הפלאה על כתובות ל״ד

1 בגמרא שבת שחיטה ראויה היא. לכאורה לפמ"ש הפוסקים דהא דשוחט בשבת אינו שחיטה פסולה משום שחיטת מומר לחלל שבתות משום דבאותו מעשה עצמו לא מיפסל שחיטתו משום מומר א"כ צ"ל דהא דלא נעשה מומר בתחלת שחיטה כמ"ש באמת הרמב"ם בפירוש המשנה בחולין פרק קמא על מתניתין דשוחט בשבת משום דבתחלת שחיטה הוא מקלקל א"כ הכא דקיימינן לר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב שפיר הוי מצי למימר דנעשה מומר בתחילת שחיטה ופסולה משום שחיטת מומר כמ"ש הרמב"ם שם. אך לפמ"ש התוספות בחולין דף י"ד שם דבפעם אחד לא נעשה מומר א"כ כל השחיטה הוי פעם אחת. ועמ"ש לקמן בזה. וק"ל:

2 תוס' ד"ה ור' שמעון וכו' ואור"י דאיכא למימר וכו'. ובחולין דף פ"ה דחו התוס' תירוץ זה דהא אמרינן בריש פרק כיצד דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך. אע"ג דאחים דבני יעקב לא נאמר בסיני ולכאורה היה אפשר לומר כיון דיבום כתיב בתורה נמי גבי ער ואונן שפיר ילפינן מבני יעקב אף שלא נאמר בסיני. דגם ער ואונן הוי קודם סיני. ומסתמא דין יבום אחד הוא. מיהו יש לומר דסבירא ליה להתוספות שם כיון דהתם כתיב בא אל אשת אחיך אם כן מאי חזית דילפת אחים שנאמר בסיני מאחים דבני יעקב נילף אחיך דגבי ער ואונן מאחיך דעריות דדמי ליה. ויש לחלק:

3 מיהו לולי דבריהם ז"ל נראה דלק"מ דהא בעריות גופיה איכא הכי ואיכא הכי דהא בערות אשת אחי אביך הוא מן האב ולא מן האם כדאיתא בריש פרק הבא על יבמות הבע"י וכיון דלאחר שנכתב בסיני אין הכרע ממילא בזה שפיר ילפינן אפילו מדבר שלא נכתב בסיני הואיל דדמי ליה. ודוחק לומר דס"ל דיותר יש ללמוד מקרובי עצמו כדאמרינן סברא זו בר"פ הבא על יבמתו. ותו דהא מצי למילף אחים אחים מנחלה שנאמר בסיני דכתיב ביה ונתתם נחלתו לאחי אביו ואם אין אחים לאביו וגו' והתם בודאי לא שייך סברא זו דהתם מיירי בקרובי האב. ויש ללמוד מאשת אחי האב דעריות וכתיב ביה אחים דדמי ליה. אלא דבאמת כולי מילתא ילפינן מבני יעקב דכיון דלאחר שנכתב בסיני הכי והכי שפיר ילפינן מדדמי ליה מבני יעקב. והיינו דמקשה בר"פ כיצד בתר הכא ונילף אחים אחים מלוט דלפמ"ש עיקר הלימוד מאחי אביו דכתיב ביה אחים א"כ נילף מלוט דאף אחי אביו נקרא אחוה ולבתר דמשני התם דבבני יעקב מופנה פשיטא דלא קשה מידי כיון דמופנה לכך וק"ל:

4 ומה שתירצו התוספות א"נ יש לומר וכו' אבל השתא דכתיב שחיטה באותו ואת בנו וכו' וילפינן נמי אטביחה דארבעה וחמשה צ"ע דנהי דלר"מ דס"ל בכל מקום שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה יש לומר כן. אבל אנן דקי"ל בכיסוי הדם כר' שמעון כדקאמר בחולין דף פ"ה ששנאו רבי בלשון חכמים. וגבי טביחה ארבעה וחמשה קי"ל כר' מאיר כמ"ש הרמב"ם והוא מדשנאו רבי במתניתין בבבא קמא דף ע' בלשון חכמים. וא"כ אכתי קשה לדידן דנילף טביחה מטביחה דהא ליכא למילף מאותו ואת בנו דאדרבא נילף מכסוי הדם. ודוחק לחלק בין לשון שחיטה דכתיב באותו ואת בנו דדמי טפי ללשון טביחה מלשון שפיכה דכתיב גבי כיסוי הדם וק"ל:

5 תוספות ד"ה מ"ט דרבנן וכו' לא בעי למימר דלא דרשי או ותחת יש לדקדק דהוי להו להקשות לעיל אהא דמקשה הש"ס בתחלה מ"ט דרבנן. ותו יש לדקדק הא דשבקי דרשא דרבא וטבחו או מכרו וכו'. ונראה ליישב עפמ"ש לעיל דודאי בשחוט לע"ז כיון דע"כ צ"ל שהשליח שוגג ולא ידע שהוא גנב וסבור שהוא של הגנב כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"א דאל"ה נימא דלצעורי קמכוין א"כ שפיר יש לומר דפשיטא להו להש"ס דבשוגג שפיר יש שליח לדבר עבירה כמ"ש התוס' שם בדף ע"ט כנ"ל ושפיר פריך לעיל מ"ט דרבנן בשחט לע"ז. והא דמקשה לעיל לר' מאיר וכי זה חוטא וכו'. כבר כתבנו לעיל דהקושיא הוא משום דכיון דע"כ הוא מזיד בשבת ממילא בטל השליחות כנ"ל בשיטת הטור. גם יש לומר דהוכחת הש"ס דמיירי בטובח בשבת אפילו השליח הוא מזיד. דיש שליח לדבר עבירה. דאל"ה קשה לענין מה נקט רבי מאיר טובח בשבת כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה כי קא פטרי וכו' כיון דלר' מאיר שחיטה בשבת שחיטה ראויה היא. ע"כ דמיירי במזיד והא גופא קמ"ל דיש שליח לדבר עבירה ולא ניחא להו להש"ס לפרש דהא דנקט בברייתא טבח בשבת לאו דברי ר' מאיר עצמו הוא. אלא תנא דברייתא נקט לרבותא דרבנן. וממילא דמיושב נמי בזה דשבקי התוס' דרשא דרבא מוטבחו או מכרו דאינו מוכרח דאיכא למימר דרבנן מוקמי לקרא דוטבחו או מכרו בשוגג כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ט כיון דלא מייתרא. וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דהאי דרשא דוטבחו או מכרו הוא שיטת ר' יוחנן וריש לקיש מרי דשמעתא זו דמיירי בטובח ע"י אחר. דס"ל בב"ק דמקשינן אהדדי טביחה ומכירה דחייב אפילו לא אהני מעשיו. א"כ על זה לא ניחא להו למימר דפליגי רבנן על זה אלא דהתם מיירי בשוגג ואפילו אם השליחות בטל קמ"ל קרא דחייב כנ"ל. ומיהו אין לדקדק דה"ל להתוס' להקשות לעיל על הא דפריך שבת שחיטה ראויה היא דלמה ליה למימר דס"ל כר' יוחנן הסנדלר ולא משני דמיירי בשהשליח מזיד בשבת ומשום דלית להו דרשא דאו ותחת. דבהא ודאי איכא למימר דלא ניחא ליה לחלק בין טבח לע"ז דמיירי בשוגג ע"כ כנ"ל דהטעם משום שחיטה שאינה ראויה ובין טבח בשבת דהטעם משום דאין שליח לדבר עבירה. אבל הכא דצריך לדחוקי דלא פליגי רבנן כלל על טבח בשבת דזה דוחק מאוד יותר ה"ל לשנויי דקאי גם על טבח בשבת ומטעם דאין שליח לדבר עבירה:

6 והא דמקשי התוספות בתר הכי בד"ה כי קא פטרי וכו' וא"ת אמאי איצטריך וכו' לכאורה משמע דלשנויא קמא נקט תנא דברייתא טבח בשבת בשביל רבותא דרבנן ואינו מדברי ר' מאיר עצמו ולפמ"ש א"צ לדחוקי דודאי ר' מאיר עצמו נקט טבח בשבת לאשמעינן דיש שליח לדבר עבירה. אלא דקשיא להו לשנויא דכי קא פטרי רבנן אשארא לא ה"ל לתנא דברייתא למיתני שבת בדברי ר' מאיר לאשמעינן דיש שליח לדבר עבירה דע"כ ס"ל לתנא דברייתא דליכא למיטעי בהו דאל"ה האיך נתן מקום לטעות בדברי רבנן דאיכא למיטעי דפליגי אהא וע"כ דס"ל לתנא דברייתא דפשוט הוא מיתורא דקרא דאו ותחת וליכא למיטעי וע"כ צ"ל דלא זו אף זו קתני ודוק:

7 שם בגמרא הכא במאי עסקינן שמסרו לשומר וכו'. לכאורה יש לדקדק דלמה הוצרך רבא לאוקמי לעיל באומר בגמר זביחה הוא עובדה הוי ליה לאוקמי ג"כ במסרה לשומר כיון דע"כ בשור הנסקל מיירי בהכי וא"כ אף שנאסר בתחלת שחיטה הוי ליה גורם לממון דהיה יכול השומר להחזירו לבעליו דהא כתבו התוס' בד"ה כיון דשחט ביה פורתא וכו' דלא קניא בשינוי כיון דלא חשיב שינוי לקנותה בכך וא"כ נראה דהוא הדין דיכול לומר הרי שלך לפניך כיון דלא חשיב שינוי הוי ליה כמו גזל בהמה ונפסל להקרבה ע"י מום דקי"ל דיכול לומר הוי שלך לפניך. וצ"ע לחלק ביניהם. ותו דלפי זה למאי דקאמר כי קא פטרי רבנן אשארא דהיינו ע"ז ושור הנסקל לא הוי צ"ל כלל דמאן חכמים ר"ש ומטעם שחיטה שאינה ראויה אלא משום דלית להו לחכמים כר' יעקב א"נ דלית להו כר"ש בדבר הגורם. מיהו יש לומר דאכתי צריך לאוקמי באומר בגמר זביחה הוא עובדה דהא הקשו התוס' לעיל בד"ה גנב שור הנסקל וכו' תימא תקשי מהכא לריש לקיש דאמר בפרק מרובה כל היכא דליתא במכירה וכו' ותירצו דשור הנסקל אם ימכרנו לנכרי אינו תופס דמיו. ולר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ניחא עכ"ל. וכל זה לא שייך הכא דכיון דשחט ביה פורתא אתסר לה מטעם תקרובת ע"ז וקי"ל דתקרובת ע"ז תופס דמיו מן התורה כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות עכו"ם וא"כ ליתא במכירה וליתא בטביחה. וע"כ צריך לאוקמי באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ודוק:

8 גמרא ושאני הני דחידוש הוא. באמת יש לתמוה טובא כיון דרבה לר' מאיר קאמר ולאו סברא פשוטה הוא דהא רבנן פליגי עליה מנ"ל הך סברא לר' מאיר דהא מצי לשנויא פלוגתיה דר' מאיר ורבנן כדמשני לעיל. ותו דבמאי פליגי ר"מ ורבנן ובריש מכות מפרש טעמיי'הוגבי מלקות וממון. אבל במת ומשלם מאי טעמייהו. ותו דפריך לקמן דף ל"ח ע"ב ולרבה דאמר חידוש הוא וכו' ומאי קושיא הא רבה דוקא אליבא דר"מ קאמר וביותר תמוהים דברי התוס' בסנהדרין דף ע"ג ע"ב ד"ה במפותה וכו' אבל יש להוכיח דע"כ מתניתין לא מתוקמא כר' עקיבא דברייתא דהא רב פפא אית ליה התם בפרק אלו נערות חידוש הוא שחידשה תורה בקנס וכו'. והש"ס קאמר התם דמאן דאית ליה חידוש וכו' ע"כ לא אתיא כר"מ מדקתני בסיפא הבא על בתו פטור מקנס והיינו דמקשה הש"ס שם דהא ניתן להצילו בנפשו משום דעל כרחך מתניתין לא אתיא כר' מאיר כמו שהפליג בתמיהתו בספר מגיני שלמה. והנלענ"ד בזה דיש לומר דס"ל לרבה דר' מאיר ורבנן לשיטתייהו אזלי דכי היכא דס"ל לר' מאיר לוקה ומשלם דיליף ממוציא שם רע ה"נ איכא למילף מת ומשלם דהא קי"ל דבעינן בקנס עדות שאתה יכול להזימה א"כ צ"ל במוציא שם רע דכשיוזמו העדים יצטרכו לשלם להבעל הקנס אע"ג דהעדים חייבין מיתה דהרי עדי הבעל נתחייבו מיתה על פיהם שהרי העידו על האשה שחייבת מיתה ש"מ דבקנס אע"ג דמת משלם. דהא במיתה וממון מפורש אם לא יהיה אסון וכו' ע"כ חידוש הוא בקנס דס"ל דעדים זוממין קנסא אף דהוי לגבי עדים ממון לזה ונפשות לזה דהיינו ממון לבעל ומיתה לעדים. מ"מ כיון דס"ל דעדים זוממין קנסא ובקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה א"כ הא אינו בזוממי זוממין דהא זוממי זוממין ע"כ יצטרכו לשלם להעדים אלו ממון אף דנהרגין בשבילם דהוי ליה ממון ונפשות לאחד. ע"כ צ"ל דחידוש הוא שחידשה התורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם. וכל זה לר' מאיר דס"ל עדים זוממין קנסא כדאיתא במכות שם אבל לרבנן דס"ל עדים זוממין ממונא אי אפשר למילף מן העדים דמת ומשלם דהא ע"כ חידוש הוא דהא מיעטא התורה בפירוש מקרא דאם לא יהיה אסון דאינו מת ומשלם ממון וכ"ש לפמ"ש התוס' לעיל דף ל"א ע"א בד"ה רב אשי בסוף דבריהם דרבה נמי ס"ל דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב אתי שפיר טפי דלרבנן ליכא להוכיח מן העדים דהא הוי ליה ממון לבעל ומיתה לעדים וליכא למימר כנ"ל דלגבי זוממי זוממין הוי ליה מיתה ותשלומין לאחד דכיון דס"ל דעדים זוממין ממונא ובממון הא לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ואע"ג דאינו בזוממי זוממין אפ"ה מחייב. וכיון שזכינו לזה מתורץ היטב הא דמקשה הש"ס בדף ל"ח ע"ב ולרבה דאמר חידוש וכו' היינו משום דהתם דקאי אליבא דר' עקיבא דס"ל דעדים זוממין קנסא כדאיתא במכות שם ממילא דמוכח אליביה דחידוש שחידשה תורה בקנס כמו לר"מ והיינו דמשני ע"כ כתנא דמתניתין דס"ל רצה לומר דלדידיה מוכרח לומר דהאמת הוא כתנא דמתניתין אליבא דר' עקיבא. ולפי זה ממילא דאתיא שפיר דברי התוס' בסנהדרין דלרב פפא אי אפשר לאוקמי כר"ע דברייתא דכיון דמצינו פלוגתא דתנאי מתניתין וברייתא אליבא דר"ע ולרב פפא דס"ל כרבה אליבא דרבי מאיר וה"נ אליבא דרבי עקיבא ע"כ כר"ע דמתניתין ס"ל א"כ לא מצינו תנא דס"ל דקנסא לאביה ושפיר כתבו התוס' שם דאי אפשר לאוקמי מתניתין דאלו נערות כרבי עקיבא דברייתא. ודוק:

9 והנה לכאורה היה נלענ"ד ליישב דברי רבה הכא והסוגיא דלקמן דף ל"ח ע"ב בדרך יותר פשוט דהא דקאמר רבה חידוש שחידשה בקנס אע"ג דמיקטל משלם הוא סברא פשוטה לדידיה דבקנס לא שייך קים ליה בדרבה מיניה כלל. אלא כולה מילתא תליא אי עדים זוממין קנסא או ממונא דהא בקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה וכיון דעדים זוממין ממונא אי אפשר לקיים בהו תשלומי הקנס. ולכך גם איהו פטור מתשלומין משא"כ לר"מ דס"ל דעדים זוממין קנסא א"כ גם העדים יתחייבו שניהם. וכבר תירצנו בזה קושיות התוס' לעיל דף ל"ב ד"ה וקי"ל וכו'. ולפי זה הוי ניחא טפי דאין צריך לדחוקי כמ"ש התוס' ד"ה דאמר רבה וכו' דאליבא דר' מאיר קאמר. וכן צריך לדחוקי לרב פפא דנ"מ גם לרבנן בשוגג או במזיד ולא אתרו ביה דבזה אף לרבנן בקנס חייב אף דקי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין דהא בקנס אע"ג דמיקטל משלם ולגבי העדים כיון דלא רצו לחייבו מיתה לא הוי ליה לגבייהו אפילו חייבי מיתות שוגגין ויצטרכו לשלם ורבנן דפטרי לעיל בטובח לע"ז מיירי במזיד ואתרו ביה. כך היה נלענ"ד בתחלה. אבל אחר העיון אי אפשר לפרש הכי דסברא פשוטה הוא לרבה אליבא דכ"ע דהא אמרינן לקמן דף ל"ח ע"ב דרבה ע"כ כר' יוחנן ס"ל ומוקי למתניתין בלא אתרו ביה. א"כ אי נימא כנ"ל קשיא בתו דכיון דלא אתרו ביה נימא בקנס מת ומשלם דהא לא הוי עדות שאתה יכול להזימה. ותו הא דאיצטריך רב פפא לשנויא בסנהדרין דף ע"ג ע"ב במפותה משום קושיות הש"ס דניתן להצילו בנפשו וכיון דס"ל בקנס מת ומשלם הא בזה לא שייך טעמא דעדות שאתה יכול להזימה כלל. אלא מחוורתא כמ"ש לעיל דהך סברא עצמו חידוש שחידשה תורה בקנס תליא בפלוגתיה אי עדים זוממין ממונא או קנסא. ודוק:

10 ואין להקשות דלר' מאיר דיליף ממוציא שם רע נימא נמי דמסתמא העדים לוקין שהרי הבעל נתחייב מלקות על ידיהם וכיון דע"כ חייבין מיתה בשביל העדים א"כ נילף מיניה מיתה ומלקות. זה אינו חדא; דהא לר' מאיר אמרינן לקמן דף ל"ז ע"ב דכדי רשעתו קאי על מיתה ומלקות הרי מיעטה התורה בפירוש. ותו דאין צריך לזה דכיון דהעדים נהרגין לא גרע מאלו העידו העדים על כמה אנשים שחייבין מיתה דה"ל מיתה דידהו כאשר זמם לכל אחד. ה"נ הוי ליה מיתה דידהו כאשר זמם לגבי הבעל ובאמת אין העדים לוקין. ובזה אתי שפיר גם לרבנן דס"ל דעדים זוממין ממונא וכתבו לעיל דאין צריך לומר דחידוש הוא במוציא שם רע אלא משום דהעדים חייבין בתשלומין משום דה"ל מיתה לגבי העדים וממון לבעל אין להקשות דאכתי חייבין מלקות בשביל הבעל וה"ל מלקות וממון לאחד ולפמ"ש זה אינו דהרי גדולה מזה כתב בספר פני יהושע לעיל דף ל"א ד"ה רב אשי דכשהוא חייב מיתה בשביל אדם אחר אף דנכלל בזה גם מיתה בשבילה ה"ל מיתה לזה ותשלומין לזה ונהי דלא נלענ"ד סברתו בזה דהא לא גרע לגבי דידיה מחייבי מיתות שוגגין דפטורין מ"מ הכא גבי מלקות דאמרינן לקמן דף ל"ה ע"ב דרבה כר' יוחנן ס"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין שפיר יש לומר כיון דבל"ז חייבין מיתה בשביל העדים הוי ליה לגבי דידיה כחייבי מלקות שוגגין ודוק:

11 תוספות ד"ה ור"מ וכו' ויש לומר דודאי וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דלפי זה למה ליה למימר במכות דיליף ממוציא שם רע תיפוק ליה דקנס חידוש הוא. ונראה דכיון דר' מאיר דריש כדי רשעתו למיתה ומלקות וכיון דס"ל עדים זוממין קנס וחידוש הוא ה"נ ראויה לחייב במיתה ומלקות דהא כיון דכל חיוב עדים זוממין קנסא הוא ראוי' לחייב שניהם אלא מרבויא דקרא אם כן מאי חזית לאוקמא במיתה ומלקות טפי מממון ומלקות דהא עביד לקמן צריכותא דחדא בגופיה וחדא בממונא גרע טפי. ועיקר המטעם משום דמצינו במוציא שם רע ממון ומלקות מוקמינן לכדי רשעתו במיתה ומלקות לר' מאיר. מיהו לפמ"ש לעיל ליישב דברי רבה כולי מילתא דחידוש הכל ילפינן ממוציא שם רע אין קושיא כלל וק"ל:

12 תוספות ד"ה דאמר רבה וכו'. לכאורה מילתא דפשיטא היא. ועמ"ש לעיל בזה דיש לומר דנ"מ גם לרבנן ואפשר דבעו לאפוקי מזה וכמו שהוכחנו לעיל. ועוד נראה דלפמ"ש התוס' בחולין דף י"ד דהא דשוחט בשבת לא מיפסל משום שחיטת מומר משום דבפעם אחד לא נעשה מומר א"כ הכא דנעשה מומר משעת גניבה שחילל שבת בשעת גניבה א"כ בשעת שחיטה ה"ל שחיטת מומר והוי שחיטה שאינה ראויה דפטור בל"ז לרבנן דר"מ אבל כיון דאליבא דר"מ קאמר ואיהו הא ס"ל שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה. מיהו לפמ"ש התוס' שם דבעינן דוקא לרבנן דרבי מאיר שחילל שבת בפרהסיא א"כ לא קשה מידי ודוק:

13 פירש"י ד"ה פטור דקמ"ל אין מת ומשלם וכו'. הא דפי' בכפות אע"ג דכתב דלא קי"ל כר" נתן. נראה דכוונתו ז"ל לתרי לישנא דלעיל דף ל"א דללישנא דאי בעי לאהדורי וכו'. א"כ אי אפשר לומר בהגבהה דא"כ כבר נתחייב בגניבה קודם שבא לאיסור שבת וצ"ל במשיכה וע"כ בכפות דאל"כ אי בהלך ברגליו ליכא איסור שבת ואם גוררו הא אין דרכו בכך וליכא קנין וליכא איסור שבת דאין דרך הוצאה בכך כדלעיל שם ע"כ צ"ל בכפות דדרכו בגרירה וממילא דאתיא נמי כר' נתן וק"ל:

14 בגמרא וצריכא דאי אשמעינן שבת וכו'. לכאורה לפירש"י דהצריכותא דמשום דחמיר איסורא ראוי לפוטרו מממון הוי סגי בחד צריכותא דאי אשמעינן מחתרת ה"א בשבת דאיסור עולם פטור אפילו מקנס. מיהו בהא יש לומר כיון דאליבא דר' מאיר קאמר ור' מאיר בשבת מחייב בקנס דטביחה עצמה כמ"ש תוס' וע"כ הא דקמ"ל רבה היינו דמקרן פטור בשבת לר' מאיר כמ"ש לקמן בסמוך. אבל לכאורה הוי סגיא באידך צריכותא דאי אשמעינן שבת ה"א דמחתרת דחמיר דלא בעי התראה פטור אפילו מקנס. ונראה דזה אינו דיוכל למילף מעדים זוממין דלא בעו התראה כדאמרינן לעיל דף ל"ג ואפ"ה חייבין ממון מטעם שהוא קנסא לר"מ דאל"ה איך מחייב ר"מ בקנס במקום מיתה הא הוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה אלא ע"כ דגם העדים יתחייבו בתשלומין כמ"ש לעיל משום דע"ז קנסא לר"מ ומכ"ש לפמ"ש לעיל דכל עיקר ילפותא דר"מ דחידוש בקנס הוא משום דמצינו בע"ז דמוציא שם רע דמשלמין אף ע"פ שחייבין מיתה ואם כן שפיר מוכח דאפילו במקום דלא בעי התראה חייב בקנס וע"כ הצריכותא בפיטור הממון. ודוק:

15 בתוס' ד"ה אבל שבת וכו' תימא דעיקר קים ליה בדרבה מיניה וכו'. ועוד וכו'. לולי דבריהם יש לומר דעיקר מילתא דרבה דאשמעינן בשבת דבעינן התראה היינו דקמ"ל אע"ג דבעי התראה ולא התרו בו אפ"ה פטור מממון. ולפי זה אין ראיה מקרא דלא יהיה אסון דיש לומר דין אסון וכן במתניתין קתני מפני שנידון בנפשו משמע בהתראה. ותו דהוי מצי למימר דטעמיה דר"מ דמחייב במת ומשלם היינו דוקא בלא התרו והא גופא קמ"ל רבה דאין חילוק בין התרו ובין לא התרו אלא בקנס חייב אפילו בהתראה וכן במחתרת דמחתרתו היא התראתו. ובממון פטור אפילו בלא התראה. והא דמקשי לעיל לריש לקיש מהא דמחייב ר' מאיר במת ומשלם ולא משני דר"מ מיירי בלא התראה. זה אינו דלריש לקיש דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין אין חילוק בין אתרו ללא אתרו משא"כ לרבה דס"ל כרבי יוחנן לקמן דף ל"ה ע"ב. וק"ל:

16 בגמרא ואזדו לטעמייהו וכו'. נלענ"ד דיש לפרש דאזדו לטעמייהו אף בהא דמשני ריש לקיש דמתניתין ר' מאיר היא דתליא בפלוגתא דחייבי מלקות שוגגין. והוא דלפמ"ש לעיל דהא דקאמר דס"ל לר"מ חידוש הוא בקנס הוא מוכרח לר' מאיר מדס"ל עדים זוממין קנסא א"כ דע"כ העדים חייבין מיתה משום שרצו להמית עדי הבעל אפ"ה צריכין לשלם לבעל הקנס שרצו לחייבו אע"ג דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה מ"מ אינו בזוממי זוממין דבקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמבואר לעיל. א"כ באמת קשה מזה לריש לקיש דפליג ארבה וס"ל דלר"מ אפילו בקנס אינו מת ומשלם כדקתני סיפא בבתו דפטור מקנס. ונלענ"ד דיש לומר דריש לקיש ס"ל דלר"מ עדים זוממין ממונא הוא והא דיליף ר"מ בעדים זוממין דלוקה ומשלם ממוציא שם רע ולא פריך מה למוציא שם רע שכן קנס היינו דיליף מהעדים דע"כ לוקין ומשלמין דאל"כ איך הבעל משלם קנס הא בקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה ואף שכתבנו לעיל דהעדים ע"כ אינם לוקין שהרי חייבין מיתה בשביל שרצו להמית עדי הבעל ור"מ מודה במיתה ומלקות היינו ע"כ משום דמיתה כיון דחמיר ממלקות לא גרע מאלו העידו על כמה אנשים שחייבין מיתה דמיתה דידהו הוי ליה כאשר זמם לגבי כל אחד ואחד כ"ש דמיתה הוי ליה כאשר זמם לגבי מלקות דבעל כיון דשניהם בגופו לא גרע מיתה ממלקות נמצא לרבה ולר' יוחנן עכ"פ כיון דחייבין מיתה ג"כ בשביל העדים שפיר חייבין בתשלומין לבעל כמ"ש לעיל בשם ספר פני יהושע בדף ל"א בתוס' ד"ה רב אשי דאפילו היכא דחייבין מיתה בשביל אדם אחר אע"ג דמתקיים בזה ג"כ כאשר זמם על מיתה של זה אפ"ה משלמין דהוי ליה מיתה לזה ותשלומין לזה ונהי שכתבנו לעיל דבמיתה לא שייך זה דעכ"פ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין של זה עצמו. אבל במלקות שוגגין לרבה ור' יוחנן דמחייבי במלקות שוגגין שפיר משלמין כיון שחייבין מיתה בשביל העדים אע"ג דנכלל בזה מלקות דידיה הוי ליה חייבי מלקות שוגגין דחייבין בתשלומין. אבל לריש לקיש דאינו מחלק בחייבי מלקות בין שוגגין למזידין שפיר יליף ר"מ מעדים דמוציא שם רע אע"ג דהוי ליה חייבי מלקות שוגגין אפ"ה חייבין לשלם ממון. ורבנן לא ילפי ממוציא שם רע משום דס"ל באמת חידוש הוא כיון דבדיבורא מחייב כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ב ותו דע"כ לדידהו כדי רשעתו קאי דאין לוקין ומשלמין ממון אבל לר' יוחנן דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין א"כ אין להוכיח מעדים דמוציא שם רע. שהרי אינם לוקין כנ"ל וצ"ל ע"כ דס"ל לר' מאיר עדים זוממין קנסא נמצא ממילא מוכח כרבה דס"ל בקנס מת ומשלם א"כ ליכא לאוקמי מתניתין כר' מאיר דא"כ קשיא בתו. ודוק:

17 ובזה יש לתרץ קושיות תוס' לעיל בד"ה ור' מאיר אהא דקאמר אביי בהשוכר את הפועלים בחוסם את הפרה דלוקה ומשלם דאתיא כר"מ הא לא שמעינן לר"מ אלא בקנס. ולפמ"ש יש לומר דאביי ס"ל אליבא דר"מ דס"ל עדים זוממין ממונא ואפ"ה העדים של מוציא שם רע לוקין ומשלמין מדהוא לוקה ומשלם קנס ובקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה. ואף שכתבנו דלגבי העדים לא הוי ליה אלא חייבי מלקות שוגגין מ"מ יש לומר דאביי לשיטתיה דמשמע לקמן דס"ל כריש לקיש דדריש גזירה שוה דרשע רשע. ודוק: