מאירי על בבא קמא ק״ה ב

« מאירי על בבא קמא ק״ה ע״א מאירי על בבא קמא ק״ו ע״א »

1 בבא קמא פתח ↗

מִילְּתָא דְּאִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרָבָא, פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבָּה – דְּאָמַר רַבָּה: ״שׁוֹרִי גָּנַבְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״;

2 בבא קמא פתח ↗

תַּנְיָא, אָמַר בֶּן עַזַּאי: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הֵן – הִכִּיר בָּהּ וְלֹא בְּמוֹצְאָהּ, בְּמוֹצְאָהּ וְלֹא בָּהּ, לֹא בָּהּ וְלֹא בְּמוֹצְאָהּ. לֹא בָּהּ וְלֹא בְּמוֹצְאָהּ?! קוּשְׁטָא אִשְׁתְּבַע! אֵימָא: בָּהּ וּבְמוֹצְאָהּ. לְמַאי הִלְכְתָא? רַב אַמֵּי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לִפְטוּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְחִיּוּב. וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: הַמַּשְׁבִּיעַ עֵד אֶחָד – פָּטוּר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן – כְּמָמוֹן דָּמֵי, וּמָר סָבַר: לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי.

3 שבועות פתח ↗

לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״לְאַחַת״ – לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּבֵית דִּין, מִי מְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת?! וְהָתְנַן: הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְכָפְרוּ – אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחְזוֹר וּלְהוֹדוֹת. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: שְׁבוּעָה – חוּץ לְבֵית דִּין, כְּפִירָה – בְּבֵית דִּין?

1 שורי גנבת והוא אומר לא כי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו שהוא פוטר עצמו בגנבה ואבדה או שומר שכר אני עליו שהוא פוטר עצמו באונסין או שואל אני עליו שהוא פוטר עצמו במתה או כחשה מחמת מלאכה ונשבע ואחר כך הודה שגנבה חייב בקרן וחומש ואשם ואע"פ שלא כפר בגוף הממון הואיל ואלו נגנב בשומר חנם או נאנס בשומר שכר או מתה מחמת מלאכה בשואל היה פוטר עצמו מן הקרן בד"א בשאין השור לשם אלא שהוא באגם או באיזה מקום שאינו יכול להחזירו עכשו הא אם היה לשם ואומר שומר אני עליו טלהו מעכשו ונשבע והודה אין כאן קרן וחומש ואשם שנאמר וכחש בה פרט למודה בעקר ומוכן להחזירו עכשו כגון שאמר שומר אני עליו או אתה מכרתו לי ולא נתתי לך הדמים והרי שורך לפניך או נתתו לי על מנת לשלם גמול ואין רצוני בכך וטול שורך מעכשו וכן אם אמר תועה היה בדרך ובא אצלי אע"פ שלא היה לי לאספו אלא להחזירו מיד כמו שיתבאר תפתר באומר שבועה שמצאתיו ולא הייתי יודע שהוא שלך:

2 שבועת העדות אין בה חיוב קרבן שבועה אלא בדבר שאלו העיד עליו היה ממון יוצא לתובע בעדותו הא אם היה מחייבו בעדות זה שבועה אע"פ שאפשר שישלם זה ולא ישבע אין כאן חיוב קרבן שבועת העדות מעתה תבע לחברו מנה והשביע עד אחד פטור שדבר הגורם לממון אינו כממון:

3 ראובן שתבע את שמעון שורי בידך ומצאתו ואמר לו שמעון הן מצאתי אבל אינו שלך הבא ראיה שהוא שלך וטול הלך ראובן ותבע את לוי להעיד וכפר ונשבע שאינו יודע לו עדות ואחר כך העיד שהוא מכיר שהוא שלו אבל אינו יודע אם מצאו שמעון או לקחו וזהו הנקרא בה ולא במוצאה והרי אלו העידו שנים כן היה השור חוזר לראובן שכבר הודה שמעון שהוא מצאו אלא שאין כאן אלא עד אחד ואלמלא שכפר מתחלה היה מביאו לידי שבועה אם נודע לו שהוא שלו ואם לאו ושמא היה מחזיר ולא היה נשבע וגרם לו הפסד ממון מכפירתו שהודאתו שהודה אחר כן אינה מועלת אלא להבאת קרבן לא לענין הדין שכבר כפר בבית דין ואינו חוזר ומגיד וכמו שאמרו בשבועות השביעו ארבעה וחמשה פעמים וכפר אינו חייב אלא אחת מפני שאין יכולין לחזור ולהודות אחר כפירה ראשונה כמו שיתבאר שם ואעפ"כ פטור מקרבן הואיל ואין עדותו מוציא ממון הגמור וכן אם העיד אחר כן שהכיר במוצאה ולא בה ר"ל ששמעון טוען שהוא שלו אלא שהוא טוען שלקחה ולוי מודה עכשו שהוא יודע שמצאה אלא שלא היה יודע שהוא של זה וכן אם הודה שהכיר בה ובמוצאה:

3 בבא קמא פתח ↗

״מָה טִיבוֹ אֶצְלְךָ?״ ״אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי״; ״אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה״; ״אָבִיךָ מְכָרוֹ לִי״; ״אָבִיךָ נְתָנוֹ לִי בְּמַתָּנָה״; ״אַחַר פָּרָתִי רָץ״; ״מֵאֵלָיו בָּא אֶצְלִי״; ״תּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ מְצָאתִיו״; ״שׁוֹמֵר חִנָּם אֲנִי עָלָיו״; ״שׁוֹמֵר שָׂכָר אֲנִי עָלָיו״; ״שׁוֹאֵל אֲנִי עָלָיו״ – וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה; יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִחֵשׁ בָּהּ״ – פְּרָט לְמוֹדֶה בָּעִיקָּר.

« מאירי על בבא קמא ק״ה ע״א מאירי על בבא קמא ק״ו ע״א »