויא רויחא ולא דייקיה בה ולאו למימרא דכל בדרבנן יש לו זכיה ויש שפירשו כאן כאן בעירוביה תחומין דליכא דעת אחרת מקנה וכאן בעירוביה חצרות דאיכא דעת אחרת מקנה והשתא מתרצא סוגיא דהתם דאלו התם כלה שמעתין בדאיכא דעת אחרת מקנה כדפרישנא התם והיינו דמותבי׳ ליה לרב משתופי מבואות דאלמ׳ כל דאיכא דעת אחר׳ מקנה זוכה הוא אפי׳ לאחרי׳ אהל עירובי תחומין אינו מן השם דלית ביה דעת אחר׳ מקנ׳ זוכה הו׳ ולחוש דילמ׳ לא שקיל מיני׳ מאי דלא שקיל מיני׳ דהא אמרי׳ כשעומד ורואהו ותו אפי׳ שקיל מיני׳ דילמא לא עביד מאי דאמ׳ ליה:

8 אלא ה״ק ודילמא לא שקיל מיניה על דעת לעשות שליחותו והיינו מאי דפרקי׳ כדאמ׳ רב יחיאל חזקה שליח עוש׳ שליחותו הכ׳ איתמר דרב יחיאל אהא דתני׳ נתנו לקוף והוליכו לפיל והוליכו אין זה עירוב: והקשו בתוס׳ מדאמרי׳ במס׳ מעילה שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בעל הבית מעל ופרכי׳ והא לאו בני שליחות נינהו ופרקי׳ עשאוה כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו על הפיל והוליכו הרי זה עירוב אלמא עבדוה לשליחותיה וכי תימא דהתם כשאמ׳ לאחר לקבלו ממנו: א״כ לאו אינהו עבדוה לשליחותיה אלא אותו אחר ומה ראי׳ הביא ממנה לשליח ביד חרש שוט׳ וקטן ותירץ רבי׳ אפרי׳ הצרפתי הזקן ז״ל דהתם בשאינו סומך על חכמתו של פיל או של קוף דלעביד שליחותיה אלא שהפיל או הקוף מוליך העירוב עד מקום שביתה והוא עומד ורואהו ואומר שם תהא שביתתי אבל הכא מיירי בשסמוך על הפיל ודיקא נמי דהכ׳ קאמ׳:

9 נתנו לפיל נתנו לקוף דמשמ׳ שסומך על חכמתו והתם קאמ׳ נתנו על הפיל נתנו על הקוף דמשמ׳ שאינו סומך על חכמתו כלל או אלא שנושא עליו משאה בעלמא: ויש מקשים דא״כ היכי אמרי׳ התם אלמא שליחותיה עבדיה דהא אינהו לא עבידי שום שליחות אלא שהוא עצמו אומר שם תה׳ שביתתי וי״ל דהת׳ לאו דוקא אמרי׳ דעבדי שליחות ממש אלא לומר שידם כידו להניחו במקום השביתה ועולה לו לענין זה במקום שליחות גמורה ולומר דה״ה לגבי מעילה אע״ג דחרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו כיון שמדעתו עשו מה שעשו אנו חושבי׳ כאלו נעשה על ידו למעול על ידם וכאלו היה כאן שליחות גמורה הוא ושמעי׳ מינה שיש מעילה אפי׳ על ידי עובדי כוכבים ומזלות וה״ה שקונה עירוב על ידו כשהעומד ורואהו ואומר שם תהא שביתתי ומיהו אכתי קש׳ לי מאי אשמעי׳ הכא שאם נתנו לפול או לקיף שאינו עירוב וי״ל משום הא דאמרי׳ לקמן בפרקין בדרבי ירמי׳ דשורת הדין דאע״ג דלא אמטי ליה לעירוב כמאן דאמטי ליה דמי וקונה שם שביתה ממקומו אלא משום גזרה בעלמא הוא שצריך להוליכו דאפ״ה בשנתנו לקוף או לפיל אע״פ שהם מלומדים לעשות לא קנה עירוב והא דלאו אסתייע לקמן בהא ברייתא משום דאיכא למדחייה דכלה לא נצרכה אלא משום סיפא דאמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב דחזקה שליח עושה שליחותיה כנ״ל:

10 אמר רב נחמן בשל תור׳ אין חזקה שליח עושה שליחותיה. פי׳ לקולא דאלו לחומרא כ״ש דבשל תורה חיישי׳ וכדאמרי׳ התם האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם והכין איתא בפרק התקבל בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו פי׳ ואפי׳ לקולא והא דקאמר בשל תורה לא סוף דבר בשל תורה ממש אלא ה״ה בשל דבריהם שיש לו עיקר מן התורה תדע דהא רב ששת דפליג על רב נחמן אסתייע לקמן מהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי וההוא תרומה מדרבנן הוא דאין לך תרומה מן התורה אלא בדגן תירוש ויצהר אלא ודאי כדאמרן דכיון דתרומת תאנים יש לה עיקר מן התורה כתרומת דגן תירוש ויצהר דינה בשל תורה ממש לענין זה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. וא״ת ומה ראיה משם דהתם לאו משום שליחותא בלחוד עבדי כהני אלא שאפי׳ הם מחוייבים להקריב קרבנותיהם של ישראל הא דמייתי בסמוך מהאשה שיש עליה זיבה או לידה כהני גופייהו חייבין להקריב דאע״ג דשלוחי דידן או דרחמנא נינהו מ״מ מחייבין הם ומצוה מוטלת עליהם לעשות אותו שליחות וי״ל דאלו מדין חובת עצמן הרי זמנם בעומד כל היום וגבי קרבן זיבה או לידה אפי׳ למחר וליומא אחרי אבל מדין שליחות להכשיר לישראל שיהא מותרין בחדש בעצמו של יו׳ ולהכשיר האשה בקדש ובמקדש מקריבין ומקדימין העומר עד חצות וקרבן זיבה ולידה באותו יום: