הפלאה על כתובות ג׳

1 תוס' ד"ה וסברא דאניס וכו'. ולולי דבריהם ז"ל נלע"ד לפרש דכיון דאונסא דמיירי ביה רבא הוא בשכיח ולא שכיח כמ"ש תוס' לקמן ד"ה איכא דאמרי. דבשכיח כגון פסקיה מברא לא הוי אונס ובלא שכיח כלל הוי אונס א"כ יש לומר דבאמת כיון דיש לנטות בדבר דשכיח ולא שכיח לומר שהוא שכיח א"כ יש לחוש דהפרוצות יחשבוהו לשכיח ויאמרו דלא אניס. רצה לומר דלא חשיב אונס. והצנועות יחמירו על עצמם אפילו במילתא דשכיח דלא מיקרי אונס ויחושו דילמא לא שכיח כל כך. על כן אמרו דאין אונס אלא במילתא דלא שכיח כלל דליכא למטעי. ויותר נראה דיש לומר כפשטיה דודאי בכל אונס גם כן יש לדון בו אי אונס גמור הוא או לא דהיה יכול לבא על צד הדוחק וכיוצא בו. והפרוצות אף שיהיה מצד הדין שהוא אונס יאמרו דאין אונס. עוד נלענ"ד דיש לומר לפמ"ש בס"ד בחידושי גיטין דודאי אף דאיכא איזה סבה שאפילו אם ירצה לבא אינו יכול לבא. מ"ה היינו דוקא שרצונו לבא והאונס מעכבו אז מקרי אונס. אבל אם באמת הוא אינו רוצה לבא כלל ואפילו אם לא היה אונס לא היה בא לא מקרי אונס. והבאתי ראיה לזה מהא דקאמר לקמן דף נ"א בתחלתה באונס וסופה ברצון דס"ל לאבהו דשמואל דאסורה ולא אמרינן כיון שעכ"פ אנוסה היא מאי עבדא במה דנתרצית. ותו דקי"ל דכל היכא דלא אפשר וקמכוין אסור כדאיתא בפרק כל שעה ויבואר עוד בסוף מכילתין. ובאמת כשיש אונס מצד הדין צריכה לחוש שמא רצה לבא והאונס עכבו. ופרוצות לא יחושו לזה אף שיהיה ידוע דאיכא אונס בדרך שאי אפשר לבא יאמרו דלא אניס רצה לומר שברצונו לא בא ולא אנסו האונס. וממילא דמתורץ נמי קושיתם וא"ת מת תוך י"ב חודש וכו' דלפמ"ש דדוקא בדבר שיש לטעות בו שייך למיגזר. משא"כ במת דלא שייך ביה טעות וק"ל:

2 בא"ד וא"ת מת תוך י"ב חודש וכו' בספר פ"י תמה על דבריהם דמאי מעגנא דהא אפשר בחליצה. נלענ"ד דלא קשה מידי חדא דמשכחת עיגונא ביבם קטן או הלך למדינת הים. ותו דמחמת חומרא דצנועות אין לכופו ליבם לחלוץ כדאמרינן בקידושין דלא ניחא ליה למתסר בקרובותיה וממילא מעגנא. ומה שתמה עוד דאפשר במעכשיו לא מתרצא בהא. חדא דא"כ תקשו דהוי להו לאסור לגרש לאחר י"ב חודש בלא מעכשיו. ותו דמאי תקנתא במעכשיו הא ע"כ צריך להפקעת קידושין מטעם אונס דהא למאי דס"ל אין אונס לא צריך לשנויי דחיקא דתפול קמי יבם כמ"ש התוס' לקמן ד"ה איכא דאמרי. ועמ"ש שם. וכיון דע"כ צריך להפקעת קידושין הוי להו לאפקועי בלא מעכשיו נמי וק"ל:

3 בגמרא כל דמקדש וכו'. הנה ביבמות דף ק"י ע"ב ובב"ב דף מ"ח אמרינן שם הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין. ולא הזכיר שם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. אך רש"י ז"ל פירש שם ביבמות ד"ה ואפקעינהו וכו'. דכל דמקדש תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמרינן וכו'. נראה כוונתו משום דעיקר הטעם הוא מה שתלה בדעת חכמים. ולכאורה ביבמות שם דעשה שלא כהוגן לחטוף אשה מחבירו אין שייך לומר דמסתמא מקדש אדעתי' דרבנן אלא משום דכיון דהנהיגו חכמים לומר כדת משה וישראל מסתמא גם הוא אמר כן ומשמעות לשון זה הוא דמקדש אדעתא דרבנן. ולכאורה הי' נראה לולי דברי רש"י ז"ל דמדשינה הש"ס הלשון בכאן ובגיטין דף ל"ג ודף ע"ג והזכירו כל דמקדש וכו' משום דבאמת בקדושי כסף שיש כח ביד חכמים להפקיר אין צריך לומר שקידש אדעתא דרבנן דכיון שהם הפקירו את המעות ממילא הקידושין בטילין. אלא דבשמעתין ובגיטין דהקידושין היו כראוי אלא בשעת הגט רוצים חכמים לבטל הקידושין שנעשו כבר מזמן מרובה אין שייך להפקיר המעות שכבר אינם בעולם ולכך הוצרך לומר דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והוי כמקדש על תנאי על מנת שירצה אבא דאפילו בא האב לזמן מרובה ואמר שאינו רוצה בטלו הקידושין למפרע. מיהו בהא דמקשה קדיש בביאה מאי איכא למימר. ופירש"י ז"ל מה תהא על ביאתו. לכאורה צ"ל דבכסף יכולין להפקיר למפרע כפירש"י ולפמ"ש זה אינו. ושמעתי מכבוד אחי הגאון מוהר"ר שמעלקי הלוי ז"ל דיש לומר דהא דקאמר אדעתא דרבנן הוי ליה כמו מתנה על מנת שירצה אבא כנ"ל וע"ז מקש' דהא קי"ל המקדש על תנאי ובעל צריכה גט משום דאין תנאי בביאה כדאיתא לקמן דף ע"ד. א"כ ה"נ נימא בתנאי זה ע"מ שירצו חכמים דכשקידשה בביאה בטל התנאי וכמ"ש התוס' בדף ע"ג דאפילו התנה בשעת ביאה אפ"ה אמרינן צריכה גט. וע"ז משני כיון דהטעם שם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו שחז"ל אסרו ביאה שלא בדרך אישות. אבל הכא איפכא הוא שאמרו חז"ל שאם יעבור על דבריהם יהיה בעילת זנות כמ"ש חז"ל בכל הפוחת לבתולה ממאתים וכו' אע"ג דהיא מקודשת ונשואה לו אפ"ה הוי ליה בעילת זנות. א"כ שפיר קאמר דבתנאי זה אפילו קידש בביאה התנאי קיים. והוא הדין דה"מ למימר בכל נשואה כשנשאה אחר כך ביטל התנאי וקידשה בביאה אלא דהיינו הך ועדיפא קאמר דבקידשה בביאה נמי אין בו תנאי עכ"ד ז"ל. מיהו יותר נראה דהא דקאמר ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה היינו על ידי הפקר כפירש"י והיינו דקאמר תינח קידש בכספא. והא דצריך תרי טעמא דהיינו דמקדש על תנאי וגם הפקר הכסף. משום דבטעמא דתנאי לבד יש לומר שמא לא היה דעתו על מנת שירצו חכמים אף שתקנו להיות דעת כל המקדש כן שמא יעבור על תקנה זו. ובטעמא דהפקר לא סגי דאיך שייך להפקיר למפרע כנ"ל. אלא דחכמים תקנו דכל אחד יקדש אדעתא דרבנן ואם יעבור על זה ולא יקדש אדעתם יהיו בשעת מעשה המעות הפקר שזה יש בידם להפקיר בשעת מעשה. נמצא הני תרי טעמי צריכי זה לזה. ובהא ניחא נמי מה שהקשה הרא"ה דא"כ אתי לידי תקלה אם קידש אחותה. והוא הדין דקשה אם קיבלה קידושין מאחר דכל זה מתורץ משום דכל הקידושין על תנאי רצון חכמים הם ואם לא קידש על תנאי זה הפקיעו הקידושין. וכן מה שהקשה ביבמה מאי איכא למימר לק"מ דקידושי המת עצמן ע"כ היו על תנאי זה. מיהו הא קשה לי לכאורה דקדושי שטר מאי איכא למימר דאע"ג דהפקירו השטר מה בכך הא אפילו בכתבו על אסורי הנאה כשר והוא פלוגתא בירושלמי והביאו הב"י באה"ע סימן ל"ב והיה מכאן ראיה לפסול. וצ"ל דהפקר גרע טפי. ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דבקדושי ביאה כיון דאין כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בקום ועשה האיך יעשו בעילתו בעילת זנות אם קידש שלא על דעתם. מיהו נראה דיש לומר דדוקא במקום שיש עבירה כגון שכבר קידש כהוגן אין יכולין להתיר אשת איש לעלמא אבל בשעת הקידושין כמו שיש כח ביד חכמים להפקיר המעות ה"נ יש כח בידם שתהיה בעילת זנות ולא יועילו הקידושין. א"כ שפיר קאמר דאם לא קידש על דעת חכמים כפי התקנה הוי בשעת קידושין בעילת זנות דזה יש כח בידם ודוק:

4 תוס' ד"ה איכא דאמרי וכו' ולא סמכינן אשנויי דחיקא וכו' משמע דאין צריך נמי לשנויי דתפול קמיה יבם וכו'. ולפמ"ש התוס' לעיל דמיתה קלא אית לה ולא שייך במיתה תקנתא דפרוצות וצנועות. א"כ יש לומר דהדר הדין דיש אונס. וצריך ע"כ לומר דבמעכשיו הטעם משום דלא ניחא ליה וכו'. וכן קשה קצת דלמה הוצרכו לומר באכלו ארי דמשום דהוא אונסא דלא שכיחא כלל לא שייך ביה תקנה דצנועות ופרוצות תיפוק ליה דהא קלא אית ליה דלא גרע משאר מיתה. ואפשר דס"ל דכיון דתקנו דאין אונס אין לחלק באונס אפילו אית ליה קלא זולת אונס דלא שכיח כלל. והיינו דוקא במעכשיו ומת אבל בלא מעכשיו ומת שפיר כתבו התוס' לעיל דאין לתקן תקנה חדשה שיהיה גט לאחר מיתה גט משום תקנות צנועות כיון דמיתה קלא אית ליה וק"ל:

5 תוס' ד"ה אשה נשאת כו' קשה לרשב"א וכו'. לכאורה היה נראה לפמ"ש התוס' בסמוך דבכל יום לאו דוקא דהא אינה נישאת בע"ש משום דאין דנין בשבת. א"כ יש לומר מזה הטעם נמי בה' אינה ניסת דהא קי"ל בח"מ סימן ה' דאין דנין בערב שבת. אך נראה דס"ל להתוספות דדוקא בשבת דאיכא אסורא לדון משום שבות משא"כ בערב שבת דליכא איסורא לדון כמ"ש הר"ן. וכן משמע דאל"ה לא שייך לשון לא שנו וכו' דקאי אמתניתין דנישנת דוקא מתקנת עזרא ואילך דכיון דאין ניסת ביום ה' וביום ו' כ"ש בשבת דאין נושאין בשבת וכיון דביום א' וב' וג' בל"ז הטעם משום שקדו דלא איירי מתניתין בטרח ליה ע"כ צ"ל דניסת ביום ה' וק"ל ועיין לקמן דף ה' ע"א שכתבנו הוכחה לזה:

6 בתוס' ד"ה אי איכא וכו' נראה לר"י וכו'. לולי דבריהם ז"ל הי' נראה לפמ"ש לקמן בשם ספר מגיני שלמה דמה שאמרו בתולה נשאת ליום הרביעי היינו אפילו בליל רביעי וכן הוא בב"י בא"ח סימן עיין וכתב שם שכן נוהגין עתה במצרים שנושאין אחר מעריב ליל ד' עיין שם וממילא דנבעלת נמי בליל ד' דלא חיישינן לאקרורי דעתיה עד יום ה' כדאיתא לקמן. וכ"ש לפמ"ש לקמן דלדעת הפוסקים דבעינן חופה הראוי לביאה. ע"כ דמותר ליבעול בליל ד'. א"כ אף אם נבעלת בליל שבת אין חשש דליכא משום אקרורי דעתיה בזמן זה דיכול לבא לב"ד ביום א' וכ"ש אם יבעול מיד בערב שבת דיכול לבא לפני ב"ד בערב שבת ואף אם יטרוד בנשואין ולא יבעול עד הלילה כמ"ש התוס' בריש מכילתין ליכא חשש אקרורי דעתיה כנ"ל ודוק: אך הר"ן כתב דאין ב"ד יושבין לאחר חצות ביום ו' כדאמרינן בשבת דף י' דזמן ב"ד עד חצות וכן משמע בר"ה פרק יום טוב. מ"מ אין הכרח דיש לומר דאחר חצות או אחר מנחה חוזרים ויושבין. וכן משמע בח"מ סימן צ"ח ע"ש בב"י ובסמ"ע ס"ק י"ג. וכן משמע בריש פרק אלו מגלחין:

7 מאי שקדו דתניא מפני מה וכו'. הקשה הר"ן דלא נרמז במתניתין טעמא דשקדו. ועוד צריך להבין במאי שאמרו שיהא אדם טורח בסעודה מה בכך אם יפסיק שבת באמצע הטורח. ואין לומר דעכ"פ אי אפשר שתנשא ביום א' דעכ"פ צריך הכנה יום א' סמוך לחופה וממילא נדחה עד יום ד' משום טענת בתולים. זה אינו דא"כ לא הוי ליה למימר אלא שקדו יום א' וכמ"ש מהרש"א לעיל דע"כ כל ג' ימים אחר שבת הוא משום תקנתא דידה. ונראה דבמה ששקדו בתקנת טרחות הסעודה אית ביה נמי משום תקנת טענת בתולים דהאמינו חז"ל אם אומר פתח פתוח מצאתי משום חזקה דאין אדם טורח כמו שיבואר לקמן דף י'. על כן כל מה שהוא טורח טפי הוא תקנתא דידה שלא ישקר. וכיון דכתב הרא"ש שם דהטעם דלא שייך שיתחדש לו שנאה בזמן מועט אחר הטורח ע"כ עיקר התקנה שיהיה כל טורח ג' ימים ממש סמוך לנשואין שלא יתחדש לו שנאה בנתיים וראו שלא יהיה בו הפסק שבת. ובזה מיושב ממילא קושיות הר"ן דנרמז שקדו במתניתין דעיקר הטעם משום טענת בתולים וק"ל:

8 פירש"י ד"ה ובשני ויהיה טורח וכו'. צריך להבין הא דלא פירש משום טענת בתולים דבזמן רחוק יתקרר דעתיה וכן הקשה בספר פ"י. ונלענ"ד לפמ"ש הב"י ומגיני שלמה ליום ד' דנקח במתניתין כולל אפילו ליל רביעי. וכמו שיבואר עוד לקמן. א"כ יש לומר הא דנהגו בשלישי היינו דבליל ג' נמי נהגו ליכנוס ודוקא ביום שני קאמר לא יכנוס כמשמעות הלשון דדוקא ביום שני לא יכנוס. א"כ יש לומר דביום שני עצמו ליכא משום טענת בתולים שהרי בו ביום ב"ד קבועים ואם יבעול ביום יכול לבא לפני ב"ד כנ"ל. והא דאינה נשאת בחמישי ואפילו בליל חמישי היינו שכתבו התוס' בריש מכילתין שמא יטרוד בנשואין ובכתובה ולא יבעול עד ליל ויו. אבל ביום ב' לא שייך זה כיון דכבר התירו הנשואין בליל ג' א"כ ממה נפשך אם לא יבעול ביום ב' היינו כפי מה דנהגו בשלישי וליכא משום טענת בתולים. ועיין לקמן מה שכתבנו עוד ישוב בזה ודוק:

9 תוס' ד"ה ולידרוש להו. וכו' כדאמר הכא דאיכא פרוצות וכו'. הא דלא הוכיחו מדקאמר ולידרוש להו דאונס שרי משמע דברצון אסורה משום דהוי מצי למימר דהא דקאמר דאונס שרי היינו דאינה צריכה למסור נפשה אבל לבעלה מותרת אפילו ברצון. אבל מדקאמר דאיכא פרוצות משמע דנאסרת לבעליהן. ואי אפשר למידרש להו דמותרות לבעליהן ומתוך כך היו הצנועות מוסרות נפשם ואיכא משום סכנה כדקתני בברייתא והיינו דקאמר נמי ומשום כהנות דהכהנות היו באין לידי סכנה שלא יאסרו לבעליהן. ועוד נראה דמוכח דהא דקאמר משום פרוצות היינו שנאסרו לבעליהן דאי משום שמזנות ברצון תקשי למ"ד בפ' כל שעה דלר' יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ולא אזיל בתר כוונה היכא דלא אפשר אפילו מכוין שרי. א"כ הך ברייתא דקאמר ומפרישין את החתן וכו' וכתבו התוס' לקמן דף ה' ע"ב דאתיא כר' יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. וכן הוא בברייתא לקמן דף ו' ע"ב א"כ אפילו פרוצות כיון דלא אפשר אפילו מכוין ליכא איסורא וע"כ צ"ל משום איסור לבעליהן. וקי"ל דאפילו אומרת מותרת נאסרת לבעלה כיון דמעלה בו מעל עיין בית שמואל סימן קע"ח ס"ק ד'. והוא הדין היכא דמכוונה אע"ג דלא אפשר עכ"פ מעלה בו מעל ודוק:

10 והנה קשה לי לשיטת ר"ת הא דקאמר בדף ט' ע"א והא ס"ס הוא. ומשני בקידשה פחות מג' שנים. קשה הא אכתי ס"ס הוא ספק אונס ספק רצון. ואת"ל רצון שמא מגוי נבעלה דאין ביאתו אוסרתת לבעלה. ודוחק לומר במקום שרוב ישראל. ותו דאכתי דילמא אזלה לגביה כדאיתא בסוף פירקין. והיה נראה דלפמ"ש בסוף פרקין בשתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן שנתערבו וספק יש בו כשיעור שכתבו התוס' בר"פ ספק אכל דחייב אשם תלוי אע"ג דהוי ספק ספיקא. היינו משום דכיון דהספק על החתיכה אם יש בו כשיעור הוא ספק בגוף וספק השני בתערובות לא אמרינן. א"כ יש לומר ה"נ כיון דהספק הוא על הזנות אם הוא ברצון הוי ליה ספק בגוף וספק שנבעלה מגוי הוי ליה ספק תערובות לא אמרינן. אך דעת התוס' לקמן דף י"ד גבי אלמנת עיסה דאמרינן ס"ס אפילו א' בגוף וא' בתערובות ועמ"ש שם באורך בס"ד וכן הוא דעת הר"ת עצמו בתוספת בביצה דף ג' ע"ב ודוק: מיהו נלענ"ד בדעת ר"ת ז"ל שהוכיח מהא דפריך והא אסתר פרהסיא הוי ולא מקשה גלוי עריות קשה לכאורה כיון דע"כ ליכא למימר לדידיה דקושית הש"ס שם מטעם שהיתה אשת מרדכי מדרשא דכאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דהא מזה הקשו על ר"ת ז"ל דאי ס"ל להש"ס שם דנאסרה על מרדכי הוא הדין דמחויבת למסור נפשה מחמת גילוי עריות. וע"כ צ"ל דלידיה הקושיא מחמת דבל"ז איכא איסורא בנבעלת לגוי אפילו בפנויה מדאוריתא כיון דהוי דרך חתנות וכמ"ש התוס' בשם ר"ת בקידושין בס"פ האומר דף ס"ח ע"ב בד"ה אמר קרא וכו' דסיפא דקרא בתך לא תתן לבנו קאי בגיותן דרך חתנות. וע"ז קשיא ליה דמשום לאו זה היה לה למסור נפשה הואיל דפרהסיא הוי א"כ מנ"ל שהיתה אשת מרדכי. ואי מדרשה דלקחה מרדכי לו לבת שדרשו חז"ל לו לבית מזה לא מצי להקשות דיש לומר שגירשה מרדכי קודם שנלקחה לבית המלך כדי שלא תצטרך למסור נפשה דהרי הקשו התוס' בסנהדרין בההיא דאבדתי ממך למה לא גירשה ותירצו דהי' החשש פן יודע למלך וזהו שכבר היתה שם דהי' מתירא שיודע למלך שהיתה אשתו אבל מקודם דעבדא כל מה דעבדא להשמט מבית המלך מה בכך אם יודע שהיתה אשתו וגירשה אם ימאן בה כ"ש דניחא לה. מזה נראה דודאי לא אשתמיט לר"ת סוגיא זו. ושאר ראיות שהביאו התוס' דנאסרת על בעלה מביאת גוי אלא דס"ל דאינה בכלל ונטמאה עכ"פ אסורה עליה ואפשר דהוא נמי מגזירת ב"ד של שם כדאיתא בע"ז דף ל"ו. והיינו דהוכיח ר"ת מדמקשה והא אסתר פרהסיא הוי ולא מקשי גילוי עריות הוי כדמוכח מההיא דאבדתי ממך דלא גירשה אלא משום דאינה מחויבת למסור נפשה בעבור זה אע"ג דנאסרת על בעלה. ולפ"ז מתורץ נמי קושיא קמייתא דלא חשיב ס"ס כיון דעכ"פ איסורא איכא וק"ל:

11 שם בתוס' ד"ה ולידרוש וכו' דהא אפילו לא דרשינן להו וכו' הנה רש"י ז"ל פירש בד"ה איכא פריצות דאי מקנינן להו וכו'. נראה דס"ל דודאי אין לפרש דבאמת כשנבעלה לטפסר אסורות על בעליהן זה בודאי אינו דדינא הוא דאוקמינן לכל בת ישראל אחזקת כשרות דאפילו באינו ידוע אם נאנסה כתב הרא"ש לקמן דף י"ב בשם רבינו יונה דנאמנת לומר נאנסתי משום חזקת כשרות כ"ש בכה"ג שלקחוה באונס. אלא דכיון דלא דרשו זה בפרהסיא היו הצנועות מוסרות נפשותם משום דסברו שמא יאסרו. והפרוצות מחמת יראה זו שיאסרו על בעליהן עשו באונס עכ"פ. וממילא לא הוי אסורות לבעליהן אחר כך. אבל אם ידרשו להן וידעו בודאי שמותרות יעשו הפרוצות ברצון ויבא מזה איסור שהרי ידורו עם בעליהן אחר כך שיאמרו שנאנסו. אבל התוס' ז"ל לא ניחא להו בזה דכיון דרואין שאין הב"ד אוסרות יעשו ברצון אפילו אם לא ידרשו להן. ומה שהצנועות היו מוסרין נפשותן שסברו דאף דאין הב"ד מוציאין מבעליהן. מ"מ איסורא איכא וכמו בעוברת על דת דקי"ל אם רצה הבעל לקיימה אין מוחין בידו. ואפ"ה איסורא איכא. ומצוה לגרשה וק"ל:

12 בגמרא אב"א מאי מחמת האונס כדתניא וכו'. כבר כתבנו לעיל בלשון רש"י בד"ה ובשני שלא יכנוס וכו'. הטעם דמפרש משום שקדו ולא משום טענת בתולים. ונראה עוד לפמ"ש דביום ב' עצמו אם יבעול ולא ימצא בתולים יוכל לבא לפני ב"ד שקבועים בו. ואי משום שמא יטרוד הא למאי דמוקים דמפני האונס היינו שמת אביו של חתן ובזה ע"כ ליכא חששא זו דהא צריך לקוברו בו ביום דכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא כדאיתא במתניתין דסנהדרין וממילא הוא דצריך ליבעול ביום דאי לא יבעול ביום קודם קבורה הא קתני דאסור כל אותן הימים דהיינו כל שבעה ימי המשתה ושבעה ימי אבילות והם כלים ביום א' כיון דהתחילו ביום ב'. נמצא ממילא הביאה בליל ב' וליכא משום טענת בתולים דהא יוכל לבא לב"ד ביום ב' שב"ד קבועים ואפילו אם יבעול ביום א' משום דמקצת היום ככולו הא מסקינן לקמן דנבעלת ברביעי ולא חיישינן לאקרורי דעתיה ליום מחר. א"כ מה הוא זה שהתירו ביום ב' משום אונס ע"כ משום שקדו. ולפ"ז יש לומר דבאמת לא הי' מתירין ביום ב' אם היה בה חשש משום טענת בתולים והיינו דמסיק כולה ברייתא דכל אותן ימים וכו' דמש"ה אין חשש טענת בתולים משום שלא יכול ליבעול עד ליל ב' כנ"ל. שיש לפרש עוד הא דמסיים בברייתא זו ומפרישין את החתן וכו'. ולכאורה אין ענין לדלעיל. ולפמ"ש דבאמת משום חששא דטענת בתולים לא הי' מתירין אלא דאין חשש משום שלא יכול לבעול עד ליל ב' כנ"ל. א"כ יש לומר דס"ל להאי תנא דברייתא דאין אבילות בשבת דפלוגתא דתנאי היא במועד קטן. וא"כ אם היו מותר ליבעול בשבת אכתי הי' חשש משום טענת בתולים לכך אמר דמפרישין אותו בלא זה בליל שבת משום חבורה ודוק: