ריטב"א על עירובין נ״א

1 זו היא שיבה זו היא ביאה. פי׳ בנגע כתי׳ כתב רחמנ׳ בהסגר ראשון ושב הכהן ביום השביעי והנה פשה הנגע וצוה הכהן וחלץ וגו׳ וכתב בתר הכי אם ישוב הנגע ופרח בבית וכו׳ ובתריה כתיב ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע וגו׳ ובתרי׳ כתיב ונתץ את הבית וכו׳ ואותו הפסוק של ובא הכהן כו׳ כתוב שלא במקומו דבפריחה לא בעי׳ פשיון כדמוכח בספר מקרא והמקרא ההוא אינו מדבר אלא דפשה קודם שחלץ וקצה וטח. בשעמד בראשון ופשה בשני והייתי סבור דלהכי כתביה רחמנא הכא ללמדנו דכל כה״ג נותץ מיד ואינו חולץ וקוצה וטח אלא כשפשה בראשון וכבר אמרו חכמים שאף כשעמד בראשון ופשה בשני כך הוא דינו שחולץ וקוצה וטח. ואם חזר ופרח דנין אותו כדין מי שפשה בראשון וגמרה ליה מג״ש. שנאמר בפשיון שני ובא הכהן ונאמר בפשיון ראשון ובא הכהן מה להלן חולץ וקוצה וטח ואח״כ נותץ אם פרח אף כאן חולץ וקוצה וטח ואחר כך נותץ אם פרח ואע״ג דהכא כתיב ביאה והתם שיבה תאנא דבי ר׳ ישמעאל זו היא שיבה וזו היא ביאה מפני שהכל ענין אחד:

2 מי לית ליה ג״ש. פי׳ מי לית ליה דעבדינן האי ג״ש לתחומין שלהם בלי שיהא להם שום סמך מן המקרא. אמר רב אחא בר יעקב המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעבור הם ואלכסונם פי׳ עד שיעביר ברשות הרבים חמש מאות וג׳ חומשין כשיעור אלכסונם לחשבון כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונה. פרש״י ז״ל טעמו משום דדריש בזה כל שובתי שבת וגם העברה ליכא למיתן פיאות. דהא לא שייך בה לא עיגול ולא רבוע וכיון שכן מרבין בשעורו שלא יהא חייב עד שיעבור שיעור אלכסונם ונראה מדברי רבי׳ ז״ל דהאי דינא איכא בכל מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים אבל באלפים אמה של תחומין דאפשר בפיאות וזויות אין לנו להרבות במדה מה שמוסיף באלכסון. ור״ת ז״ל כתב דה״ה לתחומין שמוסיפין עליו האלכסון והוי שיעורו אלפים ושמונה מאות. דאל״כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והרי בשום מקום לא הזכירו חכמים אלא ד׳ אמות ברשות הרבים ואלפים אמה לתחומין. י״ל שאין התלמיד מזכיר אלא העיקר שממנו יוצא האלכסון. ורשב״ם ז״ל פיר׳ דכל שזורק או מעביר ברבועו של עולם ממזרח למערב או מצפון לדרום הרי הוא חייב בד׳ אמות. אבל כל שזורק או מעביר שלא ברבועו של עולם אלא לאלכסונו של עולם אז אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונם כי לא חייבה תורה אלא בזורק או מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים מרבועו של עולם הילכך עושין ד׳ אמות מרובעות כרבועו של עולם. ואם העבירם כדרך רבועם חייב בד׳ אמות. ואם העבירן באלכסון אינו חייב עד שיעבור כל האלכסון שאל״כ עדיין הוא בתוך ד׳ אמות. ותדע דרבועו של עולם עיקר דהא עיר עגולה שמרבעין אותה אין מרבעין אותה אלא ברבוע של עולם כדאיתא לקמן בפרק כיצד מעברין. ואע״ג דכשהיא מרובעת אין לרבע אות׳ ברבועו של עולם כדאי׳ התם בהדיא גבי הא דתניא מרובעת אין עושין לה זויות התם הוא בתחומין דרבנן דכיון שכבר יש לה פאות אין לנו לשנותה לגבי חיוב ד׳ אמות דאורייתא שנתנה להם תורה פאות לא נתנם אלא ברבועו של עולם ואינו חייב עד שיצא מאותן ד׳ אמות הן בדרך הקו הישר הן בדרך אלכסון. כנ״ל לפי שיטת רשב״ם ז״ל. וגם הראב״ד ז״ל כמודה לשטה זו כי הוא ז״ל כתב שכל המעביר כנגדו ביושר כדרך הלוכו חייב בד׳ אמות אבל כל שהוא זורק או מעביר לאלכסון עצמו אינו חייב עד שיעבירנו מכל האלכסון של המרובע שלו ודנין את מקומו כאלו הוא מרובע בין שמקומו. ברבועו של עולם בין שאינו ברבוע של עולם וגם זה נכון לפי שטה זו. ומיהו בין לפי׳ רשב״ם בין לפי׳ דידיה קשיא טובא דהא מילתא פסיקתא נקט רב אחא בר יעקב דמשמע שכן דנין בכל מקום שאל״כ היה לו לפרש שאין דרך האמוראין לסתום דבריהם כל כך. גם מה שפר״ת ז״ל שהדין הזה לעולם בכל אלפים אמה של תחום שבת הוא דבר קשה מאד היכי לא אישתמיט שום תנא ושום אמורא לפרש כן גבי אלפים אמה כדפריש רב אחא בד׳ אמות. ועוד דהא רבנן דמתני׳ דאית להו הא דתני רב חנניא לא חזי׳ להו תנו במתני׳ אלא שיהו האלפים אמה מרובעות אבל תוספת אמות לא הזכירו ועוד דכיון דמערי הלוים. ילפי׳ להו דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והתם אלפים אמה בלבד יש להן אלא שנשכרין את הזויות ועוד דהא ודאי אם אתה מרבה כשיעור תחומין שיהיו אלפים אמה ושמנה מאות אין לך לעשותן מרובעות. חדא דמנא לן לתת פיאות לזויות ולתת שיעור הפיאות לקו הישר. ועוד דא״כ אתה נותן לאלכסון ואין אתה נותן להם זויות כיון שכבר הוספנו שיעור הזויות בקו הישר. והא״א לומר חדא דהא מנא תיתי לשנות את הפאות ולעוקרן ממקומן כדי להרבות בשיעור. ועוד שזה הפך משנתנו דקתני שעושין אותן מרובעות כדי שיהא נשכר את הזויות ואם אתה מסלק את הזויות אין זה נקרא מרובעות מכל אלו הצדדין נ״ל שאין הפי׳ הזה נכון. והיותר נכון בעיני וגם בעיני רבותי כדברי רש״י ז״ל והוא דעת הרמב״ם ז״ל דבכל ד׳ אמות הדין כדברי רב אחא ולפי שאי אפשר לתת להם שם זויות באנפא אחרינא אבל באלפים אמה שאפשר בפאות אין לנו אלא פאות וכ״ת א״כ היאך נפרש הכוונה לצדדין. הא לא קשיא כי כשדבר הכתוב וזה יהיה לכם פאת ים היה מדבר באותו אלכסון של פאה ואמר כי זה האלכסון תתן לכל שובתי שבת. וכל שאפשר ליתנו בזויות ממש דערי הלוים נותנין אותם שם. וכל שא״א כגון ד׳ אמות ברשות הרבים שאין לנו לחלק בין המעביר באלכסון למעביר ביושר נותנין אותם לכלם בקו היושר דאין מחייבין אות׳ אלא כשיעור האלכסון שכן אמרה תורה טול מדה זו ושובתי שבת.

3 אמר רב פפא בדיק לן רבא עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ד׳ צריך הם ואלכסונם או לא. ואמרו ליה לאו היינו רב חנניא כזה יהיו כל שובתי שבת. פרש״י ז״ל מבעיא שיהא עמוד מרובע בזויות כענין שיהא בו אלכסונם של הד׳ טפחים או לא בעי׳ זויות אלא אפי׳ ד׳ טפחים עגולות בלא זויות ואמרו ליה דודאי בעי׳ להו מרובעות באלכסונם דהיינו בכלל מאי דתני רב חנניא כזה יהיו כל שובתי שבת. ויש מקשים על פי׳ זה חדא דאמאי נקט האי לישנא הל״ל צריך שיהו מרובעות או לא. ועוד דלמה להו לאתויי מדתני רב חנניא לפשטוה ממתני׳ דקתני מרובעות ולפי׳ פי׳ דה״ק צריך הם ואלכסונם ולא יהא חשוב רשות עד שיהא בו כתוס׳ האלכסון שיהא רחב ה׳ טפחים וג׳ חומשים וגם רשב״ם ז״ל כך הוא מפ׳ אלא דמוקי׳ לה בעמו׳ שאין רבועו נתן לרבועו של עולם אלא באלכסון של עולם וכיון שכן יש לנו לרבעו כרבועו של עולם עקר. ואין הפי׳ הזה נכון יען הטעמי׳ שכתבנו למעלה גבי אלפים אמה דתחומין ועוד דבשלמא המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים היה אפשר לומר דכיון שלא העבירו מד׳ אמות של עולם אין כאן העברת ד׳ אמות וכאלו לא יצא ממקומו דמי אבל לא לענין לעשות מקום להיות רשות היחיד ברבועו של עולם: ואף אם נאמר כן היה לנו לומר שלא יהא חייב אלא כשהיא ברבועו של עולם אבל מה טעם להוסיף בשיעור ולעשות הקוים הישרים מחמש אמות ושלש׳ חמשים זה דבר שאין לו טעם. והנכון כפי׳ רש״י ז״ל והאי דנקטו להו האי לישנא דהן ואלכסונן סרכא דלישנא דרב אחא תפסו להו ולא פשטוה ממתני׳ משום דהתם הוא דהוי מדרבנן ודילמא התם הקלו. ועוד דהתם הוא כדרב אחא כדי שיהא נשכר את הזויות הן במקום הזויות עצמן הן להוסיפן על השיעור אבל לגבי רשות היחיד דאין כאן שכר זויות דילמא לא קפיד קרא על הרבוע כלל. והיינו דפשטיה ליה דכיון דחיישי׳ בזה יהיו כל שובתי שבת כללא הוא לכל שובתי שבת לתת להם זויות כנ״ל:

4 אמר רב נחמן מחלוקת במקומי. פי׳ באומר תהא שביתתי במקומי כלומר שהוא מעורב במקום רגליו דר׳ מאיר סבר עיקר עירב בפת. פי׳ עיקר עירובו רבנן בפת הוה משום דמיחזי טפי כקונה שם שביתה.

5 ועני אין עשיר לא. פי׳ וכיון דעיקר עירוב בפת לא הקלו לערב ברגל אלא לעני אבל עשיר לא. ורבי יהודה סבר עיקר עירוב ברגל וכיון דכן א׳ עני וא׳ עשיר מערב ברגליו במקום רגליו אבל במקום פלוני פי׳ שאין כאן לא פת ולא רגל דברי הכל עני אין עשיר לא. והוי יודע דעני ועשיר האמורים בענין זה לא עני עני ממש ולא עשיר עשיר ממש דהא לקמן במעשה דאנשי בית ממל שהיו באין עניי כפר שיחין וכפר חנניה להחשיך על התחום שיהו מחלקין להם גרוגרות וצמוקים בשני בצורת חשיב להו תלמודא עשירים לערב במקומם לר׳ יהודה אליבא דרב נחמן אלא שכל שעיקר יציאתו לא היתה לקנות שביתה אלא מקרה הוא שיהיה לו מפני שחשכה לו בדרך זהו הנקרא עני ואפילו בשיש לו פת בסלו דכיון דרובה אין להם פת בסלם תו לא פלוג רבנן ונתנו להם רשות לערב ברגליהם כדי שיוכל לאכול את פתו. וכל שעמד בעירו ובא לקנות שביתה במקום אחר או שיצא כדי לקנות שביתה במקו׳ אחר זה הנקרא עשיר לענין זה ואפי׳ כשאין לו פת בסלו דרוב היושבים בביתם או היוצאים מביתם מערב שבת לקנות שביתה יש להם פת או שום אוכל אח׳ בסל׳ לערב וכיון שכן תו לא פליג בהו רבנן וכן פר״ח ז״ל וכן נראה עיקר מלשון רש״י ז״ל בשמועתינו דוק ותשכח.

6 גרסת רוב הספרים והיא גרש״י ז״ל זהו שאמרו מאן קתני לה רבי מאיר והיכא קאי אאינו מכיר. פי׳ דכל שאינו מכיר מיירי במערב במקומו ואפ״ה קתני דדוקא העני מערב ברגליו אבל עשיר לא. וא״כ סתמא כרבי מאיר היא. וא״ת ואמאי לא אוקמא בשהוא מכיר גדר מסויים ובא לערב במקום הגדר ואתיא לכ״ע. י״ל דניחא ליה טפי לאוקמתיה כל היכא דאפשר דקאי אסיפ׳ דמתני׳ דסליק מיניה דמיירי בשאינו מכיר אי נמי דלא ניחא ליה להפוכי מתני׳ דזהו שאמר מיירי במכיר וכו׳ ובתר הכי תני פלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יהודה בשאינו מכיר וניחא ליה טפי למימר דהא נמי בשאינו מכיר וסתם לן כרבי מאיר דסתם מתני׳ כוותיה והדר קאמר דהא דאמינא לך לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת רבי מאיר ורבנן. ור״ש פי׳ דלישנא דזהו שאמרו משמע ליה לרב נחמן שאין עיקר התקנה אלא קל שהקלו ואמרו חכמים בכאן. וא״כ לאו היינו דרבי יהודה עיקר עירובו ברגל באומ׳ במקומו מיהת ונכון הוא ועי״ל דרב נחמן משמע ליה דכל היכא דאפשר לאוקומו לישנא דמערב ברגליו כשהוא מערב במקום רגליו הכי עדיפא דהכי דייק לישנא טפי:

7 ולא אמרו מערבין בפת להקל מאן קתני לה רבי יהודה. פיר׳ דאלו לרבי מאיר עיקר עירוב בפת. ורב חסדא אמר מחלוקת במקום פלוני וכו׳. וזהו שאמרו מאן קתני לה רבי מאיר ואהיכא קאי אמר שבא בדרך פי׳ דמיירי במי שמכיר אילן או גדר ואומר שביתתי במקום פלוני ואליבא דרבי מאיר דבמקום פלוני עני אין עשיר לא. דאלו לר׳ יהודה אף במקום פלו׳ עני ועשיר שוים. וכתב רש״י ז״ל דלאו משום לישנא דזהו שאמרו במשמע לו אין זה עיקר התקנה אוקמ׳ כר׳ מאיר דוקא וכדפריש איהו ז״ל באוקמתא דרב נחמן דהא ודאי בהא דמערב שלא במקומו אף רבי יהודה מודה דעיקר עירוב בפת כיון שאין כאן רגל אלא משום דקתני העני מערב דמשמע העני ולא עשיר הוכרח לאוקמה כרבי מאיר. ע״כ תורף דבריו ואם הם שלא כלשונו והוצרך רבי׳ ז״ל לומר כך מפני זה הפי׳ שפי׳ למעלה בדרב נחמן ואף אנו לומר ג״כ לפי הפי׳ האחרון דאע״ג דלישנא דמערב ברגליו לא דייק אלא במערב במקום רגליו הוכרח לאוקמה ובשאינו מערב במקומו משום דמשמע ליה דכל במקומו ליכא למ״ד עשיר לא דודאי עיקר והעירוב ברגלי ומשום דכל שהוא מערב ברגליו חוץ ממקום רגליו אינו קונה עירוב אלא בדמצי מטי התם ברגליו כי רהיט קודם חשיכה קרי ליה מערב ברגליו ולא אמר אלא להקל. למאן קתני לה דברי הכל פי׳ דהא כלהו מודו דעיקר עירוב ברגל היא במקומו מיהת. וא״ת ואליבא דר׳ יהודה שסובר שאפי׳ העשיר יכול לערב בלא רגל ולא פת במקום פלוני מה זה ששנינן שאמר להקל על העשיר לערב בפת וי״ל דאצטריך להיכא דאינו מכיר מקום מסויים שאינו יכול לערב ברגליו עד שילך שם והקלו עליו שיוכל לערב בפת על ידי שלוחו:

8 ויוצא עשיר חוץ לתחום ואומר תהא שביתתי במקומי. פרש״י ז״ל לאו דוקא חוץ לתחום דא״כ לא יוכל העשיר הזה לחזור לביתו ולא בסוף התחום קאמר אי נמי חוץ לתחום ובאותן ד׳ אמות שנתנו חכמים למניחי עירוב יותר על האלפים אמה. ובתוס׳ פי׳ עוד שאף בסוף התחום ממש אי אפשר לומר דלישנא דסוף התחום משמע סוף תחום שמודדין מעיבורה של עיר. ואיהו כיון דתני שביתה חוץ לעיר ומשם תחלת מדתו. כל שכלתה מדת אלפים שלו בחומת העיר שוב לא יוכל להכנס לביתו ואע״פ שהיא סמוכה לחומת עיר וכדתנן לקמן למודד שאמר אפילו כלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה. אלא הבא בתוך התחום צריך להניחו ואע״פ שהוא בתחלת תחום שבו וחוץ לתחום דנקט משום רבותא דרבי מאיר נקט ליה ברישא דמתניית׳ דאע״ג דנקט ליה חוץ לתחו׳ כיון שעיקר יציאתו לקנות שביתה לא קרי ליה עני: ואפי׳ במערב במקומו ואפי׳ רוצה ללון שם בתוך התחו׳ ואיידי דתנא הכי לרבי מאיר משום הא רבותא תנא נמי ר׳ יהודה חוץ לתחו׳. ועוד פירשו בשם הרב ז״ל דהכי קתני יוצא עשיר חוץ ללכת לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי. ובאין עניי כפר שיחין ומחשיכין על התחו׳ פי׳ להחשיך על התחו׳ כדי לערב במקום רגליהם. אבל לערב מן העיר לא משום דלענין זה עשירים הם דאלמא לא שרי רבי יהודה לערב לעשיר באמירה בעלמא חוץ למקומו והיינו דלא כרב חסדא דאמר רב אשי מתני׳ נמי דיקא. ואמר רב הונא הב״ע כו׳ לקמן בדוכתה נפרש לה בס״ד:

9 אלמא כל מקום פלוני עני אין עשיר לא ואפי׳ לר׳ יהודה: והקשו בתוס׳ ולרב חסדא תהוי מתני׳ תיבותא והיאך טעה במשנ׳ מפורשת שהרי א״א לחלק בין זה זה לבני העיר אלא משום טעמא דרב הונא ותירצו דרב חסדא חסדא אמר לך דליתא לדרב הונא וטעמא דבני העיר אסורין לילך מפני שלא אמר כלים וכל שלא יצא ממקומו ובא לערב במקום אחר דכ״ע אינו מערב בשתיקה וצריך הוא לומר תהא שביתתי פלוני. וא״ת א״כ מאי סייעתא דרב נחמן. י״ל דאי משום דלא אמרו כלום אסורין לילך מאי קמ״ל דקתני וכל בני העיר אסורין פשי׳ אבל רב חסדא אמר לך דאין הכי נמי דפשי׳ וכדי נסבה שלא בא כאן אלא להשמיענו דין מי שיצא לילך לעיר ולמיתני ביה פלוגתא דרבי מאיר ור׳ יהודה ומשום דעדיף טפי לומר דאשמועינן חדושא אף בבני העיר וכדרב הונא הא אמר רב אשי האמר רב נחמן דדייקא כוותיה דרב נחמן. ותדע לקמן אמר תלמודא ותניא כוותיה ולא אמרי׳ ותנן כוותיה דעדיף טפי והיינו מטעמא דאמרן: