הפלאה על כתובות ח׳

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות ז׳ ע״ב הפלאה על כתובות ט׳ ע״א »

1 כתובות פתח ↗

שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ״. וְ״יוֹצֵר הָאָדָם״.

2 תוספות על כתובות פתח ↗

שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם - פותחת בברוך אע"פ שכל אחת סמוכה לחבירתה כיון דקצרות הן אם לא היה פותח בברוך היה נראה הכל ברכה אחת וכן אשר יצר אם לא היה פותח בברוך היה נראה שהיתה מתחלת מברוך יוצר האדם אשר יצר אבל שוש תשיש שהיא אחר ברכה ארוכה אין צריך לפתוח בברוך ואשר ברא פותחת בברוך לפי שמברכים אותה בפני עצמה כשאין פנים חדשות כדפירש בקונטרס ועל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פי' בקונטרס טעם אחר ור"ח פירש דיוצר האדם פותחת בברוך לפי שיש שלא היו אומרים אותה כדאמר בסמוך ואור"ת דבפרק קמא דברכות דף יא: גבי ברכת התורה גרסי' ר' יוחנן מסיים בה הכי והערב נא דברכה אחת היא דאי הוו שתי ברכות היה צריך לפתוח בברוך אע"ג דסמוכה לחברתה כיון שאותה שלפניה היא קצרה ובתר הכי גרסינן הלכך נימרינהו לתרווייהו ולא גרסינן לכולהו דאם כן הוה משמע דשלש ברכות הן:

3 תוספות פתח ↗

רב תנא הוא ופליג - לא בעי לשנויי כי תניא ההיא בברכת המזון כדמשני רבי יוחנן דנראה לו דוחק להעמיד כן ונוח לו טפי לומר דפליג ומדלא קאמר ר' יוחנן תנא ופליג יש להוכיח דר"י אמורא היה דאי הוה תנא הוה משני כדמשני לרב ואין להקשות דאמאי לא משני רבי יוחנן אנא דאמרי כרב דתנא הוא דרבי יוחנן לא היה מחזיק רב כתנא דפליג עליו בכל דוכתא ומיהו איכא נמי רבי יוחנן שהיה תנא דתניא בשילהי דנזיר דף סה. ושם וכמה שיעור תפיסה פירש רבי יוחנן כו':

4 כתובות פתח ↗

וְרַבִּי אֲבָהוּ, בְּהַאי קְרָא דְּרַב נַחְמָן מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמִידְרַשׁ: עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לִבְרָכָה, לָא סַגִּיא דְּלָאו זְקֵנִים.

5 כתובות פתח ↗

כִּי הָא דְּרַב חִיָּיא בַּר אַבָּא מַקְרֵי בְּנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה, וְאָמְרִי לַהּ מַתְנִי בְּרֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה. שְׁכֵיב לֵיהּ יָנוֹקָא. יוֹמָא קַמָּא לָא אֲזַל לְגַבֵּיהּ. לִמְחַר דַּבְרֵיהּ לִיהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמָנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כׇּל קֳבֵיל יָנוֹקָא. פְּתַח וַאֲמַר: ״וַיַּרְא ה׳ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנוֹתָיו״, דּוֹר שֶׁאָבוֹת מְנָאֲצִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — כּוֹעֵס עַל בְּנֵיהֶם וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם, וּמֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים.

7 בבא קמא פתח ↗

אֵינָן צְרִיכִין פְּרוֹזְבּוּל. וְכֵן תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הַיְּתוֹמִים אֵינָן צְרִיכִין פְּרוֹזְבּוּל – רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ אֲבִיהֶן שֶׁל יְתוֹמִין הָיוּ. חָנָן בִּישָׁא תְּקַע לֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל הַב לֵיהּ פַּלְגָא דְזוּזָא. הֲוָה לֵיהּ זוּזָא מָכָא, בָּעֵי לְמִיתְּבֵהּ לֵיהּ מִינֵּיהּ פַּלְגָא דְּזוּזָא, לָא הֲוָה מִשְׁתְּקִיל לֵיהּ. תְּקַע לֵיהּ אַחֲרִינָא, וְיַהֲבֵיהּ נִהֲלֵיהּ. מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁהוּא מוּעָד לְמִינוֹ, וְאֵינוֹ מוּעָד לְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ; מוּעָד לְאָדָם וְאֵינוֹ מוּעָד לִבְהֵמָה; מוּעָד לִקְטַנִּים וְאֵינוֹ מוּעָד לִגְדוֹלִים; אֶת שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה: הֲרֵי זֶה מוּעָד לַשַּׁבָּתוֹת וְאֵינוֹ מוּעָד לַחוֹל? אָמַר לָהֶם: לַשַּׁבָּתוֹת – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, לִימוֹת הַחוֹל – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אֵימָתַי הוּא תָּם? מִשֶּׁיַּחְזוֹר בּוֹ שְׁלֹשָׁה יְמֵי שַׁבָּתוֹת. גְּמָ׳ אִיתְּמַר, רַב זְבִיד אָמַר: ״וְאֵינוֹ מוּעָד״ תְּנַן. רַב פָּפָּא אָמַר: ״אֵינוֹ מוּעָד״ תְּנַן. רַב זְבִיד אָמַר ״וְאֵינוֹ מוּעָד״ תְּנַן – הָא סְתָמָא הָוֵי מוּעָד. רַב פָּפָּא אָמַר ״אֵינוֹ מוּעָד״ תְּנַן – דִּסְתָמָא לָא הָוֵי מוּעָד. רַב זְבִיד דָּיֵיק מִסֵּיפָא, רַב פָּפָּא דָּיֵיק מֵרֵישָׁא. רַב זְבִיד דָּיֵיק מִסֵּיפָא – דְּקָתָנֵי: מוּעָד לִקְטַנִּים וְאֵינוֹ מוּעָד לִגְדוֹלִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״וְאֵינוֹ מוּעָד״ קָתָנֵי – הָא סְתָמֵיהּ הָוֵי מוּעָד; הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דַּאֲפִילּוּ מִקְּטַנִּים לִגְדוֹלִים נָמֵי, מִסְּתָמָא הָוֵי מוּעָד. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״אֵינוֹ מוּעָד״ קָתָנֵי – סְתָמָא לָא הָוֵי מוּעָד, הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר מִקְּטַנִּים לִקְטַנִּים דְּעָלְמָא, סְתָמָא לָא הָוֵי מוּעָד; מִקְּטַנִּים לִגְדוֹלִים צְרִיכָא לְמֵימַר דְּלָא הָוֵי מוּעָד? וְרַב פָּפָּא אָמַר לָךְ: אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּיךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּפְרַץ בֵּיהּ בְּהָהוּא מִינָא – פְּרַץ בֵּיהּ, לָא שְׁנָא גְּדוֹלִים דִּידֵיהּ וְלָא שְׁנָא קְטַנִּים דִּידֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא הָוֵי מוּעָד. רַב פָּפָּא דָּיֵיק מֵרֵישָׁא, דְּקָתָנֵי: מוּעָד לְאָדָם אֵינוֹ מוּעָד לִבְהֵמָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״אֵינוֹ מוּעָד״ תְּנַן – סְתָמָא לָא הָוֵי מוּעָד; הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דַּאֲפִילּוּ מֵאָדָם לִבְהֵמָה נָמֵי, סְתָמָא לָא הָוֵי מוּעָד. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״וְאֵינוֹ מוּעָד״ קָתָנֵי – הָא סְתָמָא הָוֵי מוּעָד; הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר: מִבְּהֵמָה לִבְהֵמָה סְתָמָא הָוֵי מוּעָד, מֵאָדָם לִבְהֵמָה צְרִיכָא לְמֵימַר דְּהָוֵי מוּעָד?! וְרַב זְבִיד אָמַר לָךְ: רֵישָׁא אַחֲזָרָה קָאֵי – כְּגוֹן דַּהֲוָה מוּעָד לְאָדָם וּמוּעָד לִבְהֵמָה, וַהֲדַר בֵּיהּ מִבְּהֵמָה – דְּקָאֵי גַּבֵּי בְהֵמָה תְּלָתָא זִימְנֵי וְלָא נָגַח. מַהוּ דְּתֵימָא, כֵּיוָן דְּלָא הֲדַר בֵּיהּ מֵאָדָם – חֲזָרָה דִבְהֵמָה לָאו חֲזָרָה הִיא; קָא מַשְׁמַע לַן, דַּחֲזָרָה דִבְהֵמָה מִיהָא חֲזָרָה הִיא. מֵיתִיבִי, סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: מוּעָד לָאָדָם מוּעָד לִבְהֵמָה, מִקַּל וְחוֹמֶר – וּמָה לְאָדָם מוּעָד, לִבְהֵמָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא ״אֵינוֹ מוּעָד״ קָאָמַר! אָמַר לְךָ רַב זְבִיד: סוֹמְכוֹס – אַחֲזָרָה קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ לְתַנָּא קַמָּא: דְּקָאָמְרַתְּ חֲזָרָה דִבְהֵמָה חֲזָרָה הִיא – חֲזָרָה דִבְהֵמָה לָאו חֲזָרָה הִיא, מִקַּל וָחוֹמֶר מֵאָדָם: וּמָה מֵאָדָם לָא קָא מהָדַר בֵּיהּ, מִבְּהֵמָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אָמַר רַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה: הֲרֵי זֶה מוּעָד לְשַׁבָּתוֹת וְאֵינוֹ מוּעָד לִימוֹת הַחוֹל? אָמַר לָהֶן: לְשַׁבָּתוֹת – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, לִימוֹת הַחוֹל – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״וְאֵינוֹ מוּעָד״ קָתָנֵי – שַׁיּוֹלֵי הוּא דְּקָא מְשַׁיְּילִי לֵיהּ, וְהוּא נָמֵי קָמַהְדַּר לְהוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״אֵינוֹ מוּעָד״ קָתָנֵי – אַגְמוֹרֵי הוּא דְּקָא מַגְמְרִי לֵיהּ?! וְתוּ, אִיהוּ מַאי קָא מַהְדַּר לְהוּ? אָמַר רַב יַנַּאי: מֵרֵישָׁא נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: אֶת שֶׁמּוּעָד לוֹ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״וְאֵינוֹ מוּעָד״ קָתָנֵי – פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ לַהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״אֵינוֹ מוּעָד״ קָתָנֵי, פַּסְקַהּ; מַאי תּוּ ״אֶת שֶׁמּוּעָד לוֹ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק״? עַד הַשְׁתָּא – לָא אַשְׁמְעִינַן דְּהָתָם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם? וְאִי תִּימְצֵי לוֹמַר נָמֵי אִיתָא לִדְרַב פָּפָּא; נָגַח שׁוֹר חֲמוֹר וְגָמָל – נַעֲשָׂה מוּעָד לַכֹּל. תָּנוּ רַבָּנַן: רָאָה שׁוֹר – נָגַח, שׁוֹר – לֹא נָגַח, שׁוֹר – נָגַח, שׁוֹר – לֹא נָגַח, שׁוֹר – נָגַח, שׁוֹר – לֹא נָגַח; נַעֲשָׂה מוּעָד לְסֵירוּגִין לִשְׁווֹרִים. תָּנוּ רַבָּנַן: רָאָה שׁוֹר – נָגַח, חֲמוֹר – לֹא נָגַח, סוּס – נָגַח, גָּמָל – לֹא נָגַח, פֶּרֶד – נָגַח, עָרוֹד – לֹא נָגַח; נַעֲשָׂה מוּעָד לְסֵירוּגִין לַכֹּל. אִיבַּעְיָא לְהוּ: נָגַח

8 כתובות פתח ↗

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי בָּחוּר הֲוָה. וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: ״עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה׳ וְאֶת יְתוֹמָיו וְאֶת אַלְמְנוֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכׇל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה בְּכׇל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה״. מַאי ״וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה״? אָמַר רַב חָנָן בַּר רַב: הַכֹּל יוֹדְעִין כַּלָּה לָמָּה נִכְנְסָה לַחוּפָּה. אֶלָּא, כׇּל הַמְנַבֵּל פִּיו, וּמוֹצִיא דְּבַר נְבָלָה מִפִּיו, אֲפִלּוּ נֶחְתַּם לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה — נֶהְפָּךְ עָלָיו לְרָעָה.

9 כתובות פתח ↗

אֲתָא לְנַחוֹמֵי — צַעוֹרֵי קָמְצַעַר לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: חֲשִׁיב אַתְּ לְאִתְּפוֹסֵי אַדָּרָא.

10 כתובות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד שְׁבָחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פָּתַח וְאָמַר: ״הָאֵל הַגָּדוֹל בְּרוֹב גׇּדְלוֹ, אַדִּיר וְחָזָק בְּרוֹב נוֹרָאוֹת, מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ, עוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְחַיֵּה הַמֵּתִים״.

11 כתובות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד אֲבֵלִים, פָּתַח וְאָמַר: ״אַחֵינוּ הַמְיוּגָּעִים, הַמְדוּכָּאִין בָּאֵבֶל הַזֶּה, תְּנוּ לְבַבְכֶם לַחְקוֹר אֶת זֹאת. זֹאת הִיא עוֹמֶדֶת לָעַד, נָתִיב הוּא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. רַבִּים שָׁתוּ, רַבִּים יִשְׁתּוּ. כְּמִשְׁתֵּה רִאשׁוֹנִים כָּךְ מִשְׁתֵּה אַחֲרוֹנִים. אַחֵינוּ, בַּעַל נֶחָמוֹת יְנַחֵם אֶתְכֶם. בָּרוּךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים״.

12 כתובות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד מְנַחֲמֵי אֲבֵלִים. פָּתַח וְאָמַר: ״אַחֵינוּ גּוֹמְלֵי חֲסָדִים בְּנֵי גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, הַמַּחְזִיקִים בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ׳כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְגוֹ׳׳. אַחֵינוּ, בַּעַל הַגְּמוּל יְשַׁלֵּם לָכֶם גְּמוּלְכֶם. בָּרוּךְ אַתָּה, מְשַׁלֵּם הַגְּמוּל״.

13 כתובות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל. פָּתַח וְאָמַר: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, פְּדֵה וְהַצֵּל, מַלֵּט, הוֹשַׁע עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִן הַדֶּבֶר וּמִן הַחֶרֶב וּמִן הַבִּיזָּה וּמִן הַשִּׁדָּפוֹן וּמִן הַיֵּרָקוֹן וּמִכׇּל מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת לָעוֹלָם, טֶרֶם נִקְרָא וְאַתָּה תַּעֲנֶה. בָּרוּךְ אַתָּה, עוֹצֵר הַמַּגֵּפָה״.

14 כתובות פתח ↗

מַאי רַבָּן גַּמְלִיאֵל? דְּתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הוֹצָאַת הַמֵּת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, עַד שֶׁהָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת בְּעַצְמוֹ, וְהוֹצִיאוּהוּ בִּכְלֵי פִשְׁתָּן. וְנָהֲגוּ כׇּל הָעָם אַחֲרָיו לְהוֹצִיא בִּכְלֵי פִשְׁתָּן. אֲמַר רַב פָּפָּא: וְהָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא אֲפִילּוּ בְּצַרְדָּא בַּר זוּזָא.

1 בגמרא שהכל ברא לכבודו. יש לפרש מפני שתכלית הבריאה של כל העולם הוא בשביל האדם ובו נשלם הבריאה כמו שאמרו חז"ל שאדם אחור למעשה בראשית והאדם אינו נשלם אלא כשנזדוגה לו בת זוגו נמצא כשנשא אדם את חוה נשלם הבריאה בשלימות לכך מברכין על הבריאה שהכל ברא לכבודו. ומה שמברכין יוצר האדם שני פעמים היינו כדאיתא לקמן שתי יצירות עלה במחשבה והיינו דקאמר בצלמו בצלם דמות תבניתו. וכתב הריטב"א דהיינו דמות תבניתו של אדם דאין לייחס שם תבנית להקב"ה. ונראה דהיינו שיצר בו צלמו וצלם שלה בדמות תבניתו וידוע כי צלם אלקים הוא בנשמה והיינו כדאיתא לקמן ששנים עלה במחשבה להבראות והוא בריאת הנשמות במחשבה אבל הגוף נברא אחד ואחר כך התקין לו מגופו בנין עדי עד ופי' עדי עד פירש"י בנין הנוהג לדורות. רצה לומר דאף שבתחלה נבראת מצלעו נעשה מזה תיקון לדורות שתוולד בפני עצמה בשלימותה כמו שעלה ברצונו במחשבה תחלה. ונראה שעל זה תקנו לנשים לברך שעשני כרצונו. רצה לומר שנעשית בשלימות כפי שעלה ברצונו בתחלה. ויש עוד לפרש עוד לשון עדי עד על שם הכתוב ביחזקאל ותרבו ותגדלו ותבואו בעדי עדיים פירש"י ל' עד כמו בטחו בה' עדי עד רצה לומר כל שיעור הגדלות הראוי לקומה שלימה וכמו שאמרו חז"ל בשאר מעשה בראשית. שבקומתן נבראו וכן ברא הקב"ה אותה בכל שיעור קומתה בשלימות. ומה שמברכין שוש תשיש וכו' הוא לזכור את ירושלים בדיבור. דאף שאמרו חז"ל לעשות זכרון במעשה כמ"ש אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אזכרכי אם לא אעלה וגו' והיינו שצריך לזכור במחשבה ובדיבור ובמעשה כמו שאחז"ל במגילה ריש פ"ב גבי זכירת מחיית עמלק זכור בפה יכול בלב ת"ל לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה והכא. נמי אם אשכחך בלב אם לא אזכרכי בפה. אם לא אעלה במעשה. ומה שאמרו שמח תשמח וכו' מפני שאמרו חז"ל בפסוק וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. פירש"י על עריות שנאסר להם. ואמרו חז"ל שעדיין אין עושין בשמחה דליכא כתובה דלא רמי ביה תיגרא. והענין כי יותר ישמחו בקרובים בשאר בשרם וכן מצינו בקין והבל שכל אחד נשא תאומה שנולדה עמו ויותר מזה באדם עצמו שהיתה מגופו ממש כמ"ש זאת הפעם עצם מעצמי. ועוד אמרו חז"ל קשה לזווגם כקריעת ים סוף יש לפרש מפני שמצינו הנס בקריעת ים סוף יותר מבקיעת הירדן דבירדן כתיב ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד והיורדים תמו נכרתו, ופרש רש"י כדרך הליכתן בכל הנחלים. נמצא לא היה הנס אלא אחד, אבל בקריעת ים סוף כתיב והמים להם חומה מימינם ומשמאלם והטעם יש לומר כדי שלא יהא מקום למצריים לילך עמהם יחד מצידיהם אלא מאחוריהם ממש. וישובו המים עליהם כשיעלו ישראל מתוך הים כמפורש בקרא א"כ היה הנס משני צדדים. וכן קשה לזווגם משני צדדים מחמת שהם רחוקים זה מזה משאר בשרם לכך אנו שואלים שישמח הקב"ה חתן וכלה שאינם קרובים משאר בשרם כשמחת אדם. הראשון שהיתה מגופו ממש.

2 בתוס' ד"ה שהכל וכו' הי' נראה ברכה אחת וכו'. לכאורה אינו מובן איך יאמר יוצר האדם בלא פתיחה ובלא חתימה אין זה ברכה כלל ולמה להו למימר משום שנראה כברכה אחת. ואפשר דקושיתם שיאמר בלא מלכות ויהיה כמו סיום ברכה הסמוכה לחברתה דאין בה מלכות. מיהו אכתי מ"ש דנראה כברכה אחת קשה הא כיון דאין בה הפסק מאמר אין לחתום כמו שכפירש"י מידי דהוי אברכת פירות ואברכת המצות. ואפשר דאפ"ה חיישינן לטעות ויותר נראה דהא דקשיא להו שלא יפתח ברכה שניה בברוך היינו שיתקנו להתחיל באיזה מאמר ואחר כך יסיים בא"י יוצר האדם בלא מלכות כמו ברכה הסמוכה לחברתה. ועל זה שפיר תירצו כיון שע"כ יצטרכו לתקן איזה מאמר א"כ כיון שיהיה הפסק מאמר איכא למיטעי שהכל ברכה אחת שפותחת בברוך וחותמת בברוך כדרך ברכה ארוכה שיש בה הפסק מאמר. וק"ל:

3 תוס' ד"ה רב תנא הוא וכו'. לא בעי לשנויי וכו'. לכאורה היה נלענ"ד לפי פירש"י לקמן בברכת המזון להצטרף לג' לזמן עליו. א"כ לרב דס"ל בריש פרק שלשה שאכלו דשנים אם רצו לזמן מזמנין א"כ אין חידוש דיוכל לצרפו לשנים וליכא לפרושי להצטרפו לאחד דלא משמע הכי לשון מן המנין ור' יוחנן פליג עליה התם ושפיר שייך מן המנין. אלא דאכתי זה דוחק דיש לומר דמצטרף לקבעו חובה לזימן. ונראה דהנה יש לתרץ קושיות התוספות על רש"י דמפרש ברכת הזימון להצטרף לשלשה דמאי קמ"ל דהוי ליה למימר דחייב במצות. ונראה דס"ל לרש"י דטובא קמ"ל דה"א כיון דבעינן קביעות והסבה לברכת המזון כדאיתא בברכות דף מ"ב ע"ב וה"א כיון דאבל אינו מסיב ואוכל עמהן דחייב בכפית המטה לא הוי קביעות להצטרף עמהן ומהאי טעמא כתבו הפוסקים בסעודה המפסקת בערב תשעה באב דאין מזמנין. קמ"ל דמצטרף. א"כ יש לומר דלרב דס"ל בפ' שלשה שאכלו דף מ"ח דאפילו אכל עלה של ירק מצטרף הרי דס"ל דלא בעינן קביעות גמור לצירוף א"כ אי אפשר לפרש בברכת המזון דפשיטא דלא גרע מעלה של ירק דלא קבע כלל וזה דוחק גדול לומר דברייתא מיירי שלא קבע עמו אלא אחד ונ"מ לצרף עוד אחד על ידי עלה של ירק. משא"כ לר' יוחנן דס"ל אין מזמנין עד שיאכל כזית כמ"ש התוספות שם בשם ירושלמי אתא שפיר. אף דבש"ס משמע דאף ר"י ס"ל דמצטרף אפילו בעלה של ירק באמת צריך לחלק אליבא דר"י בין צירוף לג' לצירוף לעשרה כמ"ש התוספות שם ויש לומר דהיינו טעמא דפירש"י לג' ולא פירש לצירוף לעשרה לזמן בשם. דומי' דחתנים מן המנין דמיירי בעשרה משום דבעשרה סגי בעלה של ירק ומאי קמ"ל אבל לרב אין הכרח לחלק. ואין להקשות דלפ"ז הוה מצי לחלק ולאוקמא הא דאמר רב דאפילו אכל עלה של ירק מצטרף היינו דוקא לעשרה זה אינו דהא בר"פ שלשה שאכלו אמר שם מר זוטרא אליבא דרב דלהצטרף לעשרה חמיר טפי ומסיים שם הש"ס והלכתא כותיה ומזה הוכיח שם הרא"ש בדף מ"ח לענין אכל עלה של ירק דכ"ש הוא שיצטרף לג' א"כ אין כאן מקום קושיא שיתרץ הש"ס כן משא"כ אליבא דר' יוחנן דס"ל בפירוש חילוק זה שפיר משני ודוק:

4 כל זה כתבנו לפירש"י. ולענ"ד נראה ליישב אפילו לשיטת התוספות עפ"י מה דאיתא בירושלמי במגילה אית תניא אבלים מן המנין. ואית תניא אין אבלים מן המנין וכו'. ומחלק התם בין אותו אבל דאין מצטרף ובין אבלים אחרים דמצטרפים ומקשה התנן אבל מתנחם ואינו נכנס לנחם וכו'. והנה באמת יש לתמוה הא דיליף ר"נ לעיל מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים וגו' הא משמע התם דלא היה בועז מצטרף לעשרה ומנ"ל לרב נחמן הכא דחתנים מן המנין שוב מצאתי בתשובות כנסת יחזקאל בהקדמת ספרו שתירץ דברי הרמב"ם שהביא פסוק ובמקהלות משום דקי"ל דחתנים מן המנין ולכך לא הביאו קרא דויקח עשרה אנשים. ואכתי לא מתרצא דברי ר"נ עצמו דאמר הכא חתנין מן המנין ולעיל יליף מקרא דבועז. ונראה דלר"נ צריך לחלק כדמחלק בירושלמי הנ"ל דהא דקאמר חתנים מן המנין היינו כמ"ש הרמב"ם וש"ע אם יש תשעה אנשים ושני חתנים מצטרף כל א' לברכת חבירו ויכולין לברך להם ברכת חתנים. אבל אותו חתן עצמו אין מצטרף. כדמשמע גבי בועז. אך לפ"ז הא דאמר ר"נ ואין האבלים מן המנין ע"כ צריך לפרש גם כן דאפילו אבלים אחרים אינן מן המנין וקשה קושיות הירושלמי דאין אבל נכנס לנחם האבלים אחרים ולא שייך לנחם שני אבלים כאחד. וצ"ל דבאמת לא מיירי ר"נ ברחבה אלא בברכת האבלים שבברכת המזון דבזה שפיר יש לומר בשני אבלים שיושבין בבית אחד להצטרף כ"א לברכת חבירו. דקמ"ל ר"נ דאין אבלים מן המנין. הרי דמוכח דר"נ אמר רב מיירי בברכת המזון. אבל ר"י יש לומר דס"ל באמת דאפילו אותו החתן מצטרף ושפיר קאמר דאותו חתן מצטרף ואותו האבל אינו מצטרף בברכת רחבה. ולפ"ז אתא שפיר נמי דברי הרמב"ם דכיון דר"י ס"ל דאותו חתן מצטרף ע"כ דלא יליף מקרא דבועז אלא מקרא דמקהלות וכיון דקי"ל כר' יוחנן לכך הביא הרמב"ם קרא דמקהלות. ובזה מתורץ נמי מה שהקשינו לעיל דף ז' ע"ב לשיטת הרמב"ם דס"ל דחופת נדה אינו קונה דהא יליף ברכת נשואין מקרא דבועז אלמא דבבועז נשואין הוי תוך ז' נקיים דתבעוהו להנשא. ולפמ"ש דבאמת להרמב"ם לא ילפינן מקרא דבועז דע"כ עשרה אנשים דבועז הוא למדרש עמוני ולא עמונית כדס"ל לר' אבהו לעיל. ורב נחמן דדריש מקרא דבועז באמת צ"ל דס"ל כר' יהודה לעיל דאף בבית אירוסין מברכין אותו כמ"ש לעיל שם ודוק:

5 גמרא אמר ליה קום אימא מילתא כל קביל ינוקא וכו' יש לומר על דרך שאמרו במסכת שבת דף קנ"ג אחים הספידא דהתם קאימנא יש לומר על דרך הפשוט מפני שאמרו אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת שלא יאריך בדרוש אלא המתעורר הספד. וז"ש דהתם קאימנא ואין ראוי לך אלא להחם ההספד. וגם יש לומר מפני שאמרו אין מועד בפני ת"ח כי לא יערב כל שמחה לפניו. ואמרו אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו ואמר ליה להחם ההספד שאין תנחומין ושמחה בעודו עומד לפניו. והענין כי הקבורה גורמת שכחה ולכך אין מקבלין תנחומין על החי וא"כ כל זמן שהוא קרוב לקבורתו יותר. אין נשכח כל כך ומקורב יותר אל החיים בהתעוררות ההספד ועומד אצלם ולכך אמרו המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו. והטעם שהוא מדה כנגד מדה כיון שהוא גורם שישכחו העולם על ידי אריכות הזמן ויצא מן הלב ע"כ כיון דאמרינן בשכר המספיד דידל ידלוניה ראוי גם כן במתעצל וגורם שכחת הלב מדה כנגד מדה במיתתו שיהיה נשכח מיד מן הלב וכיון שעיקר הזכירה בעודנו עומד קודם קבורה כמו שכתבנו שאין תנחומין בפניו ע"כ אמרו חז"ל הלשון שראוי להיות לו נקבר בחייו. וכמו דמצינו גבי בליעת קרח שאמר משה שירדו שאול חיים כדי שיאבדו מתוך הקהל וכמ"ש ופקודת כל אדם יפקד וגו' וכדי שישכחו מיד במיתתם מן הלב על ידי קבורתם מיד. וכן במתעצל ענשו כן מדה כמדתו והיינו דקאמר הכא כל קביל ינוקא. רצה לומר דהוא בפניו דקאי הכא:

6 שם דור שאבותיו מנאצים פירש"י שהכעיסוהו וגרמו לו וכו'. ענינו מפני שאמר הכתוב הצדיק אבד ואין איש שם על לב. ופירשו המפרשים שיש לומר שמיתת הצדיק מכפרת על עון הדור. והוא כקרבן העולה לרצון ולריח ניחח לכך אין שמים על לב שסוברים שהתרצה השי"ת בקרבנם. אבל באמת שלפעמים נהפוך הוא שהשי"ת מסלק את הצדיק מחמת כעסו על הדור וכוונת השי"ת כדי שיתעוררו מאימת הדין וישובו בתשובה כדכתיב נורא אלקים ממקדשך ואמרו חז"ל אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך וכאשר פרשנו בדברי ירמיה שאמר אל תאמרו אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהנה כי אם איש בחטאו יומת כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שניו. ויש לפרש שאמר להם שלא יאמרו שהצדיק היה מכפר על הדור ונשא עונם שהוא הבוסר ומה לנו להתאונן עוד כי כבר נתכפרו על זה אמר כי אין הדבר כן וכוונת השי"ת שידונו בעצמם ק"ו כי אם איש שהוא הצדיק בחטאו מת כ"ש שכל אדם האוכל הבוסר ומלא עונות תקהנה שניו וכמ"ש המפרשים בפסוק גבי ראובן שאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. שלמד ק"ו אם הילד שאינו בר עונשין איננו כ"ש אני שבלבל יצועי אבי אנה אני בא לכך שב לשקו ולתעניתו. ואם על ידי זה מתעוררים בתשובה מתכפר להם בתשובתם ואם לא ישימו על לב ח"ו תגדל מדת הדין והכעס כמאמר הכתוב על מה תכו עוד תוסיפו סרה והנה לא ינוח לצדיק ולא ינחם כי טוב לו שעה אחת בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים יותר מכל חיי עולם הבא. אבל כשמתאספים ועושים תשובה ינחם כי על ידו השיב רבים מעון ואינו דומה רבים העושים וכו'. וכן הוא בתינוקות הנתפסים בעון הדור. וז"ש וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו שהבנים מתו מחמת כעס ולא מחמת רצון לקרבן כי אם להודיע ולייסר העם שיחזרו בתשובה כשיראו כעס הקטנים שלא חטאו עדיין כמ"ש הילד איננו כנ"ל וידונו ק"ו בעצמם. אבל כשאינם עושין תשובה ומהפכים הדבר מחמת חסרון האמונה למקרה. ח"ו יגדל העון והכעס. וז"ש כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם. והיה כוונתו להוכיח העם שיחזרו בתשובה ובזה ינוח רוח הילד העומד שם כמ"ש לקביל ינוקא:

7 והנה המתרגם פירש מדארגיזו קדמוהי בנין ובנן והוא היפך הפירוש הנ"ל מפני שמצינו לפעמים להיפך שהאבות זוכים בשביל הדורות העתידים לצאת מהם כמ"ש ביעקב אשר פדה את אברהם ואמרו שזכות יעקב עמדה לו באור כשדים. וכן להיפך וירדוף עד דן פירש"י שתש כחו מפסל מיכה שיהיה בדן. ויש לנו בזה פירושים ודרושים רבים בס"ד ואין מקומו כאן. ובזה יש להבין מה שאמר הכתוב אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו הזכיר חטא הקל באבות ועון בבנים מפני שהענין שלפעמים גורמים הדור שיבא מהם והוא עדיין בכח אביהם שיחטא האב על ידי זה כמ"ש הכתוב יזכר עון אבותיו אל ה' וגו'. ואז אף שחטאו האבות אינו מצדם כי אם מחמת שאנחנו היינו אז בכח אבותינו ולכך מתיחס עונם אלינו ועלינו לסבלם. ולפ"ז יש לומר כפשטיה מכעס בניו ובנותיו שיחטאו וז"ש כי דור תהפוכות המה רצה לומר שלהיפך הוא בכח החוזר מן הדור שיבא אחר כך בנים לא אמון הם עתה בם ומרשיעים אותם. כנלענ"ד לפרש לפי התרגום. ואם הפי' כן. הוא נחמה לאבלים כדאיתא בב"ק דף ל"ז ע"א גבי עולא שניחם לר"ש בר יהודה בזה ולמד קל וחומר מעמון ומואב ע"ש שיש לומר שמת בשביל שיודע הקב"ה שלא יבא ממנו דור הגון וממיתו קודם זמנו כמ"ש דוד ע"ה יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם רצה לומר קודם שיבואו רשעים לעולם יתמו החטאים ולא יהיו בעולם. אלא דכיון דאמר לו לקביל ינוקא היה בזה גנאי לתינוק ע"כ היפך הדבר שבשביל ניאוץ האבות הוא ולהורות להם תשובה כנ"ל. לכך מקשה דאדרבא היה לו לפרש איפכא שיהיה נחמה לאבלים ועתה צער הוא להם ע"ז קאמר דגם לאבלים אין צער דחשיב לאתפוסי אדרא ולא בעון עצמו:

8 שם הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה. אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נגזר עליו וכו'. הא דקאמר לשון כפול המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו מפני שבידיעה עצמה שהיא במחשבה אם מרבה לחשוב בו הוא ניבול. וכבר כתבו המפרשים כי הרהור הוא לשון הריון המוליד את הדיבור וממשיכו לתוך הפה. וצריך שמירה שלא יוציאו בשפתותיו. וזהו דקאמר הכל יודעים רצה לומר הידיעה היא ראויה לכל אדם והיא מצות נשואין. שהרי אדם הראשון שאל בת זוגו והקב"ה נעתר לו ובראה והשתדל בנשואין כמ"ש חז"ל. אבל מה שמרבה בתאוה והרהור הוא מנבל פיו וסופו שיביאהו להוציא דבר נבלה מפיו. ויש לפרש עפי"ז פסוק במשלי סימן ל"א אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה. רצה לומר כי ענין הנשואין מצוה היא ומצינו לשון נשואין בפסוק ברות ובסוף שופטים וישאו נשים וכהנה רבות. אמנם אם נבלת בהתנשא רצה לומר בענין נשואין לחשוב ביותר למה כלה וכו' הוא בא לידי הרהור. וז"ש ואם זמות רצה לומר הרהור צריך אתה לשמור הפה ע"כ שים יד לפה כפירש"י. ואפשר לפרש יד לפה כענין ידות הכלים וידות נדרים שהוא האחיזה וההמשך בה ה"נ המחשבה היא יד והמשך לפה. ויש לפרש המשל בפסוק שאחריו שם כי מיץ אף יוציא דם הוא על אדם הראשון שבתחילה היה מחשבתו ובקשתו לבת זוגו כהוגן ונרצה להקב"ה. ומיץ אף שהרבה להתאוות כדאיתא בזוהר שאכלה פגה קודם זמן ונכשל בתאוה לעינים יוציא דם שהכעיס להקב"ה ונגזר עליו מיתה. גם ירמז מ"ש הכתוב בתאוה דרכיה דרכי מות. כי דם בר"ת דרכי מות. ואמרו חז"ל עשרה דורות מאדם עד נח היו מכעיסין ובאין וכו' והשחיתו דרכם. וזהו שאמרו ומיץ אפיים יוציא ריב כדכתיב לא ידון רוחי באדם ופירש"י לא יתרעם ולא יריב רוחי עלי הרי שכעסן גרם ריב ויש רמז ריב ר"ת רוחי ידין באדם. ויש לפרש מ"ש גזר של שבעים שנה שהרי נגזר עליו ביומו מיתה מיד אעפ"י שנברא לחיי עולם. כ"ש בזמן הזה שאין חיי האדם אלא שבעים שנה. ולהמפרשים שביום אכלך היינו אלף שנה יש לומר שנחסר לו מאותו יום עצמו שבעים שנה שמת בת"תקל שנה וק"ל:

9 שם חשוב את לאתפוסי אדרא. ענין החשיבות לפי פשוטו שצדיק אחד שקול כמו כל הדור ויש לפרש בזה הפסוק במשלי י"ד בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. מפני שאמרו חז"ל גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה זו מיתת צדיקים. והטעם כי לכל מכה הכתובה בתוכחה קדמה רפואה למכה כמאמר חז"ל כי על ידי התשובה תתרפא המכה להיטיב ביותר אחריתה מראשיתה. משא"כ מיתת צדיקים שהוא הולך וחסר כמו שאמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה וכו'. וכן בכל הדורות כי אעפ"י שאמר הכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של אותו צדיק זרח השמש. מ"מ אין הצדיק השני במעלה של צדיק ראשון. וז"ש אעפ"י שכבר זרח השמש אפ"ה נקרא ובא השמש של צדיק ראשון וז"ש בכל עצב רצה לומר בכל מכה הכתובה בתורה כשמתעצב על לבו וחוזר בתשובה יתרפא ויהיה עוד מותר. אך בדבר שפתים רצה לומר המכה אשר לא כתובה הוא אך למחסור. ולכך לא נכתב מכה זו בתורה מפני שאין לה רפואה. ועוד כי בכל מכות הכתובות בתורה אם יטיבו מעשיהם כתיב והסיר ה' ממך כל חולי וגו' ונתנם בכל שונאיך ונכתבו המכות בשביל זה. משא"כ מיתת צדיקים שאחד שקול כמו הרבה זה אינו אלא בישראל אבל באומות כתיב ידין בגוים מלא גויות ובישראל מחץ ראש על ארץ רבה שאחד נחשב כמו הרבה. ויש להבין בזה הפסוק לעשות נקמה בגוים וגו' לאסור מלכיהם בזיקים וגו' לעשות בהם משפט כתוב רצה לומר הקללות הכתובים. אבל שיכפרו מלכיהם ונכבדיהם על הגוים ולאומים. זה ההידור והחשיבות אין בהם. וז"ש הכא חשיב את לאתפוסי אדרא:

10 ומ"ש ברב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראות. הנה אמרו חז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה פירוש בשמחה. ועוד אמרו השמחים ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ענין שמחה זו בהאמין האדם מה שאמר הכתוב מאת ה' לא תצא הרעות והטוב מה יתאונן אדם חי וגו' שהשי"ת אין בו שינוי ח"ו והוא טוב ומטיב לעולם. אלא שהשינוי מצד מעשה האדם מה שהוא ענין טובתו דאם אינו ראוי לכך חובתו היא טובתו. כמ"ש ביום אכלך ממנו מות תמות דכיון שאכל מעץ הדעת אין לו תקנה להיות חי אלא על ידי מיתתו בהפשטת חומר הזוהמא שהוטל בו. וז"ש הכתוב ה' העלית משאול נפשי חייתני מירדי בור שירידת הבור היא חייתו דאל"ה לא היה בא לחיות האמיתי. וכשקבלו התורה ובאו לחיות האמיתי שכלתה זוהמתן. נאמר אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם ולא תצטרכו למות אך חבלתם מעשיכם לכן כאדם הראשון תמותון כי אין תקון זולת זה. לכך אמר הרעות לשון רבים והטוב לשון יחיד כי הטוב הוא הפשוט מאת השי"ת היחיד ומיוחד. אבל הרעות הוא לפי שינוי המקבלים. והנה אמרו חז"ל לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתעדנים בה ורשעים נדונים וכו'. הרי דבדבר אחד שהוא השמש ימצא בו שנויים לפי המקבלים וז"ש עליהן הכתוב אומר ואוהביו וכו'. והצדיקים המאמינים בהשגחה זו מאת השי"ת. הם שמחים ביסורין כמו בטובתם כיון שמאמינים שזהו טובתם אלא שהחסד נסתר בלבוש מדת הדין ואינו נראה וזש"ה הראנו ה' חסדך רצה לומר ידענו כי הכל חסדים אבל אנו מבקשים שיהיה חסד נגלה לעינינו וכן אמר הושע לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף בחורבן בית ראשון ואמר לשון טרף כמ"ש חז"ל שהקדים שני שנים לונושנתם וזהו טרף קודם זמן. וירפאנו שזה היה רפואתינו. יך בבית שני ובזה יחבשנו ואמר יחיינו מיומים דהיינו שני בתי מקדשים כפירש"י רצה לומר שזה היה חיותינו כמ"ש חז"ל ששפך חמתו על העצים ואבנים. אבל היה חסד נסתר משא"כ ביום השלישי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו יקימנו ונחיה לפניו ויבוא כגשם לנו רצה לומר טובה הגלויה לעין כל וז"ש ברב גדלו אדיר וחזק. שהגבורות האדירים וחזקים הם ברוב גדלו שהוא חסד וכשהם כלולים זה בזה נקראו נוראות כמ"ש הכתוב הגדול הגבור והנורא והכללות הוא שעל ידי המיתה בא התחיה כנ"ל הרי המיתה היא החיות כמ"ש לעיל חייתני מירדי בור. וז"ש ברוב נוראות מחיה מתים וכו' עושה גדולות וכו' והוא ע"ד שאמרו חז"ל כי הגדול הגבור והנורא מרמזים על בחינות האבות הגדולה והחסד מצד אברהם אבינו ע"ה ופחד יצחק. ויעקב כלול משניהם לכך אמר מה נורא המקום הזה רמז לדבר כי ה"ויה א"לקים הגדו"ל הג"בור ה"נורא הוא גימטריא אברה"ם יצח"ק יעק"ב. והנה מדת יעקב אין לו מיצרים כמ"ש חז"ל ואינו מן המספר לכך אמר ונפלאות עד אין מספר ויש לי בזה בס"ד הרבה ענינים ואין כאן מקומו:

11 ומ"ש תנו לבבכם לחקור וכו' יש לפרש ע"ד שאמר ירמיה אל תאמרו אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהנה כי אם איש בחטאו ימות כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שיניו עמ"ש לעיל בזה אך לפי פשוטו ענינו שלא יאמרו שהמיתה לדורות הוא בחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת אלא שעיקר החטא באכילות עץ הדעת היה מחמת שהגביר על עצמו יצרו הרע בקנאה ותאוה וכבוד וכמ"ש הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם וכמ"ש המפרשים ז"ל וכיון שעדיין לא פסקו זוהמת הנחש מאתנו בקנאה ותאוה וכבוד א"כ כל אחד יש בו חטא עץ הדעת וז"ש כל אדם אוכל בוסר והיינו שאמר להם תנו לבבכם לחקור את זאת במה שהמיתה בא על ידו וזאת היא עומדת עדיין אלא שהתחלת הנתיב הוא מששת ימי בראשית וע"ז אמר כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים רצה לומר כמו שחטא אדם הראשון כן חטא אחרונים. ויש לפרש עוד דכוונתו היה שינחם אותם ה' בתוך אבילי ציון וז"ש להם תנו לבבכם לחקור את זאת דכתיב בה זאת מנוחתי עדי עד ואמר זאת היא עומדת לעד דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומשעת חטא אדם הראשון נגזר כבר על החורבן כדאיתא במדרש גבי ויאמר לו איכה. וז"ש נתיב הוא מששת ימי בראשית וע"ז אמר כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים שאמרו חז"ל כל דור ודור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו וסיים בעל נחמות שינחם ציון ינחם אתכם:

12 ומ"ש גומלי חסדים בני גומלי חסדים בני אברהם אבינו שנאמר למען אשר יצוה וגו' יש לומר ע"ד שפרשנו במדרש הובא בילקוט חלק ב' דף ס"א גבי ר' אליעזר בן עזריה שדרש טף למה הם באין כדי ליתן שכר למביאיהן אמר ר' יהושע אשריך אברהם אבינו שראב"ע יצא מחלציך וכו' וכתבנו מפני שנאמר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו. ולכאורה קשה דזה הוי כמשמש הרב על מנת לקבל פרס אלא הענין הוא מפני שאמרו חז"ל שכר מצוה מצוה שכר עבירה עבירה שגוף השכר הוא גם כן מצוה שנחת רוח לפני הקב"ה בהתגלות מדותיו להטיב לבריותיו והחוטא ומונע השפע הוא פוגם במדות א"כ מה שאמרו לעבוד על מנת שלא לקבל פרס היינו בשביל הנאת עצמו לעולם הבא. אבל כשמכוין לנחת רוח לפני הקב"ה מה רב טובו וה' הוא הבוחן לבות וידע מחשבתו של אברהם אבינו ע"ה וכיון שדרש ראב"ע שעיקר ציווי הבאת הטף הוא רק בשביל ליתן שכר לכך אמר אשריך אברהם אבינו שכוונתו היה למצוה זו כדדרש ראב"ע שיצא מחלציך והנה אמרו חז"ל איזהו חסד של אמת זהו חסד שעושין עם המתים שאינם מצפים לתשלום גמול. וראיתי בספר מעשי ה' שפירש על פסוק לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שאין חסד של אמת גמור אלא חסד של הקב"ה כי האדם אף בגמילות חסד שעושין עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול מאותו אדם שמטיב עמו מ"מ הקב"ה משלם שכרו וזהו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. אמנם כשאינו מכוין לתשלום גמול של השכר אלא בשביל נחת רוח של הקב"ה כמדת אברהם אבינו הוא גמילות חסד של אמת בודאי וזהו שאמר גומלי חסדים בני אברהם שאף שבעל הגמול ישלם לכם גמולכם אעפ"כ נקרא חסד של אמת כמדתו של אברהם אבינו ע"ה:

13 שם טרם נקרא אתה תענה ע"ש הכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים וגו' יש להבין כפל הדברים. וגם הוא קצת סתירה שהרי בתחלה אמר שעונה קודם הקריאה ואחר כך אמר בשעת הדיבור. וכן יש לדקדק במה שאמר דוד המלך ע"ה קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואחר כך אמר רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. לכאורה אלו הפסוקים הם ענין אחד ולשון כפול. יש לומר מפני שמצינו שתקנו חז"ל בברכות שמונה עשרה שבתפלה שהם בתחלה סדר הבקשה ואחר כך סיום הברכה בשם מענין הבקשה כגון ברוך אתה ה' חונן הדעת. הרי דאנו מכנין שמו יתברך חונן הדעת והנה הפירוש בזה שהשי"ת הוא החונן הדעת באמת במי שראוי לקבלו. ואם לא נעשתה בקשתו של המבקש הוא ממניעת המקבל. אבל השי"ת הוא לעולם החונן הדעת. וכן במקבץ נדחי עמו ובונה ירושלים וכיוצא בהן. אעפ"י שאין אנו ראוים עתה לקבל קבוץ גלוית ובנין ירושלים מ"מ מאמינים אנו באמונה שלימה שעתיד השי"ת לאמת דבריו והוא נקרא מקבץ ובונה ע"ש העתיד. אבל בצדיקים שאמרו חז"ל שהם במעלה דאמרו משיב הרוח ונשיב זיקא וכו' שהתפלה עושה פירות מיד כשיוצא מפיהם ותיכף שמוציאין בשפתותיהם נעשה בקשתם א"כ הוא מתאמת מיד שכיון ששאלו ויצא מפיהם נתקיים מיד. והנה לשון קריאה שייך על הזכרת השם כמו שאמרו לא כשאני נכתב אני נקרא ובכמה מקומות. ועפ"י זה יש לומר מה שאמר דוד המלך ע"ה קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת רצה לומר שקוראים שמו באמת שבאמת נעשתה בקשתם כבר כיון שיצא מפיהם תפלתם הוא מתאמת מיד. וז"ש רצון יראיו וגו' רצה לומר שמשעה שהתפללו שמע שועתם ויושיעם א"כ קריאת שם באמת הוא. וז"ש והיה טרם יקראו קודם קריאת שמו י"ת הוא עונה כבר מפני שכשעוד הם מדברים ואני אשמע מיד נמצא נתאמת כבר בשעת קריאת השם. והוא הדבר שאמרו כאן טרם נקרא השי"ת בשמו אתה תענה ויתאמת כבר קריאת שמך עוצר המגפה:

14 שם בראשונה היה הוצאות המת קשה לקרוביו. הנה בתשובת מהר"ם מינץ סימן נ"ג וסימן נ"ה הביא בשם ראב"ן מזה ראיה דהוצאת קבורה מוטל על הקרובים. ועיין לקמן ריש פרק אלמנה ניזונת מ"ש שם. ומבואר בקונטרס אחרון סוף סימן קי"ח ע"ש:

1 מגילה פתח ↗

וּמִמַּאי דְּהַאי זְכִירָה קְרִיאָה הִיא, דִּלְמָא עִיּוּן בְּעָלְמָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב: ״זָכוֹר״ — יָכוֹל בַּלֵּב? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לֹא תִּשְׁכָּח״, הֲרֵי שִׁכְחַת הַלֵּב אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״זָכוֹר״ — בַּפֶּה.

3 תוספות על כתובות פתח ↗

4 תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֵין אֲבֵילִים עוֹלִין מִן הַמִּינְיָין. וְאִית תַּנּוֹיֵי תַנֵּי. אֲבֵלִים עוֹלִים מִן הַמִּנְיָין. אָמַר רִבִּי אָבוּנָה. מָאן דְּאָמַר. אֵין אֲבֵלִים עוֹלִין מִן הַמִּינְיָין. בַּאֲבֵילֵי אוֹתוֹ הַמֵּת. מָאן דְּאָמַר. אֲבֵילִים עוֹלִין מִן הַמִּינְיָין. בַּאֲבֵילֵי מֵת אַחֵר. וְהָא תַנֵּי. יוֹצֵא לְהִתְנַחֵם אֲבָל לֹא לְנַחֵם.

5 שבת פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מֵהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם נִיכָּר אִם בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא הוּא, אִם לָאו. אִינִי? וְהָאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת: אַחֵים בְּהֶסְפֵּידָא, דְּהָתָם קָאֵימְנָא! לָא קַשְׁיָא: הָא — דִּמְחַמּוּ לֵיהּ וְחָאֵים. הָא — דִּמְחַמּוּ לֵיהּ וְלָא חָאֵים.

« הפלאה על כתובות ז׳ ע״ב הפלאה על כתובות ט׳ ע״א »