ריטב"א על עירובין מ״ד

1 או דילמא בדלא מלו גברי עסקי׳ וקא מבעיא ליה הלכה כר׳ אליעזר או אין הלכה כרבי אליעזר. פי׳ או דילמא דבדמלו גברי לא מספקא ליה דודאי הלכה כר״ג אלא עובדא כי הוה בדלא מלו גברי לעשות מהם מחיצה עד התחום אלא עד שתי אמות סמוך לתחום ואלו במתני׳ תנן מי שיצא חוץ לתחום עד שני אמות יכנס דברי ר״א דסבי׳ ליה לר׳ אליעזר דכל שיצא מחוץ לתחום יש לו ד׳ אמות והוא באמצען וכיון שהשתי אמות שיש לו לצד תחומו נבלעו׳ בתחומו יכנס עד תחומו וילך בכלו דכיון דעל בהתירא על ורבנן פליגי עליה וסבי׳ להו דכל שיצא חוץ לתחום יש לו ד׳ אמות לכל צד ומיהו אע״פ שאותם ד׳ אמות שהם לצד תחומו נבלעות מחיצתן בתוך תחומו לא יכנס בתחומו אלא באותן ד׳ אמות בלבד: וא״כ זה שעושין לו מחיצה עד סמוך לתחומו שתי אמות הוי כפלוגתא דר׳ אליעזר ודרבנן ושמעי׳ מהכא דלר׳ אליעזר אפי׳ המוקף מחיצה חוץ לתחומו יש לו שתי אמות חוץ למחיצה שאם לא כן הכא דלא מלו גברא ונשארו שתי אמות היאך יכנס באותן שתי אמות וכי תימא דטעמא דר׳ אליעזר משום דשתי אמות הסמוכים לתחום לא חשיבי הא ליתא דלקמן אמרינן בהדיא גמר מי שיצא ברשות דטעמא דר׳ אליעזר משום הבלעת תחומין. והכי נמי אמרו׳ בסוף פרקין דר׳ אליעזר כגון דקאי בתרתי ועייל חדא ואם כן הא דר׳ אליעזר עדיפא מדר״ג ושמעינן מהכא נמי דכל היכא דסבי׳ לן כר״ג אי דמלו גברי עסקי׳ יכול הוא ליכנס ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר״ג ויהא מותר בכל תחומו הראשון דהא עד כאן לא אמרינן דאיכא לספוקי בדר׳ אליעזר אם הלכה כמותו אם לאו אלא בדאמלו גברי מודו רבנן לר׳ אליעזר דהבלעת תחומין מילתא היא והיינו מאי דכתיב׳ לעיל דמוכח׳ שמעתין והה״ד דמודו רבנן בההיא דמי שהוצרך לנקביו דלעיל וכדבעי׳ לפרושי טעמא לקמן ושלא כדברי רש״י ז״ל: א״ל רבא פשט דבדלא מלו גברי עסקי׳ דאי ס״ד בדמלו גברי עסקינן הא אמר רב הלכה כר״ג בדיר וסהר וספינה: כלומר דבדר״ג ליכ׳ לספוקי דודאי הלכתא כוותיה. ושמעי׳ מהכא שהלכה כר״ג כדכתיב׳ לעיל: והקשו התוספות אי לא מלו גברי יקחו מהראשונים ויאריכו המחיצות ותירצו דא״כ יפרישו גברי וה״ל מחיצה עושה מחיצה בבני אדם לדעת דאסור כדאית׳ לקמן ומיהו אם באו בתחלה שלא לדעת ואח״כ הבינו אין לחוש לכך: דייקא נמי דאמר יכנס להו במחיצה: פרש״י ז״ל דדייקינן ליה מלישנא יתירא דהא מסתייה לרב נחמן דילמא עשה לו מחיצה של בני אדם וממילא ידענא דלהכניסו לתחומו עביד לה דעלה קא שייל ואמר תלמידך שרוי בצערי למה ליה למימר תו ויכנס. אלא ודאי ה״ק עשה לו מחצה עד סמוך לתחום ואח״כ יכנס מעצמו בלא מחיצה ולפום פשטא בעי׳ שמעינן דהלכה כר׳ אליעזר דהא רב נחמן אליבא דרבי אליעזר פשיט ליה ורב חסדא ורבא עבדו בה עובדא ומיהו איפשר לומר דכי אורי רב נחמן למעבד מחיצה ולהכנס לאו משום דר׳ אליעזר דוקא אלא משום דס״ל דבהא אפילו רבנן מודו דמשכתיה שמעתא והיה אנוס בדבר מצוה והויא ליה כי הא דאמרינן לקמן דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר׳ אליעזר אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו והא דאמרינן דמבעיא לן לרב חסדא אם הלכה כרבי אליעזר או אין הלכה כר׳ אליעזר ה״ק אם הלכה כרבי אליעזר ממש או אם הלכ׳ כמותו בזו מיהת משום דאמרי׳ דמודו בה רבנן ונקט ר׳ אליעזר משום דמפרשא מלתיה. ואפ״ה פשטא דשמעתא כרבי אליעזר רהטא וכן עיקר:

2 איתיביה רב נחמן בר יצחק לרבא. פי׳ משם דשרי רב נחמן לעשות מחיצה לכתחלה בשבת. נפל דופנא: פרש״י ז״ל דופנא של סוכה וע״כ בסוכה של מצוה עסקי׳ כדפרש״י ז״ל דהא אוקמנא לקמן בדופן שלישית שהו׳ מהכשר סוכ׳ ודייקינן לה מדקתני דופנ׳ כלומר הדופן הצריך לה ובא להכשירה והא ליכא למימר אלא בסוכה של מצוה. ועוד דאמרינן לקמן דבדופן שלישית אסור דה״ל כעושה בנין עראי לכתחלה דאסור ובדופן רביעית שרי דה״ל תוספת אהל עראי בעלמא דשרי: ואי בסוכה דלאו מצוה עסקינן ליכא הפרשה בין דופן רביעית לדופן שלישית דאי דעביד ליה בכרמלית או ברשות הרבים אפי׳ דופן רביעית אסור דהא בדופן רביעית מתקנה לטלטל בה דאלו לשלש מחיצות אינם רשות היחיד אלא לזרוק אבל לטלטל אסו׳ מדרבנן. ואי דעביד לה ברשות היחיד אפי׳ מחיצה שלישית נמי שרי דלא כלום קא עביד אלא על כרחין מיירי בסוכה של מצוה דעביד לה בגנו או בביתו דה״ל רשות היחיד לא יעמוד בה אדם וכלים ולא יזקוף את המטה: פרש״י ז״ל דרבותא קאמר שאפי׳ לזקוף המטה אסור משום עושה דופן ואע״ג שנראה כמתכוין לפרוס לו מקום בסוכתו: והא דקאמר לפרוס עליה סדין אם במטה שיש עליה חבלים מיירי אורחא דמילתא נקט כדי שתהא סתומה לגמרי דבלאו הכי חשובה מחיצה: ואם במטה שאין בה חבלים מיירי בלא סדין לא מתסר דבלאו דידיה לא חשיבא מט׳ מחיצה: לפי שאין עושין אהל עראי וכו׳ כלומ׳ וא״כ היכי שרי רב נחמן למעבד מחיצה בשבת לכתחלה. א״ל רבא את אמרת לתיובתא מיהא ואנא אמינ׳ לך מאידך ברייתא דקתני שמותר לעשות מחיצה בשבת דתניא עושה אדם את חבירו דופן וכו׳ כדי שלא תפול חמה וא״ת והא אמרי׳ במס׳ שבת שאין עושין מחיצה בשביל מת תירצו בתוספות דהכא נמי כדמפרש התם שעשה בה בשביל חי אי נמי דהכ׳ מיירי שהמת אצל דופן סוכה שנפלה שאם תפול עליו חמה יסריח ויזקק זה להניח סוכתו דה״ל כעושה בשביל חי. קשיין אהדדי פי׳ רב׳ קאמר לה לרב נחמן בר יצחק. כלומר ולטעמיך קשיין מתני׳ אהדדי אלא לא קשיא הא ר׳ אליעזר דאס׳ לעשות אהל עראי בשבת והא כרבנן דשרי ורב נחמן בר יעקב דעבד כרבנן דתנן פקק החלון וכו׳ כבר פירשתיה יפה במקומה בס״ד. והשתא ס״ל לרבא דרבנן דשרו בשאינו קשור ותלוי שרי נמי כעוש׳ בנין עראי לכתחלה והיינו דאהדר ליה רב נחמן בר יצחק והא אתמר עלה אמר רבה בר בר חנה וכו׳ כלומר דלא שרו רבנן אלא משום דה״ל תוספ׳ אהל עראי אבל בעושה אותו לכתחלה מיסר אסרי ומתנייתא לא קשיין אהדדי דהא ר׳ מאיר והא ר׳ יהודה וכו׳ כדמפרש ואזיל. והקשו בתוס׳ דא״כ עובדא דר׳ נחמיה היכי מתרצא אי דס״ל לרב נחמן דמחיצה של בני אדם שמה מחיצה אסור לעשותה לדברי הכל ואי לא חשיב׳ מחיצה דהא מדמי אדם לבהמ׳ וס״ל כר׳ מאיר א״כ מה הועילו לדמיה מחיצות אלו ליכנס בהם ותירצו דודאי חשיבי מחיצו׳ גמורו׳ ומיהו לענין איסור שבת לא מתסר לעשותם דכיון שאינו עושה אלא לפי שעה ועומדת להסתלק לאלתר אין דרך בנין בכך וכן תירץ רבינו ז״ל: ונראין דברים דקושיא מעיקרא ליתא דהשתא רב נחמן בר יצחק הוא דמשני להון למתנייתא ואיהו לא חייש לתרוצה לדרב נחמן בר יעקב אדרבה מדחא דחי שנויא דסבר רבא לסיועי לרב נחמן וקא״ל דמתנייתא ודאי לא מיתרצן כדקאמר איהו:

3 אלא דמתנייתא בפלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יהודה פליגי ובהא הוא דמתרצין אבל דרב נחמן אכתי לא מתרצא כלל. ואהדר ליה רבא ותסברא וכו׳ וכתב רש״י ז״ל דה״ה דמצי למפרך ליה א״ה דמתנייתא דקתני עושה אדם את חבירו דופן לסוכה כרבי מאיר הוא דפסיל ולא חשיב להמחיצה היכי קתני כדי שיאכל וישתה וישן בסוכה דהא ג׳ דברים אלו הם הצריכים לעשות במצות סוכה ואי לאו מחיצה היא היאך יאכל וישתה וישן אלא משום דלא קמא האי אוקמתא דר״נ בר יצחק ודחי׳ לה מטעמי אחריני לא חש לאקשויי ליה מיה׳ ונכון הוא. ולא כמו שפי׳ הראב״ד ז״ל דהא מתנייתא לא בסוכה של מצוה מיירי דהא ליתה מדאוקימנא לקמן בדופן רבעית דוקא והא ליכא למימר אלא בסוכה של מצו׳ כדפרישנא לעיל. אבל י״ל לפי שעה זו דמשום הכי לא אקשי ליה מהא משום דחייש דילמא מדחי ליה דמיירי בסוכה שאינה של מצוה והא דקתני כדי שיאכל וישתה וישן אורחא דמילתא קתני הילכך עדיפא ליה לאקשוייה ליה מאידך דאקשי ליה. אימר דשמעת ליה בהמה אדם וכלים מי שמעת ליה פי׳ דהא טעמא דר״מ בבהמה משום דחיישינן שמא תברח ומיהו עיקר קושיין השתא מכלים היא דאלו באדם הא איכא למימר דלר׳ מאיר דינו כבהמה בענין זה דטעמ׳ דרבי מאיר משום דחייש למיתה או משום שאין עושין מחיצה מדבר שיש בו רוח חיים וכדקס״ד התם במסכת סוכה: ותו ר׳ מאיר דאמר כמאן פרש״י ז״ל דנהי דלר׳ מאיר האי מחיצה פסולה היא לסוכה ומדין תורה לא עבד כלום מ״מ הא הוה ליה אהל דלאו הכשר סוכה ואהל דלאו הכשר מצוה אליבא דמאן שרי ליה ר׳ מאיר לא ר׳ אליעזר ולא רבנן דהא כי האי גונא לאו תוספת אהל חשיב אלא בנין עראי דאסור אפילו לרבנן ע״כ תורף דבריו ז״ל. ובכאן חזר בו רבינו ממה שכתב במסכת שבת גבי הא מתני׳ דפקק החלון דלא אסור משום אהל עראי אלא בפורס כעין גג אבל לא בעושה כותלים ומתני׳ דפקק מיירי בחלון שעל הגג כעין ארובה ואלו בכאן הוא מפרש דאפי׳ במחיצות אסרי רבנן משום אהל עראי ואפילו בדליכא הכשר מצוה והוא רבינו ז״ל מודה על האמת וכדמוכחא כלא שמעתין וכדכתיבנא התם דודאי סתם חלון בכותל הוא דאידך ארובה הוא דקרי ליה תנא בכל דוכתא וכדתנן משילין פירות דרך ארובה בי״ט ומיהו אפ״ה אין פי׳ זה מחוור דהא לכשתמצא לומר שאין כאן הכשר של סוכה כסברת דרבי מאיר. תו ליכא למיסר משום אהל עראי דהא לאו מידי קא עביד אלא א״כ תאמר דהשתא הוה סבי׳ לן דמיירי כשהיתה סוכה זו בכרמלית או ברשות הרבים וכשהוא מעמיד דופנא הרי הוא עושה רשות היחיד ומיהו אין זה מחוור דמנא ליה דמתנייתא בהכי מיירי עד דפרכינן הכי להדיא אדרבה סתם סוכה אינה אלא בגנו או בחצרו ולאו מידי קא עביד. וי״ל דהאי ותו אינו עיקר קושיא אלא סניפין בעלמא והראב״ד ז״ל פי׳ ותו ר׳ מאיר דאמר כמאן דהא ליכא לתרוצי כדקא מתרצת דהא בריתא שריא בכלים כדקתני ויזקוף את המטה ובהא ר׳ מאיר דאמר כמאן דהא לכ״ע מחיצת כלים מחיצה גמורה היא לענין סוכה ואם אתה אומר כי אע״פ ששמה מחיצה מותרת לעשות בשבת ר׳ מאיר דאמר כמאן לא כר׳ אליעזר ולא כרבין דאפי׳ זה י״ל דתלמודא לישנא קייטא נקיט. ואע״ג דהא כבר אקשי לה מכלים כדקאמר אדם וכלים מי שמעת ליה ה״ק דאפי׳ תימא דלא ראינוה אינה ראיה מ״מ אליבא מאן הוה שרי לה ד׳ אמות ר׳ מאיר מחיצה בכלי׳ לא כרבי אליעזר רבו ולא כרבנן ומיהו אין פי׳ זה מחוור בלשון הש״ס ויותר נראה לפרש דה״ק ותו אליבא דמאן א״ר מאיר עושה את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה דהא על כרחין מדקאמר כדי שיאכל וישתה מחיצה חשובה היא וא״כ אליבא דמאן שרי לה. וא״כ מצינן שהקשה הספר מאי דקאמר רש״י ז״ל לעיל. ועדיין אין לשון הש״ס מתישב יפה לפי׳ זה דהוה ליה למימר ותו הא כדי שיאכל וישתה קתני וצ״ע:

4 אלא הא והא רבנן כלים אכלים לא קשיא הא בדופן שלישית והא בדופן רביעית. פי׳ דמתניתא קמייתא בדופן שלישית דה״ל עושה הכשר סוכה וחשיב בנין עראי לכתחלה דאסור אפילו לרבנן ומתנית׳ בתריית׳ בדופן רביעית דלא אתי׳ להכשיר סוכה אלא לצניעות׳ בעלמא וה״ל תוספת אהל עראי דשרי אפי׳ לרבנן ושמעינן מהכא מה שפי׳ ר״ת ז״ל דאפי׳ במוסיף מחיצה על מחיצות העשויות כבר חשוב כדין עראי לכתחלה כשהוא מתקן הדבר באותה מחיצה להכשירה למצוה או לעשותה רשות היחיד וכדאמרי׳ הכא בדופן שלישית. הילכך עושה שתי מחיצות דליכא שום הכשר סוכה ולא הכשר רשות אפילו משום תוספת ליכא וכל דעביד מחיצה שלי שי׳ בסוכה דמצוה או מחיצ׳ רביעית בסוכה דלאו מצוה ברשות הרבים או בכרמלית ה״ל בנין עראי לכתחלה ואסור לכ״ע והעושה מחיצה רביעית לצניעותא בעלמא הוה ליה תוספת אהל עראי דלרבנן שרי ולר׳ אלעזר אסור. והיינו ההוא עובדא דאמרי׳ לקמן פ׳ כל גגות דרב ושמואל הוו קיימי בההוא חצר ונפל גודא דביני ביני אמר להו שמואל נגודו לי גלימא ואהדרינהו רב לאנפיה ופרכי׳ ושמואל למה ליה למעבד הכי פי׳ דהא ס״ל דכותל מחיצה שנפל׳ בשבת. בשב׳ מטלטל עד מקום המחיצ׳ כדמעיקר׳ דשבת גורמת והא דלא פרכי׳ ליה היכי שרי למעבד הכי פרש״י ז״ל משום דמחיצה לא מתסרא משום בנין עראי והא לית׳ כדמוכחא סוגיין אלא טעמא משום דלשמואל כיון דבלא מחיצה שרי לטלטל שם הא לא עביד ולא מידי ולהכי פרכינן ליה אלא למה ליה למעבד הכי ופרקינן דאיהו דעבד לצניעותא בעלמא כלומר וה״ל תוספת אהל עראי דשרי ורב דאהדרינהו לאפיה אזדא לטעמיה דס״ל דכיון שנפלה מחיצה אסור לטלטל בה דדיורין גורמין וא״כ כי עביד שם מחיצה ה״ל מתקן לטלטל וה״ל בנין עראי לכתחלה דאסור אפי׳ לרבנן וזה ברור בשטת ר״ת ז״ל:

5 אדם אאד׳ ל״ק. פי׳ דגבי אד׳ ליכא לתרוצי כדתרצי גבי כלי׳ דברית׳ בתריית׳ בדופן רביעית מיירי דהא קתני כדי שיאכל וישתה ויישן מכלל דלהכשר סוכה אתי ודופן שלישית ומ״ה עבדי׳ בה תירוצה אחרת: כאן לדעת וכאן שלא לדעת. פרש״י ז״ל ובתוס׳ באדם לדעת אסור לעשותו מחיצה דה״ל כבנין אבל שלא לדעת נהי דחשיבא מחיצה גמורה לא מתסר לעשותה בשבת שאין דרך בנין בכך והיינו דקתני עושה אדם את חבירו דופן לסוכה דמיירי בעושה שלא לדעת דאיסורא בשבת ליכא ואפ״ה מתכשרא סוכה בהכי כדקתני כדי שיאכל וישתה והיינו נמי עובדא דעבדו רב נחמן ורב חסדא כדמפ׳ ואזיל דסתם שלא לדעת הוו. מעתה הא מתניתא בתרייתא לצדדין קתני דרישא דאדם בדופן שלישית וסיפא דכלים בדופן רביעית ולאו שנויא דחיקא הוא דהא מוכח מתוכה דבהכי מיירי דקתני רישא כדי שיאכל וישתה ויישן וסיפה קתני כדי שלא תפול חמה על המת. ומתניתא קמייתא דקתני לא יעמד בה אדם ובהמה מיירי בעושה את האדם מחיצה שלא לדעת ולא הוי דומיא דבהמה דקתני בהדיא. מאי כאלו לא יצא פי׳ דהא כיון שהוא עייל עדיין בתוך התחום הרי לא יצא כלל גרש״י ז״ל אמר רבה ה״ק אם היה בתוך התחום כאלו לא יצא מביתו כלומר דהא דקתני כאלו לא יצא לאו אתחומו קאי אלא כאלו לא יצא מביתו לומר כי מביתו מודדין לו אלפים אמה של תחומו כדמעיקרא ולא מן המקום הנאמר לו ופרכי׳ פשי׳ כלומר נהי דמתרצת שפיר לישנא דמתני׳ מ״מ אכתי תקשי לן מאי קמ״ל פשי׳ דכיון שלא יצא מתחומו אין לו אלא תחומו הראשון ומהדרי׳ דטובא קמ״ל דמהו דתימא כיון דעקר מתחומו ברשות ב״ד עקר שביתתו הראשונה ויקנ׳ שביתה במקום שנאמר לו כבר נעשה מעשה ויוכל ללכת משם אלפים אמה לכל רוח קמ״ל דלא:

6 רב שימי בר חייא אמר ה״ק אם היה תחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחומו כאלו לא יצא מתחומו. פי׳ דסיפא דמתני׳ מיירי בשיצא מחוץ לתחום שכותבין לו אלפים אמה וקאמר שאם היו אלו האלפים אמה שנתנו לו עכשו נכנסין בתוך התחום הראשון הרי הוא כאלו לא יצא מתחומו הראשון מיהת לענין שיכול ליכנס עד ביתו ע״י הבלעת תחומין ויהא כבני העיר כמו שהיה בתחלה ומיהו כיון שחזר לתחומו הראשון שוב אין לו התחום השני שנתנו לו ואמרי׳ במאי קא מפלגי רבה ורב שימי כלומר אמאי לא מפרש לה למתני׳ כמו רב שימי ומהדרי׳ דמר סבר הבלעת תחומין מלת׳ היא ומר סבר הבלעת תחומין לאו מלתא היא פיר׳ דרב שימי סבר הבלעת תחומין הבלעה היא למחשבינהו כתחום א׳ שיוכל להכנס עד ביתו ורבה סבר דלאו מלתא היא וכת׳ רש״י ז״ל דרבה לי׳ ליה הא דאמרי׳ לעיל במי שהוצרך לנקביו כיון דעל על. וההיא כר׳ אליעזר אתיא דאית ליה הבלעת תחומין וכרב שימי ולא נהיר דכיון דנקטיה לעיל להדיא ולא תלינן לה בדר׳ אליעזר משמע דדברי הכל היא והנכון כמו שפי׳ ר״י ז״ל דעד כאן לא אמרו חכמים דהבלעת תחומין לאו מילתא היא אלא במי שנתנו לו חכמים כבר תחום או גבול מסויי׳ כמו הא דרב שימי. אמאי כמי שיצא מחוץ לתחום שנתנו לו חכמים ד׳ אמות לתחומו שאע״פ שהם מובלעים בתחומו הראשון אמרי רבנן לא יכנס שכבר נעקר תחומו הראשון. הכא במקו׳ הזה בהלוכו. אבל כל שיצא לו מתחומו ואינו חוזר חוצה בגבול מסויים אלא בדבר שאין לו גבול כיון שנכנס ע״י מחיצות כעובדא דנחמיא או הוצרך לנקביו שאין לדברים אלו שיעור כי זה היה יכול ליכנס במחיצות עד עירו וזה היה יכול ליכנס הרבה עד שימצא מקום צנוע בהא ודאי כיון דעל על ויש לו הבלעת תחומין והיינו מאי דברירנא לעיל דכל היכא דמלו גברי דמודו רבנן שיכנס לעירו ודבר זה ברור ונכון וכן דעת רבותי ובנסחי הראשונים ז״ל היתה גרסא אחרת שגורסים אף בדברי רבה שאם היתה תחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחומו כמו שהוא בדברי רב שימי. אלא דברבה גרסי׳ כאלו לא יצא מביתו ובדרב שימי גרסינן להו דכיון דעל על ויכול ליכנס עד ביתו אלא דסבר רבה דכיון שנכנס לתחומו הראשון חזר כבני עירו כבתחלה ואיבד תחו׳ שנתנו לו חכמי׳ ורב שימי סבר דהבלעת תחומין שנתנו לו מילתא היא ונעשה הכל כתחום אחד ויכול להלך את כלו ויהיו לו אלפים אמה בעירו לכל רוח ואלפים אמה לכל רוח במקום שנאמר לו ולהאי פירושא והאי גרסא קשיא הא דאותביה רביי לרבה מדתנן רבי אליעזר אומר שתים יכנס ומאי קושי׳ דהא אפילו רבה מודה הוא שיכול ליכנס עד ביתו. ותירץ רש״י ז״ל דלהאי פירושא קס״ד דכיון דהתם שאין השתי אמות מובלעו׳ בתחומו הראשון כלל אלא שהם דבוקות עמו. א״ר אליעזר שיכנס דין הוא דהכא דאיכא הבלעת תחומין גמורא שיהא הכל תחום אחד לגמרי ליכנס ולהלך בכלו והשיבו על זה בתוס׳ דהא ודאי הא דקתני רבי אליעזר שתים יכנס במובלעות מיירי שהוא עומד באמה שנייה וכדאמרי׳ בסוף והא דתניא רבי אליעזר אומר לא יכנס ופרקי׳ דמתני׳ דעקר חדא וקאי בתרתי ואידך דעקר תרתי וקאי בתלת אבל הנכון כגרש״י ז״ל וכמו שפירשנו:

7 ומה אלו שבת במערה שתוכה ד׳ אלפים אמה ועל גגה פחות מד׳ אלפים לא נמצא מהלך. פי׳ המערה הזאת היא ברשות הרבי׳ וסתם מערה מטלטלה כדאי׳ בפרק שור שנגח והמערה הזאת יש לה שני פתחים בשני ראשיה א׳ למזרח ואחד למערב וגגה רשות הרבים גמורה הוא כי שוה הוא לרשות הרבים ויש בחללה ד׳ אלפים אמה אבל אין בגגה אלא פחות מכאן ולא מפני מקום פתיחת הפתחים. כי פתח המערה דרך הוא לעשותו משופע כעין פתח ארובה. אלא דרך כתלי מערה לעשותם משופעים לצד הגג כדפרש״י ז״ל וקבלה היתה בידם כי השובת במערה זו יש לו אלפים אמה לצד מזרח לפתח מזרחי ואלפים אמה למערב לפתח מערבי אעפ״כ רשאי להלך על פני כל הגג ולצאת מפתח זה ולהכנס בפתח האחר והא אמאי שהרי אין לו לכל פתח ופתח מהם כלפי הפתח השני אלא אלפים אמה וכשהלך על הגג אלפים אמה היה לו לחזור לאחוריו כנגד העקב ולהכנס בפתח אשר יצא אלא ודאי הטעם משום הבלעת תחומין כי האלפים שיש לכל פתח כלפי צד הפתח השני הם מובלעין ורוכבים על זה כיון שאין בגג ארבעת אלפים אמה שלמות וש״מ דהבלעת תחומין מילתא היא להיות הכל תחום אחד ממש וקשיא לרבה ואפי׳ לגרסת הראשונים ז״ל דהא הכא ע״י הבלעת תחומין זוכה להלך בכל הגג המערה ואלפים אמה עוד לכל רוח ויש לו קרוב לשני תחומין וק״ל מאי קושיא דהכא אין אנו צריכין להבלעת תחומין כלל דכלו מערה חשיבא כדיר או סהר או עיר כי השובת שם מהלך את כלה ויש לו אלפים אמה לכל רוח. וי״ל דהתם מהלך בפנים שהוא רשות היחיד גמורה אבל גג מערה זו רשות הרבים גמורה היא. וכמה שהוא חוץ לדיר וסהר וחוץ לעבורא של עיר דמי:

8 א״ל רבה לאביי ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. פרש״י ז״ל דלא דמי דהתם ודאי מודו רבנן וכ״ע דעבדינן הבלעת תחומין ללכת ולחזור בכל הגג מפני ששביתתו למטה מן הגג באויר מחיצות וכיון שקנה כל המערה בתוכו להיות לו לבית ולשביתה דין הוא שיזכה למעלה ג״כ לא מדין רשות היחיד דא״כ אפי׳ יש בו ד׳ אלפים אמה נמי ואינהו הכי גמירי להו דליתיה אויר מחיצות להאי דינא אלא אלפים אמה בפחות מד׳ אמות אלא טעמא משום הבלעת תחומין אבל בהא דידן דליכא אויר מחיצות לקנות שביתה לא עבדינן הבלעת תחומין זו תורף פרש״י ז״ל. ומה שפי׳ הראב״ד ז״ל בזה יש עליו כמה גמגומין והיכא דלא שבת לא: