הפלאה על כתובות ק״ג

1 גמרא מאי למקום שאמה ש"מ וכו'. כתבו הפוסקים בח"מ סימן ס' דנלמד מהכא דכל המתחייב לזון חבירו ולא פירש על שולחנו צריך ליתן לו מזונות משלם במקום שהוא. ולא מצי למימר שלא יתן אלא לפי ברכת הבית כמו באלמנה ולכאורה אין הוכחא ממתניתין דלא יאמר הראשון וכו' דהכא שאני משום דבת אצל אמה כמ"ש הרא"ש בשמעתין ונראה דהוציאו מסוגיא זו דקאמר דילמא בקטנה ומשום מעשה שהיה וכו'. וקאמר נמי ליתני למקום שהיא. משמע דזה פשוט דהבעל הראשון א"י לומר שתאכל אצלו אלא דהש"ס מדקדק אם תהיה אצל אחיה או אצל האם וק"ל:

2 תוס' ד"ה ולא אמרן וכו'. דבמתניתין ליכא פסידא וכו'. בספר פני יהושע תמה על התוס' וביותר על הרא"ש דמפסיד לפי ברכת הבית ולענ"ד לק"מ דהא זה מבואר בתחלה דהראשון מוליך מזונות ולא לפי ברכת הבית. וזהו הדין בכל מקום כנ"ל. והדר קמ"ל שנותן דמים בעבור המזונות ובזה ליכא פסידא דמה לי הן ומה לי דמיהן. ופשוט דנותן דמים כמו מזונות בלי שום הפסד כלל. דאינו אלא משום דזה נהנה וזה לא חסר. וז"פ. אמנם הרא"ש הקשה על תירוץ התוס' במ"ש לעכב הרחיים. ומבואר פלוגתא זו ברא"ש וטור ח"מ סימן שי"ח ונלע"ד ליישב דעת התוס' מתמיהת הרא"ש ז"ל. והוא דס"ל דזה דמי להשוכר את הפועל וכלתה לו בחצי היום דקי"ל דאינו משלם לו אלא כפועל בטל כמבואר בגמרא ובטוש"ע ח"מ סימן של"ה. א"כ היה יכול לומר כיון דהשכיר לו כל הרחיים בשביל שיטחון בחמורו ובפעולתו. והרי הוא וחמורו כפועל אצלו ובתשלומים דמי פעולתו נתן לו הרחיים לכל השנה. וכיון דהשתא א"צ לעשות א"כ עכ"פ אם היה משלם לו מעות לא היה צריך ליתן רק כפי פועל בטל דהרי בטל הוא וחמורו. א"כ ממילא כיון שהשכיר לו הרחיים בכל הפעולה והית מגיע לו פחות. נהי דקאמר דאדעתא דהכי לא השכיר שיתן הדמים. מ"מ כיון שהשכירות מועטת יעסוק ברחיים לפי ערך השכירות ולמה יעכב עד הזמן. וע"ז קאמר דהכא שאני דלא כלתה לו המלאכה דהרי יכול לטחון ולמכור. א"כ אינו אלא חזרה בעלמא דצריך לשלם במלואו. כן נראה לפענ"ד:

3 גמרא תני רב יוסף וכו'. כבר כתבנו לעיל דף נ"ד דמיתורא דבביתי דייק כפירש"י שם. וכן נראה דהא לא קאמר הכי במזונות הבנות ובדירתם דג"כ כותב בביתי. אלא דבאלמנה מיתורא דרש"י:

4 שם התם לא משתעבדי לה מחיים וכו'. נראה דלא מיירי במדור שהיא דרה בו משעת מיתת בעלה דכיון שהיא דרה בו ה"ל כתפיסה. וכיון שכבר תפסה אין יכולים להוציאה. ואפילו לפמ"ש הרא"ש בשם הר"ר יונה לעיל פרק הכותב דבקרקע לא שייך תפיסה שלא מדעת הלוה. אלא ע"פ גביית בית דין מ"מ הכא דדרו בו בשעת מיתת בעלה ה"ל כתפיסה ברשות בעלה. וכיון שהוא ברשות בעלה ה"ל תפיסה. וכ"ש אם כבר יחדו לה בית דין או היורשים דירתה. שוב אין יכולים להוציא מידה. אלא דקמ"ל דאפילו מכרו המדור שלה קודם שתפסה בו. כגון שלא היה דר בביתו בשעת מיתתו באיזה ענין שהיה מ"מ כיון שנשתעבד לה הבית שלו למדור. לא דמי לשאר תנאי כתובה כמו מזון האשה והבנות. ובאמת ה"ה הכא אם אין לו דירה לדעת הפוסקים שצריכים לשכור לה דירה כמ"ש הרא"ש ס"פ נערה והם מכרו נכסים אחר מיתת הבעל. א"י לטרוף ממשעבדי לצורך שכר דירה כמו למזונות האשה והבנות אבל כשיש לו דירה הוא משועבד ממש לה וא"י למכור. והנה בספר פני יהושע כתב טעם אחר בזה משום דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דלעולם ימכרו היורשים. ולפמ"ש זה אינו דודאי כשכבר תפסה בו וכ"ש ע"פ בית דין שוב א"י להוציאה. אלא הכא בלא תפסה בו דהוי כמו נכסים מועטים קודם שהגבו הבית דין. אפילו הכי לא מהני משום דמשתעבד גוף הדירה מחיים. מיהו ברי"ף איתא הגירסא הכא תפסה מחיים משמע דבעינן דוקא שדרה בו בשעת מיתת בעלה. אבל בהרא"ש הגירסא הכא משתעבד. וק"ל. ועיין קונטרס אחרון:

5 שם וליתבו לה לפי ברכת הבית ה"נ וכו'. נראה דכן משמע לשון מתניתין אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין וכו' דהל"ל אין אנו נותנין לך מזונות או הל"ל א"צ ליתן לה מזונות משמע דהכי קאמר אם את אצלינו יש לך סיפוק מזונות בברכת הבית. אבל כשאין את אצלינו לא יספיק לך זה למזונות. וממילא דנותנים לפי ברכת הבית שזהו טענתם:

6 שם לשון חכמים מרפא וכו'. כתב המ"א בסימן תס"ו דהדיוק הוא דלא הל"ל ויניח ע"ג מכתו. כיון דהאיסור הוא משום בל יראה ע"ש. אף דהדקדוק יש לדחות דהא אין מחמיצין מיד. כמ"ש המ"א שם ס"ק א' אם כן יכול ללעוס ולבטלו קודם שיחמיץ דפחות מכזית א"צ ביעור להרבה פוסקים א"נ יכול לבערו אחר כך מ"מ כיון דעיקר מילתא דקמ"ל דרוק מחמיץ הל"ל ויניח ברשותו. ובזה נכון הא דלא הביא מכמה משניות בשבת החושש בשיניו לא יגמע וכו' וכן חושש במתניו לא יסוך וכו' אלא על כרחך דמייתי מיתורא:

7 שם גמרא הזהרו בכבוד אמכם דאורייתא וכו'. לכאורה לפמ"ש בש"ע י"ד סימן ר"מ דאם האב תלמיד בנו כ"א עומד בפני השני וכתב רמ"א ואם הבן רוצה למחול על כבודו לשמש אביו הרשות בידו וכו' משמע דאינו מחויב לשמש את אביו ואת אמו אם אינו רוצה למחול אם הבן גדול בתורה וכ"ש בנשיא דכבודו חמיר טפי כדאיתא בספ"ק דקידושין א"כ כיון דהיה ידוע שאחד מהן יהיה נשיא וכמו שאמר אחר כך לחכמי ישראל שפיר הזהיר אותן שימחלו על כבודם וישמשו אותו דזהו עיקר מצות כיבוד כדאיתא בברייתא דקידושין דף ל"א ע"ב איזהו כיבוד וכו' ודוחק לומר דקושיתו כיון שידע שיאמר שר"ג יהיה נשיא לא היה לו לומר אלא לו לבדו. דאפילו ר"ש הא קי"ל דחכם מופלג דינו כרבו. ונלענ"ד דבאמת מזה הוציא הרמב"ם שכתב בפשטות בפרק י' מהלכות ממרים דהבן ת"ח חייב בכבוד אביו. ואביו אינו חייב בכבודו לקום מפניו. וכתב הכ"מ דהוציא מעובדא דר"ט ששימש את אמו. ולפמ"ש מוכח משמעתין דחייב בשמושו מדאורייתא. ולכאורה היה נראה לי דמוכח מקרא מפורש דחייב בשמושו מדאורייתא. ולכאורה היה נראה לי דמוכח מקרא מפורש במלכים א' סימן ב' שהשתחוה המלך שלמה לאמו אלמא דחייב בכבודה דאין לך כיבוד גדול מזה. והיא לא השתחוה לו. וכן מצינו גבי יוסף שהיה מלך והשתחוה לאביו ומתעסק בקבורתו כדאיתא בסוטה במתניתין יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול הימנו ועמ"ש לעיל דף י"ז ע"א וא"ל דהחמירו על עצמם דהא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. מיהו יש לדחות דאיתא בסוטא דף מ"א גבי אגריפס המלך דמצוה שאני ויכול למחול על כבודו. ואף דכתבו התוס' שם דלגבי מלך לא שייך זה משום דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. אבל באביו ואמו דחייב במורא יש לומר דיכול להחמיר על עצמו. אך דשמעתין מוכח דחיובא דאורייתא הוא. ואפשר יש לדחות דהקושיא הכא למ"ד בקידושין דנשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכ"ש לפמ"ש לקמן דרבי ס"ל הכי. ואיכא למ"ד דאפילו רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול. א"כ איך צוה רבי למחול על כבודם וע"כ לא מיירי בשימוש אלא בשאר כבוד שאין שום גנאי להם. אך לפמ"ש דאפילו מלך יכול למחול על כבודו לגבי אביו ואמו כדמוכח משלמה א"כ לא מקשה מידי. וצ"ל דחיובא הוא. אך אכתי קשה לי אהא דמקשה אשת אביו ה"נ דאורייתא היא הא בזה שפיר יש לומר דהזהירו שימחלו על כבודם אפילו בדבר שהוא נגד כבודם דאינם מחויבים נשיא וחכם והיה הכרח מזה דאפילו בהני דאתי מריבויא כגון אחיו הגדול שיצטרך ת"ח ונשיא אחיו לשמשו ולא מצינו כן גבי יוסף שהשתחוה אחיו לפניו והוא לא השתחוה להם. וכן גבי אדוניה לשלמה אף שהיה גדול ממנו. וצ"ל דבזה יש לתרץ כנ"ל דלפי מאי דמשני שהיתה אשת אביו ע"כ צ"ל בכבוד שאין גנאי להם. דאל"כ קשה למ"ד דאין נשיא וחכם יכולים למחול על כבודם. וכ"ש אי רבי ס"ל הכי כמ"ש לקמן איך צוה רבי שימחלו על כבודם והכא אין שייך תירוץ הש"ס דמצוה שאני כמ"ש התוס' דהא היא מצווה שיהיה אימתו עליה והם אין חייבים במורא כנ"ל. ובזה אפשר ליישב הא דהשמיט הרמב"ם הא דכתב בש"ע שם סכ"א דלאחר מיתת האב דבר הגון הוא לכבד אשת האב והוא מדברי רבי. והרמב"ם לא הזכיר מזה כלל ולפמ"ש יש לומר הרמב"ם ז"ל מפרש דקושיא זו למ"ד דאין כבודו מחול או לשיטת רבי דס"ל הכי. אבל למאי דקי"ל דנשיא וחכם שמחלו על כבודם כבודם מחול א"צ לאוקמי כלל לאחר מיתה. וממילא דכיון דאין חייבים בכבודם אלא משום כבוד האב. לאחר מיתה אין שום מצוה כלל. וק"ל:

8 מיהו הא קשיא לי כיון דודאי למסקנא לא צוה שישמשנוה בעצמם. אלא שאר כבוד. א"כ הא בל"ז חייבים בכבוד אשת ת"ח אפילו לאחר מותו. כדאיתא בשבועות דף ל' באיתתא דרב הונא לאחר מותו שבאת לפני ר"נ וקם מקמיה משום דאשת ת"ח היא. וכ"ש באשת רבו ונשיא. וכ"ש שאר כבוד. מזה היה נראה דאף לשון הש"ס דידן הוא כמ"ש בירושלמי שהזהיר להם שלא תזוז אלמנתו מביתו והוא שתשמש בביתו בכבודה שהיתה בחייו וכמ"ש המפרשים דמש"ה הביא הש"ס בשמעתין עובדא זו. ואינו מובן דהא לא הזכיר בש"ס דידן. ולפמ"ש א"ש טפי דזהו שהזהיר הזהרו בכבוד אמכם דמייתי בש"ס דידן וכנ"ל וכמ"ש בירושלמי דלא לימרו ביתא דנשיאתה משועבד לנשיאתה והזהיר אותם שיניחו אותה מתנהגת בביתו כמו בחייו מ"מ אם היתה אמם ממש לא היה צריך להזהירם ע"ז:

9 שם יוסף חפני פירש"י דמן חיפה שמעתי מאאמ"ו הגאון זלה"ה דיש לפרש דדוקא לקח שמש לשמש אותו מן חיפה משום דאמרינן בברכות דף נ"ב ע"ב דס"ל לב"ה דאסור לשמש בשמש ע"ה ואמרינן שם בדף מ"ז ע"ב איזהו ע"ה וכו' אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שימש ואמר רב הונא הלכה כאחרים וכו' ואמרינן במגילה דף כ"ח ע"ב דאסור לשמש במי ששונה הלכות א"כ לא משכחת שמוש כלל מיהו משכחת במאן דתני ולא מתניתין והיינו דאמרינן שם במגילה לשתמש אינש במאן דתני ולא במאן דמתני ואמרינן בסוף מגילה אנשי בית חיפה לא מוקמינן מורה מינייהו משום דלא דייקי לישנא לכך לקח ליוסף חפני לשמש מפני שהיה מן חיפה דלא מתני בודאי כיון דלא מוקמינן מורה מינייהו. גם באפרתי מצינו דלא הוי דייקי לישנא כדאיתא בשופטים סימן י"ב כן שמעתי מפיו הטהור זלה"ה ודוק:

10 גמרא אמרו ש"מ משום יקרא הוא דקאמר. לפי מאי דמסיק בס"פ נגמר הדין דהספידא יקרא דשכבי ורבי לאו משום יקרא דישראל קאמר כדהוי ס"ד שם בתחלה ע"ש צ"ל דס"ל כמ"ד דנשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכן משמע מהא דסידר לר"ג ואמר נהוג נשיאתך וכו' א"נ משום כבוד תורה וכ"כ מהרש"א ז"ל בח"א ע"ש דהא רבי ענוה יתירה היתה בו כמ"ש משמת רבי בטלה ענוה והא דלא אמרו דאמר משום טירחא ומחיל והם מילתא יתירה עשו משום דבודאי מקיים ביה ותגזור אומר ויקם כדאמרינן לקמן ומסתמא כן היה רצונו:

11 שם גמרא דלא עדיפא ממשה. כתב בספר פני יהושע הא דהוצרך לומר כן משום דהמ"ל דהתם משום מלחמות א"י היה ע"ש. וקשה לי דהא אמרינן ברפ"ק דמגילה שנענש יהושע על שביטל תורה בלילה שלא היה שעת מלחמה בלילה מיד וילן יהושע בתוך העמק שלן בעומקה של הלכה הרי דלא הספידו אפילו בלילה שלא היה שעת מלחמה ויותר נראה דאין ראיה משום דהמ"ל דהתם היה ביטול תורה דרבים של כל ישראל ועיין במ"א סימן תרפ"ז ות"ת דרבים עדיף מעבודה אע"ג דאמרינן התם דכבוד תורה עדיף גבי אין מועד בפני ת"ח מ"מ לאחר ל' יום שאני אבל הכא לא הוי כל ישראל והוצרך לומר להם ולפ"ז יש לומר דבאמת מה דעסקו בהספד בלילה לא ה"ל יותר ממשה כמו שדקדק מהרש"א ז"ל משום דהתם עסקו במלחמת א"י ביום א"כ יבטלו לגמרי ת"ת אבל הכא כשלמדו ביום שאני ומה דספדו לפעמים ביממא ולפעמים בלילה יש לומר דלא רצו לבטל ההספד אפילו בימים שאין מספידין בהם וספדי בהם בלילה כדי שיהיה הספד בכל יום:

12 תוס' ד"ה מזומן לחיי עה"ב תימא וכו'. יש לומר ע"פ מ"ש בס"פ המדיר בשם מהרש"א ז"ל דכשהצדיק נענש בשביל הדור ומכפר עליהם הוא נוטל מחלקם בגן עדן וזהו דקאמר ב' פעמים פנו מקום עכ"ל. ועל פי זה פרשנו מ"ש דוד המלך ע"ה בתהילים סימן פ"ד כי טוב יום בחצריך וגו' ודרשו חז"ל על יום מיתתו ויש לפרש ע"פ מה שאחז"ל שאלף שנים למעלה הוא כיום אחד למטה אפ"ה טוב לי יום אחד בחצריך בתורה ובמעשים טובים כמ"ש יפה שעה אחת בתשובה וכו' ומסיים בתרתי הסתופף בבית אלקי מדור באהלי רשע. ר"ל אף שיתנו לו בג"ע ג"כ מקום הרשעים ויזכה בחלקם. אפ"ה ניחא לי לצדיק בעבודתו בבית ה" יותר ומסיים קרא כי שמש ומגן וגו' שהצדיק בחייו נמשל לשמש שמאיר ומגין על דורו בחייו והארכנו בזה בחידושי תורה בהמשך פסוקים אלו. ויש לומר דמטעם זה לא נכתב מכה של מיתת הצדיקים בתורה מפני שהעונש הוא בחלקם לעה"ב והעה"ב לא נכתב מפורש בתורה כמ"ש חז"ל שהוא הטוב הצפון לצדיקים אך העוסקים בהספד בכל נפשם ומתמרמרים על פטירתו מתכפר להם כדאיתא בשבת פרק האורג וזהו שיצאה בת קול על כל דהוי בהספדא רבא שהיה באשכבתיה לא ינוכה חלקו ומזומן לחיי עה"ב. ואפשר דמטעם זה ההוא כובס השליך נפשו מנגד שלא ניחא ליה בחיי העה"ז שיגן עליו מיתת הצדיק לכך יצאה בת קול גם עליו שהוא מזומן לחיי עה"ב. ועפ"ז יש לפרש מ"ש הושע קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו ר"ל קחו עמכם דברים מ"ש חז"ל מכה אשר לא כתובה אלא שנאמרה בע"פ ושובו אל ה' שלא יהיה לכם מכפר אלא ע"י פרים הנקרבים במזבח ולא ע"י הצדיק שמכפר ונוטל חלקו הטוב וז"ש אמרו אליו על מכה זו כל תשא עון וקח טוב מה זה נשיאות עון בעה"ז שאתה מכפר ע"י זה לכל אבל קח טוב שנוטל חלק הטוב הצפון מוטב ונשלמה פרים שפתינו שהקב"ה יקבל רצוי שפתותינו כקרבן פרים על המזבח ע"י התשובה ואין להאריך יותר:

13 שם שמעון בני חכם מאי קאמר וכו'. הקשה מהרש"א דהא בסוף הוריות קאמר רשב"ג נשיא ור"מ חכם משמע על שם מנויו יקרא חכם ואפשר לומר דא"כ ה"ל להקדים גמליאל בני נשיא כיון דמעלת הנשיא הוא קודם למעלת חכם וכדקאמר התם ויותר נראה דמסתמא לא מת מי שהיה לו מנוי זה באותה שעה אלא דמעיקרא היה ר"ש חכם ור"ג היה יושב בראש והניח את ר"ש על מנויו ור"ג נעשה נשיא ובמקומו ישב ר"א בראש ושפיר מקשה מאי קאמר כיון דכבר היה לו מנוי זה וק"ל:

14 שם מאי קשיא ליה הא קרא קאמר ואת הממלכה וגו'. יש לדקדק דה"ל להביא מן התורה דאמר יעקב לראובן בכורי אתה וגו' ופירש התרגום לך הוי חזי וכו'. וכן פירש"י דיתר עוז היינו מלכות. ותו דע"ז לא הוי מצי לשנויא ההוא ממלא מקום אבותיו. שאין באחיו חכם כמותו דהרי יוסף היה חכם ממנו כדפירש התרגום בן זקונים ארי בר חכים הוא ליה שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. ואמרו במשנה דסוטה יוסף זכה לקבור אביו ואין באחיו גדול הימנו. ונראה דמ"ש שהיה ראוי לו יתר שאת ויתר עז דהיינו כהונה ומלכות לא אמר עליו בעצמו שימלוך על אחיו אלא שכל נבואתו וברכתו היה על דורות הבאים שעתידים לצאת מהם לדורות עולם ונטל המלוכה מדורותיו של ראובן ונתן ליהודה שאמר לו ישתחוו לך בני אביך וקאי על דוד המלך ע"ה ומשיח צדקינו שיבא במהרה בימינו אבל בין השבטים עצמם זכה יוסף באמת למלוכה כמפורש במקרא ובמשנה והטעם מפני שהיה חכם שבכולן. וכן פירש"י בקהלת סימן ז' והחכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים וגו'. דקאי על יוסף שזכה למלוכה יותר מעשר אחיו הקודמים לו. נמצא דאדרבא מזה ראיה דחכמה עדיפא מיהו ע"פ האמת דמשני ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוי אין קושיא מיוסף שהוא היה ממלא מקום אבותיו אף ביראת חטא. ויש לפרש בזה הפסוקים סוף פרשת וילכו אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים ויאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני ופירש התרגום ארי דחלא דה' אנא שאמר להם שיש לו יראת חטא. דאל"ה לא היה זוכה למלוכה עליהם והיינו דמסיים קרא בקהלת שם בתר קרא והחכמה וגו'. כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. ר"ל שהרי גם יוסף הצדיק שנקרא צדיק ואפ"ה היה לו יראת חטא עם החכמה. ועמ"ש בחידושי תורה בפסוקים אלו. ונראה דהא דקשיא ליה לר"ש היינו משום יוסף בעצמו ויותר נראה דקשיא ליה מדוד המלך ע"ה שהמליך את שלמה אף שהיה אחיו גדול ממנו כדכתיב במלכים א' סימן ב' ושאלי לו המלוכה כי הוא אחי הגדול ממנו וזהו משום חכמתו ואפשר לומר דמה דאמר ללוי צריכא לך ולמטלעתך רמז לו ללוי דאחוי קידה על אפים כפירש"י וכדאיתא במסכת מגילה דף כ"ב ע"ב שהראה קידה הנאמר בבת שבע ותקוד בת שבע אפים על הארץ וזה היה בשביל המלוכה שהמליך את שלמה ולא את אדוניהו כמפורש בקרא. ועיין בספר כלי יקר שפירש מה שאמר לה דהע"ה מה לך הוא מפני שעשתה. קידה שאין דרך לעשות כן אפילו לפני מלך והשיבה על דבר המלוכה של שלמה וק"ל:

15 שם גמרא והיינו דא"ל לרב גברא רבא וכו'. משמע להדיא דרב נחית לבבל מקמי דר' חנינא יתיב ברישא. וקשה לכאורה אהא דאמרינן בסוף מסכת יומא דף פ"ז ע"ב דאזיל רב לגבי דר' חנינא תליסר מעלי דכפורי ולא אפייס משום חלמא דחזי לרב דזקפי בדיקלא וכו' ופירש"י דדאג ר"ח למות לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה ע"ש וצ"ל דאף דלא היה עדיין ראש ידע דמקיים בודאי דברי רבי משום דתגזר אומר וגו' כדקאמרינן בסמוך היינו דפירש"י שם בד"ה אלמא וכו' כדאמר רבי בשעת פטירתו וכו' דלכאורה אינו מובן כוונתו בזה ולפמ"ש א"ש כנ"ל ובזה נלענ"ד לתרץ הגהת רמ"א ז"ל בא"ח סימן תר"ו ס"א שכתב המוחל לא יהיה אכזרי אם לא שמכוין לטובת המבקש מחילה והקשה הט"ז דמנ"ל הא דהא התם הוי לטובת המחול ולפמ"ש יש לומר דמוכח שפיר כיון דעדיין ר"ח לא קיבל על עצמו להיות ראש מפני רב אפס א"כ מה היה יראתו הא כמו כן יוכל לסרב שלא לקבל להיות ראש אפילו לאחר מיתת רב אפס אלא דאז בהכרח יהיה רב ראש בתחלה וימות הוא מהר מפני מלכות דר"ח נמצא עכ"פ הוא טובת אחד מהם ושפיר מוכח אפילו טובת המבקש מחילה. וק"ל:

16 תוס' ד"ה אותו היום וכו' היינו קדושת כהונה. הנה בפסחים דף ע"א משמע דבנשיא שמת רוב הציבור מטמאין אע"ג שיעשו הפסח בטומאה ונראה מזה דה"ה טומאת כהנים והטעם דה"ל כטומאת קרובים דהכל כקרובים אצלו והא דכתבו התוס' בחגיגה בדף י"ז ע"א בשם ירושלמי דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר וקשה לפ"ז דהא היו רוב ציבור טמאים וחגיגת ט"ו לא דחי טומאה כדאיתא בפסחים דף ע"ו ע"א ואפשר שאין דרך המלכים לקבור אותן מיד דחונטים אותם. ואע"ג דאין מלינן את המת בירושלים כדאיתא בב"ק דף פ' צ"ל דמלך שאני. ומה שמקשים העולם שם דהא אין אנינות נוהג ברגל יש לומר דאנינות כל ישראל שאני דהא אמרינן בר"פ אלו מגלחין הטעם דאין אנינות נוהג ברגל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד והכא הוי אנינות נמי עשה דרבים ומהא דהוי להם דין אנינות נמי משמע דהוי ממש כקרובים ובזה יש לפרש מה שפירש"י בעמוס סימן ה' על פסוק והפכתי חגיכם לאבל כענין שנאמר כל יהודה מתאבלים וגו' דכוונתו דאיך שייך שיהפך החג לאבל דהא אינו נוהג ברגל לכך פי' דכיון דהוי אבילות דרבים שאני. אי נמי יש לומר דלא עדיף מצוה לטמא לנשיא מטומאת קרובים דלא דחי עבודה כדאיתא ריש פרק קמא דמגילה וכיון דאם יטמאו תו לא יוכלו לקיים מצות חגיגה כל ז' לא דחי והקריבו חגיגה תחילה וכן משמע קצת בהריגת רבן שמעון הנשיא שטימא ר' ישמעאל כהן הגדול עצמו כמפורש שם ועיין בי"ד סימן שע"ג ס"ט וצ"ע. אך מדברי התוס' משמע דלכל חכם מופלג בדורו כמו רבינו תם מותרים לטמאות ואפשר דמשמע ליה משינויא דאיפך דקאי על ר' חייא ומה שהביאו התוס' מן הירושלמי דכשמת רבי. היינו דבשביל זה משמע להו דמה דקאמר הכא בטלה קדושה היינו קדושת כהונה אבל עיקר הראיה משינויא דאיפך וצ"ל דס"ל כדעת הרמב"ן בי"ד ס"ס שע"ד דטומאת כהנים ואנינות לאו הא בהא תליא דהא משמע בברכות דף י"ט ע"א דהיו חייבים בק"ש דאפקוהו סמוך לק"ש והרי רב יוסף גדול בדורו ויתיב ברישא אלא ע"כ דלאו הא בהא תליא ולא כדעת הכלבו שם. וק"ל:

17 שם בגמרא זרוק מרה בתלמידים וכו'. ענינו שהתורה נקראת חק ומשפט ופירש"י בכ"מ חק הוא דבר שאינו ידוע טעמו ומשפט מה שטעמו ידוע והוא שבהתחלות לימוד התלמידים א"א שיבינו טעמי הלכות כמ"ש לגמור והדר לסבור. ואמרו בברכות דף ס"ג הסכת ושמע הס והדר כתת מפני שלא יטעמו המתיקות שבה ולכן בהתחלת הלימוד נקראת חוקה. אבל לאחר היגיעה יורה ה' להם טעמי הלכות ויהיה בפיהם למתוק מדבש ונופת צופים ואז נקרא משפט. ועד"ז פרשנו בחידושי תורה שזה היה ענין מרה שהקדים השי"ת קודם קבלת התורה והבינם במי מרה שבתחילה היה מר ויורהו ה' עץ וימתקו המים להיות להם למשל על התורה וזהו שנאמר וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט וגו'. והארכנו בכל הפסוקים שם באמרי נועם:

18 שם בגמרא ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט וכו'. עיין בש"ס סוף מכות שהאריך באלו הפסוקים וענינא דקרא שכל אדם שחשקה נפשו לגור באהל ה' ילמוד המעלות הטובים מן האנשים הצדיקים שקיימו וקיבלו אלו המעלות הגדולות. ובחדושי תורה כתבתי בסדר המעלות הנזכרים שם דיש להבין הא דקאמר קרא ואות יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר שבאמת השבועה לשם שמים הוא מצוה שנאמר ובשמו תשבע כמ"ש באליהו כמה פעמים שאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו. אך שהקדים הכתוב ובו תדבק ובשמו תשבע ואחז"ל אם אתה תקיים ובו תדבק אז אתה מצווה ובשמו תשבע. אבל מי שלא קיים ובו תדבק ירחיק עצמו משבועה מאוד ואמרו עוד וכי אפשר לדבק בשכינה אלא זה המשיא בתו לת"ח מעלה עליו * כאלו נדבק בשכינה אך לאו כל אדם זוכה לזה ומצינו שאחז"ל בשבת דף כ"ג ע"ב מאן דמוקיר רבנן ה"ל חתני רבנן נמצא כיון שיקיים ואת יראי ה' יכבד שיהיה מוקיר רבנן יזכה לחתני רבנן שישאו בנותיו לת"ח ויקוים ובו תדבק ואז יגיע למעלה נשבע להרע ולא ימיר. וק"ל: