ריטב"א על עירובין ע״ב

1 מיתיבי וחכמים אומרים. פי׳ וקשייא למ״ד דכיון דכ״ע בעי׳ תרתי ואלו הכא חזי׳ לרבנן דלא בעי אלא שתוף אבל למ״ד בפת כ״ע לא פליגי הכא כך אמרו לו חכמי׳ לר׳ מאיר כשם שאתה מודה שאם מערבין בפת אין צריך להשתתף כך אנו אומרים שאם משתתפין ביין אין מערבין. אמר רב יהודה כו׳ מפורש במס׳ תעניות דלמ״ד הלכה דרשי׳ לה בפרקא ולמ״ד מנהג ארויי מורינן מדרש לא דרשי׳ לה בפרקא: ולמ״ד נהגו אפי׳ אורויי נמי לא מורינן אלא דאי עבוד לא מחי׳. והקשו בתוס׳ א״כ מאי אשמעי׳ הכא ר׳ יוחנן לומר נהגו פשיטא דלא מחינן דהא מחמירין ולמה לנו למחות בחומרא. ותירצו משום דאיכא ברכה לבטלה. א״נ אפי׳ הוצרכו להביא חמין לצורך מילה דרך מבוי ולא רצו לסמוך על ערוב במקום שתוף ואיכא דחויי מצוה לא מחי׳ להו. וא״ת והיאך אומר ר׳ יוחנן שאין הלכה כר׳ מאיר לגמרי דהא איהו דאמר הלכה כסתם משנה והתם מתני׳ דחמש חצרות הפתוחות זו לזו כדלקמן בפרקין לית ליה אוקמתא אלא ר׳ מאיר דאמר בעי׳ ערוב ובעי׳ שתוף וליכא למימר דר׳ יוחנן לא תני פתוחות זו לזו כדאמרינן לקמן אליבא דרב ואתיא סתמא אף לרבנן כדבעינן למימר התם בס״ד. דהא ליתא דהא טעמא דרב התם משום דסבר שאין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ואלו ר׳ יוחנן ס״ל דסגי בחצר וחורבה לא גריעי חמש חצרות הפתוחות למבוי ופתותות זו לזו מדאמ׳ ר׳ יוחנן נהגו כר׳ מאיר והכין אורחא דתלמודא. ומתוך הדחק יש לי לומר כי אולי ר׳ יוחנן לא תני לה סתמא אלא כר׳ מאיר או כר׳ אלעזר בן תראי מתני לה וכאותה שתירצו במס׳ שבת ההיא ר׳ יוחנן בן חכינאי מתני לה. ולענין פסק נראין דברים כדברי הפוסקים ז״ל כמ״ד דבית כ״ע לא פליגי דפשטא דמתנייתא דקתני או מערבין או משתתפין לדידיה אתיא כפשוטה ולמ״ד לא פליגי אצטריכא לדחוקה דאו משתתפין בפת קאמר ורב גידל אמר רב דטרח לשנוייה בהכין דחויי הוא דקא מדחי׳ ולאו משום דסבי׳ להו הכין כדכתב הראב״ד ז״ל ואפי׳ תימא דרב גידל אמר רב דהכין ס״ל אנן אכלל דר׳ יהושע ב״ל סמכי׳ בהא דאמר הלכה כדברי המקל בעירוב הילכך כל שנשתתפו במבוי בפת אין צריך לערב חצרות זו עם זו ואפי׳ נשתתפו סתם. ולענין אם נשתתפו במבוי ביין או שערבו בחצרות בפת קי״ל כר׳ יוחנן דמקל טפי בדר׳ מאיר ואמר נהגו העם כר׳ מאיר וכן עיקר:

2 חמש חבורות כו׳. פי׳ טרקלין זה היה מתחלתו בית א׳ גדול ועכשו חלקוהו לה׳ בתי׳ או במפספס או במחיצה י׳ כדפליגי בה בש״ס ומיירי שכ״א מאלו החבורו׳ יש להם פתח לחצ׳ כדפרש״י ז״ל שאלו אין להם לחצר אלא פתח אחד פנימי נותן את עירובו ודיו דכלהו אידך הוו להו כבית שער. וכן פי׳ בתוס׳ ומפני שחלוקין בדיורין או בפתחים אומ׳ ב״ש שהם כמחולקין לגמרי וצריך עירוב לכ״א ואח׳ אם באין לערב עם חצרו׳ אחרו׳ או באין לערב בחצר עם דיורי׳ אחרים שיש בחצר וכדמפ׳ במתנייתא בש״ס וב״ה אומר דכיון שאין החלוק אלא במחיצות גרועו׳ עדיין הטרקלין מחברין ונדון כבית גדול אחד ודי להם בעירוב אחד. וכתב רש״י ז״ל דה״ה לענין אינהו גופייהו אם באין להוציא ולהכניס מחבורה לחבורה דלב״ה כחד׳ חבורה חשיבי ואינ׳ צריכין ערוב ביניה׳. וזה א״א לאומרו אלא למאן דמוקים מתני׳ דמחולקין במחיצה עשרה אבל למאן דמוקים לה במסיפס בעלמא מסתברא דלכ״ע מותרין הם אלו עם אלו כמו שהיו קודם חלוק הטרלקין. ולא עוד אלא שאם אי אתה אומר כן הרי הם אוסרין זה על זה ואסורין לטלטל כל חבורה וחבורה מהם אלא בד׳ אמות שהרי כל א׳ וא׳ פרוץ במלואו למקום האסור לו אליבא דב״ש וא״כ היה לו לתנא לומר כדברי ב״ש לומר שהם אסורין עד שיערבו דהא עדיפא טפי מלומר צריכין ערוב לכל חבורה וחבורה דמאידך שמעי׳ לה אלא ודאי כדאמרן וכן פי׳ הרשב״א שיחי״ה וש״ם נפרש יותר בס״ד:

3 ומודים שאם היו וכו׳. פרישנא בש״ס דלא סוף דבר בחדרים ובעליות ממש אלא כעין חדרים וכעין עליות שהמחיצות הגרועות הללו סותמות לגמרי ומגיעות לתקרה ולכאור׳ היה נראה דלהכי קתני מקצתן שרויים בחדרים ובעליות לומר דכיון שמקצתן כן הרי גלו דעתם דחלוקה גמורה עבדו כלהו ואפילו באותם שחלוקין במחיצות עשרה או במסיפס צריכין ערוב לכ״א ואחד ומיהו א״א לפרש כן מדאמרינן בש״ס מאי חדרים ומאי עליות אילימא חדרים ועליות ממש פשיטא ומאי קמ״ל ואם איתא מאי פשטותא דהא טובא קמ״ל כי ע״י החלוקין בחדרים משוינן להו אפילו לאידך כמחולקין לגמרי אלא ודאי דמתני׳ לא קתני שצריכין עירוב לכל א׳ ואחד אלא לאותן שהן חלוקין בחדרים ובעליות והא דנקט לה במקצתן בלחוד רבותא קמ״ל שאע״פ שעדיין מקצת החבורות חלוקין במסיפס או במחיצה עשרה וגם אלו אינם אלא כעין חדרים ועליות במחיצות רעועות לא אמרינן שיהו החלוקין במסיפס או במחיצה עשרה הוכחה אף על אלו שאין חלוקין חלוק גמור:

4 גמרא מחלקת כו׳. פי׳ והם מחיצות גרועות של יריעות או של דבר אחר דאי במחיצו׳ גמורות היינו חדרים ועליות וכן פירשו בתוס׳: גרש״י ז״ל אמר ר׳ יהודה הסבר ופי׳ הוא ז״ל שעל ידי חורפיה קרי ליה הכי מלשון סברא: ור״ח ז״ל גורס הסבך כלומר אומן של סבכות:

5 ונפלגו כו׳. פי׳ לאו למימרא דלשביק כאן דב״ה דהלכה כמותן משום כחן דב״ש אלא לתנייה במסיפס נמי אף להודיעך כחן דב״ש כי כדאי הם לאשמועינן כחו ופרקי׳ כח דהיתירא עדיף כלו׳ כח דהיתרא הוא טוב להשמיענו אפי׳ לב״ש אבל בזה שהו׳ כח דאיסורא אין בו שום רבותא להאריך בו מפני ב״ש ובמסכת יבמות בפרק כיצד יש לשון עדיף שפירשו:

6 גרסינן הכי אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר׳ יהודה הסבר אף על גב דלישנא קמא דרב נחמן פליג עלה דר׳ יהודה הסבר אתיא הא כלישנא בתרא דרב נחמן אי נמי הא דידיה הא דרביה. ויש ספרים שגורסין אמר רב יהודה אמר רב תנא בד״א כו׳ ואף על גב דמהא לא ילפינן מידי אלא לב״ש כדאי הם לפרש דבריהם ותו דאשמעי׳ אגב ארחיה דאפי׳ במוליכן את ערובן למקום אחר אמרי׳ ב״ה עירוב אחד לכלן. ופרש״י ז״ל דאליבא דהאי תנא לא פליגי ב״ש וב״ה במחיצות ודכ״ע טרקלין מחברן ומות׳ לטלטל מזו לזו בלא עירוב דאי במחיצות פליגי וסברי ב״ש דאין טרקלין מחברן כי עירוב בא אצלן מאי הוי אלא ודאי כדאמרן ולא פליגי אלא בחמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין עירובן לחצר אחרת אם צריך עירוב לכ״א ואחד או ערוב א׳ לכלן דהני נמי כמי שגבו את עירובן כמו שהטרקלין מחברן. והיינו דאמרי׳ כמאן אזלא הא דתניא כו׳ דאלמא פלוגתא דהכא בההיא תליא והקשו עליו ז״ל דאי לא פליגי במחיצות אליבא דהאי תנא אם הויא דלא כסברא דר׳ יהודה הסבר וכלהו אמוראי דלעיל והוה לן למרמי מיהא למתניית׳ דר׳ יהודה הסבר ולאקשויי מינה לאמוראי דלעיל ולומ׳ דאינהו דאמרי כר׳ יהוד׳ הסבר ורבותי פירשו דאתיא הא מתנייתא כלישנא קמא דרב נחמן דאמ׳ דפליגי במסיפס דהתם לכ״ע מותרין החבורו׳ זו עם זו וכדפריש׳ לעיל והוו להו כמי שגבו את עירובן לדברי הכל ואפ״ה פליגי ב״ש וב״ה כשמוליכין את ערובן למקום אחר וסבר ב״ש דכיון דמבררי להוציא לחוץ והם חלוקין בדיורין קצת דצריך ערוב לכל חבור׳ ודכותה קאמרי׳ חמשה שגבו את ערובן באו להבי׳ ערוב אצלן דמכנפי וקיימי ערוב א׳ לכלן וס״ה בחמשה שגבו את ערובן. וגם זה הפי׳ אינו מחוור בעיני דא״כ הוה לן למימר הכא דלישנ׳ קמא אזלא בהאי ברייתא ודלא כאידך אמוראי דלעיל וכי היכי דאמרי׳ לעיל במתנייתא דר׳ יהודה הסבר לפי׳ הנכון בעיני דהאי תנא אשמעינן דלכ״ע אפילו למאן דמוקים לה עשרה במחיצה מודו ב״ש דלגבי דין חבורות עצמן זו עם זו טרקלין מחברן ואינן צריכין ערוב ביניהם וכמי שגבו את ערובן דמו וה״ה לענין ערוב בא אצלן ולא נחלקו אלא להוליך ערוב למקום אחר והכי נמי הוו פליגי בחמשה שגבו את ערובן והא דאמרי׳ ערוב אחד לכלן לאו דוקא דהא מקום שמניחין בו ערוב אינו נותן בו אלא לומר דכבית אחד הם נדונין כלם ואלו היו צריכין לתת בעירוב לא היה להם לתת אלא ערוב אחד כמאן דלא כחד פי׳ לפום האי שטתא דמדמי׳ הא דטרקלין לחמשה שגבו את עירובן ומיהו אפשר היה לומר דשאני מתני׳ שלא ערבו והם חלוקין בדיורין קצת למאן דמוקי׳ מתני׳ במחיצו׳ עשרה אבל למאן דאוקמה במסיפס הויא ודאי דלא כחד ולהכי פסיק ואומר הכין וק״ל אמאי לא מתרצינן דחמשה שגבו את ערובן משום דליכא דיורין אחרים ומתנייתא דהכא בדאיכא דיורין אחריני דמגו דאינהו אסרי הכי נמי אסרי דהא לקמן דרמיין אמתני׳ דהאחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם מהא מתנייתא דחמשה שגבו את ערובן הכין תרצה רבה וי״ל דהא מתנייתא פי׳ דרישא דמתני׳ היא ואמתני׳ קיימא בד״א כו׳ וכיון דבמתני׳ לא חלק התנא בין דאיכא דיורין אחרים לדליכא דיורין אחרים כמו שחלק במתני׳ דהאחין דלקמן מכלל דמתני׳ דטרקלין בין הכי ובין הכי אתניא כן תרצו רבותי:

7 האחין כו׳. לא׳ השותפין שאין עסק לשותפו׳ בכאן דכלה מילתא כשאוכלין על שלחן אביהם ממש אלא שמקבלין ממנו פרס ומתני׳ אליבא דהלכתא דקי״ל כרב במקבלי פרס מאביהם מתוקמא שאלו היו אוכלין ממש על שלחן אביהם מקום פיתא גורם ועירוב א׳ לכלם והא דקתני וישנים בבתיהם פרש״י ז״ל בבתיהם שיש להם באותה חצר עצמה ומשמע דבהא הוא דאהני להו מה שמקבלין פרס מאביהם שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר שאינם צריכין לערב ואינם אוסרין זה על זה ולא על אביהם כדקתני סיפא ונראה מדבריו ז״ל שאם הם דרין בחצר אחרת אע״פ שבחצר אחת הם דרין וישנים כ״א בביתו לא אהני להו פרס מאביהם ואוסרין זה על זה וכן פירשו המפרשי׳ ז״ל ומיהו ק״ל לישנא הש״ס דאמרי׳ לקמן על הא דאמרי׳ שהרב ותלמידיו כאחין עם אביהם דמו דהא בי ר׳ חייא אמר אנו צריכין לערב שהרי אין אנו סומכין על שלחנו של ר׳ חייא וכיון דקאמר אנו אין אנו צריכין לערב משמע דרב אמר כן לחבריו על דיורין שלהם ולא על חצרו דר׳ חייא שהיו ישנים בבתיהם בחצרו דא״כ לא הוה להו למנקט האי לישנא אלא ודאי היה נראה שאפי׳ הם דרין באנפי נפשייהו בבית מיוחד לכל א׳ בחצר אחד ושלא בחצרו של ר׳ חייא כיון שמקבלין כלם פרס מר׳ תייא הוו להו כיחידים שאינם צריכין לערב כי שולחן רבי חייא מחברן לענין זה כאלו אוכלין על שלחנו ממש כיון דמקום פתא גורס ואינו אוסר אלא בית שיש בו מקום פתן מה דין חדש ולכן הצ״תיי:

8 גמרא שמעת מינה. פי׳ קס״ד דאוכלין על שלחן אביהם ממש קתני ואפ״ה לפי שאינם ישנים שם קתני שצריכין עירוב לכ״א וא׳ וק״ל ואי מקום לינה בלחוד גורם כי אם דיורין אחרים עמהם בחצר למה אין צריכין לערב דהא מקום לינה גורם וחלוקין הם בדיורין שכ״א ישן בביתו וי״ל דאפי׳ למ״ד מקום לינה גורם אע״פ שהוא עיקר מודה הוא דכי אוכלין על שלחן אחד אהני להו דאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר שאין צריכין לערב אבל מפני שאין ישנים במקום הפסידו בשיש שם דיורין אחרים שצריכין לערב והפסידו ג״כ כשמוליכין ערובן למקום אחר דלא גרע פתא ממש למ״ד מקום לינה גורם ממקבל פרס למ״ד מקום פתא גורם דאהני להו קבלת פרס אח׳ שאם הם חלוקין בדיורין אין צריכין לערב כדמפרש בסמוך אליבא דרב וזה נר׳ לי ברור.

9 אמר רב יהודה כו׳. פי׳ דמתני׳ לאו באוכלין על שלחנו ממש דא״כ אע״פ שישני׳ בבתיה׳ עירוב א׳ לכלם כשמוליכין עירובן למקום אחר ולענין חצים ג״כ אין צריכין לערב אלא שנטפלין לערוב שנותן אביהם ואע״פ שיש עמכם דיורין אבל מתני׳ בשאוכלין וישנים כ״א בביתו אלא שמקבלין כ״א פרס מאביהם ואהני להו קבלת פרס למאי דקתני סיפא דמתני׳ שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר אין צריכין לערב וכן אם ערוב בא אצלן דערוב א׳ לכלן. וקי״ל כהאי אוקמת׳ דהכי רהטא כל הסוגיא ופי׳ קבלת פרש״י ז״ל ובתוספו׳ שמקבלין הוצאתן מבית אביהם וכן פירשו רבותי: והרמב״ם ז״ל פי׳ שאינם אוכלים על שלחנו תמיד אבל אוכלים ימים ידועים על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו אז בטובה כמו שהועד אצל חברו שבוע או חדש:

10 ת״ר מי שיש לו וכו׳ פי׳ ואע״פ שדרים בו וכדאי׳ בהדיא בפ׳ כיצד משתתפין. ואם הוא בית שער דבית נותן בעל הבית את ערובו אבל הדר בבית שער אינו נותן כלום. רב אמר כו׳ ושמואל אמר כו׳ פי׳ הר״א ז״ל אף מקום לינה גורם וה״ה דמודה במקום פתא גורם לדבריו קושיין דמתנייתא דהרועים בין לרב בין לשמואל והנכון דברים כפשוטן דלשמואל אף מקום פתא גורם לגמרי אלא דאהני ליה מאי דאהני קבלת פרס אליבא דרב כדפרישית במתני׳ וקשיין דבסמוך לרב בלחוד היא וכדאי׳ במקצת פרש״י ז״ל והלכת׳ כרב דהלכת׳ כוותיה באיסורי במאי דפליג בהדי שמואל ומיהו אפשר דמודה שמואל בדין מקבלי פרס משום מתנייתא דבסמוך: