הפלאה על כתובות ו׳

1 בגמרא ורב שרי והאמר רב שימי וכו'. לכאורה למאי דקאמר ביבמות דף ל"ד ע"א דבנשואין מיקרי טעה בדבר מצוה וקי"ל כר' יהושע היכא דטריד לעשות מצוה וטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור. א"כ אפילו למ"ד דבר שאין מתכוין אסור מ"מ כיון דטרוד בטרדת מצוה כדאיתא לקמן והוא אינו מתכוין אלא להטות בשבת. ואף אם יעקור בתולים הוי ליה טועה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור. ולא דמי לשאר דבר שאין מתכוין דליכא מצוה וליכא טירדה. וצ"ל דאפ"ה איסורא איכא לכתחילה. ויותר נראה דהאי סוגיא אתיא כתירוצא בתרא ביבמות שם אליבא דרב דנשואין אין זמנו בהול כפירש"י שם כיון דאין זמן קבוע למצוה מודה ר' יהושע. וק"ל:

2 בתוס' ד"ה מאי לאו וכו' וא"ת מעיקרא דמשני וכו'. לכאורה היה נראה לפמ"ש לעיל דלפמ"ש בספר מגיני שלמה דנשאת בליל ד' וה"ה דנבעלת בו א"כ שפיר מצינו ד' לילות חוץ משבת ונהי דמסתמא נבעלת בליל ה' משום ברכה כדלעיל. מ"מ אין קושיא למאי דמשני בתחלה לבר משבת דאיכא למימר דמשכחת בנשאת בליל ד'. ונראה לפרש בזה סמיכות דבריהם דלפי מאי שהקדימו דהא דמשני לבר משבת הא דנקט מוצאי שבת לאשמעינן דבעינן רצופים ע"כ דלא חשיב ד' לילות מליל ד' לבר משבת. א"כ הא מפסיק לה שבת ואינן רצופים בשלמא אי חשבינן מליל ה' אע"ג דאמר לבר משבת זה נקרא רצופים כיון דאם בעיל בליל שבת תולה בדם בתולים ה"ה אפילו לא בעיל. אבל אי בליל ד' לא שייך לומר דהוי רצופים דהא הוי ה' לילות ולא תיקנו אלא ד' לילות דהא בחול אין נותנין יותר מד' לילות רצופים ושפיר הקשו. ודוק:

3 בגמרא מתיב רב חסדא וכו' בית שמאי אומרים נותנין לה ד' לילות וכו'. לכאורה היה נראה להביא ראיה לדברי ר"י שכתבו התוס' לעיל דהא דאמרינן לדם הוא צריך היינו לראות אם היא בתולה מדלא נקטו ב"ש נותנין לה עד מוצאי שבת ד' לילות כלישנא דב"ה בסיפא אלא דכיון דהא דנקט עד מוצאי שבת היינו דקמ"ל דמותר ליבעול בתחלה בשבת אע"ג דלדם הוא צריך דהיינו לראות אם היא בתולה. א"כ ברישא דמיירי בתינוקות שלא הגיע לימי הנעורים כפירש"י בד"ה שלא הגיע וכו'. א"כ הא קייש לומר פיתוי קטנה אונס הוא ואין נאסרת על בעלה ואין צריך לדם לראות אם היא בתולה ואפילו באשת כהן למ"ד דכהן נושא קטנה כדאיתא ביבמות דף ס"א. מ"מ הא כתבו התוס' לקמן דף ט' בד"ה אבעית אימא דהא דנאסרת באשת כהן ולא אמרינן דהוי ספק ספיקא דספק אינה תחתיו וספק מ"ע דאי איתא דהוי מ"ע הוי טענה וזה לא שייך בקטנה כדקי"ל לקמן דף ל"ו דטענינן לחרשת ושוטה וה"ה לקטנה ועמ"ש לקמן דף ט' ובקונטרס אחרון סימן ס"ח. גם אין לומר דנפקא מיניה לענין כתובה דאם היתה בעולה כתובתה מנה. לא מיבעיא לדעת רש"י ז"ל לקמן דף ל"ו ע"א דטענינן לחרשת ושוטה אפילו לענין כתובה ה"ה לקטנה ואפילו לדעת התוס' שם דלא טענינן מספיקא לאפוקי מחזקת ממון יש לומר דמודים אליבא דב"ש דהא ס"ל לב"ש לקמן דף פ"א בכה"ג בספק זנות גבי מתו עד שלא שתו דלא הפסידו כתובתה משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כ"ש הכא יש לומר דודאי אין יכול להפסידה מספיקא. ונראה דהיינו דמשמע ליה לרב חסדא דמיירי בלא בעיל ואפשר לומר דמש"ה מייתי רישא דמתניתין. ודוק:

4 ומיהו אכתי דחיקא טובא לפי' ר"י דהא פירש"י בד"ה מאי לאו דאי לא בעיל בעילה גמורה וכו' וכל דם שהוא מוציא תמיד וכו'. א"כ כיון דבעיל בעילה ראשונה קודם שבת כבר יודע שהיא בתולה. א"כ מאי שייך לומר בשבת דלדם הוא צריך וצריך לדחוקי דמיתורא דמוצאי שבת שמעינן אפילו היכא דלא בעיל כלל. וכדאיתא בר"פ התינוקת וקי"ל דשרי למיבעל לכתחלה בשבת עיין תוס' שם. אך נלענ"ד ליישב עפ"י מה דאיתא בריש פרק התינוקת בעיל ולא מצא דם ואח"כ בעיל ומצא דם ר"ח אמר טמאה ור"א אמר טהורה דילמא איתרמי ליד כדשמואל וכו'. וכתבו שם התוס' ד"ה ור"א אומר טהורה וכו' דבביאה שניה כשלא מצא דם תו לא תלינן בהטייה וכך כתבו שם דף י"א ע"ב נמצא לפ"ז שפיר יש לומר דצריך לדם דאם לא יצא דם תו אין לתלות בדם בתולים אם ימצא אח"כ כשיבעול פעם אחרת. והא דלא פירש הר"י לעיל כן משום דהתם האיבעיא אליבא דהלכתא וכבר קי"ל כמשנה אחרונה דבועל בעילת מצוה ופורש. משא"כ הכא דמיירי לפי משנה ראשונה:

5 עוד נלענ"ד דיש לומר לפמ"ש התוס' שם הטעם דבביאה שניה לא תלינן בהטיה כיון שכבר התחיל הדם לצאת א"כ יש לומר דבביאה שניה הוי ליה פסיק רישא ואפילו לפירוש ר"י דלא שייך בביאה שניה לומר לדם הוא צריך מ"מ כיון דהוי פסיק רישא הא כתבו התוס' לעיל דאפילו אי מקלקל בחבורה פטור מ"מ בעינן נמי שלא יתכוין דאי לאו הכי אסור לכתחלה ובפסיק רישא הוי כמו מתכוין והוכחת רב חסדא דע"כ דם מיפקד פקיד ולענין פתח שפיר יש לתלות בהטיה אף בפעם שניה ודוק:

6 ובפשטות יש לומר לשיטת ר"י דקושיות רב חסדא אזלי ללישנא קמא דפשיטא ליה דדם מיפקד פקיד והאיבעיא הוא לענין עשיית הפתח וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה לעולם וכו' לשמואל נמי איכא לשנויי וכו' להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד לפתח הוא צריך וכו'. ועל זה מקשה שפיר דעשיית הפתח שייך אף בביאה שניה ובהכי א"ש טפי הא דמשני כדשמואל דאמר פרצה דחוקה וכו' דכיון דמיירי בעשיית הפתח שכבר נפתח הוי ליה ממש כדינא דשמואל בפירצה דחוקה דהחשש הוא נמי מחמת עשיית פתח ואין צריך לדחוקי כפירש"י ד"ה שמשיר צרורות והאי נמי וכו' וק"ל:

7 גמרא מתיב רב יוסף חתן וכו'. לכאורה היה נראה דהך קושיא אזלא ללישנא דדם חבורי מיחבר אבל ללישנא קמא דמיפקד פקיד והאיסור הוא משום פתח. אם כן לשיטת רש"י לקמן דף ל"ו דבוגרת אין לה טענת פתח פתוח משום דפתחה פתוח יש לומר דבוגרת מותר ליבעול בשבת. והמ"ל מתניתין דחתן וכו' בבוגרת ולשיטת ר"ח לקמן דף ל"ו דבוגרת פתחה נעול אבל אין לה טענת דמים א"כ לפמ"ש התוס' דצריך לדם לראות אם היא בתולה. א"כ בבוגרת אין צריך לדם ואין בה איסור משום חבורה א"כ ללישנא בתרא ה"מ לאוקמי הך מתניתין דחתן בבוגרת אבל בנערה יש לומר דלדם הוא צריך וצ"ל דקאי אלישנא קמא דדם מיפקד פקיד והאיסור הוא משום פתח. וק"ל: ועיין בסמוך:

8 שם והני תנאי כהני תנאי וכו'. מאן חכמים אמר רבא ר' שמעון היא וכו' אמר ליה אביי וכו'. לכאורה יש לדקדק מנ"ל לרבא דר"ש היא דלמא טעמא דחכמים משום דהוי ליה מקלקל ואפילו ללישנא בתרא דילמא טעמייהו דחכמים דס"ל דמקלקל בחבורה פטור ומותר באינו מתכוין אפילו לר' יהודה כמ"ש לעיל. ונראה לפמ"ש לעיל דבביאה שניה אם עדיין לא שבר הבתולים לגמרי לא ה"ל מקלקל משום דכבר נפגמה יש לאסור טפי. א"כ יש לומר דרבא משמע ליה דחכמים מתירין בין בביאה ראשונה בין בביאה שניה וע"כ ליכא למימר משום מקלקל. וכ"ש לפמ"ש לקמן דרבא ס"ל כברייתא דלעיל דחייש שמא ישחוט בן עוף ע"כ מיירי בביאה שניה דליכא תו סעודה ולפ"ז יש לומר לפמ"ש לעיל דבביאה שניה כיון דכתבו התוס' בר"פ התנוקת דבביאה שניה לא תלינן בהטיה כיון שכבר התחיל הדם לצאת יש לומר דהוי ליה פסיק רישא יש לפרש דהיינו דמקשה ליה אביי הא מודה ר"ש בפסיק רישא. ולכאורה אינו ענין לכאן דהא עד השתא בכולה שמעתתא ע"כ הוי ידעינן דלא הוי פסיק רישא. ולפמ"ש דכוונת רבא דאפילו בביאה שניה מתירין לכך הקשה ליה דבביאה שניה הו"ל פסיק רישא. ונראה עוד לפרש בזה המשך הסוגיא דהא דאמר רבא מאן חכמים ר"ש היינו לפי מאי שהקדים לומר הני תנאי כהני תנאי משום דמשמע מלשון אם לא עשה מעשה דמתניתין וברייתא דלעיל היינו אפילו התחיל ולא גמר ביאתו כיון שלא עשה מעשה גמורה ה"ל טירדה דמצוה כמ"ש התוס' לעיל דף ד' דקרי ליה בעילת מצוה עד שעושה אותה כלי וכיון דאמר הני תנאי כהני תנאי ע"כ צ"ל דה"נ פליגי אפילו בביאה שניה מטעם דבר שאין מתכוין. ובהא ניחא נמי מה שדקדקנו לעיל דלא מוקים מתניתין דחתן בבוגרת דכיון דמיירי שלא עשה מעשה גמורה והיינו ע"כ למשנה ראשונה ובנערה דאי בבוגרת הא קי"ל דאין נותנין לה אלא לילה ראשונה. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והני תנאי וכו' מ"מ דחיק אביי וכו'. ולפמ"ש יש לומר דהא דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי כרבא משום דמשמע ליה דחכמים מתירין דוקא ביאה ראשונה משום דהוי ליה מקלקל אבל לא בביאה שניה כמשמעות אם לא עשה מעשה וכו' כנ"ל והיינו דאמר ליה אביי הא מודה ר"ש לאסוקי דבריו הראשונים. ובהא ניחא נמי מה שהקשו המפרשים בכל הני דלקמן דהתירו ליבעול לכתחלה בשבת אע"ג דהוי בבבל והכא קאמר דהבבלים אינם בקיאים. וכן הקשה בספר פני יהושע ולפמ"ש יש לומר דהא דקאמר לא כהללו בבלאים היינו ביאה שניה דה"ל כמו פסיק רישא כיון שכבר התחיל הדם לצאת. ודוק:

9 תוס' ד"ה חוץ מן התפילין וכו' ויש לומר דלאסור אמרינן וכו'. פי' דבריהם סוגיא דעלמא היכי דכתבה רחמנא מילתא חדתא דהוא נגד הסברא ילפינן מיניה בכל דוכתא אבל היכי דכתבה תורה מלתא דפשיטא ע"כ הוא בא למעט במקום אחר. א"כ כיון דהכא הסברא פשוטה חייב בכל המצות. מה שנאמר ליחזקאל לאסור בתלמוד תורה ילפינן מניה ובתפילין מדאיצטריך להתיר לו ש"מ למעט בשאר האבלים. ובזה נראה דעיקר קושיות הש"ס מר' אבא בר זבדא הוא ממה שסיים חוץ מן התפילין דהא הטעם באבל ובטבעה ספינתו בים דחייב בכל המצות הוא משום דאינו עושה מצוה בצערא והוי ליה ליתובי דעתיה. א"כ קשה מנ"ל באמת דר' אבא בר זבדא מחייב באבל בכל המצות אפילו כשמצער עצמו דילמא לא קאמר אלא דאינו פטור מדין אבילות והיינו כשאינו מצער ומאי פסיקא ליה דמיירי במצער כיון דאין מצוה בצערא. ונראה דמוכח מהא דקאמר חוץ מן התפילין והיינו דילפינן מיחזקאל מדאיצטריך פארך חבוש עליך ש"מ למעט במקום אחר קאתי. ואי ס"ד דהסברא דמצטער פטור מהמצות. קשה הא לעולם כל היכי דאיכא למדרש לגופיה עדיף טפי א"כ דילמא יחזקאל היה מצטער והוצרך לומר פארך חבוש עליך לגופיה לחייב בתפילין אפילו מצטער ולמה נימא דאתא למעוטי במקום אחר באינו מצטער. אלא ודאי דהסברא פשיטא לחייב אפילו מצטער וע"כ הא דאיצטריך פארך חבוש עליך לפטור במקום אחר. ובזה יש לפרש הא דמסיים ר' אבא בר זבדא שנאמר בהם פאר משום דבאמת אבל פטור מן התפילין אפילו אם אינו מצטער והיה אפשר לומר כיון דלא ידעינן אלא מדאיצטריך פארך חבוש עליך גבי יחזקאל למעט במקום אחר דילמא היינו דוקא כשמצטער דומיא דיחזקאל דהיה מצטער. אבל באבל שאינו מצטער מנ"ל לפוטרו מן התפילין לכך אמר כיון דהחילוק הוא בתפילין משאר מצות הוא מצד הסברא שנקרא פאר ואבל מעולל בעפר קרנו כפירש"י א"כ מזה הטעם אין לחלק בין מצטער לאינו מצטער והיינו דאסיק מימרא דר' אבא בר זבדא חוץ מן התפילין שנאמר בהם פאר דמזה עיקר הקושיא. ודוק: