ריטב"א על עירובין ל״ו

1 רבא אמר התם תרי חזקי לקולא הכא חזק לקולא. פי׳ דגבי נגע. באחד בלילה איכא תרי חזקה לקולא חזקת נגע וחזק׳ מת דקאי מעיקרא בחזקת חי דהא ודאי חי הוה אבל במשנתינו ליכא אלא חדא חזקה לקולא דקאי עירוב בחזקת טהור פרש״י ז״ל וכיון דכן התם גבי מת אפי׳ בשתי כתי עדים אלימי תרי חזקי לאפוקי מידי כת האומרת שהיה מת ולא אמרינן בהא תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל כמשנתינו דליכא אלא חדא חזקה לקולא לא אלימא ההיא חזקה לאפוקי מידי כת האומרת שנטמאת וכל. תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. ותימא מי הזקיקו לרש״י ז״ל לפ׳ דברי רבא בדאיכא הכא׳ והתם שתי כתי עדים: תירצו בתוס׳ דס״ל לרש״י דכל היכא דליכא עדים הא וודאי אלימא טובא חזקת העירוב שהיה בחזקת טהור ולית לן לאשגוחי בתר חזקת גברא דהוה קאי בחזקת ביתיה וכדהוה ס״ד בסבר׳ דמקשה מעיקרא וכדפרש״י ז״ל לעיל אבל כשיש כת שמעידה כנגד׳ לא משגחי׳ בתר חדא חזקה דלקולא. והר״ם בר שניאור ז״ל נתן טעם לדבר למה אלימא חזקת העירוב שבכל מקום אין לנו לדון חזקה אלא מדבר שהספק בא ממנו וכן גבי מקוה אמרי׳ העמד אדם על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרו׳ על חזקתן ואנו פירשנו במס׳ נדה דטעמא דלא אזלינן בתר חזקת טהרות משום דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקה מינייהו וכדאמרי׳ גבי שליא בבית:

2 שבת נמי יש לה עיקר דאורייתא. פרש״י ז״ל כרבו עקיבא דאמר תחומין דאורייתא וק״ל מנא ליה דרבי יוסי כרבי עקיבא ס״ל ודלא כרבנן. וי״ל דס״ד דכיון דאוקימנא לרבי מאיר כרבי עקיבא ה״ה נמי לרבי יוסי דאי בתחומין פליגי לפלוגי בעלמא. ופרקי׳ דודאי רבי יוסי תחומין דרבנן ס״ל ויש ללמוד מכאן דמ״ד תחומין דרבנן אין להם שום עיקר מן התורה ואפי׳ ביותר משנים עשר מיל כדברי הירוש׳ דאי יש להם עיקר מן התורה הדרא קושיין דר׳ יוסי אדר׳ יוסי אבל הראב״ד ז״ל תירץ דלא דמי שבת לטומאה דהני טמאו׳ דוקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכל ראשון והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין משום טומאה דאורייתא גזרו עליהם כדאי׳ בפ״ק דשבת דדילמא אכיל אוכלין טמאין אלו ושדי׳ משקין דתרומה לתוך פיו וכן בכלם לפי׳ עשאם רבי יוסי כשל תורה ממש אבל תחומי אלפים אמה לא גזרו בהם משום תחומין די״ב מיל דהא רחוקים הם זה מזה אלא דרבנן אסמכינהו לגמרי אתחומי ערי הלויים ואסמכינהו אג״ש כדאי׳ לקמן בפרק מי שהוציאו והילכך גזרה דרבנן גרידא חשיבא לקולא. ול״נ דכי פרכינן שבת נמי יש לה עיקר מן התורה בתחומי שנים עשר מיל ופרקי׳ דקסבר רבי יוסי תחומין דרבנן לגמרי ואפילו של שנים עשר מיל התם היינו טעמא דרבי יוסי קסבר העמד טמא על חזקתו פי׳ אבל במשנתינו העמד עירוב על חזקתו דקאי בחזקת טהור ובתר חזק׳ העירוב אית לן למיזל דעלה אתיא למידן ולא בתר חזק׳ גברא והיינו דפרכי׳ דא״כ התם נמי אדרבה העמד מקוה על חזקתו בחזקת שלם כי עכשיו עליו נולד לנו הספק והוא האחרון ופרקינן דמתני׳ במקוה שלא נמדד. פרש״י ז״ל שלא נמדדה. מתחלה ולא עמדה בחזקת כשרות ולי נראה פי׳ במקוה שלא נמדד מזמן מרובה דחסר ואתאי כדאמרי׳ בפ״ק דנדה.

3 אימא ספק נדמעו. פי׳ דקאי עירוב מעיקרא בחזקת חולין ואיכא חזקת דכשרו׳ וא״ת וכי נדמעו ודאי מאי הוי דהא קי״ל דמערבין לישראל בתחומא. תירץ רש״י ז״ל דהא הא מתנייתא סומכוס היא דסבי׳ ליה שאין מערבין אי נמי דהכא שנדמעו בטבל קאמר וקי״ל שאין מערבין בטבל ואע״ג דלא אמרי׳ לשון דמוע אלא בטומאה הכא לא דייקי׳ בלישנא ובתוס׳ פירשו שנדמעו בתרומ׳ טמאה דאפי׳ לכהן לא חזי׳:

4 אחת טמאה ואחת טהורה. פי׳ ואינו ניכר איזו היא טמאה ואיזו היא טהורה. אמר עירבו לי בה פי׳ שיערבו בטהורה שבהן בכל מקום שיהיה ויניחו שתיהן לעירוב ונקט האי לישנא מפני שרוב המערבין בפת עושין ע״י שליח שאלו ע״י עצמן ברגליהם מערבין ומחשיכין שם תיבעי לרבי מאיר תבעי לר׳ יוסי פי׳ אע״פ שאין הספק הזה דומה לספק עירוב שנחלקו בו רבי מאיר ורבי יוסי מ״מ כיון דאינהו איירי בשום ספק עירוב ומר מקל בעירוב ומר מחמיר דבעירוב תלי בעייה בדידהו:

5 בעי׳ סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. פי׳ דכיון דטהורה לא יביאה ואפי׳ למי שמערבין לו הא לא מצי אכיל עירובו והא דנקט מבעוד יום קושטא דמלתא נקט ולמפלג אפי׳ כשנתברר ספיקא בבין השמשות. ומ״ש פי׳ דהא בין בהא בין בהא לא הויא חולין כל בין השמשות הוא מן היום וסיפא הוא משל מחר. והקשו בתוספת היכי קאמר מ״ש דהא ודאי שנא דאשכחן ליה לרבא בסמוך דקאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב וא״כ היום חול ולמחר קדש עירובו עירוב דהא בסוף היום הקדש היה ואין מערבין בהקדשות. ותרצו דמ״ד סוף היום קונה עירוב אינו אלא להחמיר דבעי׳ נמי סוף היום אבל ה״ה שלא יהא עירוב דכשאומר היום חול אין לנו תחלת היום בחולין וכשאומר היום קדש אין לנו סוף היום בחולין. ור״י ז״ל תירץ דהא דאמר רבא בסמוך זאת אומר׳ סוף היום קנה עירוב אליבא דההוא תנא קאמר אבל לדידיה ס״ל תחלת היום קונה עירוב דהא אשכחן ליה דפסק במסכת י״ט הלכה כרב דאמר נולדה בזה אסור׳ וטעמיה דרב משום הכנה דהא ס״ל דשתי קדושות הם פסק לקמן הלכה כד׳ זקנים דאמרי שתי קדושות הם:

6 וכל מאן דאית ליה הכנה דרבה אית ליה תחלת היום קונה עירוב כדאי׳ לקמן בפרקין. וא״ת מ״מ לא הוה ליה למימר. ומ״ש אלא דלימא דאדרבא איפכא מסתברא. י״ל דה״ק בשלמא היום קדש ולמחר חול לאקשיא לי למה אין עירובו עירוב. דאע״ג דסבי׳ לן דתחלת היום קונה עירוב אפשר דסבירא לן דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום אבל היום חול ולמחר קדש למה עירובו עירוב דהא תחלת היום קונה עירוב וא״כ בין בזו ובין בזו היה לך לומר שאין עירובו ערוב. ומ״ש וא״ת כיון דרבא הוה סבר דתחלת היום קונה עירוב ובעינן סעודה הראויה מבעוד יום מה הוצרך לזה כלום מרב נחמן רבו דהא מסתמא להכי אמר ליה ומ״ש משום דאיהו מרביה קבלה דתחלת היום קונה עירוב וי״ל דבעי למילף מרב נחמן רביה אי אית ליה בהני בעיי׳ שום טעמא אחרינא שיהא כדברי הכל ולהוציא זה מלבו בעה מיניה וא״ל נמי ומאי שנא. ורב נחמן א״ל דודאי שנא ושנא דהיום חול ולמחר קדש מספקא לא נחתה לה קדושה ולפי׳ אפי׳ למ״ד דתחלת היום קונה עירובו עירוב היום קדש ולמחר חול קדושה מספקא לא פקעה ולפיכך אין עירובו עירוב ואפי׳ למ״ד סוף היום קונה עירובו וס״ל נמי דלא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום כנ״ל:

7 והא דאמרי׳ ולמחר חול. פרש״י ז״ל למחר יהיה מחולל על מעות שיש לי בביתי ולא דק דהא קי״ל במסכת נדרים גבי נטיעות הקדש עד שיקצצו דקדושת דמים פקעה בכדי. הילכך בלא שום חלול יהא למחר חול כיון שהתנה. לגין טבול יום פי׳ לגין שהיה טמא והוא טבול יום ואינו פוסל במעשר אלא בתרומה שמלאהו מן החבית מעשר טבל. פי׳ שמלאהו מן החבית שהיה לו ממעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר. ואמר הרי לגין זה תרומת מעשר על שאר החבית לכשתחשך דבריו קיימין. ולכשתחשך יהא מה שבלגין תרומת מעשר והשאר חולין ואם אמר ערבו לי בו לא אמר כלום:

8 אמר רבא זאת אומר׳ סוף היום קונה עירוב דאי ס״ד תחלת היום קונה עירוב אמאי לא אמר כלום. פירש דבשלמא א״א סוף היום ק״ע לפי׳ לא אמר כלום דסוף היום היינו דתחלת בין השמשות ועד תחלת היום שהוא סוף בן השמשות לא הוה חשכה ולא נעשה תרומה ועדיין בסוף היום טבל הוא ואין מערבין במעשר הטבול לתרומה ולא עוד אלא דאפי׳ תימא דבתחלת בין השמשות נעשה תרומה מ״מ לא נטהר הלגין עד סוף בין השמשות והויא לה תרומה טמאה אבל אי אמרת דבתחלת היום קונה עירוב למה לא אמר כלום דהא בסוף בין השמשות כבר הוכנה וכבר נטהר הלגין ג״כ ותרומה טהורה היא שמערבין בה לכהן אפי׳ לסומכוס ולרבנן אפילו לישראל. והקשו בתוס׳ ודילמא לעולם אימא לך תחלת היום ק״ע. וא״ה לא אמר כלום דמספקא לא נחתא ליה ללגין קדושה תרומה ועד שיעבור כל בין השמשות עומדת בטבילה ואין מערבין בטבל. כדאמר רב נחמן לעיל ותירצו דשאני הכא דטבל איסורו מעצמו ואיהו בעי לתקוניה ואנן סהדי דכל היכא דמצי לאקדומי תקוניה ממהר ומתקן מה שאין כן בהקדש דמדעתיה מקדיש לה ולא ניח׳ ליה דתיחות ליה קדושה מספק וכי אמר היום קדש ולמחר חול כיון דמדעתיה מקדיש ליה לא בעי דתפקע קדושיה מספק. ואי נמי דהתם כיון דמצי למימר מעתה קדש אי נמי מכשתחשך קדש כי אמר ולמחר קדש דעתו על יום ברור ומחוור אבל מכאן מפני שקודם לא היה יכול להקדישו כדי שלא תטמא התרומה ע״י הלגין לפי׳ אמר כשתחשך ודעתו לומ׳ כי מיד שיטהר הלגין ולא יפסול בתרומה שיהא נעשה תרומה דהיינו בסוף בה״ש:

9 קשיא עובדי כוכבים ומזלות אעובדי כוכבים ומזלות וקשיא חכם אחכם. פי׳ קשיא צורת לשון המשנה לצורת לשון הברייתא דאלו בעיקר דינא הכל יוצא לדרך אחד. הא במותיב פרקי׳ פי׳ הרב הדורש לרבים הא במקרי שמע פי׳ המלמד מקרא לתנוקות פי׳ מתני׳ במותיב פרקי׳ דמסתמא מערב לצאת לקראתו ומתניתא דרבי יצחק במקרי את שמע דאינו עושה עירוב ללכת אליו. וא״ת ומה ענין לי לברוח מפני מקרי את שמע פרש״י ז״ל דמיירי כשבא במותיב פרקי למזרח פי׳ וקאמר אם בא חכם המקרי שמע למזרח עירובו למזרח שיש שם מותיב פרקי ויודע היה שלא יבא המותיב פרקי מן הרוח שיבא המקרי את שמע וא״ת למה תלה הליכתו למותיב פרקי בביאתו של מקרי שמע. י״ל דמיירי כי ידע שתבא לו בתחלה שמועת ביאתו של מקרי שמע שהיה דרכו למהר לבא קודם בכל אבל יש שפירש בע״א ונקטה תנא בהאי צורתא לאשמעינן דעדיפא ליה לאינש למיזל לגבי מותיב פרקי מלמיזל לגבי מקרי שמע ואע״ג דהא ודאי והא ספ׳:

10 שם אמר רבא ליתא למתני׳ מקמי איו וכו׳ כבר פירשתי במסכת גיטין ובמקומות אחרים דיני ברירה והארכתי בה הרבה בס״ד. וכללא דנקטי׳ מינה שאין דין ברירה אלא בדבר שהוא תליו וראוי לחול ולהתברר על אחד משני דברים או על זה או על זה ועומד להתברר בסוף אבל עכשיו לא נתברר ולכשיתברר יש לנו צורך לדון אותו בירור למפרע כאלו נתברר מעכשיו וכדאמרינן התם דכולי שמעתין גבי עירוב שמתברר קודם העירוב למחר וצריך לדון בו למפרע כאלו נתברר היום בבין השמשות אבל כל שאין צריך להתברר למפרע אין כאן דין ברירה גם כל שאין ספיקו מתברר בסוף בא׳ משני דברים אלא שהוא מוטל על דבר א׳ לבדו אלא שהוא ספק אם יהיה לי או לא יהיה אין כאן דין ברירה. מ״ש לכאן ולכאן דלא דאין בריר׳ מזרח ומערב נמי אין ברירה בהכא פי׳ כי כשאמר למזרח או למערב נמי דעתו שיחול על א׳ מכם ולמחר יתברר לאיזה רוח יבא החכם ואנו צריכין לדון כאלו נתברר היום וחל בו העירוב בין השמשות וא״ת וכיון שעל חכם א׳ הוא מתנה אין כאן ברירה שהרי אם החכם הוא לצד מזרח על כרחין לא יבא לצד מערב וכן בהפך מעתה אין כאן אלא ספק ידיעה שאין אנו יודעין לאיזה רוח עומד אבל הדבר מבורר הוא בעצמו לאיזה רוח יבא ולהכי אתי למחר אין כאן אלא גלוי מלתא בעלמא: ותרצו שם בתוספות דהב״ע שאותו החכם עומד לצפון עירו של זה המערב ואפשר לו לבא לכאן בין למערב בין למזרח כגון זה אמר רבי יוחנן וכבר בא חכם פי׳ כי בין השמשות כבר בא חכם לאותו צד יהיה הדבר מבורר בעצמו בשעת קניית העירוב ובברור חל העירוב לאלתר לאותו צד אלא שזה לא היה יודע ועל כי האי גוונא ליכא למימר ברירה וביאתו של מחר גלוי מילתא בעלמא הוא וא״ת ולמה ליה לאוקמה בשכבר בא חכם לוקמה כשלא בא חכם כבר מיירי כשהחכם א״א לו לבא משתי הרוחות אלא או למזרח דוקא או למערב וי״ל דאריך דנקט עדיפ׳ לי׳ כי אעפ״כ שלדעתו של מערב היה הדבר לדון ברירה שהיה סבור שהיה אפשר לו לישא בין למזרח בין למערב כיון דבקושט׳ דמילתא ליכא ברירה שכבר בא חכם לא גזרינן בא אטו לא בא כנ״ל.

11 לא ס״ד דאשמעי׳ ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין מבין העובדי כוכבים וכו׳. כבר פירשתיה בכמה מקומות בס״ד וא״ת וכיון דמיהא מתני׳ הוא דמוכרח דליתיה למתני׳ דהכא אמאי נקטה למתנייתא דאיו ליתא למתני׳ מקמיה הא דתנן הלוקח יין וכו׳ וי״ל דאגב ארחיה בעי ולא שמעי׳ דההיא מתניתא דאיו מתרצא היא ועיקר ואע״ג דפליגא אמתני׳ כנ״ל ויש מתרצים דאי לאו מתנייתא דאיו הא דמתני לא פליגי ובדאורייתא איו ברירה לר׳ יהוד׳ ובדרבנן יש ברירה אבל השתא דאשכחן תנא דתני דלרבי יהודה אפי׳ בעירוב אין ברירה ואשכחן ליה בהדיא למתני׳ דהלוקח שאין לו ברירה הכי ניחא לן טפי דלא לשבושא למתניתא דאיו ולמימר דלא הוה פליג אמתני׳ דהכא אי לאו דקים ליה דלרבי יהודה כי היכי דבדאורייתא אין ברירה ה״ה בדרבנן ותנא דמתני׳ דהכא ס״ל דלרבי יהודה יש ברירה בין בדאורייתא בין בדרבנן ותסבריה דרב יוסף דלקמן: