ריטב"א על עירובין ע״ט

1 מאן תנא אהלו׳ ר׳ יוסא היא. פי׳ משום דידע דר׳ יוסא איירי בההוא ענינ׳ תלי לה בדר׳ יוסא תבן ואין עתיד לפנותו פרש״י ז״ל שאנו יודעין שאינו עתיד לפנותו משם לעולם אלא שלא בטלו בפי׳ והנכון שאין עתיד לפנותו עד זמן מרובה וכבר פירשנו בפ״ק דסוכ׳ הרי הוא כסת׳ עפר אגב ארחי׳ קמ״ל דין סתם עפר ודין סתם תבן מאן תנא ערובין דלא מצריך ביטול בעפר ר׳ יוסא היא כלומר ר׳ יוסי דאהלות: רב הונא בריה דרב יהושע כו׳ פי׳ אנדילו ארנקי שאין מבטלן שם אלא ליום השבת מפני איסורו הוי ביטול לענין זה של משנתינו וכ״ש עפר וא״כ מתני׳ דקתני דתבן לא הוי ביטול מיירי בשהוא ניטל בשבת דחזי לבהמה דאי בשעומד לא גרע מארנקי ואם תאמ׳ ואפילו חזי לאכילה וניטל בשבת למה אינו חוצץ וסותם דהא אמרי׳ בפרק הזורק גבי בור עמוק עשרה ורחב ד׳ ברשות הרבים דאם הוא מלא פירות הזורק שם פטור דפירי מבטלי מחיצתא וי״ל דהתם נמי בפירות של טבל וכדכתיבנא החם בס״ד. ובתוספות תירצו דהתם בדינא דאורייתא אבל הכא בדינא דרבנן החמירו טפי שאינו סותם אלא דבר שאינו ניטל דאע״ג דלעיל פרכי׳ על מתני׳ דהכא ממתני׳ דבית שמלאו תבן או צרורות דלענין אהל דאורייתא ותירצו דבכל דרך פריך כיון דסתם עפר סתם אינו סותם כל שכן הכא בדינא דרבנן דניזל לחומרא ולא יסתום א״נ דלענין עפר וצרורו׳ שאינו ניטלין אינו לחלק בין דינא דאורייתא לדינא דרבנן.

2 אבל לארכו אפי׳ כל שהוא כו׳. פי׳ דכיון שנתן הנסר כל שהוא לארכו של חריץ הרי מיעט רחבו של חריץ שאין ארבע טפחים ולפיכך מערבין א׳ ואין מערבין שנים גזוזטרא מעוקם היא פי׳ רואין הנסר ההוא והבא באלכסון או מדרון כאלו הוא גזוזטרא נעמקה והלשון הזה עולה יפה לפרש״י ז״ל דלפר״ת ז״ל כיון שאין ביניהן אלא אויר הל״ל דכל פחות מד׳ כלבוד דמי:

3 אמר רב הונא ובלבד וכו׳ פרש״י ז״ל דחיישינן פן יטול הרבה וימעט גוב׳ המחיצ׳ מעשר׳ ולאו אדעתייהו ואין קי״ל שאם נתמעט שהם אסורין עד שיערבו ביחד אבל בבהמה ליכא למיחש להכי דקלי קלי הוא דשקלה א״נ משום דס״ל מוקצה מאתמול למחיצה זו וה״ל אהל ומחיצה וכיון שכן ה״ל מוקצה מחמת איסור והיינו דפרכי׳ ליה דא״כ אפי׳ להעמיד בהמתו עליו היה לנו לאסור באידך דרב הונא ואלו במתני׳ קתני מאכילין זה מכאן וזה מכאן ומהדרי׳ דמתני׳ לא שרי אלא לאוקמי׳ באנפא דאזלא ואכלה ולהא קרי מאכילין. וא״ת א״כ היכי קאמר רב הונא לא יתן בתוך קופתו דמשמע דנתינה אסורה אבל העמדה שריא וי״ל דרב הונא סוף טעמ׳ נקט כי הנתינה בידים אסורה דה״ל מוקצה וממילא שמעינן דכל שהנתינה אסור׳ ה״ה להעמדה שמא יתן בידים וכאידך מימר׳ דהתם וא״ת למה לא יתן לתוך קופתו בתוך השבת שהרי לרב הונא אע״פ שנתמעט׳ המחיצ׳ בשבת אין בכך כלום דהא אמר רבה בפ״ק דשבת דהואיל והותרה הותרה וי״ל דחיישי׳ לשבתו׳ אחרים דלא מסקי אדעתייהו א״נ כיון דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא ואפי׳ לר״ש דלית ליה מגו אלא בדבר שהוקצ׳ למצותו והוקצה לאיסורו וא״נ בגרוגרות וצמוקים כדאי׳ בפ׳ פרה שאני הכא דכיון דאיתסר בין השמשות משום סתיר׳ מחיצה הרי חל עליה בבין השמשות שם מחיצה ושם אהל וכיון שכן כשסותר ממנה בשבת ה״ל כסות׳ אהל ומחיצה דאיסור אהל שבו להיכן הלך כן תירץ מורינו הרשב״א שיחיה נתמעט התבן מעשרה שניהם אסורין פי׳ דכיון שאין כאן מחיצה עשרה ה״ל כחצר אחת ואוסרין זה על זה דמיירי שהבית הזה אין בו מחיצות של תקרה ולמאן דגריס לקמן כיון דאיכא מחיצת ותקרה מיירי שהמחיצות פרצות ביותר מעשר דה״ל פרץ במלואו ויש שפירשו התבן רחב ואין כלו מלא תבן אלא התבן נתנן באמצעיתו כעין מחיצה מכותל לכתל בארך הבית והבית יש בו רשות לשתי המחיצת וכשנתמעט התבן אוסרין בבית מכאן שהן אוסרין זה על זה ואפשר שלכך פרש״י ז״ל בית שבין שתי חצרות ושני בתים משני החצרות פתוחין לו כי הבתי׳ פחוחין ופרוצים לבית התבן במלואם ונשפלה המחיצה נאסרו הבתים ההם והיינו דקתני כיצד עושה נועל את ביתו או מבטל את רשוחו כלומר נועל ביתו הפתוח לבית התבן ששם נאסרין שניהם ויהיה כל אחד ואחד מותר בחצרו כנ״ל לפי לשון רש״י ז״ל כיון דאיכא מחיצות ותקרה מנכרא מילתא אפי׳ לפי גרסא זו עיקר ההיכרא בתקרה היא ומחיצות כדי נסבה: ורש״י ז״ל לא גריס מחיצות. וכן אתה אומר בניב שבין שני תחומי שבת כן גרש״י ז״ל ופירושו בור שבין שני תחומי שבת שחצי הבור בתחום עיר זו וחצי הבור בתחום עיר זו כל א׳ מן העיירות נוטל מן התבן שבצדו ולא חיישינן שמא יטלו אלו מתחומן של אלו והראב״ד ז״ל גורס וכן אתה אומר בניב שבין שני תחומי שבת וכן הגירס׳ במקצת הספרי׳ ופי׳ הוא ז״ל דניב לישנא קיטא הוא כמו עניב והוא מלשון עניב׳ שדרך עושה מתבן לענוב אותו ולעשות אגודות. ש״מ דיורין הבאין בשבת אוסרין פירש דהא הכא עד שלא נתמעט המתבן היו שתי רשויות ולא היו אוסרין זה על זה מפני שנעשו רשות אחת ונתוספו דיורין בכל אחת מן החצרות וקשיא למ״ד בפ״ק כי אע״פ שנתוספו דיורין בשבת מותרין בשבת הואיל והותרו: כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו ופרכי׳ תרתי מסתברא דה״פ למה לי תרתי דהא בביטול לחוד סגי כדתנינן בכמה דוכתי אבל לא פרכי׳ דבנעילה או ביטול סגי דהא מהיכא נפקא לן דנפרוך הכי להדיא ופרקי׳ דה״ק או נועל את ביתו או מבטל פי׳ דנעילת דלת הוא עומד במקום ביטל דהא גלי דעתיה דמסתלק מהכא וכדפרש״י ז״ל כלומר שזה בכלל הביטול דתנינן בכל דוכתא: אי בעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לבטולי. פי׳ דלהתיר את חבירו בביטול בלחוד סגי והא דבעינן נעילת דלת אינו אלא משום איסורא דידיה דעבדי׳ ליה הרחקה דלא ליתי לטלטלי בחצר פרש״י ז״ל וה״ה דס״ל להאי תנא דכל מבטלין רשות בעי לנעול והקשו עליו בתוספות אחד מבני חצר ששכח ולא עירוב היאך ינעל ביתו לפניו ולא יצא מביתו שהרי אין לו דרך לצאת אלא בחצר ופנימית דאחדא דשא ומשתמשא דאמרי׳ לעיל לאו למימר׳ דאחדא דשא ממש כולי יומא דהא לא אפשר אלא לומר דאחדא דשא שלא תשמש בחיצונה לומר שמסלקת רשו׳ מן החיצונ׳ אלא מיהו יוצאה ונכנסת ותנעול אחרים שלא להוציא כלים לכך פר״י ז״ל דודאי בשאר מבטלין דעלמא שאין להם היתר בחצר אלא ע״י עירוב ולא חיישינן שיבא הוא לטלטל באיסור כמו שעושין מי שבטל להם אבל הכא דהוה משתמש מעיקרא בחצר בהיתרא בזה חששו דכיון דדש ביה להשתמש אף בשבת בהיתרא דאתי לטלטולי כדמעיקרא ואומר ר״י ז״ל דאפילו בהא נמי לא חיישי׳ להכי אלא לאותה שבת ושבת הבא׳ בלבד דמכאן ואילך סדר לאסוריה ומיזהר זהיר ונראין דבריו ז״ל ועובדא דרב׳ דאמר לעיל פנו לי מאני ה״נ הוה משום דדש ביה לטלטל בהיתרא ומסתבר׳ דליתיה ללישנא קמא דאמר או נועל את ביתו או מבעל את רשותו דנעילת דלת בלחוד לא מעלה ולא מוריד כסוגיין דכלה פרקין. וכלישנא בתרא דנועל ומבטל קאמר קי״ל דפליג אלישנא קמא דאי לא הא סגי ליה בנעילת דלת להתיר לחבירו ולעשות גדר לעצמו ולמה לי ביטול אלא ודאי דלהאי לישנא לא מהני נעילת דלת לחוד להתיר לחבירו וכן הלכה. והא קא משמע לן דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין פי׳ וכדסבר שמואל בפ׳ הדר ואפ״ה לא קשיא לרב דאמר מבטלין דאליבא דרב דאמר התם דתנאי היא הא מני רבנן היא והא דאמר כר׳ אליעזר ולמאן דסבר התם דלאו תנאי היא אמר לך דהכא נמי בדין הוא דלא הוה צריך למתני וחברו מותר אלא דלישנ׳ יתירא קתני אגב דמפרש כלהו דיני ומיהו מדנקט תלמודא האי שנויא בהדיא משמע דס״ל דהכין הלכתא וכדסבר רבא דהוא בתר׳ וכדכתי׳ בפרק הדר בס״ד:

4 לא צריכא לר׳ עקיבא דאמר תחומין דאורייתא מ״ד נגזר דילמא אתי לאחלופי קמ״ל כן גרש״י ז״ל. ופיר׳ הוא ז״ל מהו דתימא נגזור דילמא אתי לאחלופי וליקח מתחום שאינו שלהם וקא עברי אדאוריית׳ ע״כ וק״ל דאפי׳ לר׳ עקיבא ליכא איסורא דאורייתא אלא כשיוצא חוץ לתחום אבל לעומד תוך התחום ולהביא מחוץ לתחום תוך ד׳ אמות אין בו איסור לר׳ עקיבא יותר מלרבנן לכך נראה לפרש מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לאחלופי להביא מחוץ לתתום ולא ראמי אנפשיה ונפיק מחוץ לתחום כדי להביא אצלו וקא עברי אדאורייתא:

5 מתני׳ כיצד משתתפין במבוי. פי׳ חדא מינייהו נקט וה״ה לערובי חצרות ואין ביניה׳ אלא שזה בפת וזה אפילו בשאר אוכלין כדלקמן ומ״ה לא חשוב בגמר׳ לעירובי חצרות אם צריך לזכות אם לא כמו שעשו בתחומין וערובי תבשילין דפשיטא להו דמה שאמרו במבואות בזה ה״ה לחצרות ובש״ס אמרינן זאת אומרת חולקין עליו חביריו על ר׳ יהודה דקאמר עירובי חצרות אינם צריכים דעת דאלמא חצר ומבוי חדא דינא אית להו וכן פירשו הראב״ד ז״ל ושאר המפרשים ז״ל. ומוכח כו׳ ובפ״ק דמציעא תנן גבי מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהם אבל מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו נחלקו שם שמואל ור׳ יוחנן דשמואל אמר גדול גדול ממש וקטן קטן ממש. ור׳ יוחנן אמר לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא כל שסמוך על שלחן אביו אפילו הוא גדול זהו קטן וקטן שאינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול וקי״ל התם כר׳ יוחנן דשמואל ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן וכתבו בתוספו׳ משמו של ר״ת ז״ל דמשנתינו נמי על ידו וקטן שאינו סמוך על שלחן אביו שמזכה על ידו ומיהו עבדו ושפחתו העבריים אע״פ שסמוכין על שלחנו מזכה על ידה משו׳ דהנהו אוכלין בידם נינהו וכשם שמציאתן לעצמן כך מזכה על ידם וה״ה מי שמגדל יתום בתוך ביתו אע״פ שסמוך על שלחנו מזכה על ידו שהרי מציאתו לעצמו וא״ת והרי אשתו דמציאתה של בעל וסמוכה על שלחנו מסתמ׳ ואפ״ה קתני שמזכה על ידה י״ל דההיא נמי כאוכלת בשכרה דמי. ואין תרתי בעינן שאוכלת משלו ומציאתן שלו. ומיהו בפרק בתר׳ דנדרי׳ אוקמה רב בשיש לה בית בחצר מגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני ולדבריו מתני׳ בשאינה נזונות משלו דאי לא כי אית לה בית בחצר מאי הוי דהא לא בעיא לעירובי דיוצאה בה בעירוב בעלה וכדאי׳ לעיל בפרק הדר גבי האחין שאוכלין על שלחן אביהם שאם עירוב בא אצלם עירוב אחד לכלם ואפילו לשמואל וכ״ש לרב דאמר מקום פיתא גורס דלדידיה אפי׳ במקבלי פרס מאביהן יוצאין בערובו כל שעירוב בא אצלו ומשנתינו העירוב בא אצלו כי הוא מזכה לכלם אלא ודאי דמתני׳ בשאינה סמוכה על שלחנו. ואליבא דר׳ יהודה בן בתירא שהוא מתיר בנשי׳ המקבלות פרס מבעליהן מתני׳ אף כשאינם מקבלת פרס מבעלה אבל לר׳ יהודה בן בבא שהלכה כמותו שהוא אוסר בנשי׳ אתיא מתני׳ אף במקבלת פרס וצריכה עירוב לעצמה ומגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אבל בנו ובתו ועבדו ושפחתו הכנעניי׳ שהם סמוכין על שלחנו אע״פ שיש להם בית בחצר אינם צריכם עירוב ולית בהו מגו ולפי׳ אינו מזכה על ידם כל זה מיסודם של רבותי בעלי התו׳ ז״ל אבל רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל סובר דמשנתינו כפשוטה גדול גדול ממש וקטן קטן ממש ואפילו לר׳ יוחנן לא נחלק ר׳ יוחנן אלא התם גבי מציאה דכל הסמוך על שלחנו אם אין מציאתו שלו איכ׳ איבה אבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע״י בניו וזוכי׳ הם לאחרים כאיניש דעלמ׳ וזה שלא הוזכרה שם מחלוקתם של שמואל ור׳ יוחנן כלל וכן דעת מורי הרב ז״ל והוא הנכון וכן דעת הגאוני׳ ז״ל. נתמעט האוכל מוסיף ומזכ׳ פירש דס״ל לת״ק דאפילו סוף עירוב בעי שיעור אבל אנן כר׳ יוסי קי״ל דאמר בסיפא דמתני׳ דסוף עירוב אפילו בכל שהוא והא דקתני מוסיף ומזכה י״ל כשבא לערב להם משלו ואין צריך להודיע ואפילו בשמערב משלהם דחזקה הוא דניחא להו כיון שידעו בתחלת העירוב. נתוספו עליהם דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע פירש דלגבי תחל׳ עירוב דס״ל להאי הוא דתחלת עירוב צריך דעת אבל אנן כר׳ יהודה קי״ל דאמר דמערבין שלא לדעת כתב רבי׳ כי עכשו שמערבין בתחלת השנה לכל שבתו׳ השנה ואע״פ שניתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילה. שמתחלה מתכוונין לזכות לכל הבא ואע״פ שאין מזכין להן בפי׳ דכל הצבור מתנה עליהם שיהנו בו אפילו העתידים לבא ומיהו אם ניתוספו׳ דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור דהיינו שתי סעודות אפשר שצריך להוסיף מחמתן שהרי הם לא היו בתחלת הערוב עד עכשיו ולדידהו תחלת עירוב הוא ולכן צריך לשמרו תמיד שיהיה בו שיעור ב׳ סעודות: ובש״ס מפרש דשיעור שתי סעודות היינו פחות משיעור י״ח גרוגרות:

6 גמרא וצריך להגביה מן הקרקע טפח. פירשוהו הגאונים והרמב״ם ז״ל דאפי׳ בשמערב משלהם קאמר וכדתניא לקמן ומשלהם צריך להודיע. ומגביה מן הקרקע טפח וטעמ׳ דמילתא משום הכרה שתהא נכרת בין החביות שהוא לשם עירוב ולדבריהם כשהן שותפין בחבית ששנינו בפרק הדר שאין צריכין לערב כ״ש שצריך שתהא גבוה משאר החביות להיכרא. ואין זה במשמע גם אין הטעם מחוור בעצמו ולפיכך הנכון כדפרש״י ז״ל דהא דשמואל במערב משלו על אחרים כי כשהוא מזכה להם ע״י אחר צריך הזוכה להגביה מן הקרקע טפח כדי לקנותם בהגבה כי ההגבהה קונה בכל מקום ואפילו בדברים גסים וכבדים כדאיתא בבבא בתרא דמשיכה ברשותו של מוכר וכי קתני לקמן בבריית׳ ומגביה מן הקרקע ארישא קאי כשהוא מזכה להם משלו וכן הוא בתוספתא בפי׳ אם היתה שלהם אין צריך לזכות ואם היתה משלו מגביה מן הארץ כל שהו׳ ואומ׳ זכותו לכם לכל מי שנוספו עליכם ע״כ ואע״פ שרש״י ז״ל כתב בפ״ק דקדושין שאין הגבהה קונה בפחות מג׳ טפחים כדכתב הוא שם דהכא בעירוב דרבנן הקלו דסגי בטפח. אבל הנכון כדברי ר״ת ז״ל שכתב דבכל מקום סגי להגבהה בטפח וכן מוכיח בפ״ק גבי ההופך את הגלל ואמר עליה בירושלמי הדא אמרה כל המטלטלין נקנין בהפיכה וליכא למימר דהתם ככזוכה מן ההפקר זוכה בקל וכמו שכתבו דאדרבה כל שיש דעת אחרת מקנה עדיף טפי לקנות בקל כדמוכח בבבא מציעא: הא דאמרי׳ המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא איכ׳ למידק דהא בפ׳ בתרא דיומ׳ מוכ׳ דמל׳ לוגמיו טפי מרביעי׳ ואלו כוס של קדוש שעורו ברביעית כדמוכח מד׳ כוסות של פסח ומורי ז״ל אומר בשם רבו ז״ל דמל׳ לוגמיו לאו דוקא אלא מלא לוגמא שמסלקו לצדדין ונראה כמלא לוגמיו וכל היכא שטעם א׳ מהם מלא לוגמיו שאמרנו יצאו כלם ואע״פ שלא טעמו כלום ואם באו לטעום ממנו השאר למצוה בכל שהו סגי להו: ומורי ז״ל היה מסופק אם לא טעם אחד מהם מלא לוגמיו שטעמו בין כלם כשיעור ההוא אם יצאו אבל בתוס׳ כתבו דיצאו דכלם מצטרפין למלא לוגמיו. ומיהו בד׳ כוסות של פסח צריך שיטעום כל אחד מהם רובא דכסא דהיינו רוב רביעית.