מאירי על בבא קמא פ״ט ב

1 האשה שחבלה בבעלה אם אין לה בכתבתה אלא מנה או מאתים אין כופין אותה למחול כתבתה לבעלה בשביל חבלתה שהרי אסור לשהות עם אשתו בלא כתבה ומ"מ אם רצה לגרשה מגרשה ונותן כתבה וחוזר ונפרע ממנה או שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ולמדת מכאן שכל שיש לה כתבה אע"פ שיש לו תביעה עליה בכדי כתבתה מותר לשהות עמה ואע"פ שבידו לעכב הואיל והוא צריך בכך לטענות ולדעת בית דין כך יראה לדעת גדולי המחברים ואע"פ שלא אמרוה בפירוש שהרי מ"מ כתבו שאם אין לה אלא כתבת מנה מאתים אינו כופה למכור או למחול לו אלא שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ואם מגרשה נוטל מכתבתה הראוי לו אלמא שכל שאינו מגרשה מיהא מותרת לשהות עמו וחייב במזונותיה ופרנסתה כדין כל הנשים וכמו שאמרו וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתבתה:

2 אלא שמ"מ יש חולקים בזה מכח סוגיא זו לומר שכל שאין לה אלא עיקר כתבה וחבלה כשיעור כתבתה או סמוך לה אסור לשהות עמה מפני שקלה בעיניו להוציאה וכן הדין אם כתבה לו שטר על דמי חבלתה אלא שכל שלא יצטרך בדמי חבלתה אלא חלק אחד מעשרים וחמשה מוחלת לו כשיעור זה שאין רוצה לגרש ולהפסיד כל הכתבה כדי לגבות חלק אחד מעשרים וחמשה שבה ומביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו במה שהקשה אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתבתה תזבין לה לבעל דאי מחלה ליה ליכא פסידא ואוקימנא משום דאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה והקשה מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא השתא נמי מגרש לה וגבי מינה ומוקי לה דנפישא כתבה ומשום פורתא לא מפסיד כתבה והקשה ואי נפישא וכו' לוקמה אכתבה דאורייתא ואידך תזבין ניהליה ומוקי לה דלית לה אלא כתבת מנה ומאתים אלא שאין חבלה אלא סלע ומשום סלע לא מפסיד חמשה ועשרין סלעין שהם מנה של אלמנה ופחותה שבכתובות נקט ולמדין מכאן שאם היתה חבלתה ביתר מזה אינה יכולה לעמוד עמו ויש אומרים כן כל שישאר מן הכתבה יותר מן החצי ואף לשטתם אין נראה כן ממה שאמרו בגמרא דאפורתא כלה כתבתה לא מפסדא ומלת פורתא תורה על חלק מועט ואחר שפרשוהו בגמ' בחלק אחד מעשרים וחמשה אין לנו לדון בו שומא אחרת:

3 ומכל מקום לעיקר הדין אין דבריהם כלום שאלו כן אף בחבלה מועטת כן שהרי כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אינו כלום אפילו כתבה לו התקבלתי במקצת או מחלה לו כמו שביארנו ברביעי של כתובות אלא סוגיא זו כך פירושה שהוא שואל לר' מאיר דקאמר דאין כופין אותה למכור או למחול בחבלתה ומפני שאסור לשהות וכו' מה הועיל והרי מכל מקום אם רוצה לגרשה מעכבה בשביל חבלתו והרי היא עכשו קלה בעיניו להוציאה ותירץ אלא שהועיל מיהא בזמן שהחבלה מועטת ומכל מקום אף בשהחבלה מרובה אין כופין אותה למכור או למחול שאין עושין תקנות לשיעורין אפילו היתה בכדי עקר כתובה אחר שאין לה נדוניא או תוספת וכל שאינו מגרשה מותר לשהות וחייב במזונותיה ובפרנסתה אלא שכשיגרשנה גובה ממנה וזהו ענין שהפוסקים לא הביאו זו של ארבע זוזי כלל ומ"מ אם היתה לה תוספת או נדוניא מחייבין אותה למכרה בטובת הנאה ולפרוע או למחול לו בכדי חבלתו:

4 המוכרת כתבתה לאחרים בטובת הנאה על הדרך שבארנו ומתה היא בחייו ונמצאו הלוקחים מפסידים שהרי נשאר הבעל בירושתו אין בניה של זו נפקעים אחר מיתת הבעל מדין כתבת בנין דיכרין ואין בני האחרת רשאין לומר היאך אתם נוטלים כתובת אמכם והרי אלו אמכם קיימת הפסידה הכתבה ובאה לה ביד הלוקחים שהרי הם אומרים מכל מקום הואיל ומתה בחייו לא הועילו מעשיה ואף היא לא להפסידנו נתכוונה אלא לצורך מעות וכן הדין במוכרת כתבתה לבעלה הא אם מחלה אין להם כתבת בנין דכרין שהרי אף אם מת בחייה אין לה כלום:

5 עבדים שהכניסה אותם האשה והם של נכסי מלוג אינם יוצאין בשן ועין ושאר אברים לא על יד האיש ולא על יד האשה לא על יד האיש שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא על יד האשה שאינם מיוחדים לה הא של נכסי צאן ברזל יוצאים בראשי אברים על ידי הבעל: