הפלאה על כתובות ל״ב

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות ל״א ×¢×´×‘ הפלאה על כתובות ל״ג ×¢×´× »

1 רש"י על כתובות פתח ↗

קסבר עולא - דאוקי מתני' דמכות בבוגרת ולא אוקמה למתני' דהכא בשלא התרו בו שמעת מינה אפי' אתרו ביה נמי ממונא משלם ולא לקי:

2 תוספות על כתובות פתח ↗

דאין לוקה ומשלם - תימה דבפ"ק דמכות דף ד: ושם משמע דבקנס לוקה ומשלם דקאמר אפלוגתא דר' מאיר ורבנן דמעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז בשלמא רבנן כי טעמייהו משום רשעה אחת כו' אלא ר"מ מ"ט גמר ממוציא שם רע מה למוציא שם רע שכן קנס קסבר ר"מ עדים זוממין נמי קנסא משמע דלרבנן לא ילפינן ממוציא שם רע משום דסברי דעדים זוממין ממונא אבל קנסא ילפינן שפיר ממוציא שם רע דלוקה ומשלם ועולא גופיה דדחיק הכא לשנויי כאן באחותו נערה הוא דמסיק התם הכי וליכא למימר דמבושת ופגם שהן ממון פריך דהא מדמשני כאן באחותו בוגרת משמע דלאו מבושת ופגם פריך דא"כ לא הוה משני מידי וי"ל כיון דלרבנן דר' מאיר עדים זוממין לאו קנסא הוא ולכך לא ילפינן ממוציא שם רע אלא אין לוקין ומשלמין מכדי רשעתו דהשתא אית לן למילף בכל דוכתין מעדים זוממין ולא ממוציא שם רע דכל מלקיות ילפינן ממלקות דעדים זוממין דסמיך ליה לאו דחסימה דארבעים יכנו בעדים זוממין כתיב ולפי שמפורש בהן מלקות ילפינן כולהו לאוי דליהוי דומין ללאו דחסימה דסמיך ליה וכי היכי דעדים זוממין אין לוקין ומשלמין בכל ענין בין בממון בין בקנס דמקרא מלא דבר הכתוב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' אפילו נתחייבו קנס כגון בשעה שהעידו טבחו או מכרו שור של גניבה הם או אחרים בשבילם הכי נמי בכל מלקיות ועוד תירץ ריצב"א דרבנן נמי מצו סברי דעדים זוממין קנסא ומ"מ לא ילפינן ממוציא שם רע משום דכדי רשעתו משמע בממון ומלקות אבל לר"מ משום בנין אב דמוציא שם רע מוקי כדי רשעתו למיתה ומלקות ומפיק ליה ממשמעותיה אי נמי טעמא דרבנן כדמפרש בירושלמי דמוציא שם רע חידוש הוא דבדיבור גרידא מיחייב דאע"ג דעדים זוממין נמי בדיבורייהו מיחייבי מ"מ לא הוי חידוש כולי האי דע"י דבורם היה נפסד אבל במוציא שם רע לא איתעבד מעשה בדבורו אלא ע"י עדים וכן משמע לקמן כתובות דף לה: דאפילו עדים זוממין קנסא אין לוקה ומשלם קנס דאמר ולרבה דאמר לר"מ חידוש הוא שחידשה תורה בקנס מתני' במאי מוקים לה ואמאי לא מוקים לה כר' עקיבא דס"ל בפ' קמא דב"ק דף ה. עדים זוממין קנסא הוא דלדידיה לא שמעינן דאית ליה מת ומשלם אלא משמע דאין שום תנא דסבר לוקה ומשלם אלא רבי מאיר לחודיה:

3 סנהדרין פתח ↗

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן: הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהׇרְגוֹ, וְאַחַר הַזָּכָר, וְאַחַר הַנַּעֲרָה הַמְאוֹרָסָה. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר בְּהֵמָה, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה – אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִין לְרוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהׇרְגוֹ שֶׁנִּיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ״. וְהָא לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִין לָרוֹאֶה אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁהוּא טוֹבֵעַ בַּנָּהָר, אוֹ חַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ, אוֹ לִסְטִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁהוּא חַיָּיב לְהַצִּילוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ״. אִין, הָכִי נָמֵי. וְאֶלָּא, נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ מְנָלַן? אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִנַּעֲרָה הַמְאוֹרָסָה: מָה נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא לְפוֹגְמָהּ, אָמְרָה תּוֹרָה נִיתָּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ, רוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהׇרְגוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְכִי עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין? דְּבֵי רַבִּי תָּנָא, הֶקֵּישָׁא הוּא: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ״. וְכִי מָה לָמַדְנוּ מֵרוֹצֵחַ? מֵעַתָּה הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד. מַקִּישׁ רוֹצֵחַ לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה: מָה נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה נִיתָּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ, אַף רוֹצֵחַ נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ. וְנַעֲרָה מְאוֹרָסָה גּוּפַהּ מְנָלַן? כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ״ – הָא יֵשׁ מוֹשִׁיעַ לָהּ, בְּכׇל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהוֹשִׁיעַ. גּוּפָא: מִנַּיִן לָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא טוֹבֵעַ בַּנָּהָר, אוֹ חַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ, אוֹ לִסְטִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁהוּא חַיָּיב לְהַצִּילוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ״. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא! אֲבֵדַת גּוּפוֹ מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ״. אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּנַפְשֵׁיהּ, אֲבָל מִיטְרַח וּמֵיגַר אָגוֹרֵי – אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהׇרְגוֹ, וְאַחַר הַזָּכָר, וְאַחַר נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, וְאַחַר חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְאַחַר חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת – מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשׁוֹ. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט – אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשׁוֹ. נֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵירָה – אֵין מַצִּילִין אוֹתָהּ בְּנַפְשׁוֹ. יֵשׁ לָהּ מוֹשִׁיעַ – אֵין מַצִּילִין אוֹתָהּ בְּנַפְשׁוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הָאוֹמֶרֶת ״הַנִּיחוּ לוֹ״ שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנָּה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר קְרָא: ״וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת״. ״נַעַר״ – זֶה זְכוּר, ״נַעֲרָה״ – זוֹ נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, ״חֵטְא״ – אֵלּוּ חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת, ״מָוֶת״ – אֵלּוּ חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין. כֹּל הָנֵי לְמָה לִי? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״נַעַר״ – מִשּׁוּם דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ, אֲבָל נַעֲרָה דְּאוֹרְחַהּ – אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״נַעֲרָה״, מִשּׁוּם דְּקָא פָגֵים לַהּ, אֲבָל נַעַר דְּלָא קָא פָגֵים לֵיהּ – אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא הָנֵי, מִשּׁוּם דְּהַאי לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא, וְהָא קָא פָגֵים לַהּ. אֲבָל שְׁאָר עֲרָיוֹת דְּאוֹרְחַיְיהוּ, וְלָא נְפִישׁ פִּיגְמַיְיהוּ, אֵימָא לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֵטְא״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֵטְא״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ חַיָּיבֵי לָאוִין. כְּתַב רַחֲמָנָא ״מָוֶת״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מָוֶת״, הֲוָה אָמֵינָא: חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין – אֵין, חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת – לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֵטְא״. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״חֵטְא מָוֶת״, וְלָא בָּעֵי ״נַעַר״ וְ״נַעֲרָה״? אִין, הָכִי נָמֵי. וְאֶלָּא ״נַעַר״ ״נַעֲרָה״? חַד לְמַעוֹטֵי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְחַד לְמַעוֹטֵי בְּהֵמָה וְשַׁבָּת. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, דְּאָמַר: עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ, לְמָה לִי? חַד לְמַעוֹטֵי בְּהֵמָה, וְחַד לְמַעוֹטֵי שַׁבָּת. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תֵּיתֵי שַׁבָּת מֵ״חִילּוּל״ ״חִילּוּל״ מֵעֲבוֹדָה זָרָה. וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ, דְּאָתְיָא שַׁבָּת מֵ״חִילּוּל״ ״חִילּוּל״ מֵעֲבוֹדָה זָרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? חַד מִיעוּט לְמַעוֹטֵי בְּהֵמָה, וְאִידַּךְ – אַיְּידֵי דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״נַעַר״, כְּתַב נָמֵי ״נַעֲרָה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הָאוֹמֶרֶת ״הַנִּיחוּ לוֹ״ שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנָּה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר רָבָא: בְּמַקְפֶּדֶת עַל פִּיגְמָהּ, וּמַנִּיחָתוֹ שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנָּה. רַבָּנַן סָבְרִי: אַפִּיגְמָא קָפֵיד רַחֲמָנָא, וַהֲרֵי מַקְפֶּדֶת עַל פִּיגְמָהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה: הַאי דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא קַטְלֵיהּ – מִשּׁוּם דְּמָסְרָה נַפְשַׁהּ לִקְטָלָא. הָא לָא מָסְרָה נַפְשַׁהּ לִקְטָלָא. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל נָמֵי קָא פָגֵים לַהּ! אֲמַר לֵיהּ: אַפִּיגְמָא רַבָּה קָפֵיד רַחֲמָנָא, אַפִּיגְמָא זוּטָא לָא קָפֵיד רַחֲמָנָא. ״חֵטְא״ – אֵלּוּ חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת. וּרְמִינְהוּ: וְאֵלּוּ נְעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קְנָס – הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא: מִשְּׁעַת הַעֲרָאָה דְּפַגְמַהּ, אִיפְּטַר לֵהּ מִקְּטָלָא. מָמוֹנָא לָא מְשַׁלֵּם עַד גְּמַר בִּיאָה. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: הַעֲרָאָה זוֹ נְשִׁיקָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: הַעֲרָאָה זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן שֶׁבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְחָזַר וּבָא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ. רָבָא אָמַר: בְּמַנִּיחָתוֹ, שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנָּה, וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא.

5 תוספות פתח ↗

וקייימא לן דאינו לוקה ומשלם - נראה לר"י דלא פריך אמתני' דהתם אמאי לוקה דהא פשיטא דמשכחת לה מלקות בלא קנס כגון בוגרת ומפותה או בעולה אלא אמתניתין קשיא ליה אמאי משלם קנס כיון דאיכא מלקות ואפילו בלא אתרו ביה מצינן למימר דס"ד דמקשה דחייבי מלקיות שוגגים פטורים מן התשלומין ומשני עולא דמתניתין אפילו בהתרו בו דממונא משלם ולא לקי ורבי יוחנן משני דמיירי בלא התרו בו ואזיל לטעמיה דאית ליה דחייבי מלקיות שוגגים חייבין בתשלומין:

6 תוספות על כתובות פתח ↗

ורבי מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה ושאני הני - משמע דרבי מאיר אית ליה לוקה ומשלם אף בממון שאינו קנס וכן משמע בהשוכר את הפועלים ב"מ צא. שהבאתי לעיל ותימה דבפ"ק דמכות ד' ד: קאמר עולא טעמא דרבי מאיר דאמר עדים זוממין לוקין ומשלמין משום דגמר ממוציא שם רע ופריך מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנס הוא משמע דבממון אינו לוקה ומשלם ויש לומר דודאי אי עדים זוממין הוי ממונא לא הוה גמר ממוציא ש"ר שכן הוא קנס אלא הוה דרשינן מכדי רשעתו שאינו לוקה ומשלם אבל השתא דסבר עדים זוממין קנסא וגמר ממוציא שם רע דלוקין ומשלמין ע"כ מוקי כדי רשעתו במיתה ומלקות כיון דכדי רשעתו לא הוי במלקות וממון מהשתא בכל דוכתא לוקה ומשלם דמהיכא נמעיט שלא ילקה וישלם:

7 תוספות פתח ↗

8 תוספות על כתובות פתח ↗

מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי - וליכא למימר דלמה לי יד ביד דמועשיתם לו כאשר זמם משמע בהדיא ממון דכמו שהיה רוצה לחייבו ממון כן יתחייב לו ממון דמצינו למימר דכאשר זמם מיירי במיתה ומלקות אבל בממון מילקא לקי ממונא לא משלם ומיהו קשה לישנא דמכדי כתיב ועשיתם לו כו' יד ביד למה לי דמשמע דמייתורא דלא איצטריך לגופיה הוא דמפיק ליה והא אפילו לא מייתר יד ביד משמע שפיר ממון דליכא לפרושי יד ביד ממש כדנפקא לן בהחובל ב"ק דף פג: ופד. מעין תחת עין ועוד הא דקאמר גבי חובל בחבירו כן ינתן בו למה לי דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון אימא הני מילי היכא דלא אתרו ביה דמכן ינתן בו נפקא בהחובל נזק ולא מכאשר עשה אבל היכא דאתרו ביה אימא דמילקא לקי ונראה לר"י דהך סוגיא אתיא כמאן דמפיק התם עין תחת עין ממון מקרא דיד ביד והיינו דקאמר מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי ס"ד עין תחת עין ממש א"כ יד ביד בעדים זוממין למה לי מכאשר זמם נפקא אלא אייתר יד ביד למידרש דבר הניתן מיד ליד דהיינו ממון אבל אי לא אייתר הוה אמינא יד ביד ממש:

9 תוספות פתח ↗

ואי ממונא קולא הוא - וא"ת איתגורי איתגור שנידון בקלה דהכי פריך בפרק הנשרפין סנהדרין דף פא. גבי מי שנתחייב שתי מיתות וי"ל דשאני הכא דחס רחמנא אממונא של נחבל:

10 תוספות פתח ↗

אלא עולא תחת תחת גמר - מצינו למימר לפי מסקנא זו דלא קאמר עולא דממונא משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא וליכא למימר דילפינן לעולא בכל דוכתא מתחת נתינה ישלם כסף דמהאי גזירה שוה ילפינן מיטב בכולהו דדוקא לענין מיטב נתקבל שהוא גוף התשלומין דאם לא כן תקשי לר' יוחנן ולאביי דפליגי אעולא דאטו מי לית להו גזירה שוה לענין מיטב והכא לעולא אייתר ליה האי תחת למיפטר ממלקות מגזירה שוה דחובל בחברו הלכך צריך לומר לקמן לעולא דנפקא ליה בושת ופגם מדרבא:

11 מכות פתח ↗

״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב מַלְקוֹת אַרְבָּעִים״, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – לוֹקִין שְׁמוֹנִים, מִשּׁוּם: ״לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר״, וּמִשּׁוּם: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם״, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לוֹקִין אֶלָּא אַרְבָּעִים.

12 תוספות פתח ↗

13 תוספות על סנהדרין פתח ↗

והביא האב עדים והזימום - קודם גמר הדין דהשתא ליכא מיתה בזוממין בא לגבות ממון בג' דליכא למיחש ללעז שמא יבואו עדים אחרים ויצטרכו להוסיף דכיון דהוזמו ודאי סהדי שקרי נינהו ובמקום דאיכא נפשות כלומר שיכול לבא לידי נפשות שלא הוזמו אלא הוכחשו בעי כ"ג ותבעו נפשות ה"פ תבעו ממון שיכול לבא לידי נפשות וניחא לפירוש רבינו תם הא דאיצטריך לאביי למימר דכ"ע חוששין ללעז דכולה סוגיא איירי כשהוכחשו עדי הבעל או לא כוונו עדותן ומשום דחוששין ללעז הוי בכ"ג לרבנן דאיכא חששא דלעז דשייכא מיתה בהתראה סתם דשמא יצטרכו להוסיף אבל לפירוש הקונטרס הכי נמי הוה מצי למימר דכ"ע אין חוששין ללעז אפ"ה הוי לרבנן בעשרים ושלשה וי"מ לפי' הקונטרס דלהכי נקט דכ"ע חוששין ללעז משום רבותא דר' מאיר דאע"ג דחוששין ללעז הוי לר' מאיר בשלשה כיון דליכא למיחש לסהדי אחריני ומיהו קשה לפר"ת למאי דמסיק פלוגתא דמתניתין בפלוגתא דבן זכאי דהשתא מוציא שם רע דרבי מאיר דאמר בשלשה הוי תביעת מאה כסף דקתבע אב ומוציא שם רע בעשרים ושלשה דרבנן היינו בחיוב מיתת האשה ולא בתביעת ממון דאין עדותן בטלה בהכחשת בדיק' לרבנן ועוד דמשמע דקאי אהא דאמר דכולי עלמא חוששין ללעז ואי חוששין ללעז כי איתכחוש נמי ליהוי בכ"ג לרבי מאיר שמא יבואו עדים אחרים ויצטרכו להוסיף ויהיה לעז ומיהו יש ליישב כדמוקי כגון דאיתכחיש בבדיקות איירי נמי שהכחישו אח"כ עדי האב הכחשה גמורה דהשתא לא מקטלא נמי לרבנן ואפ"ה הוו בכ"ג דאיכא למיחש לסהדי אחריני ואע"ג דהני אחריני נמי יהיו מוכחשין בבדיקות מ"מ מיקטלא לרבנן דהכחשה דבדיקות לאו הכחשה היא ולר"מ הוה הכחשה ואין להקשות לפר"ת לאביי ולכולהו אמוראי דלקמן דלא מיחייב מיתה לר"מ היכי מיחייב ק' כסף הא קיי"ל בכתובות דלא מיחייב ק' סלע היכא דלא מצי למיתי לידי חיוב סקילה דאמר בפרק נערה כתובות דף מד: המוציא שם רע על הקטנה פטור כיון דלא מצי למיקיימא אם אמת היה הדבר וסקלו ויש לומר דמהאי טעמא לא ממעטינן אלא קטנה דלאו בת עונשין כלל אבל נראה דוחק מה שפירש ר"ת דהכחשה בלא הזמה מחייב ק' סלעים וצ"ל לפר"ת שהיא מותרת לבעלה כשלא כוונו עדותן או כשהוכחשו דאי לאו הכי היכי מחייב ק' סלעים הא לא קרינן ביה דברים כ״ב:י״ט ולו תהיה לאשה ויש ללמוד מכאן דאי אתו עדים ואמרו אשת פלוני זנתה דבעי דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה וסברא הוא דלא גרע מגזלות וחבלות ובירושלמי מצא רשב"א פלוגתא דאמוראי דאיכא דמפרש פלוגתא לענין כתובה כדמפרש בקונטרס ואיכא דמפרש לענין ק' סלע כדמפרש רבינו תם:

14 כתובות פתח ↗

אֶלָּא, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: חַיָּיבֵי מִיתוֹת שׁוֹגְגִין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּפְטוּרִין. כִּי פְּלִיגִי, בְּחַיָּיבֵי מַלְקוֹת שׁוֹגְגִין וְדָבָר אַחֵר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב: חַיָּיבֵי מִיתוֹת אִיתַּקּוּשׁ, חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת לָא אִיתַּקּוּשׁ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת כְּחַיָּיבֵי מִיתוֹת.

1 גמרא השתא דאתית להכי וכו' אלמא קסבר עולא וכו'. ופירש"י ד"ה קסבר וכו' ולא אוקמי למתניתין דהכא וכו'. לכאורה כוונת רש"י ז"ל לתרץ קושיות התוספות ד"ה אלמא וכו' וכמ"ש בתירוץ ר"ת אבל כבר השיבו התוס' דאין זה דיוק דאיכא למימר דעולא ס"ל כריש לקיש וכו'. ולכאורה נלענ"ד לתרץ קושייתם על ר"ת וממילא יהיה על דרך זה גם שיטת רש"י ז"ל. והוא דלפמ"ש בריש פרקין בתוס' ד"ה הבא על אשת אחיו וכו' לתרץ סוגיא זו דמוקי ביתומה ומפותה דמועיל מחילתה בקנס שאינו סותר להירושלמי שהביאו התוס' שם דקנס אינה יכולה לימחול וכדהוכיחו התוספות לעיל דע"כ אשת אחיו איירי בנתאר סה ונתגרשה ומפותה. היינו משום דבאשת אחיו בושתה ופגמה לאביה וכשמודה מחייב את עצמו בבושת ופגם ופטור מקנס הוי ליה דבר שלא בא לעולם ולא מהני מחילה משא"כ ביתומה ומפותה לא הוי ליה מודה בקנס פטור משום דאינו מחייב עצמו בכלום וא"כ ליכא למימר מטעם דרבי קרא דאכתי תקשי הא במתניתין נמי יפטור מבושת ופגם דנהי דרבי רחמנא לקנס אבל בושת ופגם יפטור משום חיוב מלקות א"כ כשמודה אינו מחייב עצמו בכלום ואף דאינו חייב מלקות עפ"י הודאתו מ"מ לא גרע מחייבי מלקות שוגגין. וצ"ל דס"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין. א"כ שפיר תירץ ר"ת. ולפמ"ש היא ג"כ שיטת רש"י דמנ"ל לרבות מרבויא דנערה דהוי ליה לאוקמי בדלא אתרו. ואתיא המשך הש"ס אלמא קסבר עולא דלמאי דמסיק ביתומה ומפותה ומוכח דקנס יכולה לימחול היכא דלא מחייב עצמו בכלום ע"כ לא ס"ל כריש לקיש ודוק:

2 אך לפמ"ש התוס' ישינים דעולא עצמו לא אמר אלא כאן באחותו בוגרת וכל זה ההמשך משיטת הש"ס אי אפשר לפרש הכי. ועיין מ"ש לקמן בזה. גם יש לומר בפשטות לפמ"ש התוס' בד"ה דאין וכו' וליכא למימר מבושת ופגם פריך שהן ממון וכו' וכתב מהרש"א משום דמשמע ממתניתין דחייב בבושת ופגם כמו קנס ע"ש וא"כ נהי דנימא דרביא קרא לקנס אכתי קשה למה חייב בבושת ופגם. וצ"ל משום דכיון דמיפטר ממלקות מחמת חיוב הקנס הוי ליה כחייבי מלקות שוגגין וס"ל כר' יוחנן דחייב. ולהכי חייב לשלם גם כן בושת ופגם א"כ שפיר תירצו רש"י ור"ת דע"כ לאו מרבויא יליף דהוי ליה לאוקמי בדלא אתרו וק"ל:

3 אמנם הנלפענ"ד דרך יותר נכון בפירש"י ז"ל. והוא דכתבו התוס' ישינים בד"ה אלמא וכו' דליכא לאוכוחי מבושת ופגם דקסבר עולא ממונא משלם משום דא"כ מאי האי דקאמר מה לחובל בחבירו וכו' אטו בושת ופגם לאו חובל הוא. ולפ"ז נלענ"ד לפרש פירש"י בפשטות דהמ"ל למאי דאוקמי למתניתין במפותה דהא דסבר עולא הכא ממונא משלם היינו משום דאיכא בושת ופגם ונלמד מחובל דרביא רחמנא לממון ולא למלקות וכיון דלא לקי שפיר משלם קנס והוכרח לזה הסברא משום דקשיא ליה מתניתין דהכא. ולהכי הוצרך לתרץ מתניתין דמכות דמיירי בבוגרת ומפותה דהכל לעצמה ומחלה הכל. והא דלא אוקמי בשוטה דאין לה בושת ופגם ומפותה דאין לה צער וממילא דאין משלם קנס כיון דלא דמי לחובל יש לומר דניחא טפי לאוקמי בבוגרת דשכיח טפי מלאוקמי בשוטה. וכ"ש לפמ"ש בריש פרקין דבשוטה או קטנה מפותה ניתן להצילה בנפשו משום דפתויה אונס א"כ יש לומר דמש"ה לא מוקי בשוטה ומפותה משום דס"ל כרב פפא בסנהדרין דף ע"ג דמוקי למתניתין דידן במפותה וכן צריך לאוקמי מתניתין דמכות דלוקה ולא אמרינן דניתן להצילה בנפשו וממילא דליכא למימר בשוטה דפתויה אונס וניחא ליה טפי לאוקמי מתניתין דמכות בבוגרת דמחלה בושת ופגם כיון דמיירי במפותה כנ"ל. ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דזה הוי כמו חייבי מלקות שוגגין דנהי דאינו לוקה משום בושת ופגם דרבי רחמנא מ"מ בר מלקות הוא ועיין מ"ש לקמן בזה. ואכתי קשה מתניתין דידן דחייב קנס וצריך לומר דסבירא ליה חייבי מלקות שוגגין חייבין א"כ ה"ל לשנויא במתניתין דלא אתרו בו כר' יוחנן ומנ"ל לחדש זה דבושת ופגם ילפינן מחובל כיון דאין הכרח ממתניתין דאיכא לאוקמי בלא אתרו כר' יוחנן ולפ"ז אתי שפיר דברי רש"י ז"ל ודוק:

4 מיהו לפ"ז היה נלענ"ד דיש לפרש הסוגיא בפשטות דאתיא מכוון עם דעת הירושלמי דקנס אינו יכול למחול א"כ אי ס"ד דטעמא דעולא הכא משום דאינו לוקה כיון דמשלם בושת ופגם דיליף מחובל א"כ שפיר המ"ל ביתומה ומפותה ונהי דקנס אינה יכולה לימחול מ"מ כיון דמוחלת בושת ופגם א"כ שפיר לוקה ואינו משלם קנס אלא ודאי דס"ל לעולא בכל מקום דמשלם ואינו לוקה וצ"ל בבוגרת דאין לה קנס כלל ומנ"ל לעולא הא ודוק: שוב מצאתי בסוף ספר אור יקרות שפירש הסוגיא כן בשם הגאון מהר"נ הירץ ז"ל והוא פירש נאה לולי שרש"י ותוס' ז"ל לא פירשו כן:

5 תוספות ד"ה דאינו לוקה וכו' תימא דבפרק קמא וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלע"ד לתרץ קושייתם דבאמת עיקר הפלוגתא הוא אי עדים זוממין קנסא או ממונא וממילא מוכח דפליגי בכל קנסות דהא בהא תליא דנהי דמצד תשלומין הקנס חייב במקום מלקות מ"מ כיון שכתבנו לעיל דאפילו למ"ד דלא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה מ"מ בקנס לכ"ע בעינן עדות שאתה יכול להזימה נמצא הקנס אינו יכול להזים דהא העדים שרצו לחייב הקנס ממונא הוא שרצו להפסידו ואין חילוק בין שרצו להפסידו מטעם קנס או ממון נמצא דרבנן דס"ל עדים זוממין ממונא הוא. הוי ליה הקנס עדות שאי אתה יכול להזימה דהא העדים נפטרו לשלם משא"כ לר"מ דסבירא ליה דכל עדים זוממין הוא קנסא א"כ גם העדים יתחייבו לשלם והוי ליה הקנס עדות שאי אתה יכול להזימן. והא דלרבנן במוציא שם רע עצמו לוקה ומשלם יבואר לקמן באריכות בסוגיא שלפנינו בסייעתא דשמיא. ובזה מתורץ נמי הא דקשה לע"ד דפריך לקמן דף ל"ח ע"ב אליבא דרב עקיבא דברייתא. ולרבה דאמר חידוש הוא שחידשה וכו' ומה ענין דברי רבה אליבא דר"מ לר"ע. ולפמ"ש נכון דכיון דטעמא דר' מאיר היא משום דס"ל כר"ע דעדים זוממין קנסא אין לחלק בין ר' מאיר ובין ר"ע. ועמ"ש לקמן דף ל"ד ע"ב באורך. וממילא דמתורץ נמי מ"ש בסוף דבריהם ואמאי לא מוקי לה כר"ע דס"ל בפ"ק דב"ק וכו' ודוק היטב:

6 בא"ד וכי היכא דעדים זוממין אין לוקין ומשלמין בכל ענין וכו'. נראה מדבריהם לכאורה דקרא מיירי בממון אחר שנתחייבו בשעה שהעידו והטעם דהא היכא שנתחייבו ממון מטעם שרצו לחייב בעדותם ממון הא באמת ריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין והכא כתיב גבי כדי רשעתו ארבעים יכנו כדאיתא לקמן ע"ב. אלא ע"כ דמיירי בממון אחר שהזיקו בשעה שהעידו. אלא דלפ"ז קשה טובא דהא כתבו התוס' לקמן דף ל"ד ע"ב ובמכות דף ד' ע"ב דלהכי אמרינן בכמה דוכתין דלר' מאיר אפילו בממון לוקה ומשלם משום דכיון דכדי רשעתו כתיב גבי עדים זוממין ואיהו ס"ל דעדים זוממין קנסא דיליף ממוציא שם רע דלוקה ומשלם. א"כ אי אפשר למידרש כלל דרשא דכדי רשעתו לממון ומלקות וכיון שכתבנו דאפילו לרבנן א"א לאוקמי קרא בעדים זוממין עצמן אלא בממון אחר שהזיקו בשעה שהעידו א"כ אין חילוק בין ר"מ לרבנן דמה ענין עדים זוממין קנסא לממון אחר שנתחייבו בשעה שהעידו. ונראה דודאי גם לרבנן פשטא דקרא מיירי שהממון בא מחמת עדותן. אלא הא דריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין היינו במקום מלקות דלא תענה דלא נימא דלוקין ואין משלמין אבל אם העידו על ממון ומלקות דגם המלקות בא מכאשר זמם בזה מיירי קרא דלוקין ואין משלמין וכיון דלא חילקה התורה מיירי נמי בממון אחר ואפילו קנס שנתחייבו בשעה שהעידו כמ"ש התוס'. ולפ"ז מוכרחים דברי ר"י לקמן ע"ב בד"ה שלא מן השם וכו' דבכה"ג לר"מ שהעידו על ממון ומלקות דלוקין ומשלמין כיון שרצו לחייבו שניהם דאם נימא דבהא מודה ר"מ א"כ אין חילוק בין ר"מ לרבנן אלא ע"כ דלר"מ בזה לוקין ומשלמין כיון דקנס הוא ואי אפשר לאוקמי פשטא דקרא בממון ומלקות כמ"ש התוס' במכות ומשכחת לרבנן שיתחייבו מכאשר זמם ממון ומלקות כגון שהעידו על אחד שנתחייב ממון ומלקות משום שהוציא שם רע כמ"ש התוס' לקמן ויבואר שם. ומשכחת נמי כגון שהעידו על דבר אחד בשני בני אדם שעל ידי עדותם אחד נתחייב ממון ואחד מלקות וזה למ"ד ממון לזה ומלקות לזה פטור מממון. ולמ"ד דס"ל דחייב בממון לזה ומלקות לזה משכחת כפשטיה שהעידו על אדם אחד שהוא חייב ממון לזה ומלקות לזה נמצא לגבי העדים הוה ליה ממון ומלקות לאחד. ועפ"ז נלענ"ד דא"ש סוגיא דמכות שם דפליגי שם ר"מ ורבנן במעידין על חבירו שחייב מלקות דר"מ ס"ל דלוקין שמונים ורבנן ס"ל דאין לוקין אלא ארבעים ולא מפרש הש"ס טעם פלוגתייהו אלא דמקשה הש"ס שם ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה ואין זה סוגית הש"ס דהכי ה"ל למימר מ"ט דרבנן דלא לקי משום לא תענה. ולפמ"ש יש לומר דממילא רבנן ור"מ לשיטתייהו אזלי דלרבנן דר"מ דמפרשי פשטיה דקרא כגון שנתחייבו מלקות מכאשר זמם ואמר רחמנא דלוקין ואין משלמין מדסמיך ליה ארבעים יכנו א"כ מוכח בהדיא דאין לוקין שמונים דהא בזה עצמו אמר רחמנא ארבעים יכנו אף כשהעידו על מלקות. ולכך לא מקשה הש"ס אלא מאי דרשי ביה. ועיין מ"ש לקמן בזה. ודוק:

7 בא"ד כגון בשעה שהעידו טבחו וכו'. קשה לי דהא פריך בבבא קמא דף ע"ג דלמאי דקיימא לן דלמפרע נפסל עדים שהוזמו אטביחה ואח"כ אגניבה אגלאי מילתא למפרע דבעידנא דאסהידו אטביחה פסולים היו ומשני שהעידו בבת אחת ע"ש נמצא דהיכא דהיו פסולים בשעה שהעידו אפילו לא נודע בשעת עדות אפ"ה פטורין א"כ הכא דשחטו שור של גניבה ע"כ היו פסולים בשעת עדות משעת גניבה ויותר הוי ליה למימר שנגח שור שלהם למאי דקי"ל פלגא ניזקא קנסא ועכ"פ אינו לכ"ע וצ"ע. וצ"ל דס"ל דנהי דאין בהם משום הזמה אפ"ה חייבין מלקות משום לא תענה וק"ל:

8 בגמרא ואי ממונא לקולא וכו'. משמע דהש"ס מספקא ליה בהא. ולכאורה נ"מ טובא לדינא דאי ממונא לחומרא בחובל א"כ אפילו היכא דחייב מלקות מצד אחר כגון החובל בי"ט וביום הכיפורים נמי משלם ואינו לוקה משום חומר התשלומין בחובל שחייב בד' דברים. ואי ממונא לקולא משום גריעותא לאו דחובל דהותר מכללו א"כ במקום לאו אחר לוקה ואינו משלם דמנ"ל להקל בלאו אחר. והנה הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מחובל וטוש"ע ח"מ סימן תכ"ד פסקו בפשיטות בחובל בי"ט וביוה"כ דמשלם ואינו לוקה. וכן משמע מלשון רש"י ז"ל דף ל"ה ע"ב ד"ה מאן תנא וכו' שהדליק גדיש ולא כתב חובל ביוה"כ דנקיט שם במתניתין קודם דחייב דלריש לקיש דפוטר במלקות שוגגין א"כ יפטור ע"כ צ"ל משום דחובל שאני וצ"ע מנ"ל להלכתא דילמא ממונא לקולא משום גריעותא לאו דחובל דהותר מכללו אבל בלאו אחר לוקה ואינו משלם. מיהו על רש"י ז"ל לקמן יש לומר דלא מצי להקשות מחובל ביוה"כ על ר"ל דדילמא ממונא לחומרא ועוד יש לומר דלר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין אם כן הא דמייתי לקמן בחובל בחבירו מקרא דכן ינתן בו דמשלם ואינו לוקה ע"כ בלאו אחר דאי בלאו דחובל א"צ קרא דחייב בתשלומין דמיד ביד נפקא כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה חובל. אבל למאי דקי"ל כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייבין ואיצטריך קרא ללאו דחובל גופיה היכא דאתרו ביה כמ"ש התוספות שם מנ"ל ללאו אחר. ואין לומר דחובל בי"ט וביוה"כ נמי הותר מכללו בעבודת ציבור דא"כ מאי מקשה לקמן דף ל"ה ע"ב ממתניתין דשבועות מאן תנא וכו' דחייב לשלם בהדליק גדיש ביום הכיפורים. והוצרך לאוקמי כר' יצחק הא מבעיר נמי הותר מכללו בעבודת ציבור ודמי לחובל. ולפמ"ש דלריש לקיש מוכח דקרא דכן ינתן בו מיירי אפילו בלאו אחר וע"כ ממונא לחומרא אתי שפיר אך דזה דוחק דלא מקרי הותר מכללו כלל כיון דמצותו בכך כדאמרינן במנחות דף כ"ה ע"א. ולכאורה היה נראה דנפקא להו דקי"ל דממונא לחומרא דאי ממונא לקולא דהיינו משום גריעותא לאו דחובל דהותר מכללו. א"כ הא דאמר לקמן דף ל"ה ע"ב בהכאה שאין בו שוה פרוטה וקרע שיראין דלוקה ואינו משלם אלמא אע"ג דלאו דחובל הותר מכללו אפ"ה לוקה ואינו משלם ש"מ דטעמא דתשלומין בחובל משום חומרא הוא. מיהו לפמ"ש דלריש לקיש ע"כ לחומרא א"כ אין ראיה משם דהתם קאי אליבא דר"ל שפיר מוכח מקרא דאפילו בלאו אחר משלם וע"כ לחומרא. ותו דלפמ"ש התוס' ד"ה ואי ממונא וכו' דחס רחמנא אממונא דנחבל א"כ בממון אחר לוקה ואינו משלם דכי אתגורי אתגיר. מיהו נראה דמה שכתבו התוספות דחס רחמנא אממונא דנחבל לאו דוקא ממון של נחבל אלא כל ממון של שום ניזק שיהיה דאל"כ הוי ליה הש"ס למימר הכא ואי ממונא לקולא משום דחס רחמנא אממונא של נחבל. ותו דלגבי עדים זוממין נמי קאמר הכי ואי ממונא לקולא וכו'. וא"כ ע"כ הא דבקרע שיראין לוקה ואינו משלם משום דטעמא דתשלומין בחובל הוא משום חומרא דחובל. אך אכתי קשה דמשם אין ראיה דקאי אליבא דריש לקיש כנ"ל. ונראה דטעמייהו דנהי דהש"ס מספקא ליה מ"מ כיון דאי ממונא לחומרא ממילא אפילו בלאו אחר משלם. ואי ממונא לקולא אם כן הא קי"ל דבכל ספק אי אתה רשאי להחמיר עליו אלא להקל עליו. וממילא דנידון בקל ומשלם ואינו לוקה ולא שייך למיפטר לגמרי מספיקא דהא קי"ל כר' יוחנן דחייבי מלקות שוגגין חייבין. ודוק ועיין בסמוך מ"ש בזה:

9 תוספות ד"ה ואי ממונא לקולא וכו'. ויש לומר דשאני הכא דחס רחמנא אממונא דנחבל. לכאורה קשה דהא איתא במתניתין פרק החובל דף פ"ז העבד והאשה פגיעתן רעה דהם שחבלו באחרים פטורין וכו' נשתחרר העבד ונתגרשה האשה חייבין לשלם. וקשה כיון דע"כ אינם לוקין דאל"ה למה משלמין לאחר זמן וכיון דפטורין לשלם ולא שייך חס רחמנא אממונא דנחבל למה אין לוקין. וצ"ל דכיון דאם ילקו לא יתחייבו לשלם אפילו אם ישתחרר או תתגרש כבר שייך דחס רחמנא אממונא דנחבל כיון שאפשר באופן שיבוא לידי תשלומין. אך הא קשיא לי בהא דקאמר בבבא קמא דף ד' עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק אפ"ה פטורי ופירש"י כדאמרינן בפרק החובל העבד והאשה פגיעתן רעה דהם שחבלו באחרים פטורין ומשני רב אשי אטו עבד ואמא לאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וכו' ולכאורה נראה פשוט דאם היה עבד חייב מלקות כשחובל באחרים לא שייך טעמא דאם יקניטנו רבו יחבול באחרים דהא יתחייב מלקות. וא"כ קשה דלמה פטורין ממלקות משום דחס רחמנא אממונא דנחבל שישלם אם ישתחרר אדרבא הא אם ילקה יתחייב רבו לשלם מיד כמו שורו שהזיק. ובזה לא שייך ממון ומלקות כיון דאינם באדם אחד שהעבד ילקה מטעם לאו דחובל ורבו ישלם מדין שורו שהזיק. ואפשר לומר דבאמת רב אשי ס"ל דממונא לחומרא ואינו נפטר במלקות ולאו משום דחס רחמנא. והא דקאמר הכא ואי ממונא לקולא היינו לרב יהודה שם בבבא קמא דף ד' דאמר מידי דהוי אעבד ואמה וכו'. ואיכא למימר דמהאי טעמא לית ליה סברא דרב אשי משום שמא יקניטנו. ובזה הוי נכון מה שהקשינו לעיל על הרמב"ם דפסק בחובל בי"ט דממונא לחומרא היינו דפסק כמסקנת הש"ס לרב אשי שם. אך הנלענ"ד דיש לומר דהא דפטור העבד ממלקות הוא משום דחס רחמנא אממונא דנחבל שישלם ארבעה דברים דודאי האדון אינו חייב אלא בנזק כדין שורו שהזיק אבל ארבעה דברים דפטור בשורו פטור נמי בעבד ושפיר איכא למימר דחס רחמנא אממונא דנחבל שישלם ד' דברים לכשישתחרר דאם ילקה יפטור מד' דברים וכיון דאינו לוקה ממילא שייך טעמא דשמא יקניטנו. ובסוגיא דבבא קמא שם הארכנו בזה יותר. ודוק:

10 שם ע"ב אלא עולא תחת תחת גמר. הקשה מהרש"ל דא"כ למה לי רבויא לעיל לחייבי לאוין נילף מתחת תחת. וע"ש במהרש"א. ונלענ"ד דיש לומר לפמ"ש לעיל בריש פרקין דהא דמקשה ונימא אשה הראויה היינו ע"כ דלא נדרוש ולו תהיה לאשה מדעתה ובאמת נימא דבחייבי לאוין עשה דוחה לא תעשה כדאיתא לקמן דף מ'. והקושיא על חייבי כריתות אלא דלבתר דמשני דריבתה תורה חייבי עשה וחייבי כריתות ולא בעינן אשה הראויה לו ע"כ דלו תהיה לאשה מדעתה וממילא דלא דחי בחייבי לאוין ולא הוי אשה הראויה לו ואתרבי בקרא דחייבי עשה וכמ"ש התוס' בריש פרקין א"כ ממילא דמתורץ קושיות מהרש"ל דאי לא הוי כתיב אלא חד רבויא הוי דרשינן ולו תהיה לאשה למעט חייבי כריתות דאין בה הויה ורבויא לחייבי עשה דאי אפשר למילף חייבי עשה מחייבי לאוין דמרבינן לקנס מגז"ש דתחת תחת דהא לפי הס"ד דלא דרשינן ולו תהיה לאשה מדעתה א"כ בחייבי לאוין באמת דחי והוי אשה הראויה לו ואפ"ה איצטריך תחת תחת דמשלם ואינו לוקה משא"כ בחייבי עשה דאינה ראויה לו ושפיר איצטריך תרי רבויא דלעיל. ודוק:

11 שם וסמיך ליה ארבעים יכנו וכו'. מקשין דהא ברישא דקרא נמי כתיב והכהו השופט אלמא דנידון במלקות. ולפי מה שכתבתי לעיל בתוספות ד"ה דאינו לוקה וכו' דהא דנפקא להו לרבנן בממון ומלקות דלוקה ואינו משלם מקרא דכדי רשעתו כמ"ש התוספות שם אף דהך קרא בעדים זוממין כתיב ובעדים זוממין ריבתה התורה לתשלומין וכתבנו לעיל דהיינו בלא תענה אבל במלקות דכאשר זמם לוקין ואינם משלמין וכתבנו לעיל דמש"ה ס"ל לרבנן בריש מכות במעידין שחייב מלקות דאינם לוקין שמונים משום דקרא מיירי בכאשר זמם דלוקין ואין משלמין ואפ"ה אינן לוקין שמונים דכתיב ארבעים יכנו. ולפ"ז יש לומר הכא דיליף ר' יוחנן מהכא בכל מקום דלוקה ואינו משלם הוי מצי למימר דהכא שאני כיון דע"כ מיירי קרא בכאשר זמם א"כ איכא תרי מלקיות. מלקות דלא תענה וגם כאשר זמם ולהכי לוקין ואינם משלמין. אבל במקום דליכא אלא חד מלקות דילמא ממון חמור להכי הוצרך לומר וסמיך ליה ארבעים יכנו דמזה נשמע לרבנן דאינם לוקין אלא ארבעים ודוק:

12 תוספות ד"ה אלא עולא וכו' מצינו למימר וכו'. ואף דממתניתין משמע דגם בושת ופגם משלם כמ"ש התוס' לעיל ד"ה דאינו לוקה ומשלם. וכמ"ש מהרש"א שם א"כ קשה מנ"ל בושת ופגם יש לומר כמ"ש לעיל דכיון דריבתה התורה לקנס ואינו לוקה ממילא דמשלם גם בושת ופגם ואפילו לפמ"ש לעיל דהוי ליה כחייבי מלקות שוגגין דעכ"פ בר מלקות הוי אם לא היה משלם קנס יש לומר דס"ל לעולא כר' יוחנן דחייבי מלקות שוגגין חייבין. ואף דכתב רש"י ז"ל לעיל בד"ה קסבר וכו' דהוי ליה לאוקמי מתניתין בהכי היינו לפי הס"ד דמקשה. אבל למאי דמשני דמתחת תחת גמר אדרבא ס"ל כר' יוחנן. וכ"ש דאתא שפיר טפי לפמ"ש לעיל דבושת ופגם יש לומר דילפינן מחובל כמ"ש התוס' ישינים לעיל בתוס' ד"ה אלמא וכו'. ועמ"ש לעיל בזה ומ"ש לקמן דף ל"ה ע"ב עוד מזה:

13 תוס' ד"ה שלא מן השם וכו' כגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע וכו' נלע"ד הא דלא כתבו כפשטיה שהזימו עדי הבעל כדין מוציא שם רע שמחייבין הבעל מלקות וממון משום דא"כ חייבין העדים מיתה בעבור שרצו לחייב את העדים שהביא הבעל מיתה מחמת שרצו לחייב את האשה מיתה. מיהו הוי מצי למימר שהבעל הביא עדים שהעידו על הזנות בלא התראה נמצא שלא רצו עדי הבעל לחייבה מיתה אלא לאוסרה לבעלה דעכ"פ העידו שמרצון זינתה ואפ"ה הבעל בכה"ג חייב מאה סלע אף דאינה נהרגת כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ח' ע"ב ד"ה והביא וכו'. ונלענ"ד דס"ל דודאי במוציא שם רע פשיטא דהעדים משלמין ממון דאל"כ איך משלם הבעל קנס הא בקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמ"ש לעיל בכמה דוכתין וא"כ ע"כ שהעדים אם יוזמו משלמין ג"כ ואין שייך לומר שהעדים חייבים כיון שרצו לחייב שניהם דאדרבא נימא איפכא. אבל אם העידו עליו שכבר נתחייב בבית דין קנס על ידי הוצאת שם רע יש לומר דס"ל לתוס' כיון דעמד בדין כבר הוי ליה ממונא כדאיתא לקמן ריש פרק נערה ובממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה נמצא שפיר חייב הבעל ממון ומלקות אפילו אם העדים לא יתחייבו ממון לכך הוצרכו לומר מסברא דחייבין שניהם כיון שרצו לחייב שניהם. מיהו הוי מצי התוס' לאשכוחי ממון ומלקות לר' מאיר בכאשר זמם כגון שהעידו על אחד שחסם פרה ודש בה דאמרינן בבבא מציעא דף צ"א דלוקה ומשלם לר' מאיר וכיוצא בו ודוק:

14 בא"ד אבל עתה שנכתב רחוק זה מזה וכו'. לכאורה מוכרח סברא זו משמעתין דאל"כ מאי מקשי על ר' יוחנן מחובל דמשלם ואינו לוקה דילמא התם שאני דהוי ליה לאו דחובל ניתק לעשה דקי"ל דאין לוקין עליו משא"כ בשאר ממון ומלקות. אלא ודאי כיון דנכתב רחוק לא הוי ליה ניתק לעשה. ונראה דיש לדחות דבחובל איכא תרי לאוין לא יוסיף פן יוסיף ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין כדאיתא בריש תמורה ואכתי הוי ליה ללקות ולא ישלם אלא דהתוספות בזבחים דף קי"ד כתבו דבגזילה לא שייך הך סברא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי משום דאין העשה סמוך ללאוין. אך לולי דבריהם אין זה מוכרח דבאמת מוכח בגזילה דאינו לוקה דאל"ה למה אמר רחמנא והשיב את הגזילה הא קי"ל באמת דלוקה ואין משלם דנהי כשהגזילה בעין לא שייך לוקה ומשלם דלאו דידיה הוא כדאיתא בסנהדרין גבי בא במחתרת. מ"מ כשאינו בעין למה איתא בתשלומין נימא דלוקה ואינו משלם. ואף דקרא דוהשיב את הגזילה אשר גזל דרשינן מיניה בפרק מרובה דף ס"ז אם כעין שגזל יחזיר מ"מ פשיטא דמוכח מקרא דאם קנה בשנוי צריך לשלם כדקאמר שם ומוכח נמי מהא דקאמר בב"מ דף מ"ח דקרא מיירי שיחד לו כלי לגזלו ולעשקו ומדוכתיה טובי אלא ודאי דלא ניתן למלקות. ובזה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה מהרש"א ז"ל בר"פ איזהו נשך דאמר שם דאם אינו ענין לגזל תנהו ענין לעושק וכו'. וכתבו התוס' דאין לומר לגזל לעבור עליו בשני לאוין משום דאינו לוקה הואיל וניתן להשבון והקשו דהא עושק נמי ניתן להשבון. ולפמ"ש דבאמת יש לומר דהיכא דאיכא שני לאוין חד מנתק העשה ולוקה משום לאו שני. אלא דבגזל א"א לומר כן דהא ה"ל ממון ומלקות ולמה ישלם וע"כ מדניתן להשבון מוכח דאינו לוקה משא"כ בכובש שכר שכיר דאינו בא כאחד דהרי כבר נתחייב בשכירות משעה שעשה השכיר מלאכתו ושפיר יש לומר דמחזיר ולוקה משום לאו שני כך נלענ"ד לולי דבריהם ז"ל. ועמ"ש בזה לקמן ר"פ שני דייני. מיהו יש לדחות דלמאי דקי"ל כר"י דבלא התרו משלם יש לומר דבגזל מיירי קרא ובלא התרו אמרה תורה והשיב את הגזילה. ולפמ"ש לקמן דיש לומר דרבא ס"ל כריש לקיש מדמפרש טעמיה לקמן דף ל"ה א"ש טפי. ודוק:

1 תוספות על כתובות פתח ↗

אלמא קסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי - וא"ת מנא ליה להש"ס דלמא בעלמא סבר דמילקא לקי וממונא לא משלם והכא דוקא הוא דמשלם ממונא דגלי קרא כדאמרינן לעיל כתובות דף כט: נערה נערה הנערה ואין לומר כמו שפירש ר"ת דאי ס"ל דבעלמא מילקא לקי ולא משלם הוה ליה לאוקומי מתני' דמכות דף יג. נמי באחותו נערה ובהתרו בו ומתני' בשלא התרו בו אלא ודאי סבר דבעלמא נמי ממונא משלם ולא לקי ולהכי לא הוה מצי לאוקומי מתניתין דמכות באחותו נערה דאין זה דיוק דאיכא למימר דעולא סבר לה כריש לקיש דלא בעי לשנויי כאן בהתרו בו כאן שלא התרו בו כדאמרינן לקמן דאין חילוק לדידיה דאית ליה דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין בין התרו בו בין לא התרו בו ואי מרבינן לקנס מקרא בלא התרו ה"ה התרו ונראה לר"י דע"כ ס"ל ממונא משלם מילקא לא לקי מדמרבינן מחד קרא חייבי לאוין ומחד חייבי כריתות דאי בעלמא מילקא לקי דלמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אע"ג דבעלמא לוקה ואינו משלם אבל חייבי כריתות לא משום דבעינן אשה שיש בה הויה וכדרבנן דאמרי קדושין תופסין בחייבי לאוין: ועוד פי' ר"ת דדייק דממונא משלם מדפריך בוגרת והא איכא בושת ופגם ומשני בשוטה ולא משני דלוקה ואינו משלם אלא ודאי סבר דבעלמא נמי ממונא משלם ולא לקי וקשה דאין נראה שיהא זה מדברי עולא אלא תלמודא הוא דקאמר ליה ועוד מדמסיק אלא עולא תחת תחת גמר משמע דבקנס גופיה בעי קרא דממונא משלם ואמאי לא שמעינן מנער נערה הנערה ועוד מאי קאמר מנ"ל לעולא נימא דיליף בושת ופגם מקנס דרבי קרא וכ"ת מקנס לא ילפינן נילף מקנס וחובל ועדים זוממים ועוד כיון דאבושת ופגם קאי מאי קאמר בסמוך מה לחובל שכן חייב בד' דברים אטו בושת לאו חובל הוא וכמה ענייני חבלות שאין בהן כל ה' דברים כדאמר בהחובל ומיהו ריב"ם פי' דהכי פריך מה ללאו דחובל שכן פעמים יש בו כל ה' דברים תאמר בלאו דערות אחותך לא תגלה שלעולם אין בו כל ה' דברים ופי' ר"י נראה עיקר:

6 תוספות על מכות פתח ↗

סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא. פי' ולהכי יליף ליה ממוציא שם רע ורבנן סברי ממונא הוא ולהכי לא ילפינן ליה ממוציא שם רע משמע דלר"מ אינו לוקה ומשלם אלא גבי קנס אבל גבי ממון לא וקשה דבפ' השוכר את הפועלים ב"מ דף צא. ושם תניא החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור ומוקי לה כר' מאיר דאית ליה לוקה ומשלם והתם ממון הוא ועוד דאמרינן בפ' אלו נערות כתובות דף לד: ושם ר"מ לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה משמע בכל ענין וכן קשה מדרבנן דע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא משום דסבירא להו דעדים זוממין ממונא הוא ולכך לא מצי יליף ממוציא שם רע אבל בקנס מודו דילפינן לוקה ומשלם ממוציא שם רע ובפרק אלו נערות כתובות דף לב. גבי קנס פריך הא קי"ל דאינו לוקה ומשלם פירוש כרבנן דר"מ אלמא פליגי רבנן אפי' גבי קנס וי"ל דודאי בין לר"מ בין לרבנן ליכא חילוק בין ממון לקנס לענין דין דלוקה ומשלם דהא מכדי רשעתו ילפינן ליה וכדי רשעתו כתיב גבי עדים זוממין הלכך לר' מאיר דסבר עדים זוממין קנסא הוא ושפיר ילפינן להו ממוציא שם רע למימרא דלוקין ומשלמין א"כ כדי רשעתו דנכתב גבי דידהו דממעט שתי רשעיות ליכא לאוקומה במלקות וממון וצריכי לאוקומי במיתה ומלקות כדאיתא בפ' אלו נערות א"כ ודאי אמר ר"מ בכל דוכתי דלוקה ומשלם אף לגבי ממון דמהיכא תיתי למעוטי אבל רבנן דסבירא להו דעדים זוממין ממונא הוא לכך לא ילפינן ממוציא שם רע דלוקה ומשלם והלכך דרשינן מקרא מכדי רשעתו במספר למעוטי שתי רשעיות במלקות וממון דאינו לוקה ומשלם מעתה יאמרו רבנן בכל מקום אף גבי קנס דאינו לוקה ומשלם מכדי רשעתו דהא משמע שפיר דאתי למעוטי כל ב' רשעיות בין ממון בין קנס:

13 תוספות על כתובות פתח ↗

שלא השם המביאו לידי מלקות מביאו כו' - פירש בקונטרס משום דממון ומלקות אתו מתרי קראי מלקות מלא תענה וממון מועשיתם לו כאשר זמם וקשה דכ"ש דאי הוו כתיבי בחד קרא שילקה וישלם שהיה לוקה ומשלם ומיהו שמא יש לפרש לפ"ה משום דממון ומלקות אתו מתרי קראי אין לנו לבטל פסוק אחד לגמרי ולקיים האחר אבל אם היו באים שניהם מועשיתם לו כאשר זמם כגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע על אשתו דבאין לחייבו ממון ומלקות אין לוקין ומשלמין ואין נראה לר"י דלא מסתבר שלא יהו חייבין ממון ומלקות בכה"ג כיון שרצו לחייבו שניהם ונראה לר"י לפרש שלא השם המביאו לידי מכות כו' כלומר שהתשלומין לא נכתבו בסמוך למלקות דאם היה כתוב באותו פסוק עצמו לא תענה ואם ענה ועשיתם לו כאשר זמם אז ודאי הוה אמינא דה"ל לאו שניתק לעשה ולא ילקה עליו אבל עתה שנכתב רחוק זה מזה לא הוי ניתק לעשה ולא דמי ללאו דגזילה דחשיב ליה ניתק לעשה בפ' בתרא דמכות דף טז. ובשלוח הקן חולין קמא. אע"ג דעשה דוהשיב את הגזילה לא כתיב אצל לאו דלא תגזול דהתם ודאי ע"כ הוא ניתק לעשה שהרי עוקר גזילה מתחת ידו אבל קרא דועשיתם לו כאשר זמם אינו עוקר הלאו דלא תענה דעל ידי שאנו עושין לו כאשר זמם אינו נעקר עדותו אלא ע"י שהוזם הלכך לא חשבינן ליה ניתק לעשה כיון שלא נכתב אחריו סמוך לו והר"ר שלמה מדרויי"ש מפרש שלא השם המביאו לידי מכות דהיינו לא תענה מביאו לידי תשלומין פי' אינו בא להיות אזהרה לענוש תשלומין כדאמרינן במכות דממון לא בעי אזהרה ועוד דר' מאיר נפקא ליה אזהרה לכאשר זמם מוכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו כדאמרינן בפ"ק דמכות דף ד: שאם היה צריך לא תענה לאזהרת ממון אז לא היה לוקה עליו דמחד לאו לא הוה ענשינן ליה ממון ומלקות: כדמשמע בפ"ק דמכות אההיא דתנן מעידין אנו באיש פלוני שחייב מלקות מ' לוקים שמונים א' מועשיתם כאשר זמם וא' מלא תענה וחכ"א אין סופג אלא מ' ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ליה מיבעיא להו לאזהרת עדים זוממים ור"מ אזהרה נפקא ליה מוכל ישראל וגו' משמע דאי לאו קרא אחרינא לאזהרה מלא תענה לא הוה ענשינן ליה תרי מלקיות ולרבנן אע"ג דלא תענה לא צריך לאזהרת ממון מ"מ אינו לוקה ומשלם משום כדי רשעתו ולא לקי לרבנן אלא כשמעידים שהוא בן גרושה דליכא כאשר זמם ואע"ג דלא תענה לאו שאין בו מעשה ועוד דניתן לאזהרת מיתת ב"ד הכא גלי קרא דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע:

14 בבא מציעא פתח ↗

אָמַר רָבָא, קְרָא וּמַתְנִיתָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ. קְרָא, דִּכְתִיב: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ״. ״תְּשׂוּמֶת יָד״ – אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן שֶׁיִּחֵד לוֹ כְּלִי לְהַלְוָאָתוֹ. ״עָשַׁק״ – אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן שֶׁיִּחֵד לוֹ כְּלִי לְעׇשְׁקוֹ.

« הפלאה על כתובות ל״א ×¢×´×‘ הפלאה על כתובות ל״ג ×¢×´× »