מצודת דוד על תהילים ט״ז

1 אמרת. אתה נפשי אמרת על ה׳‎ שהוא אדון הכל והכנעת לו:

2 טובתי. הטובה שאתה עושה לי אינה מוטלת עליך כי הכל בחסד:

3 לקדושים. הכנעי עוד להאנשים הקדושים אשר המה בארץ ולהאדירים ביראת ה׳‎ כי כל חפצי באה לי בזכותם:

4 אחר מהרו. ר״‎ל אבל האנשים המרבים מוהר להקריב זבחים לגלולים ירבו עצבותם על ידיך כי תרדפם להעציב לבם ולא אכניע להם:

5 בל אסיך. לא אזרוק דם לגלולים כמוהם ואף לא אזכיר שמם בשפתי:

6 ה׳‎ מנת חלקי. הוא המנה הניתן לחלקי ר״‎ל בו אני מאמין:

7 וכוסי. הוא המנה הניתן בתוך כוסי וכפל הדבר במ״‎ש:

8 תומיך. תמכת בידי להניחה על הגורל ההוא ר״‎ל עוררת לבי להאמין בך ואמר במשל כדרך האב התומך יד בנו החביב לו ומניחה על חלק היפה לומר את זה ברור לך:

9 חבלים. המחוזות אשר נפלו בחלקי הם המיוחדים בהדברים הנעימים ר״‎ל האלהים אשר בחרתי בו הוא האל המיוחד:

10 אף נחלת. הנחלה שבחרתי יפה הוא בעיני וכפל הדבר במ״‎ש:

11 אשר יעצני. בעבור שיעץ אותי לקבלו לאלוה:

12 אף לילות. כאשר הוא יעץ אותי כן אף כליותי מוסרות ויועצות אותי ע״‎ז בלילות שהיא עת אשר הלב פנוי ממחשבה הטורדת:

13 שויתי ה׳‎. תמיד אחשב כאלו ה׳‎ עומד נגדי ורואה מעשי:

14 כי מימיני. כי בעבור זה יעמוד מימיני לעזור לי ולא אהיה נוטה לנפול:

15 שמח לבי. כי תשיג תאותה:

16 ויגל כבודי. היא הנשמה שהיא כבוד הגוף:

17 ישכון. אחר המות בקבר:

18 כי לא תעזוב נפשי. לא תכלה נפשי בקבר עם הגוף:

19 לא תתן וגו׳‎. על הנפש יאמר וכפל הדבר במ״‎ש:

20 תודיעני. תן בי דעה ללכת באורח המביאה החיים הנצחיים להיות שובע בשמחות במה שאראה את פניך וכמ״‎ש רז״‎ל שהצדיקים נהנין מזיו השכינה:

21 נעימות. ולהיות שבע עד נצח מן הנעימות הנתונות בימינך והם תענוגי עוה״‎ב הנאהבים והנעימים: