עירובין ס״ח א:ז׳-ח׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

7 תוספות פתח ↗

אמר רב אושעיא לא קשיא כו' - הקשה ר"ת דהכא מוקי רב אושעיא פלוגתייהו בברירה ובפ"ק דביצה דף י. וגם בסוף ביצה דף לז: מסיק רב אושעיא דפליגי לטהר את הפתחים מכאן ולהבא דכיון דנחתא להו טומאה לא נפקא לב"ש אלא בשינוי מעשה ולב"ה סגי במחשבה ואור"ת דרב אושעיא לחוד ורבי אושעיא לחוד דהכא גרס בכל הספרים רב אושעיא והתם גרסינן רבי אושעיא ומצינו רב אושעיא שהיה באמוראים אחרונים בתר ההיא שמעתא דפ' בתרא דביצה דף לח: גבי ליבטיל מים ומלח גבי עיסה דקאמר רב אושעיא דשפיר עביד דאחיכו עליה וביבמות בריש כיצד דף יח: על מילתיה דרב אושעיא דאמר חלוק היה ר"ש אף בראשונה אמר מתיב ר' אושעיא ובפרק כל הגט גיטין דף כה. בעא מיניה רב אושעיא מרב יהודה וה"ר מנחם מיונ"י פי' דלא פליגי הכא בברירה אלא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא כדאמר בביצה וה"ק הא ב"ש דלא מהניא מחשבה לטהר את הפתחים ה"נ לא מהני לענין עירוב ואע"פ שמזכה להו כיון דמתחילה לא הונח בחבית לשם עירוב ולב"ה דמהניא מחשבה התם מהני נמי הכא והא דתנן לקמן בעל הבית שהיה שותף עם שכניו והא דתנן נמי בכיצד משתתפין לקמן עירובין דף פב. מניח את החבית כו' כב"ה דלא בעו הנחה לשם עירוב וניחא השתא דשבק שאר פלוגתייהו דתנאי דפליגי לענין ברירה בהלוקח יין מבין הכותים ובשאר מקומות ואף על גב דקאי השתא אביי כב"ש לא היה חושש לכך להשיבו דבלאו הכי היה יכול להקשות לו וליקני להו רביעתא דחלא במנא אלא לא היה חושש לטרוח כל כך לערב ואין זו סברא תמוה כל כך אם אינו מועיל זכוי לב"ש אם לא הונח בכלי לשם עירוב דהא בסוף פירקין נמי פרכינן אלא מעתה הקנה לו פת בסלו ה"נ דלא הוי שיתוף פירוש ולא יועיל שיתוף משום דלא אפקי ועיילי דרך פתחים למבוי מיהו זה קשיא דאדפריך מברייתא דתניא משתתפין באוצר הוה ליה למיפרך ממתני' דבעה"ב שהיה שותף עם שכיניו וכמה משניות דלא בעו הנחה בכלי לשם עירוב ועוד קשיא דמה ענין מחשבה לטהר את הפתחים למחשבה דעירוב:

7 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

והקשה לו: והא תניא והרי שנינו, בברייתא אחרת משתתפין! אמר רב אושעיא: לא קשיא אין זה קשה, הא זו הברייתא האומרת שאין משתתפין — כשיטת בית שמאי, הא זו המתירה — כשיטת בית הלל, שנחלקו בבעיה זו של ברירה, אם אומרים שמועיל בירור שלאחר מעשה.

7 ריטב"א פתח ↗

הא ב״ש הא ב״ה. פרש״י ז״ל דהא דתני׳ שאין משתתפין באוצר ב״ש היא דלית להו בריר׳ ברית׳ ואידך ב״ה דאית לכו בריר׳. ויש מקשי׳ דהיכי איפשר לאוקומי דאביי כב״ש ולפי׳ יש מוחקין דלא גרסי׳ ותלמודא הוא דמסדר ורמי מתנייתא אהדדי ולעולם אביי ס״ל כמ״ד משתתפין באוצר ומאי דלא מקני להו רביעתא דחלא בחביתא אפשר דה״ל שום סבר׳ דלא הוה מצי למעבד הכי והיינו דלא מהדר ליה אביי בהא ולא מידי אלא דשתק ליה. ואין צריך לכל זה דהא לפום פרש״י ז״ל הא מילתא תליא בפלוגתא דיש ברירה ואין ברירה והא לא הוי פלוגת׳ דב״ש וב״ה בלחוד דהא לא תליא ברירה אשלי רברבי דסבי׳ להו דאין ברירה ואביי דסבר כוותייהו: והנהו תנאי סבי׳ להו דלא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה וכ״ע אין ברירה ולא אפליגו בזה אלא לרבא כדפריש ר׳ אושעיא במס׳ י״ט בחד לישנא גרסינן א״ל אביי ואפילו למאן דלא גריס ליה יש לפרש דאביי הוא דמתניא אין משתתפין באוצר אלא שקצר הש״ס דלא קאמר א״ל ויש כיוצא בזה ותדע דאי תלמודא הוא דמייתי תלמודא למרמינהו אהדדי לא ה״ל למנקט האי לישנ׳ והכי ה״ל למימר:

8 רש"י פתח ↗

כולן טמאין - כל הכלים הנתונין בעובי האסקופה טמאין ואע"פ שאינם באהל המת מפני שאין אנו יודעין באיזו פתח יוציאנו ופתח שעתיד לצאת בו מיטמא מיד וטעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה ואפי' חלונות של טפח על טפח טמאין דכיון דכולן סתומין לא מוכחא מילתא בהי מפיק ליה:

8 רבינו חננאל פתח ↗

דתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאין נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורים חישב להוציאו באחד מהן או בחלון שיש בו ד' על ד' הציל על פתחין כולן בש"א יחשוב עד שלא ימות המת. ובה"א אף משמת המת ש"מ לב"ה אית להו ברירה. ואע"פ שאחרי שמת חישב להוציאו באחד מהן נתברר כי הוא שהיה מוכן להוציאו ממנו.

8 הגהות חדשות על ספר מצוות קטן פתח ↗

ואפי' למפרע. פי' הכלים או האדם שהיו שם תחת משקוף הפתחים בין מיתה להמחשבה טהורים למפרע לב"ה וכמו דמסיק שם רבא בפ"ק דביצה משום דאמרינן הוברר הדבר דמעקרא הי' דעתו להכי ולא ירדה טומאה לשאר פתחים ודלא כאמוראי דפליגי שם ארבא וס"ל דלא מטהרי ב"ה את הפתחים אלא מכאן ולהבא וגם לב"ה לית להו ברירה בזה אלא דפליגי ב"ש וב"ה בכלים שבאו תחת הפתחים אחר המחשבה דב"ש מטמאי להו משום דכיון שירדה עליהם תורת טומאה לפני המחשבה משמת המת תו לא נפיק מהם אלא ע"י מעשה כמו נפתח אחד מהם ולא ע"י מחשבה וב"ה סברי דבכי הא אף המחשבה מוציא הפתחים מהטומאה מכאן ולהבא אבל בכלים או אדם דלמפרע טמאין אף לב"ה משום דלא אמרינן הוברר הדבר מעיקרא. ופוסק רבינו כרבא דפלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא בלמפרע ובברירה דב"ש לית להו ברירה ומש"ה בעי ב"ש שיחשוב עד שלא ימות המת דאז לא ירדה טומאה לשארי הפתחים כלל וב"ה סברי דאמרינן ברירה ואם חישב אף משימות המת מציל על שאר הפתחים משו' ברירה ולרבא כי היכא דפליגי ב"ש וב"ה גבי חישב להוציאו בא' מהם ה"ה דפליגי נמי אף בנפתח א' מהם בלמפרע ותני פלוגתיהו גבי חישב להודיעך כחן דב"ה דאפי' בכה"ג דחישב בעלמא מטהרי למפרע משום ברירה כ"כ התוספ' וכן כתב הסמ"ג כרבינו דטהור אף למפרע ופוסקי' כרבא ואע"ג דשם בפ"ק דביצה פליגי עליו רבה ור' אושעיא והוו תרי לגבי חד מ"מ הלכה כרבא דבתרא הוא וגם בפ' הדר מסיק שם רב אושעיא דפליגי ב"ש וב"ה בלמפרע מטעם ברירה והוא אחר ואינו רבי אושעיא דביצה וכמו שכתבו התוספ' שם בפ' הדר ואע"ג דכפי שכתבתי לעיל דמשמע בפ' משילין מהש"ס להדיא דסוף טומאה לצאת הוי דאורייתא הל"מ מ"מ פסקו הסמ"ג ורבינו כרבא וכמו שאבאר ורוב הראשוני' פסקו מהסוגיא דפ' משילין דבדאורייתא אין ברירה ולהנך רבוותא צריך לפרש כאן דבאמת פליגי ב"ש וב"ה במכאן ולהבא וכהנך אמוראי דפליגי אדרבא וגם אפשר דרבא נמי לא קאמר שם להלכתא דפליגי בלמפרע ובברירה אלא בדרך דיחוי דאף אי פליגא בלמפרע וסברי ב"ה ברירה מ"מ במתניתן דפ"ק דביצה בעי ב"ה דיאמר זה וזה אני נוטל ולא סגי במכאן אני נוטל וכדמפרש שם רבא טעמא דמתניתן בענין אחר וכן ע"כ לר' אושעיא צריך לפרש טעמא דמתניתן דזה וזה כו' כמו לרבא דהא מסקינן בפ' משילין דבדרבנן אית לי' ברירה וגבי יו"ט הוא מטעם איסור מוקצה דלא הוי אלא מדרבנן והא דמשני הש"ס הא איתמר עלה וכו' דמכאן ולהבא הוא דמטהרי ב"ה התם בעי הש"ס לשנויי מתניתין דזה וזה אני נוטל אליבא דהנך אמוראי דפליגי אר' אושעיא בפ' משילין וסברי דאפי' בדרבנן אין ברירה וכן רבה דאית ליה כר' אושעיא גבי סוף טומאה לצאת דלא פליגי בברירה משמע בפ' בכל מערבין עירובין דף ל"ז דאי' לי שם נמי כרב יוסף דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ומאן דלית ליה ברירה הוא אפי' בדרבנן וכמו רבי יוחנן בפ' משילין ולהכי משני רבה שם בעירובין דטעמא דר"ש גבי הלוקח יין מבין הכותים דלא הוי משום דאין ברירה אלא מטעם אחר וע"ש ולרבה הוא דמשני הש"ס בפ"ק דביצה הא איתמר עליה ולדידיה מתרצא שפיר מתניתין בלא טעמא דרבא וגם בפ' הדר משמע שם דאביי דאית ליה אין משתתפין באוצר פליג שם אדרב אושעיא דמוקי להו פלוגתיהו דב"ש וב"ה הכא בבריר' ולהכי פסקו כמסקנא דפ' משילין דבדאורייתא אין ברירה ומשום זה פירוש הר"ע מברטנורה במתניתין דהכא דפליג' במכאן ולהבא ולא למפרע דבדאורייתא אין ברירה אפי' לב"ה וכמו שכתב שם התוי"ט. ואף אם נאמר דרבא אמר שם בפ"ק דביצ' לקושטא דמילתא דפליגי ב"ש וב"ה בבריר' מ"מ הא פליגי בזה תנאי אחריני הרב' וס"ל דאין בריר' ולדידהו צ"ל דל"פ ב"ש וב"ה בזה ולהכי פסקו רוב הראשונים דבדאורייתא אין ברירה והסמ"ג ורבינו שכתבו כאן דטהורין אף למפרע מההכרח לומר שדעת' כדעת הר"י שהביאו התוספת והרא"ש והר"ן בנדרים בריש פ' השותפין שסובר דאף בדאורייתא יש ברירה ודלא כר' אושעיא דמשילין מההיא דרבי אלעזר בן יעקב שם גבי השותפין שנדרו הנאה זה מזה דיכול לומר בחלקי אני נכנס וכדאוקמא רבינא בפ' הפרה דטעמא דראב"י הוא משום ברירה וכפי שכתבתי למעלה בהלכות נדרים וכן נראה שם מדברי הסמ"ג שתופס לעיקר דברי הר"י שם ולא דברי ר"ת ואף שהבי' דברי רבינו תם באחרונה וע"ש וזה אין לומר דהסמ"ג ורבינו סוברים דהכא הוי רק מדרבנן וכדברי רש"י ז"ל בפ"ק דביצה וכמו שמשמע מדברי הר"ש ז"ל והר"ע מברטנורה באהלות דלא הוי רק גזירה מדרבנן על מקום שסוף טומאה לצאת ולהכי פסקו דטהורים אף למפרע ומשום דבדרבנן קי"ל יש ברירה כסוגיא דמשילין ויהיו דעת הסמ"ג ורבינו שוים ולא מתנגדים לפסקן של כל הראשונים זולת הר"י. דהרי בש"ס שם בפ' משילין מפורש שם ובהדיא דהכא גבי המת בבית הוי דאורייתא אי אמרינן ברירה. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ז' מהלכות ט"מ משמע קצת שפוסק נמי דטהור אף למפרע מהא דהביא שם התוספתא היה לבית פתח אחד לצפון ופתח אחד לדרום כו' ובלבד שלא יערים אבל הוא ז"ל פסק לההיא בפ"ז מהלכות מעשר גבי הלוקח יין מבין הכותים דבדאורייתא אין ברירה וכן משמע מדבריו ז"ל בהרבה מקומות שפוסק כדעת הרי"ף רבו ז"ל וכשיטת רוב הפוסקים דבדאורייתא אין ברירה: וצ"ל דההיא דתוספתא דלעיל שהביא גבי שני פתחים דטיהר הדרומי את הצפוני צריך לפרש הכל בטומאה דמכאן ולהבא וע"ש וכן משמע מדלא פירש הרמב"ם ז"ל להדיא גבי הא דהמת בבית ולו פתחים הרבה דטהור אף למפרע ובפרט לפי מה שפירש ז"ל בפירוש המשנה בפ"ז מאהלות דבזמן שכל הפתחים נעולין הרי הבית כקבר סתום ודאי דהוי מדאורייתא לפי פירושו ז"ל ואין מקום לומר שיהי' מדרבנן כמו דברי רש"י בפ"ק דביצה גבי סוף טומאה לצאת וגם מדבר' הסמ"ג משמע שמפרש כמו הרמב"ם ז"ל דכל זמן שכל הפתחים נעולים הוי הבית כמו קבר סתום דמטמא מכל סביביו וכמו הברייתא דמייתי הש"ס בפ"ק דב"ב בית סתום אבל הר"ש דחה זה הפי' דהא אמרינן שם בב"ב דלא הוי כקבר סתום אלא אם פרץ את פצימיו וסתמו דוקא והמתניתין לא איירי בהכי דהא קתני בסיפא דמתניתין היה סתום ונמלך לפתחו מכלל דרישא איירי בנעולין לבד וגם רש"י ז"ל בש"ס בביצה ובפ' הדר פירש כמו הר"ש דהוי מטע' דסוף טומאה לצאת וגם מדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו אין הכרע כל כך שתופס עיקר כמו פי' בפירוש המשנה ועיין בכ"מ. והרשב"א ז"ל בתשובה קל"ו ות"ת כ"ב מפרש לההיא דב"ב בפ"ק דבית סתום כעין המתניתן דהמת בבית ובו פתחים הרבה ואליבא פירושו של רש"י ז"ל והר"ש ז"ל דהוי משום דסוף טומאה לצאת וכמו שכתבו התוספ' בב"ב שם דאם לא פרץ את פצימיו לא מטמא אלא כנגד הפתח ואף אם סתמו ולא כנגד הזיזין הבולטין מהבית בפותח טפח ואם פרץ את פצימיו נתבטל הפתח מכל וכל והוי כמו שארי כותלי הבית ואז מטמא תחת כל הזיזין משום סוף טומאה לצאת ודלא כהרמב"ם ז"ל שפירש הברייתא דבית סתום מטעם דמטמא כמו קבר סתום וכן פירש המשנ' דהכא אבל מדברי רבינו נראה שמפרש כמו רש"י והר"ש ודלא כהסמ"ג שמשמע שמפרש כמו הרמב"ם ובהא דלמפרע סובר רבינו כמו הסמ"ג דטהור אף למפרע מטעם ברירה וכדעת ר"י בעל התוספ' דאף בדאורייתא יש ברירה ולהסמ"ג ורבינו דמטהרי ב"ה אף למפרע הא דקתני ברישא דמתניתן המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאין מיירי דנשאר המת בבית ושם היתה קבורתו דאילו הוציאו באחד מן הפתחים הרי טיהרו כלם למפרע וכ"כ התוספ' בפ"ק דביצה וכתבו שם עוד דמיירי נמי כגון שעשה פתח חדש והוציאו משם דלא שייך בזה לומר הוברר הדבר כיון שעשה פתח זה מחד' ולפי דבריה' צריך לומר דהא דקתני במתניתן בסיפא ומודים בפותח מתחילה שיפתח ארבעה טפחים דלא הוי דומיא דרישא לב"ה דהא בזה ודאי לא טיהר אלא מכאן ולהבא כמו לב"ש לדברי התוספ' וכן כתב רש"י ז"ל בפ' הדר דאף דפליגי ב"ש וב"ה בלמפרע וביש ברירה מ"מ פליגי נמי גבי חישב במכאן ולהבא כפשטא דמתניתין ולב"ש טמא אף מכאן ולהבא דלא נפקא להו טומאה במחשבה דאחר מיתה כי אם במעשה וכמו להנך אמוראי ואתי שפיר הסיפא ומודים בפותח מתחילה כו' דהיינו על הכלי' דמכאן ולהבא אבל מדברי רש"י והתוספ' בפ"ק דביצה משמע דאי פליגי בלמפרע ויש ברירה לא פליגי כלל ב"ש וב"ה בהא דמחשב' מהני אף משימות המת במכאן ולהבא והא דאמרי והוא שחישב עד שלא ימות המת היינו משום הכלים שבין מיתה למחשבה דטמאים לדידהו משום דאין ברירה דלפי זה לא שייך האי ומודים דסיפא דכיון דלא איירי בהנך בבא דרישא דמתניתין במכאן ולהבא כלל ובודאי משום זה דחקו לרש"י ז"ל שפירש בפ' הדר דפליגי בתרויהו ודלא כמשמע מדבריו בפ"ק דביצה ובפרק יו"ט מדברי התוספ' דלרבא לא פליגי בהכי כלל וע"ש ודע דרבינו ז"ל נמשך אחר לשון הסמ"ג שכתב הא דלמפרע ואף דזה לא שייך אלא גבי כלים דלגבי כהן המוזהר על זה לא שייך זה כלל דהא מ"מ לכתחילה אסור לו לעמוד תחת המשקוף של כל הפתחים אם אינו יודע באיזה פתח יוציאו להמת מטעם דסוף טומאה לצאת דרך שם וכתבה רבינו הא דלמפרע כמו הסמ"ג ואף דאינו נוהג עכשיו כדרכו בכיוצא בזה לכתוב מדינים אלו שמביא הסמ"ג ואף שאינו נוהג אבל ודאי נראה מדברי רבינו והסמ"ג שהכהן אסור גם בזה דסוף טומאה לצאת דהא הוי מדאורייתא כדפרישי' והוי כמו טומא' אהל וגם הנזי' מגלח עלי' והוי בכלל אהל דקתני שם בנזיר בפ' כ"ג על אלו טומאו' הנזי' מגלח עליהן על המת כו' עד על מגען ועל משאן ועל אהלן והוי זה דסוף טומאה לצאת נמי בכלל אהלן וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו בהלכות טומאה דהרי גם הוא הביא הברייתא דמסכ' שמחות דכל טומאה שהנזיר מגלח עלי' כו' כמו הסמ"ג ורבינו ומשמע שתופסה עיקר ודלא כר"ת ואפ"ה הביא הא דסוף טומאה לצאת ואפשר דאף לדברי רש"י ז"ל בפ"ק דביצה דלא הוי אלא מדרבנן מ"מ אסור גבי כהן ואף שאין הנזיר מגלח עליו לפי דבריו ז"ל דשם וכמו שאסרו גבי כהן בית הפרס וארץ העמים ורביעת דם דשם טומאה קתני בברייתא כמו שכתב רבינו לעיל ועיין בפסקי מהרא"י בעל תרומת הדשן ובמעדני יו"ט וכתבו הרבה מהמפרשים דאינו אסור משום סוף טומאה לצאת דרך שם אלא בפתח הראשון שמוציא המת מהאהל לאויר משום דסוף טומאה לצאת ולא בפתחים שמפסיק אויר ביניהם ואח"כ מוציאין אותו דרך שער ההיא ועיין מעדני יו"ט וכתבי מהרא"י שם:

7 וְהָא תַּנְיָא מִשְׁתַּתְּפִין! אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: לָא קַשְׁיָא, הָא — בֵּית שַׁמַּאי, הָא — בֵּית הִלֵּל.

8 דִּתְנַן: הַמֵּת בַּבַּיִת, וְלוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה — כּוּלָּן טְמֵאִין.

7 רשב"א פתח ↗

והא דאמרינן: הא שכיח והא לא שכיח. הכי קאמר: קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שכיח, ופעמים שהוא סמוך לרה"ר ופעמים לרה"י ופעמים לכרמלית, ואם אתה מתירו לטלטל בכולו בזמן שהוא סמוך לכרמלית, אתו למימר רה"י גמורה היא ואפילו בזמן שהוא סמוך לרשות היחיד אי נמי לרשות הרבים אתי לטלטולי ביה, אבל קרפף שהוא יותר מבית סאתים הסמוך לכרמלית מילתא דלא שכיחא היא, ואע"ג דאתה מתירו בטלטול מיניה לכרמלית לית לן בה, דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. אבל הראב"ד והרמב"ם ז"ל פרק טז מהלכות שבת ה"ב נראה שפירשוה דוקא בסמוך לים דהיא מילתא דלא שכיחא. ופירש הראב"ד זכרונו לברכה משום דתשמישתיה לא שכיח דבעיתא תשמישתיה. והראשון נראה עיקר וכן פירשו בתוספות.ומכאן התיר רבנו תם ז"ל בגינה יתירה מבית סאתים שלא הוקפה לדירה לטלטל מתוכה לחוץ, הואיל ולא היתה רשות הרבים גמורה כגון שאין עוברת לפניה סרטיא ופלטיא. והתיר להטמין המפתח בתוך הגינה אע"פ שעומד בחוץ ונותן בתוך הגינה או נותן מתוכה לחוץ. ואמרו בתוספות שאין לחלק בין קרפף יתר מבית סאתים דעלמא לסלע דהכא, ומשום דסלע שבים לא שכיח, שהרי כל עיקר גזירה זו כדי שלא יבא לטלטל בכולו והאי טעמא שייך נמי הכא. ועוד יש לדקדק מהא דתניא בפרק קמא דשבת ו, א ארבעה רשויות לשבת ואם היה אסור לטלטל משאר כרמלית לקרפף יתר מבית סאתים משכח להו חמשה.

7 רבינו חננאל פתח ↗

ואמירה לנכרי שבות היא.

7 הגהות יעב"ץ פתח ↗

תוס' ד״ה אמר כו' דרב אושעיא לחוד ור' כו'. נ"ב ע"פ אע"פ ס״ב ב':

8 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

דתנן שהרי שנינו במשנה: היה המת בבית, ולו לבית פתחים הרבה — כולן טמאין. משום שאין יודעים מאיזה פתח יוציאוהו, ואפשר שיוציאו את המת באחד מהפתחים הללו, ואז יטמא תוכו של פתח זה בטומאת האוהל. והלכה היא שמחמת חשש זה, הרי זה כאילו כבר יצא המת דרכו, וכבר נטמא מראש.

8 רש"ש על ביצה פתח ↗

רד"ה כולם טמאים שגזרו חכמים כו'. ולקמן לח מוכח להדיא דהוה דאורייתא הל"מ כדפי' בעצמו שם וכ"כ בעירובין סח. ועתוי"ט פ"ז דאהלות מ"ג:

8 אור שמח על משנה תורה, הלכות שקלים פתח ↗

האחין שעדיין לא חלקו כו'. עיין לחם משנה הלכות בכורות ביאור שיטת רבינו על נכון. ובחידושי שם כתבתי בזה. אולם דא הנני לבאר עוד. דבירושלמי פרק ששי דדמאי על משנה דשנים שקבלו כו' טול אתה חטים שבמקום פלוני כו' מייתי לפלוגתא דרשב"ג ורבי בישראל ונכרי שקנו בשותפות שדה כו' אר' אושעיא הדה דתימא שקנו ע"מ שלא לחלוק אבל אם קנו ע"מ לחלוק אף רבי מודה לרשב"ג שזה חלק מגיע לו משעה ראשונה דבכה"ג לכו"ע אמרינן ברירה וחלקו של ישראל חייב ושל גוי פטור ממעשר אר' יוסי מילהון דרבנן פליגן דא"ר אבוה בשם ר' יוחנן האחין השותפין מחלוקת רבי ורשב"ג האחין השותפין לא לחלוק הן וכפי הנראה דכיון אל הך משנה דשקלים ומשנה דבכורות. האחין השותפין שחייבין בקלבון כו' חייבין במעשר בהמה כו' חלקו וחזרו ונשתתפו כו' ופטורין ממעשר בהמה. וע"ז אמר ר' יוחנן דתלוי במחלוקת רשב"ג ורבי דלרשב"ג דסבר יש ברירה וחלקו של גוי פטור א"כ התם נמי יש ברירה וחלקו בירושת אביהם אמרינן דלכל חד הוי כאילו זה בא לו בירושה וכי חזרו ונשתתפו תורת ירושה עליהן וחייבין במעשר בהמה האחין השותפין לא לחלוק הן שכשנפלה הירושה מאביהם הרי המה לא נשתתפו יחד וכשנפלה הירושה ע"ד לחלוק נפל ובכה"ג כו"ע סברי יש ברירה ואם רבי אושעיא האיך מוקים לה איהו מוקי לה כשחלקו גדיים כנגד תיישים דבאופן זה לא עמדו לחלוק שהיו יכולים לחלוק הגדיים והתיישים אבל ר' יוחנן אמר בשקלים בירושלמי דאפילו גדיים כנגד גדיים כו' פטורים ממעשר בהמה ובכה"ג עמדו לחלוק ולכ"ע יש ברירה והוי כתפיסת הבית וכיון דר' יוחנן מוקי להך משנה דבכורות בגדיים כנגד גדיים חזינן דכה"ג נמי פליגי אע"ג דעומדין לחלוק או דהו"א ר"ה לא תלי לה כלל בברירה דכיון שחלקו תו לא הדרא שם תפוסת הבית. אבל לשיטת רבינו דמיירי בחלקו האחין אחר שילדו הבהמות ברשותן מאין פסיקא לי' דע"ד לחלוק ואולי דכך כיון דכוונתם לחלוק עם הולדות ולכו"ע יש ברירה. ושיטת רבינו הביאה רש"י ז"ל בביצה פרק משילין ל"ט: בשם ויש פותרין עיי"ש ועיין חדושי לבכורות בכ"ז ולפי מה שפירשנו א"כ רב ענן לא סבר כר' אלעזר דאפילו בחלקו ט' כנגד י' ג"כ אמרינן ברירה דע"מ כן היו עומדים לחלוק דע"כ יטול אחד עשרה ואחד ט' ודווקא בשני מינים שע"ד כן לא עמדו לחלוק ודלא כמשמע מרש"י ז"ל בבכורות ע"ש. ויש להתבונן מדוע לא נזכר כלל בשום מקום חילוק דשני מינים רק גבי אחין שהן שותפין גבי ע"ה שהניח בן חבר בחלוקה וכן גבי מעשר בהמה וטפי לא נזכר שבשני מינים אין ברירה ותו הא דאמר בסוף השולח אי לאו דאר"י קנין פירות כקה"ג כו' ידיו ורגליו כו' והא אף אם יש ברירה קשה תינח היכא שחלקו האחים שדות כנגד שדות וכרמים כנגד כרמים הא אם חלקו זה נטל שדות וזה נטל כרמים א"כ לא מייתי ביכורים וכבר עמדו בזה. והנראה דלמאן דאמר יש ברירה ושדינן בתר מה שהוברר אחר החלוקה אין נפ"מ כלל בין חלקו במין אחד לחלקו בשני מינים דבכולהו שדינן אחר שעת החלוקה בלא הבדל כלל אלא דבשני מינים אם זה נטל יין וזה נטל שמן האם נכחיש שבשעת חלוקה הי' עומד שזה יטול גם ביין וזה יטול גם בשמן הלא החוש מעיד דלכך הי' עומד ולכן חזינן בעצם אחר שעה שהוברר ע"י החלוקה שהיין הוא של פלוני והשמן הוא של פלוני כמו שנטלו בחלוקתן אלא דחזינן כאילו היין שהוא של פלוני מכור ממני ומסור ליד חבירו וכן בשמן של פלוני לכן בחבר וע"ה דאסור למכור הדמאי אף אם קנהו מן הע"ה אסור למכור אח"כ לע"ה המוכרו לו שפיר חלקה המשנה דדמאי פרק ו' בין שני מינין למין אחד דבשני מינים הוי מה שנטל כאילו היו קנוים ממנו לע"ה וכן של ע"ה היו קנוים להחבר אלא שעכשיו מחליפין חלקם החטים בהשעורים ואין רשאי לחזור ולמוכרם לאחיו ע"ה וכן במעשר בהמה שזה נטל גדיים וזה תיישים אם כן בשעת חלוקתן היה עומד שזה יטול מחצה בגדיים וזה מחצה בתיישים ואף כי אמרינן ברירה וכל אחד נטל חלקו שירש מאביו אבל מ"מ ע"כ צריך לומר דהוי כמו שהיו הגדיים קנויים אח"כ לאחיו וחזר וקנאם מאתו וא"כ הוי לקוח ומפטרי מתורת לקוח וכמו דאמר פרק מעשר בהמה דף נ"ו כגון שלקחו ממנו יעו"ש הא איפסול בלקוח אבל בישראל וגוי שהיו שותפין בשדה וחלקו לא נזכר כלל נפ"מ בין שני מינים דאף אם זה נטל חיטים וזה שעורים מ"מ למאן דאמר יש ברירה ולעו"ג שלו הגיעו אע"ג דתאמר כיון דבשעת חלוקתן היה עומד חצי החיטים לישראל שכן דרך החלוקה ע"כ הוי כאילו היו קנויים ממנו להישראל וחזר וקנאן ממנו ג"כ הוי של עו"ג ומיפטרי אף אם מכרם לישראל וזה נכון. וא"כ מיושב הך דהשולח דאף אם זה נטל שדות וזה כרמים אמרינן דלכל אחד הוריש אביו מה שנטל בשעת החלוקה, ואם תאמר הלא בשעת החלוקה היה עומד החצי בשדות גם לפלוני אחיו וחזינן כאילו היו קנויים ממנו לאחיו וחזר וקנאם ממנו אפי"ה חייב בבכורים דמי שירש שדה ומכרה וחזר וקנאה ממנו ודאי קה"ג שלו לא פקעה. וכלל גדול במילי דרבנן דבהו יש ברירה דבשני מינים אף בדרבנן אין ברירה כדומי' הך דדמאי דוקא באופן דפרישית ומסולק גם דינו של המק"ח הלכות חמץ סימן תמ"ח ס"ק ג' גבי ישראל וגוי שיש להם שותפות בחמץ וש"ד דלפ"ז בכה"ג יש ברירה ומותר ודו"ק כי זה ענין נכון. וראיה עצומה לסברתי מתוספתא פרק ו' דדמאי הניח מעשר שני אין רשאי שיאמר לו טול אתה חטים ואני אטול שעורים כו' אלא אומר לו טול אתה מעות חטים ואני אטול מעות שעורים כו' פירוש, דאסור למסור פירות מעשר לע"ה מפני שהוא בחזקת טומאה ויאכלם בטומאה כמו"ש רבינו פ"ג ממע"ש, ואם כן בשני מינים אין ברירה והוי כמוכר לו חלקו בחיטים עבור מה שנוטל חלקו של ע"ה בשעורים לכן אם חללו החטים והשעורים על מעות כדין מע"ש אז הוי כמין אחד ואמרינן ברירה דאי בירשו מעות מאביהן פשיטא ולא משמע לשונו וזה שנקטה התוספתא לשון אלא אומר לו ולא אבל אומר לו דהיא עצה לחללם ולומר כך. כנ"ל פירוש התוספתא. וא"כ תמוה איך נימא דהוברר הדבר שהמעות של חיטין הוא של ע"ה כיון דאמרת דע"כ היה להחבר חלק בחטים א"כ המעות של החיטים ג"כ הוי שלו והוי מוסר מעות מע"ש לע"ה דאסור. רבינו שם וצריך מובן, ועל כרחין כמו דפרישית דגם בשני מינים אמרינן ברירה אלא דע"כ בשעת חלוקה חזינן דעומד לחלוק חצי בחטין כמו בשעורים ולכן אמרינן דהוי כאילו היו קנוים באותו זמן להשני מן האיש שנטלם בחלקו אח"כ וכאן בשעת החלוקה הוי מין אחד מעות ואמרינן ברירה לגמרי ולמפרע הוי שלו ודו"ק. ולזה כיון הירושלמי שם בדמאי בהביאו ברייתא ישראל וגוי שקנו ביתו של גוי והיה שם יין נסך ועו"ג ומעות כו' א"ר יוחנן לא סוף דבר יין נסך וע"ז ומעות דהוו שני מינים ולא מהני ברירה כמוש"ב אלא אפילו היו שם שני צלמין אחד עשוי כמין דלופקי ואחד שאינו עשוי כמין דלופקי דביה איכא למיחש שנעבד לעו"ג לא יאמר לו טול אתה את שאינו עשוי כמין דלופקי ואני נוטל העשוי כמין דלופקי פירוש דאע"ג דמין אחד הוי כיון דבזה ליכא למיחש שנעבד לעו"ג ובזה איכא למיחש הוי כשני מינים דכיון דאסור שמא נעבד הוי כמין אחר דכל דאיכא קפידא בחלוקה הוי כשני מינים דחזינן בשעת חלוקה כאלו מכר לו חלקו בשאינו עשוי כמין דלופקי עבור חלקו בהעשוי כמין דלופקי וחליפי צלמי עו"ג קא שקיל, וע"ז א"ר זעירא ויאות אלו חבר וע"ה שירשו את אביהן ע"ה והיו שם פירות מוכשרין ופירות שאינן מוכשרין שמא אומר לו טול אתה את המוכשרין ואני נוטל את שאינן מוכשרין אע"ג דמין אחד הוא מ"מ כיון דהמוכשרין טמאים בטומאת ע"ה מיחזי כמחליף חלקו במוכשרין עבור שנוטל חלקו באין מוכשרין וכמוכר פירות טמאין לע"ה ומסיק לבסוף דבגר עד שלא באת לידו הקילו הואיל וירושת הגר מדבריהם וכמו דמסיק בבלי בקדושין ואכמ"ל. ובזה א"ש מה שפסק רבינו בכ"מ דמדרבנן יש ברירה ובחלקו ישראל וגוי בשדה בסוריא פסק רבינו בהלכות תרומות פ"א הלכה כ"א דיש ברירה וכן בכמה דוכתי ולא חילק דבשני מינים אין ברירה והא חזינא בדמאי דבשני מינים אין ברירה אפילו בדרבנן וע"כ כדפרישית ודו"ק. ודע דהא דאמר' גמרא ביצה ל"ז: מאי הוי עלה ר' הושעיא אמר יש ברירה ור' יוחנן אמר אין ברירה, אע"ג דמפיק לה מ"מ בגמרא ירושלמי מסכת דמאי מתניא כן. וז"ל פרק ו' דדמאי על פלוגתא דרבי ורשב"ג בישראל וגוי שקנו שדה בסוריא יעו"ש א"ר הושעיא הדא דתימא שקנו ע"מ שלא לחלוק אבל אם קנו ע"מ לחלוק אף ר' מודה לרשב"ג שזה חלק מגיע לו משעה ראשונה דבקנו ע"מ לחלוק ועמד הדבר להתברר כו"ע מודו דבדרבנן יש ברירה א"ר יסא מיליהון דרבנן פליגן דמר ר' אבוה בשם ריו"ח כו' מחלוקת ר' ורשב"ג האחין השותפין לא לחלוק הן דסבר דאפילו בעומד לחלוק ועומד הדבר להתברר מ"מ לרבי אין ברירה וזהו כמו דמסיק בבלי לר' הושעי' דבדרבנן יש ברירה, אלא דירושלמי אמר דוקא בעומדין לחלוק סבר יש ברירה, אבל בנשתתפו שלא לחלוק אפילו בדרבנן אין ברירה. והא דפריך בגמרא מהמת בבית ולו פתחים הרבה היינו אף שלא חשב עליו מ"מ חשב להוציאו בפתח אחד והוי כמו בשותפין שנשתתפו ע"מ לחלוק ומש"ה מוכרח לחלק בין דרבנן למידי דאורייתא. ועיין בעירובין בסוגיא דאיו כל הנהו מילי דבדרבנן יש ברירה מיירי בכה"ג דעומד להתבר היינו שדעתו לברר. ורבינו סתם דבסוריא בכל גווני יש ברירה משום דר' יוחנן לא מחלק כלל בין ע"מ לחלוק ובין ע"מ שלא לחלוק וכמו דאמר בירושלמי אע"ג דבמה דהירושלמי משוה מילי דרבנן לדאורייתא לא קיי"ל כוותיה ותלמודין פסיק כ"ר הושעיא דבדרבנן יש ברירה בזה קיי"ל כרבנן דפליגי עליה דלא מפלגי ודו"ק בזה. והא דאמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה לשיטת הירושלמי אתי שפיר, דאמר תמן א"ר יונה אר"י אמר ר' יוחנן מה פליגין כשחלקו שדה בקמתה, אבל אם חלקו עמרים אף רשב"ג מודה שכל קלח של שותפות כו' בקוצר כמו שהוא ומניח לפניו וטעמא כיון דנשתנה הדבר שהיה בשותפות שניהם כשהי' מחובר וחלקוה בשהיא תלושה אין לומר ברירה שזה החלק היה שלו מעיקרא כן הכא שמקודם היתה הבהמה בחיים לשניהם וחלקוה לאברים איך נאמר ברירה שזה היה חלקו של פלוני. ומדקא אמר הגמרא טעמא דינקי מהדדי מוכח דלא ס"ל להך דירושלמי לכן פסק רבינו דבסוריא אפילו חלקו בגדיש יש ברירה וכדמוכח בתלמודין, וכן בירושלמי פרק בכל מערבין הלכה ה', לענין תחומין בשותפין שעירבו זה לצפון וזה לדרום לענין בהמה שלהם אמר שחטוה רב אמר איברים יונקים זה מזה כו' מודה רב בחבית שהיא חלקו משעה ראשונה וזה כשיטת בבלי ביצה יעו"ש ודלא כשיטת אמוראי דבני מערבא בירושלמי דדמאי כמו שביארנו ודו"ק. ובפ"ב דב"מ ביאוש שלא מדעת פליגי אביי ורבא והנה אביי אמר לא הוי יאוש כו' דלכי ידע דנפל מיניה כו' מהשתא הוא דמייאש. ולכאורה תליא בהך דשקלינן וטרינן בש"ס אם יש ברירה או אין ברירה וראיתי להראב"ד בשיטה מקובצת שכתב ויש למבין להפליגו מענין ברירה. ואם כי לא זכינו לבינת נבונים אמנם החילוק מפורש בעירובין דף פ"ב וכל מי שקיבל עליו מבעו"י שמעת מינה אין ברירה דאי יש ברירה תגלי מילתא למפרע דמבעו"י הוה ניחא ליה אמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני ופירש"י לא הודיעוהו עד שחשיכה מאי ברירה איכא הא לא הוי ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה עכ"ל הרי שאבנו ממעין התבונה דכה"ג דלא ידע כלל לא שייך לומר איגלאי ואתברר דדעתו מעיקרא עליה ופוק חזי הכא מאי דמייתי תלמודא גבי יאוש הא לא ידע דנפל מיניה, ובהכשר לא ידע ובתרומה לא ידע דתרום כלל ודו"ק. ובאמת לא אשכחן במידי דתלוי ברצון בלא מעשה דהיכא דלא ידע כלל אמרינן ברירה למפרע על מלתא דלא ידע מעיקרא רק זה צ"ב התקדשי ע"מ שירצה אבא כו' דמקודשת מטעם דאמרינן ברירה אע"ג שלא נודע לו עדנה בשעת ביאתו עלי' ענין הקדושין כלל אמנם תמן מילי אוחרי דבאמת לא תליא הקדושין כלל ברצון אבא דמצי להיות קדושין בלא רצונו אלא שהם תלו הדבר ברצונו א"כ העדר ידיעתו כעת אינה מעלה ומוריד כלל וכמו שאילו היה יודע אלא שלא רצה ואח"כ היה רוצה היינו שאמר הן היתה מקודשת דאמרינן ברירה ושדינן מעשה הקדושין על רצונו שהוברר אח"כ כן שדינן על ברור רצונו אף שלא ידע עדיין כלל מהקדושין לא כן בהנך מילי דעירוב וכל מילי דסוגי' ב"מ שם דתליא ברצונו בהכרח או בידיעתו להכי כ"ז שלא נודע לו כלל לא שייך ברירה ודו"ק.

« עירובין ס״ז ע״ב עירובין ס״ח ע״ב »