מצודת דוד על תהילים ק״ד

1 עוטה. מלביש את העולם באור כשלמה המעטף גוף האדם:

2 נוטה שמים. סביב הארץ כאדם הנוטה יריעה:

3 המקרה. עשה תקרת עליותיו במים והם המים העליונים אשר מעל השמים שהם כתקרה לעלייה:

4 רכובו. להיות מרכבה לכל אשר יחפוץ יטם כהרוכב את מרכבו:

5 המהלך. מוליך העבים במרוצה על ידי הרוח הנושב ועופף כבעל כנף:

6 מלאכיו רוחות. עושה הרוחות להיות שלוחיו:

7 על מכוניה. על כנה ובסיסה לבל תהיה נוטה לפול עד עולם:

8 תהום. כסית את התהום לבל יעלה וישטוף את העולם כמו שמכסים דבר מה במלבוש על ההרים. יש מימי הים על ההרים ואינם נשפכים למטה כדרך המים:

9 מן גערתך. כשאמרת יקוו המים נסו אל המקום שהמה שם:

10 מן קול רעמך. בעת השמעת להם קולך שהוא כקול רעם מהרו אז ללכת אל מקומם:

11 יעלו הרים. בעת נסעו הלכו בדרך מהלכם על ההרים חוץ מטבע המים ומשם ירדו אל הבקעות ולא נשארו שמה כטבע המים רק הלכו אל המקום הזה אשר יסדת להם:

12 גבול שמת. חול הים שמת להם לגבול לבל יעברו הגבול ההוא לבל ישובו למקומם לכסות הארץ כאשר בתחילה:

13 בנחלים. שלא יפסק מימיהם והמה שוטפים והולכים בין ההרים להשקות אותם:

14 ישקו. הנחלים ההם משקין את חיות השדה המצויים בין ההרים והפראים ישברו את צמאם במימיהם ר״‎ל יבטלו הצמאון בשתיית המים:

15 עליהם. אצל הנחלים ההם ישכנו העופות:

16 מבין עפאים. מבין עלי האילנות המצוים אצל הנחלים משם יתנו קול שיר:

17 מעליותיו. הם העננים שהמה לצד השמים:

18 מפרי מעשיך. הם פרי העננים והוא הגשם וכפל הדבר במ״‎ש:

19 לבהמה. למאכל בהמה:

20 לעבודת האדם. מצמיח עשב למלאכת האדם כמיני צבעים וכדומה:

21 להוציא. מצמיח להוציא לחם וגומר:

22 ויין. מצמיח היין המשמח לב שותהו:

23 להצהיל. מצמיח השמן להאיר פני האדם על ידי כשירבה לאכול ממנו ולמשוח בו:

24 ולחם. מצמיח הלחם להסעיד לב האדם מחולשתו:

25 ישבעו. מן המטר ישבעו עצי ה׳‎ וחוזר ומפרש ארזי הלבנון אשר נטע הם אילני סרק שאין מדרך האדם לנטעם וגדלים מאליהם ומעשי ה׳‎ המה:

26 אשר שם. על ארזי הלבנון יעשו הצפרים לעצמן קן ומקום מדור וכאלו ברא הארזים לתועלת הצפרים:

27 ברושים ביתה. מקום מדורה על הברושים וכאילו נבראו לתועלתם:

28 ליעלים. למדור היעלים וכן סלעים להיות מחסה לשפנים ור״‎ל על הכל ישגיח לתת לכ״‎א לפי טבעו ומנהגו:

29 למועדים. למנות ע״‎י מועדי ה׳‎ לפי עת חדושה:

30 ידע מבואו. יודע הוא דרך בואו ולא שנה סדר מהלכו ולא כן הירח כי פעמים בא בארוכה פעמים בקצרה כן ארז״‎ל:

31 תשת. שמת את החושך ועשית גבולו להיות בלילה:

32 בו. בעת הלילה תלך חית היער על כי בלילה אינם מצויים בני אדם כמו ביום:

33 הכפירים. אז ישאגו הכפירים למצוא טרף:

34 ולבקש. שואגים לבקש מאל אכלם:

35 יאספון. יאספו עצמם ללכת למקום מחבואם:

36 ואל מעונותם. רובצים במקום מדורם ולא יצאו ביום החוצה:

37 יצא. אז בזרוח השמש עת שבו החיות למקומם יצא אדם אל השדה לעשות מלאכתו ויתעכב שמה עד הערב עת ישובו החיות ללכת:

38 מה רבו. מה מאוד רבו:

39 כולם. כל מעשיך עשית בחכמה:

40 קניניך. כל הדברים הממלאים את העולם שלך המה וקנוים לך:

41 זה הים. הים הזה הידוע והנראה גדול הוא באורך ורחבת מקום:

42 שם רמש. שם יש רמש והזזת בריות ואין מספר להם:

43 חיות וגו׳‎. כי כל מה שיש ביבשה יש בים:

44 שם אניות יהלכון. והוא מנפלאות ה׳‎ אשר נתן חכמה בלב מנהיגי הספינה להשיטה אל המקום הנרצה:

45 לויתן זה. זה הלויתן הידוע ברוב גדלו אותו יצרת להיות משחק ומטייל בהים ההוא ולא יחת מכל הבריות והמה לו למאכל:

46 כולם. כל הבריות שבעולם יקוו אליך לתת מאכלם לכ״‎א בזמן הצריך לו:

47 תתן. אתה תתן להם מזונם אשר ילקטון ואתה תפתח ידך והמה ישבעון טוב ור״‎ל פעמים בצמצום עד ילקטון מעט מעט ופעמים בהרווחה עד ישבעון טוב:

48 תסתיר פניך. אבל בעת תסתיר מהם פניך מכל וכל אז יאחזם בהלה ופחד:

49 תוסף. כאשר תאסף רוחם אל מקום גניזתם אז יגועון וישובו לעפרם אשר נבראו ממנ׳‎:

50 תשלח. וכאשר תשלח רוח החיוני בפגרי המתי׳‎ בזמן התחי׳‎ אז יבראון כבתחילה ותחדש בהם פני האדמה ועם כי בראשונה יאמר על כל החי עתה ידבר על האדם לבד שהוא מבחר הברואים:

51 יהי כבוד ה׳‎. כבודו יתמיד כל ימי עולם על כי נראה פלאי ברואיו והשגחתו על כל:

52 ישמח ה׳‎ במעשיו. כי לב״‎ו יבוא לפעמים עצבון במעשה ידיו כאשר תהיינה לרעתו אבל לא כן בהמקום ב״‎ה:

53 ותרעד. משא״‎כ ב״‎ו אשר לפעמים ירעד הוא ממעשה ידיו:

54 ויעשנו. יהיו שרופים ויעלו העשן:

55 בחיי. בעת אני חי:

56 בעודי. בעוד אני בקיומי וכפל הדבר במ״‎ש:

57 יערב. יומתק עליו תפלתי לקבלה ברצון ואשמח אני בישועתו:

58 יתמו. תפלתי היא שיתמו חטאים ר״‎ל שבני אדם יתגברו על יצרם ולא יעשו חטאים וא״‎כ לא יהיו עוד רשעים בעולם:

59 ברכי. כאשר כן יהיה תברך נפשי את ה׳‎ וגם אתם כולכם הללו יה על זאת: