הפלאה על כתובות ז׳

1 בגמרא רב אסי שרי וכו' אמר להו אתפסוה מטלטלין פירש"י תנו לה מטלטלין תחת ידה במשכון וכו'. נראה כונתו לתרץ קושיות התוספות לקמן דף נ"ו ע"ב דאין עושין כתובת אשה מטלטלין ויבואר לקמן באריכות שם בשיטת רש"י. והנה הר"ן הקשה מכאן על הרמב"ם דכתב דצריך לכתוב הכתובה קודם החופה דהא מסתמא נשאה ביום ד' ולפמ"ש הב"ח בשם הרב המגיד דמודה הרמב"ם בכה"ג דבדיעבד קנתה החופה יש לומר דעובדא הוי דעבר ונשאה קודם כתיבת הכתובה. ועיין לקמן דף נ"א שם כתבנו במתניתין דמוכח כדברי הרמב"ם דלכתחלה אסור לעשות החופה קודם כתיבת הכתובה ובדיעבד קנתה החופה. וכן משמע בגיטין דף י"ט דקאמר כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה ופירש"י דמשעת כתיבה דנכנסת לחופה כבר הוי לה קירוב הדעת אע"ג דלא אחתום משמע דקנתה החופה אע"ג דלא אחתום עדיין דלא סמכה דעתה. ועוד נראה דיש לומר דמיירי דכתב לה כתובה בשעת אירוסין ונהי דקי"ל לקמן דף מ"ג דבשעת כתיבת כתובה שניה בשעת נשואין אחולי אחלה לשעבודה קמא. מ"מ יש לומר דהיכי דבשעת חופה עדיין לא החזירה לו כתובה שכתב לה בשעת אירוסין שפיר סמכה דעתה אכתובה קמייתא אף שאחר כך כשצוה לעדים לכתוב לה כתובה שניה מחלה לו שיעבוד הראשון שהרי העדים כותבים יום שעומדים בו. מ"מ כבר קנתה החופה על סמך כתובה ראשונה וכיון דלא כתבו העדים עדיין כתובה שניה הוצרך להתפיסה מטלטלין כדי שתסמוך דעתה ואפשר דמיירי נמי דהחזירה לו כתובה ראשונה כבר כשצוה לעדים. וק"ל: וכן יש לפרש הך דגיטין.

2 שם בגמרא רב יהודה שרי וכו'. רב פפא משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור וכו'. לכאורה צ"ל דרב יהודה ס"ל דמקלקל הוא אצל הפתח דאל"ה הא ס"ל לרב יהודה כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור כדאיתא בביצה דף ל"ג ע"ש פירש"י ד"ה והלכתא וכו' משמע דרב יהודה דאסר שם כר' יהודה ס"ל. וא"כ אפילו אין מתכוין לעשות פתח אסור ביו"ט משום בנין. ומיהו לפמ"ש התוספות בפרק כל שעה דף כ"ה ע"ב ד"ה לא אפשר וכו'. והא דאמר בכתובות גבי מהו ליבעול בתחילה בשבת דקאמר לרבי יהודה דאסור משום דהוי דבר שאין מתכוין אע"ג דהוי לא אפשר ולא קמכוין. וצ"ל דהאי סוגיא כר' ירמיה וכו' הרי בהדיא דלרבא אפילו לר"ן אין איסור וע"כ רבנן דלעיל דאסרי ליבעול בשבת משום דס"ל דלדם או לפתח הוא צריך ועמ"ש לעיל בשיטת התוספות דיש לומר דאיסור הפתח נמי משום חבורה היא אתא שפיר טפי. וק"ל:

3 והנה בספר פני יהושע הקשה בשיטת הרמב"ם דס"ל דחובל בשבת חייב משום מפרק הא מפרק לא הותר ביו"ט. ולענ"ד נראה דע"כ צ"ל הא דקאמר לעיל דלהנאת עצמו הוא צריך ואפ"ה אסור לרבי יהודה אע"ג דאין צריך לדם דאפ"ה הוי ליה מלאכה. א"כ כל שוחט ביום טוב ה"ל מפרק אע"ג דאין צריך לדם ובשחיטה הוי ליה פסיק רישא לפרק הדם דמודה ביה ר"ש הרי דהותר ביום טוב אפילו מפרק. ומ"ש הרמב"ם פרק ח' מהלכות שבת בחובל והוא שצריך לדם היינו כמ"ש הרב המגיד דבשאין צריך לדם פטור מטעם מקלקל אבל בשחיטה דהוי ליה מתקן שפיר הוי ליה מפרק אפילו אין צריך לדם והא דלא קאמר בשבת פרק כלל גדול שוחט מחייב משום מפרק היינו משום דלר"ש דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופיא פטור ע"כ בשוחט אי אפשר לחייב מפרק. אבל לר' יהודה דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. וכן פסק הרמב"ם ז"ל א"כ הותר לפרק בשחיטה. אך לפי דעת הפוסקים בא"ח סימן תקי"ד דמכבה לא הותר ביו"ט אע"ג דהותר בבשרא אגומרא שתחלתו מכבה משום דאין הכיבוי לצורך אוכל נפש ממש. א"כ ה"נ לא הותר לפרק. אע"ג דבשחיטה הותר מפרק הא אין הפירוק לצורך אוכל נפש. אך נראה דיש לומר דהא דלא אמרינן במכבה מתוך שהותרה בבשרא אגומרא היינו משום שכיון דבבשרא אגומרא אין הכיבוי צורך אוכל נפש ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וממילא דלר' יהודה דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה באמת אף מכבה הותרה ביו"ט. ובזה יש לפרש הסוגיא דביצה דף כ"ב שהביאו התוס' בד"ה אמר ליה אנא וכו'. דבעי התם מהו לכבות את הנר וכו'. אמר ליה אסור ופריך עלה מהא דתניא מכבין את הבקעת וכו' ומשני ההיא ר' יהודה היא. ולפמ"ש יש לפרש דלר"י דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הותר מכבה ביו"ט בבשרא אגומרא ואמרינן ביה מתוך שהותרה וכו'. ולפ"ז יש ליישב קושיות התוספות בד"ה אלא מעתה וכו'. וא"ת לדידיה נמי תקשה וכו'. ולפמ"ש אתא שפיר דבלא זה המ"ל דלא אמרינן מתוך כה"ג דאף דהותר הבערה ביו"ט הא אמרינן בביצה דף כ"ב ע"ב גבי איבעי להו מהו לעשן וכו' רב הונא אמר אסור משום מכבה ומסיק שם מידי דהוי אבשרא אגומרא הרי דבמוגמר איכא משום מכבה אלא דגם מכבה הותר בבשרא אגומרא והמ"ל דלא אמרינן מתוך בכה"ג כיון דאין הכיבוי צורך אוכל נפש ממש. אבל מדקשרי הכא אע"ג דה"ל מפרק וצ"ל דאף במפרק אמרינן מתוך שהותר בשחיטה ואע"ג דאין הפירוק צורך אוכל נפש ממש אפ"ה אמרינן מתוך פריך שפיר. ודוק:

4 והנה במהרש"א הקשה דדילמא ס"ל לר"י דאסור בשבת משום גזירה שמא ישחוט בן עוף ולהכי שרי ביו"ט אבל לא בשבת. ולענ"ד יש לומר כיון דעיקר הטעם הוא שמא ישכח שהוא שבת ויעשה מלאכה ה"נ איכא למיגזר ביו"ט שמא יעשה מלאכה האסורה ביו"ט אם ישכח שהוא יו"ט. וכן הוא בלשון הרמב"ם ז"ל שהזכיר מלאכה סתם ואיכא למיגזר נמי בשחיטת בן עוף עצמו שמא ישחיז את הסכין או שמא ימרוט את הנוצה קודם שחיטה וכיוצא בו. מיהו נראה דאין להוכיח מכאן דלא ס"ל להנך אמוראי גזירה שמא ישחוט בן עוף דכבר כתבנו בריש שמעתין דאיכא לאוקמי כל הני אמוראי והלכתא בבעילה שניה דאיכא משום חבורה כל שלא בעיל בעילה גמורה. ומשום שמא ישחוט לא שייך אלא בבעילה ראשונה. ואף דלפמ"ש לעיל דלרב יהודה דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור הא דמותר ביו"ט אע"ג דהוא עושה פתח שהוא אסור משום בנין משום דהוי מקלקל א"כ ע"כ צ"ל בביאה ראשונה דבביאה שניה ליכא קלקול כמ"ש לעיל. אך כבר כתבנו לפמ"ש התוס' בפסחים פרק כל שעה דאפילו למ"ד דבר שאין מכוין אסור הכא שרי דה"ל כלא אפשר ולא מתכוין. וכ"ש לשיטת התוספות בביצה דף ל"ב יש לומר דלרב יהודה ס"ל דבר שאינו מתכוין מותר. וק"ל:

5 תוס' ד"ה מתוך שהותרה לצורך וכו' ומוצא חמץ בביתו וכו'. והכסף משנה פרק ג' מהלכות חמץ הקשה על התוספות דהכא ליכא צורך היום אע"ג דאיכא מצוה הא שריפת קדשים נמי מצות עשה הוא ואינו דוחה יו"ט. ועוד דלא אמרינן מתוך אלא בדבר שיש בו הנאה השוה לכל גוף ובזה אינו הנאה לגוף והביאו המגן אברהם בסימן תמ"ו. וכל דבריו אינם מובנים מה שהקשה משריפת קדשים. יותר הוי ליה להקשות מדברי התוספות עצמן שכתבו בשחיטת עולת נדבה שרי משום דהוי צורך היום שלא יהיה שולחנך מלא וכו' ולא כתבו משום דהוי מצוה אלא דס"ל להתוס' דלא הוי צורך היום קצת אלא כשזמן קבוע באותו יום כגון מילה בזמנו. משא"כ שריפת קדשים ונדרים ונדבות אע"ג דהכי נמי יכול לשרפו בחול המועד מ"מ מיקרי זמנו קבוע כדאיתא בביצה דף כ' ע"ב גבי עולת ראיה דס"ל לב"ה כיון שעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו מיקרי זמנו קבוע. וה"נ כיון דאם עבר פסח שוב ליכא מצוה דתשביתו הוי זמנו קבוע. וכ"ש לדעת רש"י ז"ל בביצה דף כ"ז ע"ב דשריפת תרומה וקדשים הביעור עצמו הוא מלאכה אפילו להאכילו לכלבים א"כ אין בשריפת קדשים מתוך כלל דמלאכות הביעור לא הותרה. ובחדושינו שם כתבנו דזהו גופיה טעמו דרש"י לשיטתו בביצה דף י"ב דמדאורייתא אמרינן מתוך אפילו בדבר שאין בו צורך היום כלל א"כ ע"כ צ"ל דהא דאסרה התורה שריפת קדשים היינו משום מלאכות ביעור דלא הותרה כלל ומזה גופיה ילפינן דאפילו בשריפת תרומה דמותרת בהנאה אסור ביו"ט דאל"ה למה לא נימא במלאכת ביעור גופיה מתוך שהותרה מלאכות הביעור בתרומה הותרה בקדשים. ובזה מתורצים קושיות התוספות עליו שם ע"ש. אבל בחמץ דאין שייך לומר דהביעור עצמו הוא מלאכה כדאיתא בפסחים דף ד' דדוקא משום שריפה הוי מלאכה שפיר כתבו התוספות דנימא ביה מתוך כסוגיא דפסחים. גם מ"ש דבעינן הנאה לגוף אינו מובן דמה הנאה יש בקטן ולולב דשרי ב"ה משום מתוך. ודוק:

6 שם בא"ד מ"מ צורך היום הוא משום דאכיל ליה וכו'. וממילא בשעת בישול הוי צורך קצת הואיל ורוצה לאכול וכן כתבו התוספות בביצה דף י"ב וכן צ"ל במ"ש בתחילת דבריהם בשחיטת עולת נדבה דשרי היינו משום שלא יהא שולחנך מלא. א"כ הא דקאמר בביצה דף י"ב דאמר השוחט עולת נדבה לב"ה אינו לוקה משום מתוך והיינו למ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט מלכם ולא לגבוה אפ"ה אינו אלא עשה ולא אמרינן דכיון דעכ"פ אסור להקטיר את האימורין כדאיתא שם דף כ' ע"ב א"כ אין בו צורך קצת דלא שייך שולחן רבך אלא בהקטרת האימורים ע"ג המזבח וילקה על השחיטה אלא כיון דדעתו להקטיר הוי ליה צורך קצת. ודוק:

7 בגמרא כאן בבחור שנשא אלמנה כו'. כתבו התוספות לקמן ע"ב וכיון שאין שניהם אלמונים יש לברך כל שבעה הנה אין לומר הטעם כיון שכבר ברכו לכל אחד בנשואין הראשונים אין מברכין פעם שנית. משא"כ כשהוא בחור או היא בתולה מברכין בשביל אחד דא"כ מאי מקשה באלמן כשנשא אלמנה ולא והא בועז וכו' הא התם לא ברכו עדיין בשבילה כמ"ש התוספות דנכרית היתה כשנשאת בתחלה. ותו דאי הטעם משום דכבר ברכו א"כ מנ"ל דס"ל לרב הונא דמברכין בשביל אחד דילמא אין מברכין אלא בשביל שניהם כמשמעות הברייתא דמייתי הש"ס לקמן ומשכחת לדרב הונא דמברכין לאלמנה היינו כשנשאת בנשואין הראשונים לאלמן ולא ברכו בשביל אחד וכשנשאת אחר כך לבחור או אפילו לאלמן שהוא נשא גם כן בתחלה אלמנה ולא ברכו בשביל אחד שפיר מברכין אחר כך בשביל שניהם. אלא ודאי דאין הטעם בשביל זה אלא דעיקר שמחה הוא בנשואין הראשונים ועיין לקמן דף ק"ט בתוס' ד"ה תשב וכו' וע"כ לא משכחת לדרב הונא שיברכו לאלמנה. אלא ע"כ דס"ל דמברכין בשביל אחד. ומזה ראיה לדברי הפוסקים דאפילו אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה מברכין אף שכבר ברכו כיון שלא נבעלה אכתי איכא שמחה ומברכין בשבילה ועיין מ"ש בריש מכילתין. וק"ל:

8 בתוס' ד"ה במקהלות וכו'. הא דלא ניחא להו דקרא אתא לאשמעינן שמברכין פעם אחרת היכא דאיכא קהל אחר ומכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו בסעודה הראשונה צריך פנים חדשות שלא היו בשעת חופה א"כ שפיר הוי ליה תרי קהילות משום דקי"ל דאפילו בשביל א' שמרבין הסעודה בשבילו הוי ליה פנים חדשות כמ"ש הפוסקים ולא ה"ל תרי קהלי:

9 תוס' ד"ה שנאמר וכו'. ובמסכת כלה דמייתו קרא דויברכו את רבקה כו'. לכאורה קשה דמשמע דהאי ויברכו הי' בשעת שלוח דכתיב בתחלה וישלחו את רבקה והדר כתיב ויברכו את רבקה והקידושין משמע שהי' מאתמול תיכף ומיד שבא. ותו דבשעת שילוח כבר מת בתואל ולא היתה יכולה להתקדש דהא קטנה היתה כפירש"י תחלת פ' תולדות שהיתה בת ג' שנים וקי"ל דאפילו קידושי דרבנן למיאון אינה מתקדשת אלא עד שתהיה בת ששה שנים מיהו בהא יש לומר כמ"ש בסנהדרין ר"פ בן סורר בדורות הראשונים היה הגדלות קודם, מיהו משמעות הכתוב דקידשה מיד בכלי כסף ומגדנות דלא מצינו קידושין בשעת שילוח. ויותר יש לומר דכיון דמסרה לשליח הבעל דהוי כנשואין לכל מילי כדאיתא לקמן דף מ"ח ע"ב ברכו ברכת נשואין ואפשר דבשעת קידושין התנה על תנאי שתלכי עמי. נמצא שנגמרו הקידושין בשעה שהלכה עמו. לכך ברכו אז ברכת אירוסין ועיין לקמן דף נ"ז ע"ב מ"ש שם. וק"ל:

10 שם בגמרא ת"ר מברכין וכו' ר' יהודה אומר אף בבית אירוסין וכו'. אמר אביי ביהודה שנו צריך להבין במאי פליגי ת"ק ור"י. ונראה דלכאורה יש לדקדק דלת"ק דס"ל דדוקא בשעת נשואין מברכין א"כ צ"ל דברכת נשואין דבועז נמי בשעת נשואין הוי. והנה הט"ז כתב בי"ד סימן רצ"ב דהא דהיתה רות מותרת לבועז בלילה אע"ג דקי"ל תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה ליישב ז' נקיים ותירץ דאם הי' בא עליה מיד כשתבעה להנשא לא שייך בה חימוד ולפי משמעות הכתוב הי' הברכה בעשרה באותו יום כדכתיב כי לא ישקוט האיש עד אם כלה הדבר היום ופשיטא דהיתה צריכה לישב ז' נקיים. א"כ לדעת הרמב"ם דחופת נדה אינו קונה כיון דאינו יחוד הראוי לביאה ע"כ שלא הי' נשואין באותו יום. ואפילו לדעת הפוסקים דחופת נדה קונה בדיעבד מ"מ קי"ל חתן שפירסה אשתו נדה אסורה לייחד לכתחלה כדאיתא לעיל דף ד' כיון דחופת אלמנה הוא יחוד גמור א"כ בנדה אסורה הנשואין בודאי לכתחלה מיהו בהא יש לומר דמזה ראיה לדעת הפוסקים בי"ד שם אם כבר נתייחדה ולא בא עליה תו לא חיישינן ומותר לייחד עמה. אבל לדעת הרמב"ם קשה. ויש לומר דבאמת היינו טעמא דר"י דס"ל דחופת נדה אינו קונה וע"כ לא הי' הנשואין בו ביום ומוכח דאפילו בבית אירוסין מברכין אותו ועיין בפרק הבא על יבמתו דף נ"ח ע"א דבעי הש"ס לומר דר' מאיר דהוא סתם ת"ק דר' יהודה ס"ל דיש חופה לפסולות נמצא לשיטתו שפיר יש לומר דהי' נשואין ור"י ס"ל דאין חופה לפסולות וע"כ מברכין אותו בבית אירוסין. ועל זה בא אביי לפרש דבריו דהטעם באמת שברכו לבועז בבית האירוסין משום דביהודה שנו רצה לומר דבבועז היה המעשה בבית לחם יהודה כמפורש בקרא לכך ברכו בבית האירוסין. ודוק:

11 ובחידושי י"ד בהלכות נדה כתבתי דמזה עצמו ראיה לדברי הט"ז דלא שייך בכה"ג חימוד דהא ביהודה חששו לברך ברכת נשואין בשעת אירוסין משום איסור כלה בלא ברכה אם יבוא עליה ולא חששו משום דם חימוד ש"מ כיון שבא עליה מיד לא שייך חימוד. והנה לפי לשון דברייתא לקמן דף י"ב דביהודה היה מייחדין שעה אחת קודם כניסה לחופה יש לומר דבאמת היינו קודם חופה שכבר ספרה ז' נקיים סמוך לחופה כדאיתא בי"ד סימן קצ"ב. ומיהו בפי' המשנה להרמב"ם במתניתין דף י"ב כתב דהייחוד ביהודה היה בשעת סעודת אירוסין כמשמעות המשנה האוכל אצל חמיו וכו' מוכח כדברי הט"ז. ואין לדחוק דקודם היחוד היתה סופרת שבעה נקיים דלא הועיל בזה דכיון דרוב פעמים לא היה בא עליה לא היה חימוד מקודם כמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ו וביומא. ועוד ראיה מהא דאמר בגיטין דף פ"א המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואמרינן דאין אדם עושה בעילתו זנות משמע דהביאה בהיתר היא דאל"כ כיון דע"כ איכא ביאת איסור לא שייך לומר דאין עושה בעילתו בעילת זנות כמ"ש הב"ש בסימן קמ"ח בסק"ד. אע"ג דקי"ל מחזיר גרושתו צריכה לספור שבעה נקיים. ע"כ צ"ל כיון דהביאה מיד לא שייך חימוד. ואין לומר דאכתי איכא איסורא במגרש ולנה עמו משום דלא נכתב הכתובה דהוי ליה בעילת זנות כדקי"ל בריש פרק אעפ"י דף נ"ז כר' מאיר. וכ"ש לפמ"ש הר"ן בריש מכילתין דמותר לייחד קודם כתיבת הכתובה משום דאין חשש שיבא עליה דהיא לא תשמע לו קודם כתיבת הכתובה כ"ש דלא שייך לומר הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה. זה אינו דיש לומר כמ"ש הר"ן לקמן דף ע"ג דכיון דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה לא הוי בעילת זנות. גם יש לומר אפילו לפמ"ש התוס' לקמן דף מ"ד דקי"ל ארוסה יש לה כתובה יש לומר שעדיין כתובה הראשונה קיימת דקיימא לן המגרש את אשתו ומחזירה על דעת כתובה הראשונה... הוא מחזירה. ולפ"ז יש לומר דביהודה לא הי' חשש לת"ק דר' יהודה דהוא ר' מאיר כדאיתא לקמן דף ל"ו ע"א לברך ברכת נשואין משום שמא יבא עליה בשעת היחוד דר"מ לשיטתו דס"ל לקמן דף נ"ו דאסור להשהות בלא שטר כתובה א"כ בל"ז אסור לבא עליה מחמת דאין כותבין הכתובה עד שעת הנשואין כדאיתא לקמן ובכמה דוכתא ור"י לטעמיה דאמרינן לקמן דף נ"ו זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו שנים ושלשה שנים בלא כתובה ואיכא חשש שיבא עליה ולכך ראויה לברך ברכת נשואין בשעת אירוסין. ודוק:

12 ושם מקדש את עמו ישראל על ידי חופה וקידושין. כתב מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות דקאי על מתן תורה שהם קידושין לישראל כמ"ש חז"ל בפסוק תורה צוה לנו משה מורשה א"ת מורשה אלא מאורסה והחופה כתב הוא ז"ל דהוא השראת שכינה במשכן. ובס"א ראיתי דמעמד הר סיני דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית הוא ממש ענין יחוד החופה ובזה שייך לשון חופה וקידושין שכתבו המפרשים היינו במקום שהקידושין נעשים תחת החופה. וכן היה במעמד הר סיני שקבלו התורה בעמדם תחת הר סיני. ובזה אמרתי לפרש המדרש בריש פרשת במדבר הובא בילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהם מה ראו להתקרב יותר מן האומות. סתם פיהם הקב"ה אמר להם הביאו ספר יוחסין שנאמר הבו לה' משפחות עמים כשם שבני מביאין לכך מנאן בריש הספר הזה אחר שאמר אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני ואחר כך וידבר ה' במדבר סיני שאו את ראש וכו'. נראה להבין מה ענין הר סיני לכאן משום שאמרו חז"ל בפסוק זרח משעיר למו הופיע מהר פארן שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה. א"כ קשה דאין זה קירוב יותר לישראל. אלא כיון שמעמד הר סיני שכפה עליהם ההר הי' ענין חופה ביחוד גמור. וזהו שטענו האומות כדאיתא במסכת ע"ז ברפ"ק שיאמרו האומות לעתיד כלום כפית עלינו ההר כגיגית. וזהו שאמרו גם כן במעמד הר סיני דוקא מה מה ראו אומה זו להתקרב יותר שאין קירוב יותר מיחוד החופה משא"כ בהם. והשיב להם הקב"ה הביאו ספר יוחסין רצה לומר דקי"ל דאין חופה לפסולות וכיון שאתם פסולים אין שייך בכם חופה. ובזה מובן הפסוק אף חובב עמים וכו'. דקאי על מתן תורה דכתיב לעיל מיניה וזרח משעיר למו וגו'. ועל זה אמר אף חובב עמים רצה לומר אף שחיבב את העמים שהחזיר עליהם את התורה מ"מ כל קדושיו בידך רצה לומר שהקידושין שלהם נעשים על ידך בשעה שהם תוכו לרגליך שהוא ענין מעמד תחת הר סיני. כפירש"י. וז"ש אחר כך תורה צוה וגו' אל תקרי מורשה וכו' מפני שהחופה קי"ל דאין נעשית על ידי שליח לכך כתיב בידך. אבל התורה שהם הקידושין הנעשים אפילו על ידי שליח קבלו על ידי משה. עוד יש לומר הא דאמר על ידי חופה וקידושין. וכתבו תלמידי רבינו יונה אעפ"י שהקידושין הם תחילה הקדים החופה מפני שגמר ההיתר הוא על ידי חופה. ונראה לפרש יותר משום דמצינו שחשו חז"ל בארוסה משום סימפון. משא"כ בחופה דקי"ל דאין תנאי בחופה וכתבו התוס' לקמן דף ע"ג ע"א דאין צריך קידושין אחרים משום דאדעתא דהכי קידשה מתחלה שאם יכניסנה לחופה יחולו הקידושין למפרע. הרי דבשעת אירוסין דעתו שיהי' נגמרים מעכשיו על ידי חופה ואין צריך קידושין אחרים אחר כך לכן תקנו שיפרש בשעת ברכת אירוסין שיהי' הקידושין מעכשיו על ידי חופה בלי תנאי. והנה ענין זה היה בשעת מתן תורה כמו שכתבנו בחידושינו דמה שכפה עליהם הר כגיגית שאמרו חז"ל מכאן מודעא רבא לאורייתא אף שאמרו ישראל למשה בתחלה נעשה ונשמע. מפני שבתחלה אמר להם משה אם תשמעו בקולי והייתם לי סגולה וגו' והיינו על מנת לקבל פרס. אבל אחר כך בשעת קבלת התורה אמר להם הקב"ה שצריכין לקבל את התורה ע"מ שלא לקבל פרס אפילו בהיותם בארץ אויביהם בגלות והיינו משום דאין תנאי בחופה. וז"ש להם אם תקבלו את התורה מוטב רצה לומר בלא שום תנאי על מנת לקבל פרס. ובזה מובן הא דקשה לכאורה מה זה מודעא הא צריך למסור מודעא מקודם ולפרש שמבטל מה שיעשה מחמת אונס אלא דקי"ל דדוקא במכר תליוהו וזבין זביני זבינא אם לא שימסור מודעא מקודם אבל תליוהו ויהיב לא הוי מתנה ואין צריך למסור מודעא מקודם וכיון שכתבנו שכפה אותם שיקבלו על מנת שלא לקבל פרס הוי ליה כאילו כפה אותם ליתן מתנה בע"כ ואין צריך למסור מודעא מקודם. ובזה מובן הא דקאמר בשבת בפ' ר"ע הדר קיבלוה בימי אחשורוש. קשה הא כבר קיבלו בערבות מואב. ובימי יהושע אלא הענין דבזמן שהיו ישראל שרוין על אדמתן ונתקיים והייתם לי סגולה ע"ז אין טענה שהרי נתרצו ע"ז מתחלה למשה. אבל בהיותם בארץ אויביהם. ובזה מובן הפסוק אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עוז לאלקים ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. רצה לומר כששמענו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה דהיינו הן ולאו וכתיב בתר הכי כי אנכי ה' אלקיך אל קנא פוקד וגו' ועושה חסד לאלפים וגו' משמע דהעונש הוא מצד הדין והשכר הוא רק מצד החסד ולא בחיוב מפני שקבלנו עלינו בשעת מתן תורה להיותינו עבדים להקב"ה כדכתיב עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. וכן כתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ודין העבד שיקבל עונש מרבו במתעצל בעבודתו ואין מחויב לתת לו שכר במלאכתו כי אם מצד החסד וז"ש שתים זו שמעתי אנכי ולא יהיה לך כי עוז לאלקים לענוש בעברם. ולך ה' החסד רצה לומר בקיומן אין תשלום שכר אלא מצד החסד. ובזה מובן לשון המשנה הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם רצה לומר שהשכר אינו בחיוב אבל מורא של העונש יהיה עליכם באמת והרי שבמעמד הר סיני שהיא החופה נגמרו הקידושין בלי שום תנאי וזהו על ידי חופה וקידושין והארכנו בזה ואין כאן מקומו: