מצודת דוד על תהילים ע״ח

1 אפתחה במשל פי. אפתח פי לדבר במשל והמשל הוא מ״‎ש ואש נשקה ביעקב וכדומה:

2 חידות. דברים סתומים קשה ההבנה והוא מ״‎ש ויתן לשבי עוזו כי אלו לא נאמר בשמואל שלקחו הפלשתים את הארון לא היינו יודעים מה הוא:

3 מני קדם. מה שנעשה מימי קדם:

4 אשר שמענו. מבני הדור שלפנינו:

5 ונדעם. שהאמת כן הוא:

6 ואבותינו ספרו לנו. ואין מדרך האב להשריש בלב בנו ספורי שקר:

7 מבניהם. מבני אבותינו אשר לא בא להם הקבלה מהאבות:

8 לדור אחרון. למען תספרו לדור אחרון את תהלת ה׳‎ וגו׳‎:

9 ויקם. העמיד עדות התורה ביעקב להיות מתקיים לעולם בעבור אשר צוה את אבותינו להודיע לבניהם:

10 דור אחרון. למען ידעו בני הדור שאחריהם ויספרו לבניהם ובניהם לבניהם עד סוף כל הדורות:

11 וישימו. ע״‎י ספורי הנפלאות ישימו בטחונם בה׳‎ ולא ישכחו פלאי מעשיו למען ישמרו מצותיו:

12 כאבותם. המה אנשי דור המדבר שהיו סוררים מדרך ה׳‎ ומורדים בו:

13 לא הכין לבו. אל דבר ה׳‎:

14 ולא נאמנה. לא האמינו בו:

15 בני אפרים. ר״‎ל עם כי ראו אשר בני אפרים שעל כי בטחו בכחם כי היו מזוינים נושאי חצים ומורים בקשת לזה מהרו את הקץ לצאת ממצרים קודם הזמן וסופם הפכו עורף לנוס ביום קרב והרגום אנשי גת כמ״‎ש בד״‎ה:

16 לא שמרו. עכ״‎ז לא שמרו אנשי דור המדבר את ברית ה׳‎ ולא לקחו מוסר מבני אפרים:

17 נגד אבותם. ארז״‎ל האבו׳‎ באו על הים והראם הקב״‎ה הפלא שעשה באנשי ארץ מצרים שנטבעו שמה:

18 שדה צוען. יושבי שדה צוען והוא מארץ מצרים וכפל הדבר במ״‎ש כדרך המליצה:

19 ויצב. העמיד המים הבאים להיות כמו תל גבוה ולא ירדו כדרכם:

20 יבקע צורים. להוציא את המים:

21 וישק. השקה אותם די ספוקם כאלו שתו בתהומות אשר כל אחד רבה וגדולה:

22 ויורד. הסלע הוריד המים כמו הנהרות:

23 ויוסיפו. אחר כל הנסים האלו הוסיפו עוד לחטוא:

24 בלבבם. ר״‎ל מה ששאלו על הבשר לא היה עליה תוכן הכוונה כ״‎א בלבבם היה לנסות את ה׳‎:

25 היוכל. האם יוכל לערוך במדבר שלחן מלא להאכילם בשר:

26 הן. אמרו הן ראינו כי הכה צור וזב המים וזה לבד ראינו לזה ננסה לדעת אם גם יוכל תת את הלחם ר״‎ל הבשר כמ״‎ש את קרבני לחמי במדבר כז אם יכין שאר, כפל הדבר במ״‎ש:

27 ויתעבר. נתמלא עברה וזעם:

28 ואש נשקה. בערה כאש חמתו וכפל הדבר במ״‎ש וכפל עוד לומר וגם אף וכו׳‎:

29 כי לא האמינו. שיוכל למלאות משאלותם:

30 ולא בטחו. מבלי נסיון:

31 ויצו. הלא כבר צוה השחקים וכו׳‎:

32 וימטר. וכבר המטיר המן וראו א״‎כ שידו לא תקצר:

33 ודגן שמים. הוא המן וכפל הדבר במ״‎ש:

34 לחם אבירים. לחם מן השמים הקרואים אבירים שהוא ענין חוזק וכן נאמר עליהם חזקים כראי מוצק איוב ל״ז:י״ח:

35 אכל איש. כאומר הלא דבר תימה הוא שאיש נברא מהאדמה אכל לחם שמים:

36 לשובע. ר״‎ל להשביעם מכל מין שירצו כי טעמו במן כל המטעמים ושאלו א״‎כ הבשר שלא כהוגן:

37 יסע. עכ״‎ז הסיע ונשב רוח קדים מן השמים:

38 תימן. רוח דרום כי הרוח היתה ממקצוע דרומית מזרחית:

39 כעפר. מרובה כעפר:

40 עוף כנף. עוף בעל כנף:

41 בקרב מחנהו. למען לא יטריחו ללכת אחריהם למרחוק:

42 סביב למשכנותיו. כפל הדבר במ״‎ש:

43 ותאותם. בדבר הנסיון אשר נסו את ה׳‎:

44 לא זרו. עם כי לא נעשו זרים מתאותם כי המקום מילא משאלותם והיה עוד אכלם בפיהם אוכלים ומתענגים בהם:

45 ואף. עכ״‎ז לעומת זה עלה בהם אף ה׳‎ בעת ההיא:

46 במשמניהם. בהחשובים שבהם:

47 ובחורי. הנבחרים שבהם כרעו ונפלו:

48 בכל זאת. אף אחרי רואם שהמקום משלם גמול עכ״‎ז חטאו עוד בדבר המרגלים:

49 ויכל. עי״‎ז כלה ימיהם בהבל ובבהלה כי היו נעים ונדים במדבר ומתו שמה:

50 אם הרגם. כאשר אמר להרגם במדבר חזרו ודרשו לה׳‎:

51 ויזכרו. היו זוכרים בפיהם אשר אלהים הוא חזקם:

52 ויפתוהו. אבל לא היה בלב שלם רק חשבו לפתות את ה׳‎ בפיהם ויכזבו לפניו בלשונם:

53 ולבם. אבל לבם לא היה נכון עם ה׳‎:

54 והוא רחום. עכ״‎ז ה׳‎ הוא רחום ומכפר עון ולא ישחית האדם בעבור עונו ומרבה להשיב אפו מן החוטא פעמים רבות ואינו מעורר כל החמה הראוי לעורר על החוטא:

55 ויזכור. על כי יזכור שהאדם הוא בשר וטבעו לרדוף אחר התאוה ובזה יחטא ואשם:

56 רוח הולך. ארז״‎ל זה היצה״‎ר שהולך מן האדם בשעת מיתה ולא ישוב עוד אליו ולזה ירבה להסית את האדם עודו חי:

57 כמה. פעמים רבות מרו בו במדבר ובמעשיהם העציבו לפניו במדבר שממה וכפל הדבר במ״‎ש:

58 וישובו וינסו. חזרו ונסו את ה׳‎ במי מריבה:

59 התוו. שאלו ממנו סימן ואות:

60 את ידו. את חוזק ידו שהראם ביום אשר פדם ממצרים:

61 ויגיעם. היא התבואה הבאה ע״‎י עבודה ויגיעה וכפל הדבר במ״‎ש:

62 לרשפים. רשפי אש שהיתה מתלקחת בתוך הברד:

63 יפלס. היה מיישר שביל להוליך דרך בו את אפו עליהם:

64 ראשית אונים. הם הבכורים כמו כחי וראשית אוני בראשית מ״ט:ג׳:

65 חם. הוא מצרים הבא מחם:

66 כעדר. כמו שהרועה מנהיג העדר במקום מרעה כן נהגם במדבר ולא חסרו דבר:

67 גבול קדשו. זה א״‎י:

68 הר וגו׳‎. זה בה״‎מ אשר קנתה ימינו להיות שלו לשכון שמה:

69 גוים. אלו שבעה עממין בכנען:

70 ויפילם. הפיל גורל לתת לכל שבט חלקו במדידת חבל כי כן הדרך למדוד הקרקע בחבל:

71 באהליהם. של שבעת עממין:

72 וינסו וימרו. בימי השופטים:

73 כקשת רמיה. מורה הקשת הרמאי מראה עצמו כמורה לצד זה וברגע חוזר ומהפך עצמו לירות בצד אחר אל מקום הנרצה כן ישראל עבדו את ה׳‎ כל ימי השופט ובמות השופט נהפכו כרגע לעבוד הגלולים:

74 ויטוש משכן שלו. בימי עלי הכהן:

75 אוהל. את האוהל אשר שכן בה בין בני אדם:

76 ויתן לשבי עוזו. זה הארון אשר נשבה ביד פלשתים:

77 בחוריו. אנשי המלחמה:

78 אכלה אש. בערה בהם אש חמת ה׳‎ ומתו במלחמה:

79 לא הוללו. לא באו אל בית החופה כי חתניהם מתו במלחמה:

80 כהניו. הם חפני ופנחס בני עלי ויתר הכהנים נושאי הארון:

81 לא תבכינה. כי הרבו לבכות על לקיחת הארון ולמול זה לא היה נחשב צער אלמנותם למאומה:

82 ויקץ כישן. כי עד הזמן ההוא החריש המקום מענוש את ישראל על מעשיהם כאלו היה ישן ובעת ההיא גברו העונות והקיץ משינתו לעשות בהם נקם:

83 מתרונן. המתעורר משכרות היין ע״‎י צעקה ורנון:

84 ויך. הכה צרים מאחוריהם כי נסו מפני פלשתים ורדפו אחריהם והכום מאחוריהם כדרך הרודף להנרדף:

85 חרפת עולם. זהו לקיחת הארון:

86 וימאס. מאז מאס במשכן שילה שהיתה בנחלת אפרים בן יוסף:

87 ובשבט אפרים. הוא הוא וכפל הדבר במ״‎ש:

88 ויבחר. להיות בנחלתו מקום המקדש:

89 אשר אהב. מימים רבים כי שם נעקד יצחק:

90 כמו רמים. ר״‎ל בנהו בנין עדי עד כמו השמים הרמים ויסדם להיות לעולם כמו הארץ:

91 ויבחר בדוד. למלוך על ישראל:

92 ממכלאות צאן. ממה שהיה תמיד עם הצאן בדיר שלהם:

93 מאחר עלות. ממה שהלך אחר המניקות לרעותן הביאו להיות מלך רועה ישראל:

94 כתום לבבו. כפי תמימות לבו ירעה אותם:

95 ובתבונות כפיו. עם כי התבונה היא בלב אמר כפיו לפי שבהם ינהג הרועה ויראה כאלו התבונה בכפיו ודומה לו שכל את ידיו בראשית מ״ח:י״ד ור״‎ל שעשה בהשכל וכ״‎ז חוזר לראשית האמרים לומר את כל זה יספרו לבל יאחזו במעשה אבותם שמרו בה׳‎ כ״‎א יאחזו במעשה דוד שזכה למלוכה בעבור כשרון דרכו: